ארץ אחרת

אתחיל את מאמר הביקורת על קובץ המאמרים "אי-השוויון בחינוך" באופן שבו מתחילים שני מאמרים בתוכו (את שניהן כתבו נשים), בסיפור אישי: כשהייתי בכיתה י', קבלתי ציון של 84 במבחן בהיסטוריה. המורה שאל: "ליד מי ישבת?", והזמין אותי לחדרו לבחון אותי שוב, הפעם בעל-פה. מעבר לגסות האישית, והמאוד לא פדגוגית שלו, הוא הרשה לעצמו לנהוג כך משום שאני בת לעדה האתיופית, ולימודיי בכיתה י' חפפו לשנתי החמישית בארץ. אף על פי שהיו גם מורים אחרים, כמו המורה אלכס שנלחם כדי שלא ינשירו אותנו מהפנימייה, והמורה רותי שלימדה אותנו, שלוש עולות חדשות ושחורות, ספרות בביתה, אני עדיין מרגישה שהעובדה שאני ואחרים לא מצאנו את עצמנו בשולי החברה היא מעין נס.

לימים, בשנות עבודתי כמנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, נתקלתי באין-ספור מקרים של אפליה, דעות קדומות וגזענות בקרב מבוגרים שפוגשים ילדים אתיופים.

המאבק להעלאת אחוז הזכאים לתעודת הבגרות מקרב התלמידים העולים מאתיופיה היה בין המאבקים, שעמדו במרכז פעילותנו באמצע שנות התשעים. ב-1991, שנה שבה סיימתי את לימודיי בבית-הספר התיכון, רק 53 תלמידים ממוצא אתיופי קיבלו תעודת בגרות ו-1,500 נערים ונערות לא היו מצויים כלל במסלולים שכללו בחינות בגרות. משרד החינוך ורשויות הקליטה האחרות ייעדו את הקהילה ואת בניה להיות שואבי המים וחוטבי העצים הבאים של החברה. בעקבות המאבק, עלה חלקם של הזכאים מקרב העדה מ-7% ב-1994 ל-41% ב-2002. עם זאת, תוצאות יפות אלו אינן מאפשרות לנו לזנוח את המערכה.

תעודות הבגרות אין די בהן כדי לאפשר ליוצאי אתיופיה להתקבל ללימודים גבוהים, כך מצא שלמה סבירסקי ממכון 'אדווה', שמאמרו, "הפערים בחינוך ומדיניות הפיתוח הכלכלי-חברתי בישראל", נכלל בקובץ.

את עורכת הספר הכרתי בתפקידה כיועצת לשר החינוך וממונה על צמצום פערים במשרד החינוך בתקופת כהונתו של יוסי שריד, בשנים 1999–2001. היא היתה אדם מזן מיוחד במינו בנוף של המפלצת המאיימת, הקרויה משרד החינוך. לא היה צורך להסביר לה את מצב קליטתם של העולים מאתיופיה ולא היה צורך לשכנע אותה, שלילדים האתיופים יש "פוטנציאל ומוטיבציה" להצליח.

המחברים המשתתפים בקובץ זה כותבים על אפלייתם של המזרחים (מאיר בוזגלו, חגית גור בשיתוף עם רוברטו ברות, גליה זלמנסון-לוי ואילנה יונה), על אפליית העניים (שלמה סבירסקי, מרסלו וקסלר) ועל אפלייתם של ילדים עם מוגבלויות (סילביה טסלר-לזוביק). מוקדשת בו תשומת-לב גם לאפליית נשים (לאה שקדיאל ודפנה גולן-עגנון), ומספר המאמרים הרב ביותר עוסק באפליה השיטתית ביותר, זו של הערבים במדינת ישראל (דפנה גולן-עגנון, רמזי סלימאן, סמייה שרקאווי וח'אלד אבו-עסבה).

מנסיוני אני יודעת, שכל מגזר נוטה לראות בעצמו את המקופח האולטמטיבי. יש חשיבות בריכוז ובהתבוננות בשיטות האפליה כנגד סוגי ציבור שונים כדי שנוכל להיווכח, כפי שנוכחתי לאחר מאבק סקטוריאלי רב-שנים, שאנשי מגזר זה או אחר הם חלק אחד בלבד מסיפור אפליה מובנה ועמוק במדינה כנגד כמה מגזרים ואוכלוסיות. ואכן, אסופת מאמרים זו תורמת רבות להבנת ההבניה של האפליה ברבדים השונים של החברה, בכלל, ושל מערכת החינוך, בפרט.

הד לחוויותי האישיות מצאתי במאמרה של חגית גור, שנכתב בשיתוף עם רוברטו ברות, "הוויכוח על שיטות הוראת הקריאה בראייה של הפדגוגיה הביקורתית", ובמאמרן שלאילנה יונה וגליה זלמנסון-לוי, "גם וגם – תוכניות הלימוד ב'קדמה'". חגית גור טוענת, ובצדק, שהוויכוח על השיטות השונות ללימוד הקריאה, שמתנהל בישראל ובארצות-הברית כבר כחמישים שנה, משמש מסווה לדיון האמיתי, שהוא הדיון על חלוקת המשאבים בין אלו שיש להם ובין אלו שאין להם. גם כותבות המאמר שמתאר את השיטה המייחדת את בית-הספר 'קדמה' בירושלים רואות שיטות אלו או אחרות כשוליות, ומתמקדות בגישה חיובית ובאמון שיש להעניק לתלמידים הבאים מקבוצות המשתייכות לשוליים הכלכליים והחברתיים במדינה. הן מדגישות את הצורך בפיתוח רגישות ומודעות בקרב המורים לידע שמחובר לעולם התוכן של התלמידים.

מרסלו וקסלר, במאמרו "הפרטת החינוך והרס החינוך הציבורי", פורש את ההשתשלות ההיסטורית של מגמת ההפרטה, שניצניה הראשונים היו בהקמתם של בתי-ספר תיכוניים בערים הגדולות, אשר סיננו את תלמידיהם על בסיס שכר לימוד. במקביל ,טוען וקסלר, "רשתות אורט ועמל נהנו מסבסוד ממלכתי אשר איפשר להן מונופול בחינוך התיכוני בעיירות-פיתוח ובשכונות עירוניות מוחלשות, ולמה שקרוי "התיכון המקיף", בעל מסלולים מקצועיים עמלניים ובמקביל מסלולי בגרות".[איך זה מתחבר לחלק הראשון של הציטוט? יש כאן איזה שיבוש!] (עמ' ) שולה, אם סימנת את זה אולי תוכלי למצוא בקלות את מספר העמוד

כיום אנו חיים במציאות, שיש בה פריחה של בתי-ספר ייחודיים ופתיחה של אזורי הרישום. שני התהליכים האלו הסירו, למעשה, את השסתומים האחרונים בפני ההפרטה של מערכת החינוך הציבורית כולה. המנטרה, שלפיה פתיחתם של אזורי הרישום מאפשרת לכל ילד ללמוד במקום המתאים לו (או המתאים למשאלות לבם של הוריו), נשמעת מצוין, לכאורה. אך במציאות, הֶסדֵר זה משאיר מחוץ למשחק את ההורים שאין להם מודעות או ערנות, או קשרים (פרוטקציה) מהסוג שיש לילידי הארץ ולמבוססים מבין ההורים, אשר רואים חשיבות בכך שילדיהם יתקבלו לבתי-הספר המבוקשים. ואכן, רק לאחרונה קראתי ("לא בבית-ספרנו", "כל העיר", 28.1.2004) שבבתי-הספר היוקרתיים בירושלים (תיכון הרטמן, אורט-תורה, נתיב-מאיר, תורה-ומדע, פלך, קשת, תל"י) לא תמצאו חומים – כמו שמגדיר אותנו בני בן החמש – ומעטים שם גם העולים מחבר-המדינות.

על אפליית הערבים

אני מודה, שבכל פעם אני נדהמת מחדש לקרוא על ה"שיטה" שבאפליית המגזר הערבי. בניגוד למקרים של סוגי אפליות אחרות, שניתן לטעון ביחס אליהם כי זוהי תוצאה של טעות, טיפשות או אטימות, בכל הנוגע לסיפור הערבי אי-אפשר להתבלבל ולהכחיש שמדובר בדיכוי מכוון.

דפנה גולן-עגנון, במאמר "למה מפלים את התלמידים הערבים בישראל", נותנת "עדות מבפנים" על התנהלותה של מערכת החינוך לדורותיה ביחס לאוכלוסייה הערבית. היא מזכירה את בנייתם של מדדי זכאות שונים לערבים ואת הפיקוח של השב"כ על מנהלים של בתי-הספר.

הסיפור של סמייה שרקאווי, "שמש לא מסתירים ברשת", מעלה בדעתי שורה של שאלות פשוטות, כגון: מה חשבו, שהערבים יתאדו, שהזכרונות שלהם יימחקו, חשבו שישכחו או אולי ישתלבו?

אם כן, השאלה המתבקשת הנוספת היא מה נעשָׂה כדי שישתלבו?

רמזי סלימאן טוען בספרו[במאמרו?] "על זהותם הלאומית והאזרחית של הפלסטינים אזרחי ישראל", שהערבים אזרחי ישראל סובלים משוליות כפולה – "חצי-ישראלי וחצי-פלסטיני" – תופעה שמקורה לא רק בחלוקה מפלה של משאבים וטובות הנאה ציבוריים שונים, אלא גם בדחיקתו של המיעוט, כקולקטיב, אל שולי תרבות המדינה, המיתוסים והסמלים שלה. הזהות הערבית, טוען סלימאן, פעילה במישור הפוליטי והאידיאולוגי, ואילו הזהות הישראלית פעילה במישור היומיומי.

שווים בין שווים

בכל פעם שאני נתקלת בתופעה של אפליה, אני מיד חושבת על הרוב הדומם, המוּדר והלא נספר של ההורים והילדים האתיופים. אתגר עצום הוא לגדל ילדים שחורים בישראל, בעיקר כשאתה לא מכיר את המערכת, לא מודע לאפשרויותך ואין לך חברים. להיות מיעוט פירושו, בין השאר, לא לקבל הזדמנות לחינוך טוב.

אני רוצה להתוודות על כך שיש לי הרבה בבטן, לא רק על השירות הציבורי – משרדי החינוך, הקליטה, הרווחה והסוכנות היהודית, כמגלמת רוע וטמטום – אלא גם על הארגונים הקרויים "ארגונים לשינוי חברתי", על שלא הפכו את הסיפור האתיופי לתרגיל במוסר ולבחינה של יכולת ההכלה או הדחייה של החברה הישראלית, ובמקום זאת רואים באתיופים צבע שכדאי להתעטף בו לצורך גיוס כספים או לשם הצהרה על פתיחות ופלורליזם. די להציץ ברשימת העובדים של הארגונים האלו כדי להבין שאין אתיופים בין שורותיהם, כשווים בין שווים.

ולסיום, אני רוצה לקרוא לכל האנשים העוסקים במלאכת השינוי החברתי להיות פחות סקטוריאליים, לשלב כוחות ולגלות אחריות חברתית, כדי ליצור חברה שיהיה נעים לשחורים, ללבנים, לערבים, לעניים ולעשירים, לאנשים עם מוגבלויות ולמהגרים לחיות בה.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן