ארץ אחרת

ההרים שחוברו מסביב לעירי
צפון הסוד ביערותיהם
ממעל לו רעש ים אילנות
ובחביון צלם צפון הסוד.

ויבוא הבציר
זהוב ואביר
ויזרה את אורו מסביב –
כל המשעולים האירו
הנה הבהיר גם היער
שקט הוא ושגיא
וראשו בשמים
ועל סודו
נח האור.

השקט שבעין הסערה. הכמיהה להיגאל דרך מה שמונח לנגד עינינו ומתקיים מכוח עצמו, כמו גם דרך מה שעינינו מניחות לנגד עינינו מכוח רצונו של ה"עצמי" להיגאל. והכמיהה אל התום, שהיתה ביד מיומנת – על נסיון החיים והיצירה שלה – לתום עצמו, כי ברגע הזה נפתחים שערי שמים: הכול חשוף והכול מלא סוד והסוד צפון בכול.

המיעוט במספר השירים שכתב ופרסם אברהם בן-יצחק, והצמצום-לכאורה בקיומו של ה"אני" בשירים, הם שהנחו אותי להיות בלש, וככל שאני קרבה לאזור הרעש, כן אני מתרחקת במרחב השדות הסמנטיים הטלואים – שמיכה דקה, שקופה ורחבה, שבעדה רועד הכול – שפורש לי המשורר.

הארץ הבן-יצחקית

וכך קיבל המשפט הראשון של בן-יצחק שבו נתקלתי, "ההרים שחוברו מסביב לעירי", תרגום ממשי ופרטי. העיר היא חיפה, ההרים הרי כרמל, והסוד הצפון ביערותיהם, כפי שכותב בן-יצחק, הוא סוד משותף. השתכנעתי. בהר הכרמל שוכנת מערת אליהו, גילומו האנושי והמיתי כאחד של הסוד. המערה האפלה, הטחובה והמריחה משתן, ואליהו הנביא, המגלם את ה"חובה" שיש למשורר לומר את האמת שלו. אליהו, שכאמור עלה בסערה השמימה במרכבת אש, ושירתו של בן-יצחק, שההתכוונות לעלייה לשמים נמצאת בלִבּה, והיא נכווית בסופו של דבר באש מרכבת המילים הסוללות את הדרך מעלה.

שירתו משולה בעיניי לאדם העומד על צוק בנסיונו החוזר לעוף. המרחב הוא סימבולי והזמן מחזורי, וכך גוף המשורר נכנע לעולם שהוא מעמיד, צולל אט-אט מטה מכוח התנופה הלירית, כעלה האחרון, אל "קרקע הים", אל "שחור היער", אל "חיוורון ביתך הבודד", אל "יגון הערב", אל "עולם עייף". התנגדות הגוף והמחשבה לשקיעה מייצרת סערה מאופקת, שנותנת סימנים בעולם ומקנה לקיומו את השֶׁגב שהוא מבקש.

את הסערה המאופקת הזו אתה למד מכוח החושים – הראייה, השמיעה, המגע – עקבות בודדים של נוכחות אנושית, חושנית. אני נדרשת יותר מפעם אחת אל החמה, שכמו נופלת [לנקד]"על גלמי קרח/ קשי הבדולח –/ ותישבר" ("חורף בהיר"), כגילומו החושי של שבר פנימי אצל הדובר.

לא מקרי, אולי, כי המסה היחידה שפרסם בן-יצחק בחתימתו היא על מנדלי מוכר ספרים, "מילה על מנדלי". בן-יצחק טוען שם כי השבר הפנימי שהתחולל בחברה היהודית שישבה בעולם לא-יהודי ייצר אצל מנדלי סאטירה, ומכוח אהבתו לעולם שתיאר, הסאטירה היתה להומור, וההומור היה ביטוי לפאתוס קיומם של היהודים, המתגלם במתח שחשה החברה היהודית בין "הגיונה של המציאות" ל"הגיונה-שלה", מתח שלא הצליחה ליישבו

העיר, כאתר ההתרחשות של ה"אני", נחטפה על-ידי ההרים בשיר הראשון שקראתי, נבלעה בהם והיתה לסוד. הארץ הבן-יצחקית היא ארץ היסודות, רחוקה מרחק פיזי ומטאפורי מווינה, שישב בה. הלב ההולם של בן-יצחק הוא לבה של הארץ הזאת, ויסודותיה יסודותיו. אלא שהמחזוריות הנצחית, המעגלית, האילמת, ההווה הפשוט שבהתנהלות היסודות האלה, כנגד הכרונולוגיה הקווית של האנושי מהחיים אל המוות, מולידה מתח קיומי מפעים ושובר לב, והיא שהופכת את הקונקרטי לרושם שנטבע ואת הממשי למופשט. מצב קיומי כזה מכיר בשירה כמדיום שהוא נצחי לא פחות, מעגלי לא פחות, אילם לא פחות ושנדרשים לו, גם בתוך השירה עצמה, אקוויוולנטים(=שווי ערך) לשוניים.

"ושקעו לארץ החיים מתחת/ ועל אחרון יקוד צרתם/ תרד השכחה השחורה/ ואתה ער בלהות/ מעל לחשכה" ("מזמור").[לנקד] המשורר, אותו ער בלהות, הוא זה שנדרש מכוח ההכרה המכאיבה לתרגם את החשכה לשיכחה השחורה. זוהי דרכו היחידה לעמוד מעל החשכה היורדת, וזהו כוח מוגבל מראשיתו, צנוע מאוד וכואב. אלא שבן-יצחק, בד בבד עם הידיעה הכמוסה והטראגית שהמילים יעמדו תמיד כְּתָוֶוך בין החוויה המוחשית לבין עיצובה הרוחני, הנפשי – אותו רִיק לבן שבין שני קווים מקבילים – עדיין הוא לא חדל לקוות, אולי אפילו להאמין.

אשרי הזורעים ולא יקצורו

הייתי אורחת בצל המורכבות הזו, וככותבת, מצאתי אצלו את ההתרחשות הלשונית שחיפשתי, את זירת האיגרוף המאופקת של הכתיבה, מקום שלעולם יבקש לשבור את סורגי השפה מתוך בנייתו של עולם תיאורי-חושי מהפנט, כגילום ממשי, פלאסטי, של חוויות הַבַּלָהָה. אלא שהשפה, כמדיום, בעצם מהותה המתווכת, היא-היא שמסנוורת, שמעכבת, שמהפכת, שבוגדת.

ברבות הכתיבה מסתמנת לי יותר ויותר מהותה של השפה כפיתול, וברבות הימים מסתמנת יותר מהותו של הפיתול כתשובה האפשרית היחידה, אולי, של החיים למוות. ככותבת פרוזה, כמי שמתחילה להכיר יותר ויותר בקוטב הגמגום ולתת לו מקום, אני נפרדת מבן-יצחק, ואולי גם ניתן למצוא כאן את השוני ואת הדמיון בין השירה לפרוזה. אותם חללים שאתה יוצר בפועל ככותב שירה, אתה מגמגם בפרוזה באופן כזה שהם יצביעו מחדש על החלל, יעידו עליו.

החלל הזה שמעמיד בן-יצחק הוא אולי הסוד, אותו מנוע טמיר של הכתיבה, וגם המניע להשתקתה. "והיה חוקם התמיד בלי אומר",[לנקד] הוא כותב בשורה האחרונה בבית החותם את השיר האחרון שפרסם, "אשרי הזורעים ולא יקצורו". אלא שגם חתימתו זו של בן-יצחק טומנת בחוּבּה ראשיתה של אופטימיות. בשיר החותם הזה של בן-יצחק, כמו ב"ההרים שחוברו מסביב לעירי", שהוא השיר הפותח במהדורה שברשותי (אברהם בן-יצחק, "שירים", ספרי תרשיש, ירושלים, תשכ"ח), גלומה הבטחה.

מהלך הקריאה, שהחל בהבטחת הבציר את האור, מסתיים בהבטחת אי-הקציר את האור. האור נותר, הסוד נותר, נותרה אפשרות החזרה אל הבראשית. התהליך שעבר בן-יצחק לא גרע ממני את התקווה להיבנות מכוח הכתיבה, מכוח המאורע/אי-המאורע המתחולל בתוכה, באמצעותה. את האמונה הזו – העילגת, המכירה, העיוורת, הכנה, הנשברת, הקומית לרגעים, הטראגית יותר לרגעים – לא הייתי רוצה שייקחו ממני. במרובֶּה המעט הזה שהניח לפני בן-יצחק ניתנה לי הזכות להציץ במיקרוקוסמוס של המיקרוקוסמוס: עולם שבו לכל מטען רגשי יש גיאוגרפיה, צבע ורחש, כמו האמונה כי ההכרה בעצם המגבלה היא שתאפשר את הבריאה, לפחות עד ערב: [לנקד]"ובהיות הבוקר/ והנה מרחף אתה על פני התהום/ לרקוע עליו את שמיך העמוקים/ והשמש הגדול בידיך –/ עד ערב" ("מזמור").

המוטיבציה הזו, הכלואה בתוך עצמה, עוררה את הרצון שלי לתור אחר האיש, לגלות אדם ששנותיו נטועות בסופה של המאה ה-19, דרך שתי מלחמות העולם, אל תקומתה של מדינת ישראל כדמותו של החלום הציוני. מפה גיאוגרפית הנודדת מגליציה המזרחית, שם נולד, אל וינה, שם עשה מגיל 25 את רוב שנותיו המכוננות, ועד ישראל, 12 שנותיו האחרונות. ציוני מובהק, המחויב בראש ובראשונה לספרות העברית, אלא שרגלו השנייה, הקוסמופוליטית, חומקת בעקביות מן המדרכה הזו, שהיתה צרה מדי לקיומו, כמו גם ליצירתו. הוא נמנע בעקביות מהתחייבות מלאה לפעילות הציונית, נרתע מן הפוליטיזציה שבציונות העובדת, על אף הכרתו הרבה בערכה; ניהל קשרים עמוקים עם דמויות מפתח בספרות העברית, ואף היה בן-בית בספרות שנכתבה באירופה באותה העת: ג'ויס, מוסיל, שניצלר, ובייחוד הרמן ברוך. רגל אחת על מדרכת ביאליק, פיכמן, מרחיקה עד אבן גבירול, והשנייה על מדרכת רילקה, פון-הוֹפמַנסטאל וניטשה, עד כדי כך שסיגל לעצמו שליטה בשתי שפות שירה, מתרגם מזו לזו וכותב חלק משיריו בגרמנית, כאילו מטשטש בזאת, ובכוח, את אפשרותו וקבילותו הוודאית של מקור תרבותי אחד.

ושוב אני חוזרת אל השיר האחרון שפרסם, "אשרי הזורעים ולא יקצורו", המנסה ליישב את "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" שבתהילים עם רטוריקת "הדרשה על ההר" שבברית-החדשה במשפט אחד, הגוזר בסופו של דבר את האלם.

בספר הפותח את האוטוביוגרפיה של אליאס קנטי, "הלשון שניצלה", מצטייר בן-יצחק כאדם נערץ, משפיע ביותר על חיי הרוח של וינה, אך גאה, מרוחק, נמנע מלדבר על עניינים אישיים באותה עקביות שבה נמנע מלדון ביצירתו-שלו. "פגישה עם משורר", הזכרונות שכתבה לאה גולדברג על בן-יצחק, מעמידים את דמותו באור רומנטי, מכוח האהבה שרחשה לו (לצד נסיונה חסר התכלית לשלוט בו). בן-יצחק של לאה גולדברג הוא המשורר כגאון מיוסר. שירתו של בן-יצחק, להבדיל, התנגדה לרומנטיקה. ליתר דיוק, שאבה את יסודותיה מן הרומנטיקה כדי להתנגד לה. אך נדמה שאותם אפיונים שנטבעו בו – המרחק הגאה, שתיקתו העיקשת, סירובו לאהוב, האיפוק שלבש מנהגו עם אנשים – כל אלה יצקו את דמותו באופן פרדוקסלי וטראגי כקלועה בין מימוש רומנטי לפועלת מתוך אמירה נוקבת, ביקורתית ומודעת. ואולי אין סתירה בין השתיים.

וכך, הלצתו של הסופר אשר ביילין, כפי שהיא נמסרת מפי לאה גולדברג, שהגיב יום אחד על שתיקתו הסרבנית הארוכה והשגורה של בן-יצחק, כשישב בין האורחים: "נו, ועכשיו אולי נשתוק כבר על נושא אחר?", משיבה אותי לשיריו של בן-יצחק, ושיריו נקראים מחדש על רקע השתיקה הזו כמימושה המהופך של הרומנטיקה. אותם חללים ושתיקות מתמלאים עכשיו בכוח יצירי הטבע, גרמי השמים והארץ והפרא, כביטויה של האוטוביוגרפיה החסרה שמשוררי הרומנטיקה טרחו כל-כך לעצבה ברוחם. וכך, כל אלה, המגויסים אצל בן-יצחק כדי לשלול את הזיקה בינם לבינו – או לכל הפחות, לעמוד על המתח ביניהם – נקראים עכשיו קריאה כפולה, גם כמיילדים אותו.

לא מקרי, אולי, כי המסה היחידה שפרסם בן-יצחק בחתימתו היא על מנדלי מוכר ספרים, "מילה על מנדלי". בן-יצחק טוען שם כי השבר הפנימי שהתחולל בחברה היהודית שישבה בעולם לא-יהודי ייצר אצל מנדלי סאטירה, ומכוח אהבתו לעולם שתיאר, הסאטירה היתה להומור, וההומור היה ביטוי לפאתוס קיומם של היהודים, המתגלם במתח שחשה החברה היהודית בין "הגיונה של המציאות" ל"הגיונה-שלה", מתח שלא הצליחה ליישבו. ייתכן שאותם דברים שאמר בן-יצחק על מנדלי, אמר על עצמו. ומנדלי, היהודי הביילרוסי, ביטא בפרוזה שלו את מה שבן-יצחק ביקש בעקיפין לעצב בשירתו. אדם בעל שתי שפות פעילות, יהודי שישב עיקר שנותיו בעולם לא-יהודי, שעמד על הפער וניזון ממנו והזין אותו בתמורה, ובבואו לכתוב עומד קיומו הנסער, הרועד, נוכח עולם נטול פאתוס, שיופיו וגם אכזריותו – "הגיונה של המציאות" – אינם ניתנים למשא-ומתן, וזהו הפאתוס של קיומו. נותרת רק הכמיהה להתאחד עם הסוד. והסוד הצפון גוזר נסיונות אחיזה ותיאור חוזרים ונשנים, שהם נדודים בתוך שפת השירה. כך נגזרים הנדודים והופכים לברָכה, להבטחה היחידה: "אשרי הזורעים ולא יקצורו/ כי ירחיקו נדוד".

נדה גם אני, בת להורים מהגרים, ששפתם – כמחשבה, ככמיהה – נודדת אל תוך לשוני, נשברת ומתגעגעת משם, הופכת לרגעים לקינתו העילגת של האבל. ההתכוונות המלאה להיבנות פוגשת את שער החוק של הכתיבה, שהדרך לעבור בעדו צרה וקבועה.

אברהם סונה – שמו הממשי, ואברהם בן-יצחק – כינויו הספרותי, והנה כפילות נוספת. בשם אברהם בן-יצחק כשלעצמו התהפכו היוצרות. יצחק, בן אברהם, היה כאן לאביו של אברהם. אברהם, בנו של יצחק, זה הצוחק, המשמיע קול, הנולד מכוח ההשראה האלוהית, אך גם זה שנעקד. בכפילות החוזרת של השם טמון כוח החיים הטראגי. אברהם הוא גם הבן של יצחק, אך גם זה שנידון לעקוד אותו – את עצמו. "מי, אם אצעק, ישמעני מקרב מערכי מלאכים",[לנקד] שואל רילקה בפתיחה ל"אלגיות דואינו". ובן-יצחק, כרילקה, חייב להאמין בקיומו של המלאך, הסוד, המטאפיזי, גם אם כל הקיום המטאפיזי מתגלם בעולמו בציווי המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך". וכך עומד אברהם על הר המוריה, הצוק. המאכלת, העט, בידו המונפת. וכאן קופאת התמונה. כי ה"אַל תשלח ידך" של המלאך הופך בתרגומו של בן-יצחק ל"שלח ידך", והמאכלת הופכת לעט הכותב שוב, ומחדש, את סיפור עקדתו-שלו.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן