ארץ אחרת

צילום: מריה טרוס

מזה דור וחצי נושא החוצה את החברה הישראלית הוא עתידם של יהודה ושומרון. עתידם כישות גיאוגרפית-פוליטית ועתיד תושביהם. לאזור הגיאוגרפי שהוא לב-לבה של ארץ-ישראל, אזור המכיל את ירושלים ונושא את שם ממלכות ישראל ההיסטוריות "יהודה" ו"שומרון", ניתן שם אחד ה"מכסה" את האזור הגיאוגרפי ואת שמו בשם הכולל, "שטחים".

"..יש מלים הררי אל, ומלים תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכול של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותיהם, מוסדות, ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני-אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגלים בעדשים", כתב ביאליק במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" (ח.נ. ביאליק, "כל כתבי", דביר, עמ' ריח). במלים אחרות, מלים שהיו נוכחות בתוך השיח הציבורי והיו להן משקל ושימוש בשיח, והן עדות לניסיון "לנסח", לבטא את רוח הזמן. במציאות הרגישה והקוטבית של החברה הישראלית בחירה של מלה יכולה להיות בבחינת "מחיה" או "ממית". שטחים היא מלה היוצרת דה-מיתיזציה למקום טעון משמעויות.

החברה הישראלית, מתוך מחלוקת פנימית עמוקה, "מכסה" את יהודה ושומרון ב"שטחים" ואת התושבים היהודים במלה "מתנחלים", וכך יוצרת מחלוקת סימטרית מבלי להתבונן לתוך התהום שהמלים מכסות בפנינו.

המלה הזו, "מתנחלים" היא הכללה שנועדה להכתיב דימוי שלילי לציבור. להפוך יחידים, אנשים בעלי ביוגרפיות שונות ופרטיות, לציבור המגויס לנושא אחד. ל"כיבוש" הארץ ולהפיכתה מארץ בידי תושביה ה"ילידים", כלומר הערבים, לארץ "נכבשת" על-ידי ציבור בעל אופי קולוניאליסטי הבא לחיות על חשבון ה"ילידים". לנשלם, להורידם מאדמתם, להתנשא עליהם ולפגוע בכבודם.

ספק אם זו היתה כוונתם של יוסי, רותי, מאיר, דוד, שמואל או שמעון שחיים ברחוב הגפן במעלה-אדומים או ברחוב שקד באריאל או בשכונה א' באדם, אם זו היתה כוונתו של ד"ר גיליס או הזוג יעל ואייל שורק ותינוקם שלא נולד מכרמי-צור, וכן הלאה. אני רואה לעצמי חובה לנסות ולהבין את השפה שאנו מדברים ואת משמעויותיה, כי רק כך אוכל אולי להבין איך נוצרה התחושה שחיי אדם הם הפקר. כיסינו את תהום הוויכוח, את תהום שאלת זהותנו ושייכותנו, במלה אחידה המוחקת את פני האדם והפכנו במו שפתנו את יוסי, חנה, דני, ציפי וליאורה מטרה למפַגעים. המלה "מתנחלים" חוצצת בין הכינוי לבין תכניו ויוצרת דה-הומניזציה. מחיקה של דמות האדם.

הצירוף של דה-מיתיזציה עם דה-הומניזציה יצר אזור של שטח הפקר, שמסופר ומדווח רק בעיניים ובשפה פוליטית. כאילו אין שם אדם. אם הוא יהודי, הוא מגויס על-ידי המתבונן החיצוני להיות "מתנחל". ואם הוא פלסטיני, הוא מגויס להיות "נכבש" וגורם ב"סכסוך הישראלי-פלסטיני".

שני כוחות הביטול הנזכרים לעיל מצטרפים לכוח שלישי, והוא הדה-ארוטיזציה של הארץ. לנופים ככלל, ובפרט לנופי ההר בארץ, יש כוח ארוטי רב הן מצד עצמם, והן מצד הזיכרון המקראי הנישא בתוכם. ביטול שמו של המקום מבטל את כוח המשיכה הארוטי אליו, את הקשר האוהב והמחייב, ומפעיל את הרגש המנוגד והמתנגד. הרגש המבקש להתגרש, להיפרד, לריב ולקיים קשר מתוך מרחק (כך אני מבינה את משמעות "גדר ההפרדה", את ה"היפרדות", כפי שמביעים אותה נושאי דגלה).

תהום אחת לנו

אותה "תהום" שהחברה הישראלית אינה רוצה להציץ לתוכה ואינה רוצה "להיפגע" ממנה היא תהום הזהות ותהום החברה. שאלת ה"זהות" היא שאלת ההגדרה העצמית שלנו, התלויה ועומדת בין ה"ישראליות" לבין ה"יהדות", ושאלת הזהות קובעת את יחסנו אל ה"מקום", אל הארץ. מאחר ששאלת הזהות אינה פתורה, הרי גם שאלת היחס ל"מקום", לארץ אינה פתורה. לכאורה, ה"זהות" שלנו מצטמצמת בגבולות 67'. אז היינו יותר ישראלים ופחות "יהודים". הזיקה לארץ היתה מצומצמת וברורה. ארץ על חוף הים התיכון: גליל, עמק יזרעאל, שפלת החוף, חצי ירושלים והנגב. דוגמית של ארץ, צנועה, עם נוכחות ערבית "נסבלת", המאפשרת חיים עם געגועים לארץ-ישראל ולירושלים ההיסטורית, מבלי לקיים קשר מחייב.

כל אמירה גורפת, כדוגמת "להחזיר את השטחים – לחזור אל עצמנו", מביעה משאלה פוליטית אוטופית (מילולית: ללא מקום), שיש בה ביטול היחס ל"מקום" וביטול היחס לדמות האנושית המציצה מתהום המלה המכוסה. הלשון הגורפת מנסה למצוא פתרון טכני ומכני לבעיה שהיא אנושית מעצם מהותה.

אתחיל מהסוף: ונניח שעם ישראל יסכים מחר בבוקר לסיסמה "להחזיר את השטחים – לחזור לעצמנו", ויתחיל יציאת מיהודה ושומרון. מה יקרה עם אותם אנשים? האם הם ייעלמו? יתאיידו? מה יקרה לבתיהם? האם כל ראש בית-אב יזמין בולדוזר כדי להרוס את ביתו בנדיבות למען עם ישראל? או אולי יפרסם מודעה בכפר הסמוך, וימכור אותו באפס מחיר לאחד השכנים?

והיכן יעבור הקו-הירוק? האם גוש-עציון בפנים או בחוץ? ומעלה-אדומים? ואריאל? ומי בכלל יחליט? ולאן ילכו אלפי המשפחות? איזה מקום יקלוט אותן והיכן ירגישו פליטי קדומים את ביתם והיכן ימצאו עקורי עופרה את מקומם? האם יפנו את הקברים עם האנשים? השאלה שתרחף ותקרע מעל בתים רבים ברחבי יהודה ושומרון ועזה תהיה: לאן הולכים. איפה הבית הבא. אילו משפחות ישרדו את העקירה וכמה מהן יישברו לרסיסים, מי ילך לשיגעון ומי ירחיק לעיצבון ולגלות.

האומנם "מתנחלים"

בעניין זה רציתי להעמיד פרק קצר מהחוויה הפרטית שלי.

התגייסתי עם מלחמת יום-הכיפורים. במסגרת שירותי הגעתי גם לקריית-ארבע. לא היה מקום רחוק מזה לידיעתי ולתודעתי. אך ככל שהכרתי את המקום ואת יושביו, נכבשתי בקסמיו. מצאתי שם קהילה שיש בה מאפיינים אידיאולוגיים, יש בה אהבה רבה מאוד למקום ולנופיו. ובימים ההם ראיתי גם יחסי שכנות עם הערבים. אולם הגילוי המשמעותי ביותר היה, שקריית-ארבע היא כור-היתוך חברתי. תושבים רבים היו מה שקראו אז "מפוני שכונות ירושלים". משפחות שהחליטו לעזוב את שכונות השוליים הצפופות, את ה"שיכונים" והאזבסטונים ולשפר את מגוריהם בבנייה יותר חדשה, יותר מרווחת אך בעיקר, כמין סוג של התחלה חדשה בתוך חברה חדשה. נוצרה אינטגרציה טבעית בין אנשי השכונות שרובם יוצאי צפון אפריקה, משפחות מסורתיות באופיין, לבין משפחות צעירות המאופיינות כאנשי בני-עקיבא והן אידיאולוגיות מטבען. שתי הקבוצות התערו אלו באלו ויצרו חברה שלפחות למראית-עין נראתה שוויונית, ללא פערים כלכליים ניכרים וללא התנשאות דתית או חברתית. באותם ימים היה זה פלא בעיני. והיום, כשאני רואה את הדור השני והשלישי לאותם "מפונים", ברור לי לחלוטין שנעשה מעשה תיקון של עוול חברתי.

נולדתי ביפו וגדלתי בתל-אביב. בשנת 79' נישאתי לאישי, יליד מרוקו שעלה לארץ בשנת 55', עם משפחתו. אביו, ר' שמעון כהן, היה ראש ישיבה במראקש ועלה לארץ כמי שרואה עצמו מגשים חלום של דורות ובכוונתו לחיות כאן כיהודי עובד אדמה, ולא יהפוך בארץ-ישראל את הרבנות קרדום לחפור בה. אישי עבר עם משפחתו את חוויית המעברה, ואחר-כך השתקעה המשפחה באחד ממושבי העולים במרכז הארץ, יחד עם משפחות אחרות מצפון אפריקה. מבלי שאפרט כרגע, ברור לי היום (לאחר מותו) שחייו היו מאמץ ממושך של מעבר מהזהות היהודית-מרוקאית, מזהות של אזור פיתוח, שוליים שבשולי החברה הישראלית, לזיהוי ולהבנת המרכז הישראלי. לעומתו, לכאורה, שפר מזלי. אני ילידת הארץ, גדלתי בלב תל-אביב ולמדתי בתיכון בעל תודעה מרכזית.

לימים, כשהחלטנו לבנות בית ולהינשא זה לזה, הסתבר שמסיבות שונות, אנחנו זוג צעיר שאין לנו על מי לסמוך אלא על משכורתנו ויוזמתנו ויכולתנו. במסגרת מאמצינו לחפש בית הולם חשבנו על אפשרות היציאה לפריפריה, ליישובי פיתוח או להתיישבות החדשה שהיתה חלק מרוח הזמן. מהר מאוד התברר לי שרבים זוגות כמונו, המסתובבים בלהקות ומחפשים לרכוש בית או דירה צנועה, בידיעה שאין ביכולתם לעשות זאת לא בירושלים וודאי לא בתל-אביב, בגלל העלויות הכבדות והמשכנתאות הלא-נדיבות. מצאנו את עצמנו משתתפים במפגשים שונים של עמותות ובהתארגנויות של משפחות צעירות ליציאה להתיישבות ביישובים קהילתיים ברחבי הארץ. רבים היו איתנו.

האפשרויות שעמדו אז לפני זוג צעיר כמונו היו: א. לצאת לערי פיתוח; ב. לצאת להתיישבות מצפים בגליל; ג. לצאת להתיישבות קהילתית ברחבי יהודה ושומרון; ד. לבחור בהתיישבות פרטית בגבולות הקו-הירוק, דוגמת נטף.

היינו זוג שעיקר פרנסתו באזור ירושלים, ועניין זה קבע כמובן את סדר העדיפויות. תוך כדי שיחות וחיפושים בתוך המשפחה, הבחנתי שכל ניסיון שלי להעלות את האפשרות להשתקע בבית-שמש (שהיתה באותן שנים בתנופת בנייה והיפתחות לאוכלוסיות חדשות), למרות נסיונותיו של אישי להצטרף לחיפושיי ולהתעניין בצד החברתי והכלכלי, הגיעו בשיחות בינינו למבוי סתום. יום אחד, באחת השיחות, הטיח כנגדי: "אין לך שום מושג מה משמעות החיים באזור פיתוח. זה להיות תמיד סוג ב', להתאמץ לקבל הכרה ממי שברוב המקרים שווים פחות ממך. אני יצאתי מ'שם' ולא אחזיר את ילדיי אף פעם לעונש הזה". כל נימוקיי שנגעו לצד הכלכלי ולאיכות החיים נמסו מול הזעם העצור. יותר לא הוספתי לכתת רגליי באזורי פיתוח. באותו הקשר, עלי להוסיף שאישי, כבן ממשיך במושב, יכול היה לשוב ולהשתקע במושבו. אבל הוא, ללא כל היסוס ומתוך מודעות לאובדן הכלכלי ולאובדן הנוחיות שבעניין, חזר ואמר: לא אגדל דור שני באזור פיתוח. יעברו דורות עד שתושבי המושב ייצאו מהדימוי העצמי שבו הם שבויים. מהבועה התרבותית שבה הם חיים. וכך היה.

פנינו לחיפוש את מקומנו בגליל, אך ההתיישבות במצפים באותם ימים הציבה שתי אפשרויות: "יישוב קהילתי דתי" או "מצפה חילוני" בעל מאפייני זהות שונים. לבד מהעובדה שמקורות פרנסתנו היו רחוקים משם, היה ברור לנו שאנחנו לא מוכנים לזהות את עצמנו כ"דתיים" או "חילונים". הבית שלנו הוא בית יהודי-מסורתי שאינו מכוון לשום קצה. לאחר שבתות התארחות וחיפושים רבים, הורדה אפשרות זו מהפרק.

ככל שגבר החיפוש, הכרנו יותר ויותר משפחות בעלות מאפייני מצוקה כשלנו. מחפשים לבנות בית ראוי ולהתחיל מהלך, שלא ידמה למהלך הורינו (הורינו, קרי: עולים, מהגרים, שעלו מארצות מצוקה וחיו בשכונות שוליים בערים הגדולות, במושבי עולים או בעיירות, שמוסדות החינוך בהם לא היו במיטבם, שלא טיפחו שאיפה למצוינות), שיהא תואם את הדימוי העצמי שלנו על אורחות-חיינו ואת תפישותינו באשר לחינוך שיש לתת לילדינו. וככל שגבר החיפוש, הלך והתעורר בי ובאישי זעם שלא חלקנו אותו זה עם זה. איש בפינתו. הזעם היה על הקושי הלא-מובן שבבניית בית על-פי הדימוי העצמי שלנו. לא רצינו בית מפואר, לא מקום מרכזי בעיר הגדולה. רצינו בית צנוע ביותר עם חלקת אדמה במקום הסמוך לעיר הגדולה (ששם פרנסתנו), עם מוסדות חינוך התואמים את דרישותינו, שהיו אכן גבוהות. וכי למה לא?

האפשרות השלישית

תהיתי אם יש בי אות קין. האם העובדה שגדלתי במשפחה עם קשיים כלכליים ואיני יורשת עזרה כלכלית תזרוק גם את ילדיי לשוליים. במקום לבנות משפחה ובית, שחקנו את עצמנו בחישובי משכנתאות ובחיפוש אחר פתרון.

האפשרות השלישית, התיישבות ביהודה ושומרון. באותם ימים היציאה ליישובים קהילתיים היתה אופציה סבירה. אלא שאת התופעה עטפה אווירה אידיאולוגית. ההשתמעות של יציאה ליישוב חדש ברחבי יהודה ושומרון היתה (וכאן אסתפק, לצורך הקיצור, באמירה סטריאוטיפית) "ימניות", "תמיכה בגוש-אמונים" וכו'. אך למען האמת, שעה שהצטרפנו לגרעין הקמה של יישוב קהילתי, גילינו עד מהרה שמרבית המשפחות שאיתנו בנויות על זוגות צעירים. שכירים. הוא שוטר והיא מורה. הוא פקיד בנק והיא בעלת חנות. הוא מוסיקאי והיא גננת. הוא קצין משטרה והיא פקידה בכירה במשרד ממשלתי. עולים חדשים שעלו מברית-המועצות ומדרום אמריקה, אנשים של התחלות חדשות. ולרובנו ילד או שניים בגיל הרך. על כולנו רובצת משכנתא. ומרבית הזוגות יצאו משכונות ירושלים המזוהות עם השוליים, כשכונת פת, נווה-יעקב, קריית-היובל, ואפילו ממרכז העיר המתנוון.

אני מודה שלא הבחנתי בזה מלכתחילה. הייתי שקועה בהתקשרות לאנשים, בתכנון המקום, בעלייה לקרקע בין חמשת הקראוונים הראשונים. נוף מדבר יהודה הילך עלי את קסמיו. זו היתה התחברות ראשונית עם מה שנקרא ארץ-ישראל, על הנוף המקראי שלה. על ההיסטוריה של תקופת הנביאים והמלכים. קו ישר מהעבר אל ההווה. ההקלה שחשתי מעצם מציאת המקום. מציאת המוצא. לא עוד דירות שכורות בפאתי העיר. לא עוד פתרונות לטווח קצר. הנה מחשבה לטווח ארוך על קהילה. על מעורבות. על יישוב שאינו מוגדר כ"דתי" או "חילוני". שמחתי על הקירבה לירושלים. על החברים החדשים. על הנוף והחברה שנועדו לילדיי.

באותה שעה האיש שלידי צבר שעות שיחה עם החברים החדשים ובאחד הלילות אמר לי, "חוה, לאף אחד כאן אין כסף לבנייה. כולם כאן לכודים בדירה קטנה בעיר עם משכנתא כבדה. אין כאן אידיאולוגיה, יש כאן בעיה חברתית קשה". ובלילות, כאשר ישבנו על מרפסות הקראוונים, גילינו שאנחנו מושבה של בורחים מן העבר או אם תרצו, מחפשי עתיד ללא פרוטה.

לא היה בזה שום דבר פגום, אלא, להפך, היה כאן סיכוי ל"תיקון". מדובר בקבוצת אנשים שהחליטה לקחת את גורלה בידיה ולשנות את הגורל הצפוי מלכתחילה לגורל אחר. להעתיק עצמה מתוך השכונה והעיר לחיים קשים יותר, לאתגר חברתי ותרבותי הדורש השקעה, ובלבד שישתנו גורל ילדיהם ואיכות חייהם. זה סיפור שעוד יסופר. אלא שגם הפעם, הזרקורים והשפה הפוליטית התייחסו להתיישבות האידיאולוגית, למתיישבים שיצאו "ליישב" את יהודה ושומרון וחבל עזה. הם היו בחזית התמונה והם היו גם בראש סדר-העדיפויות של התנועה המיישבת 'אמנה'. יישובים כענתות או כאדם (יישוב שהורכב כולו, לפחות בשנים הראשונות, מבני השכונות שלא נחשבו בשפה הפורמלית ל"דתיים"), או כאביר-יעקב, היו יישובי לוויין של ההתיישבות האידיאולוגית, וכך נוצר מצב חדש. אנשי ההתיישבות האידיאולוגית כמעמד מועדף על פני ההתיישבות החברתית, שיישוביהם החלו להיקרא בתקשורת "יישובי איכות חיים" או "חמש דקות מכפר-סבא". כינויים שיש בהם עמדה שיפוטית. מגנה. ואילו אנו, בחדרי-חדרינו, ידענו את משמעותה של "איכות החיים". המשמעות היתה לאפשר לילדינו לצמוח קרובים לקרקע, לא בתוך חדרי מדרגות עבשים, ללא תחושת נחיתות חברתית, מתוך מבט שוויוני אל החברה, מתוך הכרת ערך עצמית שיש ביכולתנו לשנות את המציאות, כמו שתולדות הציונות לימדו אותנו לאורך שנים. לצמוח ולתפקד ללא מרירות וטענה כלפי החברה שלא האירה פנים להורינו, ולא השאירה להם מקום של כבוד בפנתיאון ההיסטורי.

שאלות מוסריות

לא התייחסתי בדבריי לאפשרות הרביעית שהעליתי בראשיתם, והיא התיישבות מהסוג הרביעי. רק אומר, שאפשרות זו לא היתה פתוחה בפנינו ולא בפני רבים וטובים אחרים. זו אפשרות לאליטות חברתיות וכלכליות בלבד, שבאמצעות קירבה למקורות מידע וכסף הגיעו לאדמות פרטיות ואדמות מדינה שספק אם היו מיועדות לקבוצות קטנות וסגורות. הן בנו לעצמן מושבות איכות לאנשים עם תו-תקן מיוחד, ואני מקווה שיחד עם הטלטול החברתי המזומן לחברה הישראלית עם עקירת אנשים מביתם תעלה השאלה היסודית, איך בונה אדם את ביתו במולדתו ואילו שאלות מוסריות מעלות היוזמות הפרטיות המתהדרות ב"בון-טון" פוליטי של "פנים הקו-הירוק", אבל על חשבון מי. עוד נכונו לנו שאלות מוסריות.

יש אולי מקום להרחיב ולדבר על קוצר הראייה שהיה בנו אז, להקים ועדות קליטה ליישובים קהילתיים ובכך לפגוע ברבים וטובים ולהשפיל אותם, ולמנוע בעדם אותה התחדשות שהובילה אותנו. היה בנו קוצר ראייה, שמנע מאיתנו לפתח יחסי שכנות המבוססים על שוויון עם שכנינו הערבים. לחשוב על בנייה מרוחקת מיישובים ערביים, מתוך התחשבות בהתפתחותם העתידית. היתה בעיה בהבנת המונח "קהילה". עד היום לא ברור לי, מדוע היו התנשאות ואי-חיפוש אחר שיתוף של אוכלוסייה מגוונת מצד המנהיגות של ההתיישבות. יש לי כאבים ושאלות רבות על דברים שיכלו להתממש ולא התממשו.

כמשפחה, לא בנינו בית של קבע במקום שאהבנו. הקונפליקט שהיה בינינו כזוג בקריאת המציאות הלך והתרחב. מאמצע שנות השמונים אישי חזה שלא יהיו חיים של שקט ביישובי יהודה, ולאור התפתחות המלחמה בלבנון טען, שהדרך שבה פועל החיזבאללה בלבנון תהיה דרכו של ערפאת. עוד יהיו יריות על הדרכים שמובילות ליישובים ועוד יהיו מטעני-צד על אוטובוסי ילדים, אמר ב-88' וסירב לחיות מתוך חרדת אבות לילדיהם. אני לא ראיתי את הדברים כך. בעיניי זו היתה האפשרות היחידה לחיות בקהילה כאינדיבידואליסט. לקיים אורח-חיים יהודי מבלי להיכנס לקטיגוריה פוליטית, ולגדל עץ זית בחצר ואולי גם לימון ורימון. אולם דבר אחד לא שיערנו: את גודל הרגש העוין שצמח וששיקפו אותו דובריה של אותה שפה, איש אל אחיו. זה הנשק המכוון מתוך דפי עיתון ומתוך אולפן ממוזג היטב, ואין כואב ממנו.

היהודי שבין היהודים

אולם, רגע לפני שהשפה שוב תתחיל להשתלח ב"מתנחלים", אותם אנשים ללא פנים, אותם אנשים נושאי אשמה, בבחינת היהודי שבין היהודים. כי הם אלה שנושאים את זהותם ושייכותם לנוף, למקום, לארץ, לקהילה כדברים המובנים מאליהם. הם היהודים שבין הישראלים, כי הם חיים ביודעין במקום שיש זכות גדולה לחוותו ויש מחיר. והם משלמים את המחיר ברמת הפחד, הרגש, האובדן, ובהיותם קורבן הן בידי הערבים, שרואים בהם חוליה חלשה של החברה הישראלית, והן בעיני אחיהם נושאי דגל השלום תמורת פירוק ביתם, ששם ניתן לו "התנחלויות".

רגע לפני שנצווה על אחינו, בשמו של ערך יקר יותר, לעזוב את בתיהם, לאסוף צרורותיהם ולהיות פליטים בארצם, יש להקדיש מחשבה לצד המשפחתי, החברתי של המעשה.

להביט בעיניים של משפחת בוזגלו מאדם, או כהן מענתות, או סוויסה ממעלה-אדומים, או כגן מכדים, או עוזרי מקריית-ארבע. הסתכלו בדור ההורים, שהצליחו לברוח מגורל מושפל שציוותה להם עליית הוריהם. יש להתבונן במשפחות העולים שהיטיבו להיקלט ביישובים קטנים, ביניהם עולי אתיופיה ועולים מחבר-המדינות. הסתכלו בדור הבנים שגדלו כשווים בין שווים, ואִמרו לאן יש לשלחם? היכן זה אותו "עצמנו" שיש לחזור אליו? שכונת פת, נווה-יעקב, שיכונים חדשים בגילה? או שמא יפו או עכו, בת-ים או חולון? האם תשלחו אותם על צרורותיהם ליישב את דימונה מחדש? האם תפנו להם בתים ברמת-השרון ולמען השלום, תרדו מהרצליה-פיתוח ליישב את הנגב ולהקים את שדה בוקר ב'?

יש להתייחס אל "פינוי התנחלויות" (מין ביטוי כזה) בבחינת יום-כיפור. זה יהיה יום-הדין למשפחות רבות. בבחינת מי ייעקר ומי יישתל מחדש. מי תישרף נפשו מכאב ומי ירפא את פצעיו. מי יוכל להמשיך לחיות בין אחיו-שונאיו, ומי יגלה לשדות הירוקים של ניו-זילנד.

עולמות גדולים נבנים מהדחף של יחיד לזהות ולבטא ולהגיד נקודה פנימית אחת. ולפעמים מכוח זה, כוח מלתו של היחיד, קמים אנשים ומתחילים ללכת. פניתי ליונה וולך, משוררת שלא כופפה את ברכיה ולא השפילה את מלותיה בפני שום אידיאולוגיה, ובשירהּ "תבוא אלי כמו יהודי ("מופע", הוצאת הקיבוץ המאוחד), לכאורה שיר מאוד אישי, ידעה לתת ניסוח ה"מגלה" את תהום זהותו של היהודי בעיני עצמו:

"תָּבוֹא אֵלַי כְּמוֹ יְהוּדִי/ בְּלִי מְלֶאכֶת כַּפַּיִם/ בְּלִי חֶדְוַת יְצִירָה הֱיֵה אִינְטֶלֶקְטוּאָל/ בְּלִי הַשְׁרָאָה/ לְהַשְׁרָאָה/ צַטֵּט הַרְבֵּה/ כִּי אֵין בְּךָ מַעֲשִׂים/ צַטֵּט צִיּוּר/ כִּי לֹא תְּצַיֵּר/ צַטֵּט סִפּוּר/ כִּי לֹא תְּסַפֵּר/ אֶת שֶׁלְּךָ תַּעֲזֹב/ לְטוֹבַת הַזִּכָּרוֹן/ הַגָּדוֹל מֵחַיֵּיךָ/ שְׂנָא אֶת עַצְמְךָ הֵיטֵב/ חַקֵּה אוֹתִי/ הֱיֵה אֲנִי/ הֲפֹךְ לַאֲנִי/ לְכָל זֶהוּת שְׁאוּלָה/ רַק לֹא אַתָּה/ לְעוֹלָם אַל תִּהְיֶה אַתָּה/ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי בַּמֶּה / בַּמֶּה לְהֵאָחֵז/ שְׂנָא אֶת אַרְצְךָ/ שְׂנָא אֶת כָּל הַזַּמָּרִים/ אַל תִּשְׁכַּח אֶחָד לִשְׂנֹא / וְגַם אוֹתִי/ אִם אֲנִי בַּסְּבִיבָה/ נָשִׁים/ בִּדְבֵקוּת שְׂנָא/שֶׁאֵין לְךָ בַּחַיִּים/גְּמֹר תָּמִיד לְפָנַי/ שֶׁלֹּא אֶגְמֹר/ אַף פַּעַם/ וְתַגִּיד שֶׁנָּשִׁים לֹא גּוֹמְרוֹת/ אוֹ אַחַת מֵאֶלֶף//.