ארץ אחרת

במשך שנים היתה אמירתו של משה לפרעה במצרים: "שלח את עמי" לסיסמה של אלה שביקשו בכל מאודם לשחרר את יהודי ברית-המועצות. זה היה מאבק מלא כיסופים, והיו בו רגעים הירואיים ואנשים הירואיים, ודי אם נזכיר כעת את שמותיהם של אנטולי שרנסקי ושל אידה נודל, מן הבולטים באנשים שאליהם נשאנו את עינינו בגאווה ובגעגועים, עד שבאו.

ההוויה הישראלית של שנות השבעים ושל חלק גדול משנות השמונים והיתה רוויה בציפייה הזאת, שיבואו.

על הציפייה הזאת נכתבו שירים, ובהם גם מפורסמים ביותר – "שלום לך, אידה נודל" של נעמי שמר, "אנחנו ואתם" של יורם טהרלב – והיא חלחלה אפילו לשיר של להקת כוורת "אני זוכר אותה מהמכולת" ("קולט גלי-צה"ל וקולט עלייה מרוסיה – כבר באים"). ועם התמוטטותה של ברית-המועצות הם אכן באו.

לפני כשנה שוחחתי עם מנהל מחלקת החינוך בסוכנות – מר אלן הופמן – על יחסה של החברה הישראלית הוותיקה כלפי העולים, ותהיתי על השינוי שחל ביחס זה. הזכרתי לו, שכל שנה היינו שמים כוס חמישית של ליל-הסדר לכבוד העולים מברית-המועצות. שאלתי אותו: "לא ידענו שעברו עליהם שבעים שנות קומוניזים ושהם לא בדיוק כמונו?" והוא ענה לי: "חשבנו שסבא וסבתא שלנו יבואו". חשתי שיש בדבריו יותר משמץ של אמת.

הפער בין הגעגועים שלנו לעולם היהודי שחרב לבין האנשים הממשיים שבאו, היהודים והלא-יהודים שהסתפחו אליהם; הפער בין הפנטזיות שלנו עליהם לפנטזיות שלהם עלינו, הפער הזה הוא כל הסיפור.

הגיליון הנוכחי בא לספר את סיפורם של האנשים שספגו שתיים מהמכות הקשות ביותר שניחתו על העם היהודי במאה שעברה: השואה והקומוניזם. זהו סיפורם של אנשים שהם והוריהם עברו אינדוקטרינציה עמוקה שהיתה לנתעבת בעיניהם, והם אינם מאמינים עוד בשום אידיאולוגיה. המפגש שלהם עם החברה הישראלית הוותיקה הוא שעת האמת של כולנו.

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן