ארץ אחרת

אריה גייגר, צילום: תומר אפלבאום

אריה גייגר הקים את בית ספר רעות ב-1999 ועשה זאת באומץ וכנגד מכשולים רבים. בית הספר רעות נועד לבנות קהילה חינוכית שבה "פלורליזם הוא דרך מחשבה ומעשה גם יחד", כדברי גייגר. קהילת רעות היא קהילה מגוונת – יש בה תלמידים ומורים דתיים וחילוניים וכל מה שביניהם, ילידי הארץ ועולים חדשים – המבקשת לפתח אדם בעל מצוינות ערכית ואנושית ברוח ערכי המורשת היהודית.

אחד המאפיינים של גייגר היה האומץ לשאול שאלות, לבדוק את עצמו בכל פעם מחדש, להתמודד ולהתעקש על מענה הולם לחיים במציאות מורכבת. בהשפעת יאנוש קורצ'ק לא היה אצלו דבר שאינו אפשרי, והוא גם לא שקט על שמריו, ובכל פעם דרש מעצמו ומהסובבים אותו למתוח את גבולות ההכלה והיכולת.

כאשר נוכח שקיום של זרמים שונים ביהדות אפשרי, ואף נעשה עם הזמן פשוט יותר, החליט להרחיב את רעיונות הפלורליזם למרחבים נוספים. מדי שנה קלט בית הספר תלמידים ומורים בעלי צרכים מיוחדים – בעלי מוגבלויות פיזיות, כבדי שמיעה, כבדי ראייה, בעלי שיתוק מוחין, לקויי למידה, בעלי צרכים נפשיים שונים ועוד. קהילת רעות פיתחה את התובנה העמוקה האומרת שעל ציר זמן אין לך אדם שאין לו צורך מיוחד. צורך מיוחד הוא מציאות רלוונטית לרוב בני האדם, ולכן, במעבדה האנושית שהיא תשתית הקיום שלנו, "כל קבוצה היא חלק מהותי לבניינה של קהילה כלל אנושית רחבה. משום כך, אין לבודד אותה על פי השוני של חבריה".

נוכחותם של תלמידים ומורים בעלי צרכים מיוחדים בבית הספר תורמת ליצירת קהילה אכפתית ורגישה לזולת. זוהי המשמעות העמוקה של "ואהבת לרעך כמוך". וברעות הקהילה היא המרכז. במרוצת השנים פותחו בבית הספר תוכניות להעלאת המודעות לצרכים של בעלי מוגבלויות ותוכניות אלה אף הועברו לבתי ספר אחרים.

בעקבות יאנוש קורצ'ק הבין אריה שהבסיס לחינוך הוא אהבה. "עסקתי שלושים שנה בחינוך והיה נפלא", הוא אמר. "למדתי הרבה, עברתי תהליכים והגעתי למסקנה הכל כך בנאלית, שהדבר שילדים הכי זקוקים לו הוא אהבה. מערכת החינוך שלנו די התרוקנה מזה – מהקשר בין מורה לתלמיד, מהקשר בין מבוגרים לצעירים. במקום זה יש ניכור ושחיקה של מורים ומנהלים. אני מסתובב בבתי ספר ורואה אנשים טובים, כאלה שיש להם אינטואיציה טובה לחינוך, לתקשורת עם ילדים, אבל המערכת סתומה. אני גם רואה ילדים שמחפשים את הקשר הזה; אבל כמה קשה לאנשים למצוא את הדרך, ואפילו לדבר על כך שזה מה שחסר".

ואכן, בבית ספר רעות המילה אהבה היא מילה שלא מפחדים לבטא אותה. היחסים בין המורים והתלמידים הם יחסי רעות וקרבה, והתלמידים שותפים להתנהלות בית הספר. כמו בבתי ספר פתוחים אחרים, התלמידים ברעות משתתפים בקבלת החלטות ובראיונות קבלה של מורים ותלמידים, והם גם אחראים לטקסים ולמפעלי ההתנדבות. התלמידים מפעילים בית תמחוי מיום הקמת בית הספר.

אריה השגיח שיש סתירה בין מעורבות הדדית וחינוך לערכים לבין חינוך המבוסס על הישגיות. אמא שבאה לרשום את בנה לבית הספר מספרת שאריה אמר לה דברים ברוח זו: "אם אתם מחפשים בית ספר הישגי, ששם דגש בציונים גבוהים בבגרויות, אז אולי לא זה המקום… לא, חלילה, שלא לומדים לבגרות. יש כאן מקצועות לימוד, ויש לימודים, וציונים וגם תלמידים מצטיינים. אך לא זה העיקר. התלמיד כאן לא נדרש להיות כוכב מבחנים על מנת להצליח. כאן לא שוקלים רק הישגים, אלא מעודדים ומעריכים השקעה ומאמץ… ברעות לא מודדים ציציות ולא בודקים מי תואם מודל דתי כזה או אחר. אם תלמיד או תלמידה מעוניינים לבוא במגע ישיר עם יהדותם, להפוך בה ולבדוק היכן הם מחוברים או מתחברים אליה, כאן יש להם מקום."

אריה גייגר הלך לעולמו לפני שנתיים.

את דרכו ממשיכה להוביל אביטל לוי-כ"ץ, והיא עושה זאת במסירות ובנאמנות לחזון הגדול, ועם צוות מקצועי מסור המאמין שאפשר לגדל דור אכפתי אוהב אדם ורגיש לזולת באשר הוא, מתוך תקווה ונחישות להביא לשינוי אמיתי בחברה הישראלית.

הדואג לשנה – זורע חיטה,

הדואג לשנים – נוטע עצים,

הדואג לדורות – מחנך אנשים.

זו היתה תפישת עולמו של אריה, וקיומה ברעות שריר וקיים.

יהי זכרו ברוך.