ארץ אחרת

כנס תמיכה בראיד סאלח, אום אל-פחם, יוני 2003.

צילום: באובאו

החל מראשית שנות השמונים התפישה, שלפיה זהותם של הערבים בישראל היא זהות מורכבת, היתה לתפישה הדומיננטית בקרב העוקבים אחר החברה הערבית. אך תפישה זו התייחסה לרוב למרכיב הלאומי והאזרחי, ובמקרים מסוימים גם למרכיבים נוספים; והרבה פחות למרכיב הדתי. במשך הזמן נעשה מרכיב זה למרכיב בעל משקל רב בזהות הערבית, ובשנים האחרונות אף למרכיב החשוב ביותר, בייחוד בקבלת ההחלטות ובקביעת דפוסי ההתנהגות ונקיטתן של עמדות פוליטיות. ככל שהמרכיב הדתי התחזק על חשבון המרכיבים האחרים, הרגישו הדתיים יותר ביטחון עצמי והסתגרו יותר מבחינה חברתית, על-ידי אימוץ דפוסי התנהגות שונים מאלה המקובלים בחברה הערבית הרחבה.

את התנועה-האיסלאמית בישראל הקימו צעירים חוזרים בתשובה, במטרה להטיף להחזרת המוסלמים לדפוסי החיים האיסלאמיים. מספר לא-מבוטל מבין החוזרים בתשובה בשנות השבעים היו צעירים שחזרו ליישובי מגוריהם לאחר תקופה של שהות בתל-אביב ובאזור המרכז. לרוב הם היו מנותקים מחיי הכפר והשתלבו בחיי העיר, וחלק לא-קטן מהם היו מנודים ולא מקובלים על חברת המוצא שלהם. הם חזרו ליישוביהם לאחר מלחמת 1967, היות שלא היו מסוגלים יותר, במצב שנוצר, לחיות בתוך האוכלוסייה היהודית. בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים החל לבלוט בתנועה חלקם של צעירים שלמדו במכללות האיסלאמיות בגדה-המערבית, ולרוב הם אלה שהנהיגו אותה.

ניתן לציין, שתנועת החזרה בתשובה היתה במשך שנים רבות מוגבלת לאזור ה"משולש". רק בסוף שנות השמונים החלו להופיע ניצנים של התופעה בצפון הארץ (הגליל), ובשנות התשעים היא התפשטה גם לנגב ולערים המעורבות. נוסף לכך, היא התחילה לבלוט דווקא בין בעלי תואר אקדמי ותלמידים במוסדות החינוך בכל רמותיו. סמלי הדתיות, ובייחוד הלבוש, בולטים היום בכל היישובים ואף בכל הקבוצות החברתיות בעלות רקע סוציו-אקונומי שונה.

חיזוק הביטחון העצמי בקרב התנועה משתקף בדאגה פחותה מבעבר בכל הנוגע לחיכוך עם הסביבה, מצד אחד, ויתר אינטראקציה פנימית בתוך קהילת המאמינים, מצד שני. הדבר מפחית במידה רבה את המתח בחיי היום-יום, שמאפיין את חייהם של הערבים בישראל, ומאפשר לדתיים שבתוכם למתוח קו ברור בין תחומי הפעילות השונים. התיחום מאפשר הבחנה בין אמונה דתית וכל דפוסי ההתנהגות שנובעים ממנה לבין המגע עם הסביבה על בסיס פרגמטי.

התנועה נוסדה, כמובן, כתנועה דתית. אך למעשה, המרכיב הלאומי בפעילויותיה ובהצהרות מנהיגיה וחבריה, ובייחוד הגדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואופי הפתרון שהיא מציעה, הוא מרכיב בולט מאוד ובמקרים רבים אף עולה בחשיבותו על המרכיב הדתי.

הצעירים החוזרים בתשובה הגדירו את התנועה כך: "הקוראן והסוּנה – דברי הנביא ומעשיו – הם המקור שאנו שואבים ממנו את אמונותינו. אנחנו תנועה דתית וחברתית, תרבותית וגם פוליטית". השיח' עבדאללה נימר דרוויש, מנהיג התנועה באותה תקופה, מסביר בראיון עימו: "אנחנו תנועה אידיאולוגית והפוליטיקה איננה עניין טאקטי אצלנו, אלא חלק מדרך חיים". באותו ראיון הוא מפרט עוד יותר, ואומר ש"מטרת התנועה-האיסלאמית אינה רק להחדיר אמונה ללב ותבונה לראש… אלא בעיקר להנהיג דרך חיים איסלאמית בתחומי החברה, המדינה והכלכלה". מטרותיה של התנועה מחייבות אותה לפעול בזירה הפוליטית, וההפרדה בין הדת למדינה, לתפישתה, אינה באה בחשבון. גומעה אל-קצאצי, ראש המועצה המקומית רהט, שבינתיים הפכה לעיר, מוסיף פן אחר למטרותיה ולפעילותה של התנועה: "להחזיר את האנשים לחיק הדת, כפי שאמר הנביא מוחמד… תנועתנו רוצה לשפר את מצבם הקשה של התושבים הערבים במדינה". לפיכך, למעשה המטרות של התנועה אינן חורגות מהמטרות וממסגרת הפעילות של יתר התנועות הפוליטיות הערביות בארץ, לבד מנושא החזרת המוסלמים לאורח-חיים מוסלמי. כלומר, היא שואפת לחיים במשטר חברתי איסלאמי, תוך התחשבות בתנאים המיוחדים שהאוכלוסייה הערבית בישראל נתונה בהם. אי-לכך, כפי שמבהיר שיח' דרוויש, ברמת המשטר החברתי התנועה מתיימרת "ליצור מצב שבו החברה הערבית המוסלמית במדינת ישראל חיה על-פי מסורת האיסלאם וחוקיו, מבלי להתנגש עם חוקי המדינה…". (הציטוטים מדברי המנהיגים של התנועה המובאים במאמר זה פורסמו בזמנם בעיתונות העברית והערבית, ובמיוחד בפירסומיה של התנועה האיסלאמית הירחון א-סִראט שחדל להופיע, והשבועון של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, "סַאוְת אל-חַק ואל-חֻרִיַה")

זכות דתית והיסטורית בפלסטין

מנהיגי התנועה-האיסלאמית ערים לעובדה שפעילות למען משטר חברתי איסלאמי, בצורה שהם מפרשים אותו, גורמת להתנגשות עם מדינת ישראל, ולכן הם זהירים בהתבטאויותיהם ואינם מחמיצים הזדמנות כדי להדגיש שפעילותם נעשית במסגרת החוק הישראלי.

קביעת קווי הפעולה במסגרת החוק הישראלי היא פועל יוצא של היחס הבסיסי של התנועה למדינת ישראל: היא הכירה בה, וחבריה לא ראו בעיה בכך שמוסלמים חיים ופועלים תחת שלטון זר. למעשה, הניגוד הדתי לא הובלט כניגוד העיקרי במשך שנים רבות. מנהיגי התנועה הבהירו בנסיבות שונות, שהם בעד פלורליזם דתי ואינם מגלים יחס של איבה לבני הדתות האחרות משום אמונתם הדתית השונה.

חשוב לציין שבהחזיקם בעמדות אלו, חלק מהמנהיגים מצאו את עצמם במחלוקת עם עמדותיהן של תנועות איסלאמיות בעולם הערבי והמוסלמי. הם התייחסו לדבר בצורה מפורשת, ולפיכך ברור שנקודת המוצא שלהם היא שמדינת ישראל היא עובדה קיימת וכל התייחסות לנושא של המוסלמים בישראל חייבת להתחיל מעובדה זו.

וכך התייחסו לנושא הצעירים החוזרים בתשובה, שהיו מראשוני המייסדים של התנועה-האיסלאמית: "אנחנו [חיים] בישראל כמיעוט, ולכן אין לנו שאיפה להקים בה שלטון איסלאמי"; "אנו, ערביי ישראל, הבהרנו שאנו רוצים לחיות בישראל בשלום אמיתי המבוסס על צדק. אנו כתנועה איסלאמית מבקשים שישראל תעניק לנו זכויות מלאות כאזרחים ישראלים החיים במדינה".

משמעותו של המאבק למען שוויון ודו-קיום בתוך מדינת ישראל היא הוויתור על השגת היעד של משטר איסלאמי והסכמה לחיות בתור מיעוט במדינה, שנהנה בה מזכויות שוות.

ברוב המכריע של התבטאויות מתייחסים מנהיגי התנועה לקבוצת המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל כאל ה"ערבים בישראל", ה"פלסטינים בישראל" או ה"מיעוט הערבי". כלומר, ההגדרה של המיעוט, וכמובן ההתייחסות אל עצמם, היא הגדרה לאומית ברורה ולא הגדרה דתית. עם זאת, הם בדרך-כלל מתייחסים לזכויות דתיות ולאומיות כמקשה אחת, אף שבנסיבות שונות נראה שהזהות האיסלאמית קודמת לזהות הלאומית. לא כן הדבר, כאשר מדובר בפתרון הבעיה הפלסטינית. בשאלה זו ההיבט הלאומי עולה על ההיבט הדתי, ולכן התנועה חיה עם סתירה מהותית: מצד אחד, היא תמכה בפתרון שיביא לידי הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד מדינת ישראל, כלומר, פתרון לאומי; מצד שני, היא תפשה את הבעיה הפלסטינית כבעיה דתית כלל-איסלאמית.

למעשה, עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה דיברו מנהיגי התנועה באופן כללי על זכויותיהם הדתיות והלאומיות של הפלסטינים, בלי להזכיר במפורש איזה פתרון הם מציעים. המנהיג עבדאללה נימר דרוויש התבטא בהזדמנויות שונות בזכות ועידה בינלאומית שתפתור את הבעיה, ותמך בזכותם של הפלסטינים לשיבה אל מולדתם ולהגדרה עצמית. באותה הזדמנות הוא הביע את תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית: "לעם הפלסטיני זכות דתית והיסטורית בפלסטין. הפלסטינים סובלים בארצות מגוריהם משום שהם פליטים וזרים, לכן יש צורך דחוף במימוש זכותם למדינה עצמאית".

לפיכך, אנו מגלים סתירה בין תפישת הבעיה הפלסטינית כבעיה איסלאמית וההתייחסות לזכויותיהם הדתיות, שמשמעה פתרון בהתאם לעקרונות דת האיסלאם, לבין הפתרון הלאומי על-ידי הקמת מדינה פלסטינית. אף אחד לא דיבר על הקמת מדינה איסלאמית, ואפילו היו התבטאויות ברורות שפתרון זה אינו בא בחשבון.

אי-הסכמה עקרונית

החל משנת 1988 ניתן היה להבחין בהופעתם של חילוקי דעות בתוך התנועה-האיסלאמית בנוגע לנושאים העיקריים , עד להתגבשותם של שני זרמים בתנועה.

למרות המחלוקת הקשה סביב היחס לתנועות האיסלאמיות והעֶמדה כלפי הפתרון הלאומי, כפי שהתקבל על-ידי אש"ף, המשיכו שני הזרמים לנקוט אותה עמדה בשני נושאים: התמיכה באינתיפאדה ומעמדם של הערבים בישראל. באשר לעניין התמיכה בהתקוממות בשטחים וההזדהות עימה, אם בצד התעמולתי ואם בצד המעשי של סיוע מוסרי וחומרי לתושבים, לא חרגה התנועה-האיסלאמית מהקו שנוקטים כלל ערביי ישראל. בשלב הראשון היא לא נתנה ביטוי, בהצהרות שבכתב או בסיוע חומרי, להעדפת הגורמים האיסלאמיים בשטחים, אלא ביטאה את הזדהותה עם כלל הציבור המתקומם. ללא קשר למחלוקת בין שני הזרמים, תמכה התנועה-האיסלאמית באינתיפאדה הפלסטינית בשטחים. ואילו בשאלת היחס לתנועת החמאס, מדגיש השיח' דרוויש את המשותף והשונה בין שתי התנועות: "מבחינה פוליטית יש הבדל בינינו לבינם. האלוהים הוא אותו אלוהים, אך עדיין לא שמעתי שהם תומכים בפתרון מדיני".

למרות זאת, התנועה-האיסלאמית עשתה מאמצים רבים כדי להשיג את שחרורו של מנהיג תנועת החמאס, השיח' אחמד יאסין, ואנשיה אף שלחו בקשה בעניין לשר הביטחון דאז יצחק רבין. יתרה מזאת, בין שתי התנועות נוצרו מגעים ונרקמו קשרים, כולל ביקורים של ראשי התנועה-האיסלאמית בישראל ברצועת עזה ומפגשים עם החמאס, שהיו חשאיים בתחילה.

בנושא הפתרון של הבעיה הפלסטינית, הזרם המתון בתנועה-האיסלאמית, בהנהגתו של שיח' דרוויש, שאז היה עדיין הזרם המרכזי, דבק בעמדתו המוצהרת, שאף התחזקה עוד יותר לאחר פרוץ האינתיפאדה.

באשר לאופן תפישת השלום ופירושו על-ידי התנועה-האיסלאמית, אומר שיח' דרוויש: "השלום הוא הכרחי, ומשמעו הכרה הדדית: הכרת הישראלים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ובזכותו להקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל, והכרת הפלסטינים בזכותה של ישראל להתקיים בשלום…".

עמדתו של שיח' דרוויש ביחס לפתרון הבעיה הפלסטינית תאמה את עמדותיה של מנהיגות אש"ף, ולכן, בניגוד למצופה, היא מתנגשת עם הפתרונות שמציעה תנועת החמאס. שיח' דרוויש מחדד את עמדתו עוד יותר, באומרו: "התנועה-האיסלאמית בישראל, בניגוד לחמאס בשטחים, תומכת בהחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית ובהכרזה על מדינה פלסטינית, וסומכת ידה על מתקפת השלום של ערפאת".

דעתו של דרוויש בנושא הבעיה הפלסטינית, ובייחוד בכל הנוגע לקשר עם תנועת החמאס, עוררה מחלוקת שהעמיקה והלכה במשך השנים. המחלוקת התפשטה והקיפה נושאים נוספים, שכולם יחד מסמלים אי-הסכמה עקרונית בין שני מחנות המייצגים השקפות עולם שונות:

1) זרם אחד בתנועה, שכּוּנה מאוחר יותר הזרם הצפוני, אימץ דווקא את עמדות החמאס. כבר בסוף 1988 מגלה מקור מוסמך בתנועה-האיסלאמית באום אל-פחם: "אנו רואים את חמאס כתנועה-אחות וכאחת מזרועות התנועה-האיסלאמית הכללית, ודברי שיח' דרוויש אינם מייצגים אותנו כלל".

2) הקו המדיני שהמשיך לבטא בטאון התנועה "א-סראט" תומך בפתרון המדיני של אש"ף, ללא הדגש על המדינה האיסלאמית של החמאס. אם כן, הזרם המרכזי (הדרומי) בתנועה לא חרג באותה תקופה מן הקונצנזוס הפוליטי שביטאו שאר הכוחות הפועלים בציבור הערבי בישראל. הדעה שרווחה בקרב מנהיגי התנועה-האיסלאמית ותומכיה היא זו התומכת בהקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל, ללא הגדרת אופי המשטר שיקום.

אולם מאוחר יותר אחדים ממנהיגי התנועה-האיסלאמית החלו להביע דעה על אופי המשטר הרצוי במדינה הפלסטינית. אלה הם דבריו של השיח' כאמל ריאן באשר לחשיבות ולמרכזיות הנושא של הקמת מדינה פלסטינית: "פלסטין היא דבר חשוב מאוד, אבל הוא אינו מצוי אצלי בעדיפות הראשונה. אני יכול להתקיים בלי המדינה הפלסטינית, אבל בלי האיסלאם אינני יכול לחיות". מאוחר יותר חזר ריאן והדגיש: "השאלה החשובה היא מה תהיה צורת השלטון בפלסטין העצמאית, אם זו תהיה מדינה איסלאמית או חס וחלילה מדינה חילונית. לפי דעתי, זו חייבת להיות מדינה איסלאמית".

נוסף לשני השיח'ים הנ"ל, השיח' איבראהים סרסור, ראש מועצת כפר קאסם באותה עת, אמר בפסקנות: "שלום שאיננו מתבסס על האיסלאם וצדקתו לא ייכון לעולם, אפילו יימשך זמן-מה, לא ייכון לעולם".

לעומת זאת, מנהיג התנועה, השיח' דרוויש, לא הביע עמדה כל-כך ברורה. הוא רק רומז בדבריו לקשר בין המדינה הפלסטינית לשלטון האיסלאמי, באומרו: "אי-אפשר להפריד בין האיסלאם לבעיה הפלסטינית, כולנו חיים אותה, זה משפיע עלינו יום ולילה".

טיב המחלוקת

המחלוקת בין שני הזרמים נתגלעה סביב נושאים בעלי משמעות עמוקה, כמו ההשתתפות בבחירות לכנסת. הזרם המתון, שדרוויש מייצג אותו, תמך בהשתתפותם של חברי התנועה בבחירות על-ידי הצבעה לגופים פוליטיים קיימים, אך לא בהרכבת רשימה נפרדת. השיקולים של זרם זה הם פרגמטיים ביותר: הפקת תועלת מירבית מההזדמנויות הפתוחות בפני האוכלוסייה הערבית ומניעת עימות עם הרוב היהודי והשלטונות, ובעת ובעונה אחת אי-חשיפת המוסלמים ועקרונות האיסלאם להשפעות חיצוניות.

הזרם הצפוני נימק את התנגדותו בכך, שהשתתפות בבחירות נוגדת את חוקי האיסלאם ואת עקרונותיו. אנשיו סברו כי השתתפות בבחירות פירושה כפיפותם של המוסלמים לכנסת, דבר שאי-אפשר להסכים לו, ושיש בו ויתור על חלק מעקרונות האיסלאם.

בבחירות לכנסת ה-12 (1988) ולכנסת ה-13 (1992) שני הזרמים הגיעו לפשרה: התנועה הכריזה שהיא אינה מעודדת את ההצבעה, אך גם אינה קוראת להימנעות ממנה. הֵסדֶר זה החזיק מעמד עד פילוגה של התנועה ב-1996.

לאחר החתימה על הסכמי העקרונות של אוסלו ניתן להבחין בהשפעה שנודעה להצלחתם של הג'האד-האיסלאמי והחמאס בזירה הפלסטינית על חלק מהתנועה-האיסלאמית, ובייחוד על הזרם הצפוני. ההשפעה בולטת בנימת הדברים ההולכת ומחריפה בכל הנוגע להגדרת הבעיה הפלסטינית כבעיה איסלאמית יותר מאשר לאומית-פלסטינית או ערבית. כמו כן, התנועה (שעדיין לא התפצלה אז) הביעה יותר ויותר הזדהות עם שתי התנועות האיסלאמיות בשטחים, אך דאגה להבהיר שהזדהות אין משמעה העתקתן של דרכי המאבק, ובייחוד לא השימוש באלימות.

הזרם הרדיקלי התנגד בחריפות להסכמי אוסלו ולתהליך המדיני ותמך באופוזיציה הפלסטינית. הזרם המתון, לעומתו, המשיך לתמוך כמעט ללא סייג במדיניותו של אש"ף. למעשה, המחלוקת בתנועה-האיסלאמית היתה בבחינת העתקה של המחלוקת בין פת"ח לחמאס. למרות זאת, ולמרות ההשפעה של הג'האד והחמאס במישור הרעיוני ובמישור של שיטות הפעולה, פיתחה התנועה בישראל קווים מיוחדים משלה, בהשפעת המציאות שהאוכלוסייה הערבית חיה בה.

נימוקי ההתנגדות לאוסלו היו לרוב לאומיים ולא דתיים, פרט לחלק הנוגע לאופי המשטר הפלסטיני. הביקורת על המשטר הפלסטיני התייחסה למעמדה של הדת בישות החדשה. ביקורת זו הביעו דווקא אנשים המשתייכים לזרם המתון: "החזרה לשריעה היא הכרחית, משום שזהו צו של אלוהים וחובה לציית לו, כי האדם אינו מסוגל לחוקק חוקים הוגנים". ואילו מנהיג הזרם, עבדאללה נימר דרוויש, מרחיק לכת עוד יותר וקורא להחזרת הח'ליפות האיסלאמית: "הסַחְוָה [התעוררות] האיסלאמית שהוביל הזרם האיסלאמי בסקטור הערבי והמוסלמי שמה לה למטרה להחיות את הח'ליפות האיסלאמית על בסיס השׁוּרַה [התייעצות]". באמירה זו מתגלה במלוא חריפותה הסתירה בין דרכי הפעולה בתוך ישראל, שהטיף להן שיח' דרוויש, לבין השאיפה להחיות את הח'ליפות האיסלאמית.

ההבדלים בין הזרמים מתחדדים

בתקופה שעד 1996 מעמיק הקרע בין שני הזרמים, והפערים מסתמנים בבהירות רבה במיוחד בכל הנושאים שסביבם התגלעה המחלוקת. הזרם הרדיקלי המשיך בהתנגדותו החריפה להשתתפות בבחירות לכנסת; לעומת זאת, הזרם המתון הכריע סופית בעד ההשתתפות, ונציגיו רצו ברשימה אחת עם המפלגה-הדמוקרטית-הערבית. פעילותם של נציגי הזרם בכנסת יצרה סבך של דילמות וניגודים: מצד אחד, הם שיתפו פעולה עם המפלגות הדתיות היהודיות בנושאים שנוגעים למעמדה של הדת ומשרתים את האינטרסים של האוכלוסייה הערבית, ומצד שני, עשו יד אחת עם החילונים, ערבים כיהודים, בנושאים שנוגעים למעמדה ולזכויותיה של אוכלוסייה זו.

מאז 1996 ההבדלים בין שני הזרמים התחדדו והעמיקו עד כדי כך, שכל אחד מהם החל לייצג עמדה לא-מתפשרת, אשר אינה משאירה מקום להמשך הפעילות יחדיו באותה תנועה.

ראשית, הגדרת הבעיה הפלסטינית ופתרונה עברה יתר איסלאמיזציה על-ידי הדגשת התכנים האסילאמיים בעימות. למרות זאת, התנועה אינה מכריזה שהפתרון הוא הקמת מדינה איסלאמית. היא גם אינה מתייחסת למשמעות השלום ואף לא למשמעות הסיסמה "האיסלאם הוא הפתרון", שמתנוססת בראש העמוד הפותח של בטאונה.

אחד החידושים בעמדת התנועה הוא שלילת הלגיטימציה מהרשות הפלסטינית לחתימה על הסכם שלום. מאוחר יותר אף החלו מנהיגי התנועה לשלול את זכותו של כל גורם שהוא לחתום על הסכם שלום. ניתן להבחין שהביקורת נגד התהליך ונגד הרשות הפלסטינית החריפה. הזרם הצפוני, שבעצם היה לזרם המרכזי, המשיך לפרסם מאמרי ביקורת חריפים כנגד תהליך אוסלו מטעם הפלסטינים בשטחים ומטעמן של ארצות ערב, כולל מאמרי מערכת בבטאון התנועה, "סַאוְת אל-חַק ואל-חֻרִיַה".

מעקב אחרי הפרסומים של הזרם הצפוני מראה שהבעיה הפלסטינית מצטמקת, כביכול, והופכת אך ורק לבעיית הריבונות על מסגד אל-אקצא. התנועה יזמה פרויקט גדול למען הגנה על המסגד תחת הכותרת "אל-אקצא בסכנה". כבר שנים היא עורכת פסטיבל שנתי גדול במטרה להבליט את חומרת הסכנה שאורבת למסגד כתוצאה מהסכמי השלום. בעצם, ניתן להבחין שהפעילות היא גם בעלת צביון לאומי ולא רק דתי. נוסף לכך, התנועה מארגנת זה שנים הסעות שבועיות מיוחדות מכל חלקי הארץ למוסלמים שמתכוונים להתפלל בַּמסגד.

למעשה, התנועה-האיסלאמית מציגה את הבעיה הלאומית-פוליטית כבעיה דתית גרידא. היא מגדירה את הסכסוך כסכסוך בין-דתי ומשתמשת במושגים טעונים שאינם משאירים מקום לפשרה בכל הנוגע לנושאים הסבוכים של הסכסוך.

בין התנועה-האיסלאמית לבין הנוצרים בנצרת

שנית, התנועה החריפה את המאבק למען שחרור הווקף המוסלמי והמקומות הקדושים לאיסלאם. הפעילות בנושא זה היא בעלות משמעויות ותכנים דתיים, לאומיים ואזרחיים. התנועה יוזמת פעילות נרחבת למען שימורם, שיפוצם וחידושם של האתרים הקדושים: מסגדים, בתי-קברות, קברי צדיקים. נוסף לזאת, היא מנהלת מסע פוליטי ממושך למען שחרור ההקדש המוסלמי. מסע זה נערך בשיתוף פעולה עם כל הכוחות הפוליטיים הערביים בישראל, והוא לובש צביון לאומי מובהק. עם זאת, המאבק למען המקומות הקדושים וההקדש המוסלמי מתנהל במסגרת החוק הישראלי: במאמר פרי עטו של ראיד סלאח הוא דורש מכל המוסלמים להגן על המקומות הקדושים למוסלמים "בכל האמצעים הלגאליים". יש לציין, שבמקרה של הקדש שִׁהאבּ-אל-דין, המאבק על ההקדש המוסלמי התרחב לכדי מאבק בין התנועה-האיסלאמית לבין הנוצרים בנצרת, מה שחיזק את האלמנט האיסלאמי בזהות ופגע באלמנט הלאומי בה. התנועה-האיסלאמית טענה שהמקום הוא הקדש מוסלמי והחליטה לבנות בו מסגד גדול. הטענות של הנוצרים לא התייחסו למעמדו של המקום, אלא לעובדה שהמסגד המתוכנן יסתיר את כנסיית אל-בּישַׁארַה. צדדים שונים ברמה המקומית וברמה הבינלאומית התערבו, בניסיון למנוע עימותים ולהביא לפשרה, אך לשווא. התנועה-האיסלאמית החלה לבנות את המסגד, עד שלאחרונה היסודות שהונחו נהרסו ביוזמת השלטונות. עד לפרוץ הסכסוך העיר נצרת היתה ידועה בתמיכתן המאסיבית של שתי העדות החיות בה בחזית-הדמוקרטית ובדו-קיום בשלום. הסכסוך פגע מאוד במרקם היחסים בין בני שתי העדות, והוכיח שהתנועה-האיסלאמית עברה לשלב חדש בתפישתה, על-ידי הפיכת השיקול הדתי לשיקול היחיד בהחלטותיה ולפיכך הפחתת חשיבותו של האינטרס הלאומי באחדוּת. שיקול זה נחשב לשיקול חשוב מאוד ובעל משמעות רבה בתחילת דרכה של התנועה-האיסלאמית.

שלישית, אחד ההבדלים הבולטים בין שני הזרמים בשנים האחרונות נוגע להגדרת הזהות של האוכלוסייה הערבית. ניתן לומר שביחסו של הזרם הצפוני חל מפנה: אף שהתנועה היא תנועה דתית, היא הדגישה תחילה את המרכיב הלאומי בהגדרת זהותה של האוכלוסייה הערבית, ולכן במקרים רבים אף לא היה ניתן להבחין בהבדלים בינה לבין יתר התנועות הפוליטיות הערביות בישראל. תחילה דוּבּר על זהות שמורכבת משלושה מעגלים: המעגל של הזהות הפלסטינית, המעגל של הזהות הערבית והמעגל האיסלאמי. אך כאמור, המרכיב הלאומי בהגדרה היה בולט.

בכתביו של דרוויש הצעיר ושל עמיתיו ובהתבטאויותיהם הם מתגלים כאנשים לאומיים נלהבים, הלהוטים להחזרת מלוא הזכויות לעם הפלסטיני. לאחר כמה שנים איננו מוצאים שינוי במגמה זו. איבראהים סרסור, שהיה ראש מועצת כפר קאסם, אומר: "אנו אזרחים ישראלים נאמנים למדינה, אבל לא נוותר על הלאומיות שלנו". לפיכך נראה שלפעמים הרכיב הלאומי אף עולה בחשיבותו, בצורה מודעת או לא-מודעת, על הרכיב הדתי. לעומת זאת, בהתבטאויות אחרות הסדר נהפך. כך מגדיר את זהותו מנהיג התנועה, ומנהיג הזרם המתון לעתיד לבוא: "אנו רוצים להתקיים כאן במדינת ישראל כמוסלמים בעלי זכויות דתיות ולאומיות". דרוויש התמיד בעמדתו במשך השנים והתבטא מאוחר יותר באותו עניין: "אני מגדיר את עצמי כמוסלמי, ערבי-פלסטיני, שחי על אדמתו במדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה שאנו מכירים בה, אך היא אינה המדינה שלנו". אף על פי שהוא ממשיך לראות את עצמו בראש ובראשונה כמוסלמי, הוסיף לשלב בהגדרת הזהות את הרכיב הדתי והרכיב הלאומי.

בעוד הזרם הדרומי, המיוצג בכנסת, ממשיך לתמוך בהגדרה זו, ניתן להבחין שהזרם הצפוני מדגיש יותר ויותר את חשיבותו של הרכיב האיסלאמי. הדבר משתקף גם בפתרונות שהוא מציע לבעיה הפלסטינית ובאופי הפעילות שהוא יוזם בכל התחומים.

הפעילות של התנועה עברה את גבולות ישראל, והיא מביעה הזדהות עם התנועות האיסלאמיות בכל מקום ותומכת במוסלמים במקומות שונים בעולם בהגשת סיוע חומרי ומוסרי.

הפלג הצפוני היה לזרם המרכזי, ואף השם התנועה-האיסלאמית בדרך-כלל מתייחס אליו. הוא שולט במוסדותיה המרכזיים של התנועה ומוביל את הפעילות הדתית והחברתית בישראל ומחוצה לה. תוך כדי התחזקותו ועל רקע הישגיו המרשימים בבחירות לרשויות המקומיות, עבר פלג זה תמורות בעמדותיו ביחס לכל הנושאים המרכזיים הנוגעים לסכסוך הלאומי; מסתמן בו מעבר להדגשת ההיבטים הדתיים של הסכסוך ושימוש גובר בסמלים דתיים ותרבותיים. למרות ייחודה של התנועה במובן הזה, ולמרות הזדהותה עם התנועות האיסלאמיות בכל מקום, היא בדרך-כלל מציגה עמדות שאינן חורגות מהקונצנזוס הלאומי הערבי. לפיכך, למרות סדר העדיפויות השונה שלה, היא משתלבת במאבקו של הציבור הערבי להשגת מטרות משותפות. פעילותה מתמקדת ברשויות המקומיות ובוועדים הארציים של האוכלוסייה הערבית. היא ממשיכה בפעילות החברתית-הפוליטית ברמה המקומית והארצית, והישגיה בתחום הארגון החברתי וההתמודדות עם מצוקת הציבור הערבי מרשימים. תרומתה לבינוי חברה חדשה, שיכולה לסמוך על עצמה ולהשתמש במשאביה האנושיים והחומריים, מבליטה את ייחודה.

שני הפלגים של התנועה חיים עם סתירות ודילמות שלא קל להתגבר עליהן. הפלג הצפוני מכיר במדינת ישראל, פועל במסגרת החוק הישראלי ומשתמש בו כדי להשיג כוח ומשאבים ולהתגונן מפני הלחצים של המדיניות הישראלית; הוא אף דורש את מימוש זכויותיה הדתיות והלאומיות של האוכלוסייה הערבית בישראל ושל העם הפלסטיני. בה-בעת, הפלג אינו מוכן להכיר בסמכותו של הפרלמנט הישראלי לכפות חוקים ואינו מסכים ליטול חלק בקביעת הרכבו על-ידי השתתפות בבחירות, ובתהליך חקיקת החוקים. הפלג הדרומי, מצדו, אינו במצב יותר טוב. תוך כדי פעילות אנשיו בכנסת, הם מצאו עצמם נקלעים במצבים קשים ומתנסים בדילמות קשות. נציגיו נאלצו לשתף פעולה עם מפלגות וכוחות חילוניים בנושאים האזרחיים ולפעמים הלאומיים, כדי לממש את זכויות האוכלוסייה שהם מייצגים ואף כדי לצמצם את כוחן ואת השפעתן של המפלגות הדתיות היהודיות. בה-בשעה, הם נאלצו לפעמים לפעול בשיתוף עם אותן מפלגות דתיות, כדי לשמר את מעמדה של הדת במדינה. פעילות זו משמעה גם חיזוק האלמנטים הדתיים היהודיים, דבר הנוגד באופן עקרוני את מטרותיה של התנועה-האיסלאמית, משום שמעצם הגדרתה צפוי שתראה את הניגודים הדתיים כראשונים במעלה.

הסתירות והדילמות שמאפיינות את זהותם ואת התנהגותם של חברי התנועה-האיסלאמית הן חלק מתופעה המאפיינת את הגדרת זהותה של האוכלוסייה הערבית בארץ. מקורן בניגוד בין הגדרת הזהות לבין המחויבות המשתמעת מכך בחיי היום-יום.

התנועה-האיסלאמית השתלבה במאבקה הלאומי והאזרחי של האוכלוסייה הערבית למען מימוש מלא של זכויותיה במדינת ישראל ולמען הגשמת ההגדרה העצמית של הפלסטינים מחוץ לגבולות המדינה. מאבקה של התנועה-האיסלאמית להשגת ההכרה בייחוד הדתי ובייחוד הלאומי של המיעוט שהיא פועלת בתוכו פירושם התנגשות עם המדינה בשתי החזיתות, וכמובן, בתור תנועה דתית, היא רואה את הניגוד בין האיסלאם לדת היהודית כראשון במעלה. ניתן להגדיר את התקופה הראשונה בהתפתחות התנועה, שנמשכה עד 1988, כתקופה של התרחבות והתעצמות, וגיבושה למה שהיא כיום, תנועה חברתית-פוליטית ארצית בעלת משקל במפה החברתית ובמפה הפוליטית של האוכלוסייה הערבית בישראל.

פרופ' עזיז חיידר הוא סוציולוג, מרצה במרכז ללימודים אזוריים באוניברסיטת אל-קודס ובמכללת דוד ילין ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית

הכתבה פורסמה בגיליון מספר16 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן