ארץ אחרת

יצחק ליבנה, "תדהמה", 2008,

באדיבות האמן וגלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב

תמיד ביקשתי לדעת כיצד מרגיש אדם אחרי שאימץ זהות חדשה. והנה, אירועי
החודשים האחרונים יצרו פיתול נוסף בסוגיה הזאת. עתה אשאל כיצד מרגיש אותו גֵר אשר בחר לעצמו זהות יהודית, והנה היא מועמדת תחת סימן שאלה? מה קורה לנפשו, שהיא מעין תינוק שנולד אל תוך עולם יהודי, כשמונחתת עליה מהלומת ספק זו?

כדי לענות על שאלה זו הזמנתי, כמו לליל הסדר, ארבעה בנים. הרי בכל משפחה יהודית
טובה יש ארבעה טיפוסים כאלה. וכך גם בקבוצה זו. נכנה אותה בינתיים של אחים לצרה, אשר מבקשים להיות מעין בנים מאומצים בתוך משפחת ישראל סבא הכשרה והמיוחסת

החכם

איליה דיקמן לא הגיע לבד. ליוותה אותו רומי. היא התיישבה לידו – קשישה, נאמנה ומנומסת – והוא ערך בינינו היכרות. רומי היא בולדוגית צרפתית בעלת ייחוס ותעודות רבות המעידות עליו. אין מבוא יפה מזה לשיחה על זהות ושינויה, כשלתעודות ולמסמכים יש בהליכים אלה משקל מכריע. ייתכן מאוד שרומי אינה מודעת למשקל הזה במקרה שלה, אבל רבים מאיתנו יכולים רק לקנא בזהותה האיתנה, היציבה, הברורה כשמש, והכי חשוב – שאינה ניתנת לערעור ככל הנראה

במבט לאחור אליה מברך על התהליך שנאלץ לעבור. כשהגיע לאולפן גיור ללמוד יהדות, הוא הבין מה מעט הוא יודע על אותה המסורת שהיא כה חשובה בעיניו. אחרי שלמד הוא הרגיש קשר הרבה יותר חזק למסורת היהודית ולעם ישראל. "לא שיניתי זהות", הוא אומר, "העשרתי זהות"

איליה התגייר בשנת 2007 והרב חיים דרוקמן חתום על תעודת ההמרה שלו. למעשה, גם לפני כן היה יהודי – בתודעתו, בתודעת משפחתו, בתעודת הלידה הרוסית, ובאופן מפתיע גם בתעודת הזהות – וזאת מהסיבה הפשוטה ששני הוריו יהודים: בזהותם, בשמותיהם ובתעודותיהם. אלא שלשורה מלוכדת זו של אבות יהודים הסתננה סבתא רוסייה אחת. והמעשה שהיה כך היה. בשנות השלושים של המאה הקודמת נשא סב אחד אישה רוסייה בעלת רקע יהודי כלשהו. עם זאת המשיך האיש לכנס את יהודי עירו לתפילות בחגים, כשאשתו תומכת בו, ואף את בתם שנולדה רשמו כיהודייה, בצירוף שם משפחה ושם אב יהודיים. ובת זו גדלה ונישאה ליהודי, והם הולידו בן והעניקו לו שם יהודי: איליה. וכך, כשהמשפחה עלתה ארצה בשנת 1994, איליה נרשם כיהודי.

עלבון עמוק

כעשור לאחר מכן החליט איליה לעבור ברית מילה. ואם אצל אברהם אבינו סימל טקס המילה את כניסתו לברית עם הקב"ה, אצל איליה סימנה השאיפה לברית את ההבנה שהוא איננו יהודי בעיני חובשי ספסלי בתי הדין. כך החל ה"לך לך" שלו לקראת יהדותו האבודה, שארך
שנתיים ימים בקירוב.

אני חושדת שאיליה, שעושה היום חיל בהיי-טק, נחן כבר אז בכשרון של זיהוי בעיות ופתרונן.
כשהוא הבין שאין עבורו דרך אחרת להיחשב יהודי באופן הלכתי רשמי, הוא החל בהליכי גיור. אמו, לעומת זאת, חשה עלבון עמוק. אחרי חיים שלמים שבהם לא הסתירה את יהדותה ונשאה אותה בגאווה בסביבה עוינת, מטיחים בפניה את אי-שייכותה, ומנמקים אי-שייכות זו במוצא אמה, אשר הקריבה לא מעט למען הזהות היהודית של המשפחה.

הגישה היהודית הדתית היא דיכוטומית: יהודי או לא יהודי. במקרה של איליה נקבע בחקירת בית הדין כי "מחוסר ראיות לא ניתן לקבוע את יהדותו". וכל זהות אשר איננה יהודית הופכת למעין "אין זהות", להעדר, לקו או למשבצת ריקה במקום "וי". כל המשבצות הללו שנותרו ריקות בטפסים שמולאו בנוכחות איליה ואמו, כל הקווים הללו במקום מרכיבי זהותם, הותירו אצל האם עלבון עמוק, שרק התעצם עם החלטתו של בנה להתגייר.

כשאיליה וחברתו החליטו להתחתן, דחה איליה את האפשרות של נישואים אזרחיים. הוא
מאמין במסורת ובמסורתיות, במיוחד בענייני משפחה. הוא לא מכחיש את הכעס שחש משהבין שהוא גוי בעיני הפרקטיקה ההלכתית. "הרגשתי שמטיחים בי שאני לא טוב מספיק", הוא משחזר. כעס זה היה מכוון בהתחלה גם כלפי הלכה, על שאין בה הערכה של "גיור חברתי" כפי שהוא מכנה זאת. סבתו הרוסייה עברה גיור במובן מסוים בכך שקשרה את גורלה עם עמו של בן זוגה.

אבל איליה גמר אומר בנפשו להשלים את כל המסלול ולא להעביר את רגשי העלבון והכעס לילדיו. הוא קיבל את כללי המשחק של המדינה ושל העם, שאליהם בא ושבתוכם רצה להיקלט. במבט לאחור הוא מברך על התהליך שנאלץ לעבור. כשהגיע לאולפן גיור ללמוד יהדות, הוא הבין מה מעט הוא יודע על אותה המסורת שהיא כה חשובה בעיניו. אחרי שלמד הוא הרגיש קשר הרבה יותר חזק למסורת היהודית ולעם ישראל. "לא שיניתי זהות", הוא אומר, "העשרתי זהות".

הלימודים באולפן היו מעניינים ומאלפים. בשבת שעשה במסגרת הלימודים הבין איליה עד כמה אין הוא ערוך לשמירת שבת וניגש מיד לפתור את הבעיה הזאת. הצעדים הראשונים היו קניית פלטה ומיחם ושמירה פרפקציוניסטית של השבת. זה היה החלק הקל. החלק הקשה לא אחר לבוא: שמירה אדוקה ואובססיבית לא התאימה לחברתו. היא למדה אמנם בבית ספר יסודי דתי, והיא ומשפחתה שמרו כשרות כבר חמש-עשרה שנה בקירוב, אבל שבת קיצונית ללא פשרות וללא ויתורים לא הוסיפה לשלום הבית ביניהם. מצב זה ? משחזר איליה ? עורר קונפליקטים רבים ואף כמעט הפריד ביניהם. איליה נזכר שהוא התרעם על חוסר שיתוף הפעולה שלה, כפי שיחסה הצטייר אז בעיניו, והיה רדוף חשש שבבית הדין יישאל על כך.

הקונפליקטים התבררו כניסיונות מחשלים לקראת הסוף הטוב. היו מצבים שהיה נדמה כי אין מוצא אחר חוץ מחתונה בקפריסין או פרידה. הם לא ידעו אז שמתחים כאלה רווחים בין בני זוג שאחד מהם עומד בפני גיור. איליה מציע להקים קבוצות תמיכה, שיתמודדו דווקא עם קונפליקטים בזוגיות על רקע שינוי זהות ותודעה שבעקבות קורס הגיור ("שטיפת מוח חיובית" כפי שהוא מכנה זאת).

במקרה שלו, עקשנותו מנעה ממנו כניעה: הוא הרגיש כמו דון קישוט שחייב לנצח את המערכת ויהי מה. כיום איליה שומר שבת. שמירת שבת האובססיבית שלו ? הוא משחזר עם מידה לא מבוטלת של חרטה ? רק הרחיקה את חברתו משמירת המצוות.

"איך באמת חברתו מתלבשת"?

אצל מועמדים לגיור אשר מבקשים גם להינשא יש לתהליך סדר מסוים: הכרעה חיובית של בית הדין, טבילה במקווה, ברית מילה, ואז החופה, שאמורה לחתום את השרשרת בסמוך לטבילה במקווה.

אלא שהרצון לשמור על לוח זמנים מסודר אינו עולה תמיד בקנה אחד עם מנהגים ישראליים כמו סחבת ושביתת ושאר מרעין בישין.

הברית של איליה נדחתה פעם אחר פעם. ושוב ? הכושר האנליטי של איליה סייע לו להגיע לפתרון. הוא הבין, כדבריו, שעליו לדבר בשפת המערכת וכך עשה: הנפיק מכתב המלצה חם מבית הכנסת שלו, הצטלם עם הרב קנייבסקי, העביר את כל החומר הזה לידי נוגעים בדבר כגון מנכ"ל בתי דין מיוחדים לגיור, ואף צלצל אליו ולאחרים. מאמציו נשאו פרי ? ואיליה נכנס בבריתו של אברהם אבינו.

אני שואלת את איליה אם לא חש במשך כל התהליך הזה פיתוי לייפות את המציאות. האם לא חש מדי פעם פיתוי "לשנות", כפי שהתלמוד מכנה זאת ? הווה אומר, לשקר. למשל, כשנשאל בבית הדין אם הוא מניח תפילין בכל יום – והוא אמר שלא – או כשנשאל אם החברה שלו דתייה – והוא שוב אמר את האמת.

האווירה בבית דין היא של חוסר אמון. המתגיירים הם בגדר חשודים, ולכן מתייחסים אליהם בציניות ומאמתים את דבריהם מאחורי גבם. למשל, כשאיליה יצא לרגע מהאולם, נשאל אחד ממלוויו "איך באמת חברתו מתלבשת?" ? שאלה שאיליה עצמו ענה עליה דקות אחדות קודם לכן. אבל אף שלמעשה מצפים מהמתגייר שישקר על כל צעד ושעל, איליה הרגיש שהוא יוכל להמשיך להילחם רק אם יעשה זאת ביושר.

כל אותה תקופה שאיליה היה נחוש בדעתו להתגייר בגיור אורתודוקסי הוא ידע היטב על מעמדה השנוי במחלוקת של האורתודוקסיה בחברה היהודית. לדבריו, גם הוא חש שבית הדין הרבני איננו מייצג את היהדות. בו בזמן, אחד מתנאי הקבלה למועדון החצי סגור שנקרא "עם ישראל" הוא גיור אורתודוקסי. איליה מחפש כאן חוקיות כלשהי. נראה, הוא אומר, שככל שהחברה חילונית יותר, כך היא יותר רואה באורתודוקסים את הנַשָאים העיקריים של המסורת. ולכן גיור רפורמי או קונסרבטיבי נתפש גם אצל איליה כלא רלוונטי.

וכמנהג הגדת פסח, אני מזמינה את איליה, הבן החכם, לשאול את שאלתו. הוא מפנה אותה לרב אברהם שרמן שהעמיד בספק את גיוריו של הרב דרוקמן והמכונים לגיור: "האינך רואה שכשאתה מנסה לטפל בבעיה אחת, אתה יוצר הרבה בעיות במקומה?"

הרשע

עלי להתוודות ששמורה אצלי סימפטיה מיוחדת לבן הרשע מליל הסדר. אותו מורד שאינו נופל בתבונתו מהבן החכם, אותו מתרעם השואל את שאלותיו עם עוקץ ועם דו-משמעות, אותו כועס שאינו מרוצה מהסדר הקיים.

חיפשתי "רשע" שקיבל על עצמו יהדות ביושר והתחרט. הרי מותר לה לנפש הגר לחרוג לרגע מהנרטיב של "אשרינו ומה טוב חלקנו" ושל "שאין גורלנו ככל המונם", ולדבר על בדידותה ועל המעבר החד והספקות שאולי התעוררו בעקבות המעבר הזה. אם נאמין לספרות היהודית בתחום ולחרדותיה מפני גרים, נהיה חייבים להניח שיש בנמצא גרים אחוזי חרטה על הצעד שעשו. ואולי אפילו לא אחוזי חרטה ? אני ממשיכה לפנטז על הגיבור שלי ? אלא פשוט יהודי שרוצה לקבל חופשה מיהדותו. הרי זה באמת לא פשוט ? כל ההגבלות, הסייגים, כל המתח של היות חייל או חיילת נאמנים בצבאות ה'. אולי דווקא למגוירי הרב דרוקמן יש הזדמנות ייחודית לקחת חופשה של כמה שבועות/חודשים/שנים ואז להחליט אם לחזור להיות יהודי גמור תוך גיור חוזר?

חנה ראתה את עצמה כיהודייה, ובו בזמן ידעה שהיא עתידה להתגייר. היא גדלה עם הידיעה שזהו השלב האחרון שעליה לעבור כדי להצטרף לגמרי לעם ישראל. היא מאמינה שהנשמות שלה ושל אחיה היו במעמד סיני ? אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה ששמונה ילדים מתוך תשעה במשפחה אחת התגיירו?

אך לשווא. חיפשתיו ולא מצאתיו. את כל המרואיינים שאלתי: האם יש נסיגה, האם יש הרהורים חוזרים, והם הפגינו שורה מלוכדת של שביעות רצון ושלמות עם חלקם. הם ציינו, בדומה לאיליה, כי זהותם התעשרה, קיבלה פן נוסף ולא הוחלפה בעקבות הגיור.

אני עדיין מחפשת את הגר הסורר, אשר ? אולי בעקבות איזו סטירת לחי תורנית (תרתי משמע) מאיזה בית דין או רב ? יתעשת ויזעק נגד התבוללות זו ביהדות, נגד ויתור זה על זהות. כי ברגע שוויתרו הגרים על הסממנים המיוחדים להם ונטמעו בהמון היהודי, כמעט ללא ניסיון לשמור על סימן היכר לגירותם ? הם גם איבדו את הזכות לספק, להיסוס, להתלבטות, ואלה בתורם ירדו כמעט לחלוטין למחתרת של נפש ושל שיח.

התמה

לפני יציאת מצרים היתה מצרים. כך גם במקרה של חנה. אלא שהמצב שלה היה עוד יותר מורכב, משום שבתפישתה דמותו של פרעה הרודן הגדול ודמותו של אברהם העברי הראשון התמזגו בדמות אחת ? אביה. וכך, ראשית מסעה הוא שעבוד וגילוי יחדיו.

האב היה כומר פרוטסטנטי אשר החל לראות את עצמו צאצא של שבטי ישראל האבודים והחל לנהוג על פי כללי היהדות. חנה נולדה לתוך זהות יהודית מהסוג המיוחד הזה, אשר כללה שמירת שבת, אכילת כשר וביקורים בבית הכנסת. זהות זו כללה גם ניתוק מהמשפחה המורחבת, אשר הפנתה עורף לכומר הסורר, ואף ניתוק מהעולם.

התמונה הראשונה באלבום מסעה היהודי: שנת 1984. חנה בת החמש במטוס שטס לישראל. איתה במטוס אביה ואמה ושמונה אחיה ואחיותיה (היא אחת לפני האחרונה). במהלך הטיסה מכריז אבי המשפחה באוזני שאר הנוסעים כי הוא אליהו הנביא. כשהם נוחתים מחכה להם ליווי היאה לנביא במחוזותינו: שוטרים שהוזעקו למקום. אלא שהיה ערב שבת, ועל כן כל המשפחה זוכה לשבות את שבתה בארץ הקודש בפיקוח משטרת ישראל לפני שהיא נשלחת חזרה לארצות הברית.

מי שמביט בוואן הישן אשר חנה הקטנה ומשפחתה הגדולה גמאו בו את מרחבי ארצות הברית בחיפוש אחר פרנסה, עשוי לקבל את הרושם שהיא ביקרה בהמון מקומות והכירה הרבה אנשים. אבל יושבי הוואן עצמם ידעו היטב שהיציאה החוצה היא זכותו של האב, ואילו על הילדים (ובעיקר הילדות) להישאר בפנים.

הוואן נעצר ליד כנסייה באיזו עיירה קטנה. האב יוצא לשיחה ארוכה בענייני רומו של עולם עם כומר מקומי – ואם יורשה עם קהילתו – והאֵם, אשר הסתכסכה קשה בעבר עם אישהּ, אבל כבר התייאשה וויתרה, נשארת בתוך הרכב עם הילדים. בלילות הבנות ישנו עם האם בתוך הוואן, ואילו האב והבנים על גג הרכב. וכן, לפעמים בחורף יורד שלג בארצות הברית. וכמו בבדיחה הנודעת על יהודי שמכניס עז אל ביתו הצפוף, גם בוואן של חנה היו עיזים. הן תרמו הרבה חלב למשפחה מחוסרת האמצעים.

בפעם אחרת הוואן עוצר דווקא ליד בית כנסת רפורמי ? מהמקומות הנדירים שבהם מותר לילדים להיות בסביבת בני אדם. הזיכרון של חנה מפורט וציורי: ערב שבת חורפי אחד מתקרב רכבם קרוב ככל האפשר לשער בית הכנסת בוושינגטון. הדלת נפתחת, ותשעה ילדים מזנקים מהוואן וממהרים אל דלת הבניין ? אל האולם המחומם לקראת תפילות ליל שבת. בבית הכנסת מקבלים אותם יפה. כבר מכירים את אביהם, משוחחים איתו, וגם לא שוכחים לרחם על ילדיו. הילדים גומלים טובה תחת טובה ? הם יושבים בשקט, מתפללים בעיון, ומודים על כל רגע של חום פיזי ואנושי. חנה מספרת שמתפללי בית הכנסת היו מתפלאים מהמשמעת הלא רגילה שלהם ? הם היו כמו תשעה מלאכים שיושבים בשורה בשקט מתחילת התפילה ועד סופה. גורל הקהילה היה גורלם: פעם אחת, כשנפל ספר תורה מהבימה, משפחתם צמה עם כל הקהילה.

במשך השבוע החוויות היו שונות: הבנים היו יוצאים עם האב לעבודה, על הבנות היה לעזור לאם בבית. לבית ספר הם לא הלכו. מלבד שיחות על הדת לא ניהלה המשפחה קשרים אחרים, גם לא של מסחר. כל מה שהיו צריכים, היו עושים לבד. לפעמים, בין מלאכה למלאכה, היה להם זמן ללמוד עברית.

אל קנא

בהתחלה היה דברו של האב כחוק אלוהי. אלא שהילדים התחילו לשים לב שאין הוא עקבי תמיד במצוותיו ובחוקיו. העצמאות שהובטחה להם בהגיעם אל גיל הבגרות נדחתה שוב ושוב לשנה הבאה. הילדים התחילו לאבד אמון באביהם וניסו להימלט בכל דרך מהבית. האחים הגדולים היו הראשונים. ברגע שהם ברחו – ברחו ממש, בלי להיפרד ובלי לארוז הרבה חפצים – הם היו מתחילים בחיים עצמאיים: להתגייר, לעבוד, לעלות לארץ.

לאחר כל בריחה באה תקופה קודרת ומדכאת לאלה שנותרו בבית. היה עליהם לשאת את עוונם של אלה שמצאו את דרכם אל החופש. לא תמיד ויתר אבי המשפחה ויתר. בדרך כלל הוא היה מחפש אחר הפליטים ומחזירם אם אפשר.

כל השנים הללו התפרנסה המשפחה מנדבותיהם של אנשים טובי לב. יהודי אחד מבית הכנסת הנזכר קנה את כרטיסי הטיסה לאותו ניסיון עלייה כושל, וגם לניסיונות מוצלחים יותר של האחים אשר ביקשו לעלות ולהתגייר.

צדקה עזרה גם לחנה ולאחותה ? האחרונות שנשארו בבית. אחד האחים שכבר היה בארץ הזמין אותן לבוא אליו. הזמנה זו היתה מיותרת במובן מסוים ? הרי זו היתה משאלתן של שתי הבנות גם ללא ההזמנה. אלא שהדוחק וסירובו של האב הפכו אותה לבלתי ניתנת למילוי. האח המזמין ניסה לעודד אותן לגלות יוזמה, הרי הכסף לא ייפול מהשמים. ואכן, הוא נפל ממקום קצת שונה, אם כי לא בהרבה. אישה אחת אשר הכירה את המשפחה זכתה בתביעה נגד בית חולים אחד. היא החליטה לתרום את הכסף לאביה של חנה, אבל למטרה מאוד מסוימת: שיתן לבנות הנותרות להתחיל את החיים שלהן. היא התעקשה על התנאי הזה ולבסוף האב הסכים. וכך התחילו חייהן של חנה בת ה-22 ואחותה בת ה-24.

כמו תינוק שנולד

החיפזון לצאת שיחזר את החיפזון של היציאה המכוננת של עם ישראל. אפילו במטוס הן לא האמינו לגמרי שהצליחו לעזוב את בית כלאם. לכן ליתר ביטחון החליטו שלא לצאת מהמטוס בעצירה בניו ג'רזי, על אף הפצרותיו של אח אחר אשר התגורר שם ורצה לראותן ? מי יודע, אולי אבא התחרט והוא עוקב אחריהן בניסיון להחזיר אותן הביתה, כפי שעשה לאחות אחת זמן מה לפני כן? רק עם הנחיתה בבן גוריון נשמו לרווחה.

חנה ראתה את עצמה כיהודייה, ובו בזמן ידעה שהיא עתידה להתגייר. היא גדלה עם הידיעה שזהו השלב האחרון שעליה לעבור כדי להצטרף לגמרי לעם ישראל. היא מאמינה שהנשמות שלה ושל אחיה היו במעמד סיני ? אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה ששמונה ילדים מתוך תשעה במשפחה אחת התגיירו, ולעיתים תוך מסירות נפש (האח הגדול הושב פעמיים לארצות הברית עד שהסכימו לגייר אותו). וגם האחות שלא התגיירה ? יש לומר שעשתה זאת ממניעים יהודיים ביותר: במאפיה בירושלים אשר בה עבדה בלילות זלזלו בענייני הכשרות, והדבר לא הדאיג איש מלבדה… ויש לומר שהילדים בחרו במסלול הזה בעצמם. אביהם רצה שהם יהיו משהו באמצע: קצת נוצרים, קצת יהודים. אבל הם הלכו ל"בסיס" כפי שחנה מכנה זאת ? ליהדות.

חנה התגיירה במסגרת אולפן גיור באחד הקיבוצים הדתיים בדרום, כשהרב אביאור חתום על גיורה. זהו מצב של תחושה מוזרה להיות איתם ולא להיות שייכת אליהם ? היא משחזרת את התהליך שבו התגיירו האחים והצטרפו זה לזה. ויחד עם "הלידה מחדש" של הילדים שהתגיירו ופיתחו זהות עצמאית בארץ ? כל המשפחה נולדה מחדש. וזאת משום שגם אבא ואמא קיבלו סוף-סוף אישור לעלות. במשפחה שנולדה מחדש סלחה חנה לאביה על שנות כליאתה.

מקום בולט בחוויותיה תופס מקווה הטהרה: "זה היה מזעזע". לעמוד עירומה מול הרבנים, להביט בהם כשהם מביטים בה, לענות על שאלותיהם כאילו זוהי שיחה רגילה… היא משווה את המצב הזה לשריפה, שחייבים לעבור בה כדי להגיע אל העבר האחר. היא ניסתה לומר לעצמה שהם כאילו לא קיימים, הם כמו קיר… לא שהיא לא ידעה שזה התהליך, אבל זה משהו שלא ניתן להתכונן אליו. היא אף מכירה כאלה שוויתרו ("ברחו") בשלב האחרון הזה, לפני המקווה. לחנה לא ברור מדוע לא ניתן לעשות את זה אחרת: עם אישה, או כשרבנים יושבים בחוץ.

אחרי המקווה יצאו האחיות עם תחושה אחרת, עם הרגשה רוחנית שונה, חדשה: כמו מלאך, עם אור אחר, אפילו העולם נראה אחרת.

כשנישואיה הראשונים של חנה לא עלו יפה, היא ביקשה לקבל גט. אך התברר ששוב עליה לנצח פרעה: האיש שהיתה נשואה לו רצה לעכב את גיטה בטענה שהיא מאמינה בישו. היא נאבקה שוב על זכותה להיות בת חורין וניצחה שוב. במחווה יוצאת דופן רשמו הדיינים בגיטה: "בת אברהם אבינו" ?

להכריז קבל עם ועדה כי הם מאמינים במאה אחוז שהיא גרת צדק. הדיין שסידר את גיטה אף ביקש לערוך את חופתה כשתתחתן שוב.

צער הגר

אני שואלת את חנה מה הרגישה כששמעה על הפסק של בית הדין הרבני הגדול אשר ביטל את גיוריו של הרב דרוקמן. בעקבות השאלה משתנה טון הדיבור של חנה. אם עד כה היא סיפרה ברוגע ועם הרבה צחוק על ילדותה הקשה (צחוק שהסגיר הרבה כאב, על אף ההשלמה והסליחה), הרי שעתה היא כבר לא מצליחה לשלוט בקולה, ומדברת בכמעט צעקות מלאות כעס ועלבון.

היא תמהה על הרבנים שכתבו את הפסק ועברו בתוך כך על האיסור לצער גר. היא מזכירה את עשרים וחמישה אלף מגוירי הרב דרוקמן. היא מזכירה כי רבים מהם (כמו חנה עצמה) כבר התחתנו והולידו ילדים, ולכן הצער נגרם לא רק להם אלא גם לילדיהם. דמעות עולות בעיניה: "מי הם בכלל?! זה ממש חוצפה!" היא מטיחה.

בהגדת ליל הסדר שואל התם "מה זאת?" חנה מספרת שהיא סלחה לאביה לאחר שחייה קיבלו משמעות אמיתית ? לאחר הגיור. אך עתה, עם הכאב שניעור, היא תצטרך כוחות נפש רבים כדי לסלוח גם לרבנים המאיימים על הגיורים. מבחינתה, הפסק של רב שרמן הוא שיבה אל השעבוד של ילדותה.

שאינה רוצה לשאול

הרקע המשפחתי של בת שבע סבוך: סבתא רבה שברחה מהבית והתנצרה, אב שהוא יהודי מצד האם (אך לא היו לו מסמכים על כך) וטָטָרי מצד האב (אשר היה מוסלמי מאמין), ובית שלא היתה בו כמעט תודעה יהודית. היכרותה עם יהדות החלה בשלהי הפרסטרויקה, כשאחותה הקטנה נכנסה לבית ספר יהודי. בני משפחתה אף שקלו לעלות לארץ (כי כולם נסעו), ואפילו הסדירו את כל המסמכים, אבל בסוף ויתרו על הרעיון הזה מסיבות פנים-משפחתיות.

זמן מה לאחר מכן בחרה בת שבע ללמוד היסטוריה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה היהודית של סנט פטרבורג. כך היא נכנסה לקבוצה יהודית תוססת. ואפילו כשהמשיכה כעבור שנתיים בלימודי סוציולוגיה באוניברסיטה הממלכתית הרגילה, שמרה על קשרי ידידות עם חבריה החדשים והמשיכה ללמוד עברית ויהדות. ואז הגיע תורה גם ללמד: בהתחלה עברית, אחר כך יהדות, ומשם היא המשיכה להנחיית לימוד בבית המדרש. היא ידעה שהיא איננה יהודיה על-פי ההלכה, אבל המסגרות שבהן היתה מעורבת לא ייחסו לכך חשיבות רבה.

דו-שיח ישיר עם טקסטים יהודיים

שינוי הזהות של בת שבע – מהרגע שבו נכנס קורטוב של תודעה יהודית אל משפחתה ועד רגע הגיור – התנהל ללא חיפזון במשך חמש-עשרה שנה בקירוב. בתחילה התגלו החיים היהודיים כמעניינים ומאתגרים אינטלקטואלית. בשלב מאוחר יותר, אחרי שנים של לימוד והוראה, הופיעו הרהורים דתיים. ההרהורים הללו היו קשורים לטקסט. בתוכנית המחנכים הבכירים באוניברסיטה העברית היא עברה תהליכים שגיבשו את זהותה היהודית. רהיטות הקריאה בעברית אפשרה לה דו-שיח ישיר עם כמעט כל טקסט יהודי ועזרה לה להבין "מה היא רוצה מהחיים"; טיולים בארץ ומפגשים עם אנשים מעניינים הוסיפו להעמקת זהותה כיהודייה. בטיול בשכונת עין כרם היא גם פגשה את הבחור שנישאה לו חמש שנים לאחר מכן.
שינוי הזהות היה הדרגתי. בלי "דרמה". ישראל – על כל מורכבותה – מצאה חן בעיניה. היא נזכרת שעל קיר הכיתה היתה תמונה של תלמידת תוכנית המחנכים שנספתה באחד הפיגועים בירושלים. זה יצר תחושה של מציאות שונה לחלוטין, של סכנות שונות לגמרי.
פעמיים היא שמעה ממרפסת דירתה בגבעה הצרפתית פיצוץ אוטובוס.

הכל יחד יצר מעין רשת מורכבת של חוויות, וכשהיא חזרה ללמד בסנט פטרבורג החליטה להתחיל לקיים מצוות. היא חשה שזה הדבר הנכון, שזוהי הדרך לבטא את היהדות שלה. בהיותה סוציולוגית על-פי הכשרתה היא ביקשה לבטא את זהותה החדשה באמצעים חזקים יותר מאשר מגורים בישראל, ענידת מגן דוד ודיבור בעברית. הדרך שלה להיות יהודייה היתה קיום המצוות. באופן טבעי שמירת כשרות ושבת יצרו גבולות חברתיים והכתיבו חוג ידידים דתי. גבולות הופיעו גם בנוגע לטקסטים ? במשך אותן שנים היא לא קראה ספרים מלבד ספרי יהדות.

היא הגיעה לארץ והחלה בתהליך גיור. אני שואלת את בת שבע מהי חוויית בית הדין עבורה. היא עונה שאין לה טענות כלפי המערכת או כלליה, אלא כלפי האנשים שעובדים בה. כשבחור עובד הרבנות פונה לאישה שהיתה יכולה להיות אמו ושואל אותה "עם מי את שוכבת?" ? זוהי גסות רוח שאין בה צורך הלכתי. מכל הפגישות שקבעו לה, לא היתה פעם אחת שהרב שקבע את הפגישה לא אחר בחצי שעה לפחות.

אני מבקשת מבת שבע לתאר איך הרגישה אחרי ששמעה על הפסק של בית הדין הגדול. היא עונה שזה היה מעין "פּרֶבֶד" עבור הגרים (פרבד הוא מושג חשוב בתרבות הרוסית היום, ומציין מצב שבו מישהו מהתל בך או מפתיע אותך באופן לא נעים ולא מתאים). הביטול בהינף יד של אלפי גיורים ללא עיון מצביע על כך שמדובר במעשה פוליטי, כי אם היה כאן עניין הלכתי, היו מעיינים בכל מקרה בנפרד.

בת שבע סבורה שהשערורייה עם גיורי הרב דרוקמן לא השפיעה על זהותה. היא מתייחסת אל הרבנות כאל מכונה ביורוקרטית יותר מאשר כאל התגלמות של הרוח היהודית. "הם לא הרבנים שלי ולא הסמכות עבורי", היא מסכמת. היא התייעצה עם הרבנים שלה, ואין לה ספק שהיא יהודייה. עם זאת, היא מצרה על שהרב דרוקמן או הציונות הדתית נתפשים כקורבנות העיקריים של הפסק הסקנדלי, ואילו אלפי אנשים שלא ברור להם למי יֵחשבו ילדיהם לא מושכים את תשומת הלב הציבורית. ילדי גרים מזכירים לה את ילדי "אויבי האומה" של התקופה הסטליניסטית ? הילדים שנושאים את אשמת הוריהם לכל אשר יפנו. היא גם מתרעמת על ההמלצה שקיבלה מאנשים שאיכפת להם ? לשמור על פרופיל נמוך. החשש מהממסד החרדי כל כך חזק, שממליצים לנפגעים הישירים של הפסק לא להשמיע את קולם ולתת לזעם לעבור. בעיני בת שבע זה כמו להמליץ להם לשכב בבית קברות יהודי ? רוב הסיכויים שמשם לא יוציאו את מגוירי הרב דרוקמן.

אין לה שאלה לבית הדין הגדול, אך ברוח ט' באב שחלף לא מזמן היא רוצה להזהיר אותו שלא לנהוג כרבי זכריה בן אבקולס אשר גרם לחורבן הבית: שמירה על קוצו של יוד עלולה לשפוך את התינוק עם המים ולהביא לפירוק העם.

הרוח היהודית

הסיפורים שמופיעים בכתבה זו הם כולם סיפורים עם סוף טוב ? סיפורים על אנשים שלא ויתרו ולא נכנעו וקיבלו אישור רשמי לזהוּת שבחרו לעצמם. בימים אלה ממש איליה ואשתו מחכים להולדת בן או בת, חנה ואישהּ מצפים אף הם להרחבת משפחתם, ובת שבע השלימה לפני כחצי שנה פרויקט חשוב: ספר לימוד ברוסית – "ומה טעם פתח בבראשית?" – מבוא למחשבת ישראל המיועד לכיתות גבוהות או לסטודנטים. כך שמעיינותיהם של גיבורי סיפורנו נפוצים חוצה ופורצים ימה וקדמה.

קורא נבון יוכל לסכם את הממצאים שעלו מתוך הראיונות במספר אופנים. אחרי השאלות ששמענו מהמרואיינים כאן, גם אנו נאלץ לשאול שאלות חשובות. תמהני, למשל, איך זה שהגוף אשר אמור לייצג יהדות במדינת ישראל נתפש דווקא כגוף שאינו מייצג את היהדות ואת ערכיה? ואם נאמר "טוב, זה אצלם…", אולי נשאל את עצמנו איך זה אצלנו? מי כן מתייחס לרבנות על ענפיה הרבים ועל פעילויותיה השונות כאל נציגתה של יהדות ושל רוח יהודית?

דנה פולבר מלמדת יהדות באוניברסיטה העברית

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 46: "ואתם רוקדים? הרבנות הראשית נגד העם היהודי". לחצו כאן להזמנת הגיליון