ארץ אחרת

החלטתי להגיע לישראל היתה ספונטנית והסקרנות היא שהכתיבה אותה; הרי לא ידעתי כמעט דבר על הארץ הזאת. אבל שום דבר לא קורה במקרה, ועכשיו אני חיה כאן וזה מקומי. עוד ברוסיה, כשהתכוננתי לנסיעה לישראל, למדתי עברית בקורס מיוחד ופגשתי שם בחורה שכבר הספיקה לבקר כאן, בארץ, בסיור מודרך. היא סיפרה כל מיני סיפורים משונים, שהיה לי קשה להאמין להם. ובכל זאת, לכך שהחורף בישראל הוא חסר שלג וחג השנה החדשה נחוג בסתיו האמנתי בקלות, אפילו בשימחה. ושהישראלים עושים כיסונים מבצק, דוחפים לתוכם סלטים ואוכלים הכול ביחד, גם בזאת האמנתי איכשהו. כשסיפרה שהבחורות מתגייסות לצבא, כבר התקשיתי להאמין; אבל כשאמרה שהתפוזים בישראל גדלים ברחובות ממש, ואלה שהבשילו מתגלגלים ברחוב ואף אחד לא אוכל אותם, אמרתי: עד כאן! זה לא יכול להיות!". תפוזים היו חלום ילדות יקר שלי. הייתי מקבלת כמה תפוזים לכבוד השנה החדשה ואוכלת אותם עם הקליפה; וכאן פתאום שפע שכזה!

מיד כשירדתי מהמטוס הממו אותי השמש הבהירה, האוויר הלח, ריח האצות והסבלים היהודים בנמל התעופה. ברוסיה לא הכרתי יהודים שהתפרנסו מעבודת כפיים. אפילו היתה על כך בדיחה: יהודי מתגייס לצבא, נותנים לו את חפירה והוא מתחיל מיד לחפש את הלחצן. שואלים אותו: "היי, איפה ראית את חפירה עם לחצן?". והוא עונה: "ואיפה ראיתם יהודי עם את?". יהודים ברוסיה התפרנסו בעיקר מהחשיבה. מישהו מהגדולים אמר פעם שרק ברוסיה מתייחסים אל השירה ברצינות, משום שרק שם עלולים לירות בך בגלל שיריך. האמנות ברוסיה היא לא מקצוע אלא שליחות גורל, שנגזרה על האדם מלמעלה.

עולים רוסים מתלוננים על רמת הלימודים בבתי-הספר הישראליים. הרי חונכנו על כך שהידע הוא בעל ערך נעלה והבורות היא סיבה לבּוּשה. לעולם לא אשכח את ההרצאה על אמנות הרנסאנס בבצלאל. המורה פתחה בנושא חדש, "מיכּלאנג'לו". אחת הסטודנטיות שאלה: "מיכּל מי?", וחברתי ענתה לה: "מיכל מאוס". ברור שהחינוך חשוב, אבל האם הידע עושה את האנשים ליותר טובים? אילו היו אומרים לי שיכול לקרות לי משהו רע ברחוב, הייתי מעדיפה שזה יקרה ברחוב הישראלי. כאן יקימו מהומה, יקראו למגן-דוד-אדום ויספרו על איזה איציק שהוא הבן-דוד של שימי שנשברה לו היד, אבל עכשיו הכול בסדר. אף אחד לא ימשיך ללכת סתם כך, כאילו הוא לא רואה אותי.

אבל לפעמים מביכות אותי ומפריעות לי השאלות הישירות, שנשאלות ללא גינונים. איש צעיר יכול פשוט לשאול בחורה בת כמה היא, אם היא פנויה או אם היא רוצה להיות חברה שלו. ברוסיה אפשר בקלות לחטוף סטירה בגלל שאלות כאלה. החיזור הרוסי הוא הרבה יותר מרומז ומשאיר מקום לניחושים.

היחס לילדים בישראל שונה לחלוטין מהיחס כלפיהם ברוסיה. לילדים בישראל מותר כמעט הכול. ההורים הישראלים מוכנים לעשות הכול למען ילדיהם. כל מעשה קונדס מתורץ במשפט: "הרי הוא עדיין ילד". כשאני רואה את שפע התענוגות והפעילויות, אני מקנאה קצת בישראלים הקטנים. אני מביטה בבני הצבר ויכולה לומר שהילדים הישראלים יותר אינפנטיליים מבני גילם הרוסים, אבל בו-בזמן גם יותר פתוחים, יותר ישירים ויותר סקרנים. אני חושבת שהישראלים יוצרים סביבה רכה מדי עבור ילדיהם. הספרים הישראליים, הסרטים וההצגות לילדים נראים לי מתוקים מדי, הם יוצרים עולם של אשליה שמתנפץ עם הגיוס לצבא.

בהתחלה חשבתי שהישראלים חוסכים במים כדי לחסוך כסף. בסיביר, שבה נולדתי, היו מים ללא הגבלה; אף אחד אפילו לא חשב על החיסכון במים, ובטח לא על שימורם. מאוחר יותר הבנתי את משמעות המים בישראל והתמלאתי הערכה כלפי המאמץ העצום הזה: להפוך מדבר ובִּצה לגן פורח. הישראלים מתייחסים לאדמה כאל גוף חי, וכמו בגוף, הטפטפות עוברות ומגיעות לכל צמח וצמח. דברים שגרתיים מקבלים כאן משמעות חדשה: זרם המים מתפצל לטיפות זעירות המגיעות לכל מקום שהן נחוצות בו. כשאני מביטה בגנים, בפארקים ובמדשאות, אני מבינה ששום דבר לא ניתן ליהודים בקלות.

בפעם האחרונה שבה חזרתי מחו"ל הבנתי שאני חוזרת הביתה. מוזר, אני גרה בישראל אבל נדמה לי שלעולם לא אהפוך לישראלית. ראשית, הגעתי לכאן בגיל 22, כבר בתור אדם מגובש; שנית, לא חשוב עד כמה העברית שלי טובה, תמיד מתייחסים אלי כאל זרה. לעתים, כשהישראלים מגלים לפי המבטא מהי ארץ מוצאי, הם משנים את נושא השיחה ומתחילים לדבר על מאפיה, וודקה וכדומה. נוצרת אצלי התחושה שהם מצפים ממני לרקוד קַלינקָה-מַלינקָה ולשתות וודקה ישר מהבקבוק. אף על פי שאני מבינה שהם לא רוצים להעליב אותי, קשה לי בחברת הישראלים. במהלך ויכוח הם אומרים תמיד, כטיעון אחרון: "זה בגלל שאת לא מדברת עברית"; בלי להתייחס לכך שאני מדברת איתם עברית ושנושא הוויכוח אינו קשור כלל לשפה. ועוד לא אמרתי דבר על תקריות יומיומיות. אם אני דוחפת מישהו ללא כוונה באוטובוס, לפתע יישמעו המילים: "זונה רוסייה!". זה עצוב. לצערי זוהי תכונה כלל-אנושית, אבל אני נתקלתי בתופעה הזאת דווקא בישראל, כי כאן נעשיתי לדמות שאינה מוכרת לי, דמות של מהגרת.

העברית שלי די טובה ויש לי חברים ישראלים, אבל בכל זאת אני מרגישה שונה. נתחיל מזה שמוצאי מן הצפון, מה שאולי משפיע על התנהגותי הרגשית, שהיא כל-כך שונה מההתנהגות הישראלית. לעתים קרובות אני מתבוננת בחיוך בישראלית, שמסוגלת להכניס למשפט כמו: "לא יכולה, נו, לא יכולה עם היוגורט-אננס הזה!" אנרגיה רגשית עצומה. אני יכולה לדבר בלהט כזה רק על פאשיזם, על קניבליזם וכיו"ב. הישראלים מביעים את רגשותיהם המון, ואוהבים את החיים. נראה שזה קשור לאופי היהודי: לעשות מאורע שלם מלא-כלום, לשמוח בלי להתייחס לעולם. לפעמים אני המומה מהאנרגיה שהישראלים משקיעים בדברים. בחלק מהמקרים הם מסבכים עניינים פשוטים. כנראה משעמם להם לחיות סתם כך, ולכן הומצאה המילה הישראלית "קומבינה", מנוע החיים בישראל. אם, למשל, אתם צריכים להחתים מסמך זה או אחר במשרד הפנים, אז מה, תלכו סתם ככה, תתפסו מקום בתור, תחכו, תיגשו לפקיד לא-מוכר, תחתימו את המסמכים ותלכו? לא! כאן בא תורה של הקומבינה. צריך להתקשר למישהו, איזה חבר מהצבא שיש לו בן-דוד, שיש לו אישה שעובדת במשרד הפנים ברעננה. היא בטוח מכירה מישהו ממשרד הפנים בתל אביב שיוכל לעזור לפתור את הבעיה, או לפחות לסדר שיקבלו אותך בלי תור. בסופו של דבר, המאמצים שמבוזבזים על ניהול הקומבינה שווים להליכה פשוטה ולעמידה בתור. אבל כמה עניין והתרגשות!

בהתחלה הרגיז אותי ששום דבר לא מתחיל בזמן ושכולם מדברים בו-זמנית. אחר-כך הבנתי שיש בזה קסם מיוחד. אני מתארת לעצמי שאם בגרמניה אדם מגיע לבנק לאחר שעת הסגירה יחייכו אליו בנימוס רב, אבל שום דבר לא יעזור, הוא יצטרך לחזור בשעות העבודה. כאן, אפשר לבוא ולהסביר את המצב, לבכות קצת ולבסוף להיכנס, למרות הכול. מצד אחד, הסדר והדיוק חשובים, אבל מצד שני, אם אדם משקיע כוחות כה רבים כדי להיכנס חמש דקות לאחר זמן הסגירה, אז כנראה זה באמת מאוד-מאוד חשוב לו. ככלות הכול, המוסדות נוצרו למען האנשים. לכן נדמה לי שהחיים בישראל יותר מותאמים לאמות-המידה האנושיות ולחולשות האדם.

הישראלים פוחדים מאוד להיראות רשמיים מדי, ומנסים ליצור מצב דמוי יחסי חברות בכל מקום. רק בישראל, ככל הנראה, אפשר להתחיל את השיחה במילים: "תשמע, אחי…". הנימוסים האירופיים נחשבים כאן להתנשאות ולטרחנות, ולכן כשהמצב מחייב לומר כמה מילים רשמיות מוצאים הישראלים מוצא שנון, למשל, מדברים באנגלית קלוקלת שנשמעת כמו ציטוט מסרט הוליוודי.

הישראלים אוהבים מאוד לעזור, או אולי להעמיד פנים שהם עוזרים. כששואלים אדם ברחוב איך מגיעים למקום זה או אחר, הוא ישלח אותך השד יודע לאן, ותוך כדי כך לברר לאן אתה הולך ולשם מה יצאת לדרך. פעם שאלתי ישראלי אחד איך מגיעים למקום כלשהו. הוא הסביר, הודיתי לו ופניתי לדרכי, אבל אז הוא עיכב אותי ואמר: "רגע, כמה שאלת אותי! תני לשאול גם אותך משהו".

שמתי לב שישראלים לא יודעים לעמוד בתור. אפילו אם התור לא ארוך, מי שמגיע אחרון מסוגל להידחף אל תחילתו. ואז, באופן טבעי, כשהרוחות מתחילות להתלהט, מעמיד ה"נדחף" פני תם ואומר: "איזה נודניקים, למה אתם מתרגשים משטויות? בכלל לא ראיתי שיש תור" (כאילו שכל האנשים החליטו סתם כך לעמוד זה אחרי זה), או מתחיל להוכיח במלוא הרצינות שהתור מתחיל מהקצה השני והוא היה הראשון. בישראל החשש הגדול הוא "לצאת פראייר", בעוד שבתודעה הרוסית (והנוצרית) להיות קורבן תמים זו סיטואציה שנלווית אליה הילה של קדושה מסוימת.

הרוסים נוטים לטראגי, הישראלים מעדיפים קומדיה. דרך אגב, ההומור הרוסי הרבה יותר ציני מההומור הישראלי. אני חושבת שההבדלים קשורים גם למזג-האוויר. הרוסים חיים את כל המחזוריות של הטבע מדי שנה: מוות – הטבע חסר החיים תחת מעטה השלג, התעוררות, פריחה, הבשלה, גוויעה ושוב מוות. כסוּת השלג מחזיקה מעמד ברוסיה ארבעה עד שישה חודשים בשנה. איך אפשר שלא להיתפס שם למלנכוליה ולפטליזם? ישראל היא שטופת שמש כמעט כל השנה, חם כאן או אפילו חם מאוד, והחורף מזכיר את הסתיו המוקדם ברוסיה.

אני זוכרת איך בחודשים הראשונים לחיי כאן ניסתה המורה הדתייה באולפן להסביר לנו את משמעות המילה "פחד". היא אמרה שזה מה שנרגיש כשנפגוש בערבי עם כלב ברחוב ריק מאדם. בקושי הבנו למה היא מתכוונת, לא הכרנו פחד כזה. עכשיו אני כבר מפחדת מפיצוצים וממחבלים, אבל שכחתי מה זה לפחד ללכת לבד בלילה ברחובות.

הישראלים אוהבים לאכול, אבל אפילו יותר מכך הם נהנים לדבר על אוכל. לא משנה בחברת אילו ישראלים אני נמצאת, במוקדם או במאוחר יעלה נושא האוכל: מתכונים, בישול ומסעדות. השיחה הבאה, למשל, היא טיפוסית למדי:

"איך היה בלונדון?". "האוכל לא משהו".

מכר ישראלי אחד שלי טייל באירופה. כשחזר, דיבר איתי על רשמיו מהמסעדה במלון: "נו, איזה מין עם הם השבדים או ההולנדים! באים, מנקרים קצת סלט וזהו. הישראלים הם עניין אחר: באים בריצה וחוטפים הכול!". כשעבדתי בעיתון "הארץ", אחת השאלות החשובות ביותר שהעסיקה את עמיתיי לעבודה היתה "מה נאכל היום?". הם התחילו את הדיון בכך עוד בבוקר: מי הביא מה, איך הכין, מה להזמין ואיפה. אחר-הצהריים היו מתמכרים כולם לזכרונות על ארוחות מהעבר, ואפילו בזמן סגירת העיתון, בשעות שבהן קשה להתנתק מהעבודה אפילו לרגע קל, תמיד אפשר לצאת לדקה ולאכול משהו. כל החגים היהודיים קשורים באוכל. פעם שמעתי על תמצית החיים היהודיים: רצו להרוג אותנו ולא הצליחו, אז עכשיו בואו נאכל. זה נכון, האוכל מנצח את המוות (העם היהודי הרי פרפר פעמים כה רבות במהלך ההיסטוריה בין החיים למוות), והיהודים בוחרים בחיים. זוהי תכונה מרשימה מאוד והיא חלק מהדת עצמה: קדושת החיים, החיים חשובים מהעקרונות. ברוסיה זה הפוך, אותנו גידלו לאורם של מופתים "הירואיים": הקרבה עצמית ומוות כמבחן של נאמנות. עוד בילדותי חשבתי שזה מוזר, שצריך למות למען האידיאלים. אז אולי עדיף בלעדיהם? בישראל מצאתי את ההוכחה לצידקתי: האידיאלים קיימים כדי לחיות עימם ולא כדי למות למענם. התרגשתי מאוד לשמוע שכאן לא מגייסים בנים יחידים לשירות קרבי ללא הסכמת הוריהם, ושההנחיה לחיילים למקרה שייפלו בשבי היא לספר הכול כדי להישאר בחיים. במלחמת העולם השנייה אסור היה לחייל הרוסי להיתפס בעודו בחיים, וחייל שחזר חי מהשבי נכלא במחנות. זו תמצית ההבדל בין רוסיה לישראל: כמוהו כהבדל בין יידישע מאמע לאם חורגת. במובן מסוים, ישראל היתה לי ליידישע מאמע שכזאת: רעשנית, דברנית, נדבקת, אבל אוהבת מאוד.

אולגה פרלוצקי היא מאיירת ומעצבת

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן