ארץ אחרת

מתוך אלבום המשפחה: חג שבועות 67. צילום: אליעזר ברות

מטרידה אותי השאלה למה המתנחלים ואני לא מדברים. למה אני לא אומרת למתנחלים פנים אל פנים את מה שאני אומרת להם בגלוי, כשאני עומדת בהפגנות. למה אנחנו מדברים בכבישים עוקפים. חברה שגרה באפרת נותנת לי טרמפ הביתה, לידה במכונית יושבת עוד תושבת אפרת. החברה שלי היא בת קיבוץ של השומר-הצעיר ובכלל לא השתנתה, אבל בתה לומדת במכללת אלקנה, עובדת באולפנה בעופרה וכל חייה מתנהלים על הצירים האלה. חברתי אומרת לשכנתה שיושבת לידה, "אומרים שבצומת הגוש היתה דקירה היום, לא משהו רציני… מיום ליום הם תופסים יותר אומץ". שתיהן מחליפות שוב את המלים "כמה זה נורא" ו"מה יהיה", ואני יושבת מאחור ולא אומרת שום דבר. אני מתעטפת בהסתייגות שלי, ומניחה לשתיהן לדבר על העניין שמפריד אותי מהן. אני גרה בקטמון בירושלים והן גרות באפרת. מרחק רבע שעה נסיעה ותהום מפרידה בינינו, תהום חילוקי הדעות, תהום חוסר המוצא, תהום ההאשמה ההדדית של "מי הוא האחראי לכך שאין שלום, הם או אני". ואנחנו מדברות על טעם החיים ועל מימוש עצמי, וכך עם כל החברות המתנחלות שלי, שממשיכות לנסוע בכבישים העוקפים שהמצאנו רק בשבילם. כל אחד מדבר בתוך המחנה שלו, מפגין עם המחנה שלו. בין המחנות, שלא בפורומים יזומים, לא מדברים על הנושאים האלה. אני לא הייתי חושבת לבדוק את העניין הזה, אלמלא התחושה שמי שמדבר על מימוש עצמי צריך להיות מסוגל לדבר גם על המפריד והמאיים. לא כדי לעגל פינות, לא כדי לריב, אלא כדי להתחיל ממשהו. כדי שהחברה שלי שגרה בעופרה תוכל לומר לי: "נורא כואב לי שאת לא באה אלי", ואני לומר לה, שאילו היתה גרה במקום אחר הייתי באה.

אנחנו לא חיות מזן שונה. ניואנסים בביוגרפיות שלנו הטו אותנו לצד זה או אחר של "קו פרשת המים" שהותווה לאחר מלחמת ששת-הימים. חברה שלי אומרת שהכול נקבע ברגע שנולדנו למשפחה מסוימת, במקרה שלי, משפחה של עוזבי קיבוץ, תנועת העבודה, אשכנזים: "אנחנו לא 'חיות פוליטיות', מצד שני אנחנו לא 'לא חיות פוליטיות', יצא שנולדנו בצד השפוי של המפה – סוף סיפור", היא אומרת. לה אין ראש להבין ניואנסים, ואני, לעומתה, מתעניינת בטיפוס הלא-פוליטי הזה, שהלך לכל ההפגנות מסוף שנות השבעים ועד רצח רבין, ויותר מזה לא עשה. הרוב השמאלי הדומם, הפסיבי, זה שמופיע ברשימות של שלום-עכשיו אבל לא ממש התרטב ולא חטף מכות.

האם השקפת-עולם נתונה מראש, או שהיא תוצאה של סך-כל הקולות והמראות, ואותן נסיבות ודמויות שפגשנו בתקופה שבה עוצבנו? האם יש כאן מקריות או עקביות?

והיכן תפסה אותי מלחמת ששת-הימים? איזה צבעים היו לה? עם איזו תמונת עולם הגעתי אליה ומה זה שינה?

עבורי, ילדת כיתה ט' בגימנסיה העברית בירושלים, השאלה הקריטית במאי 67' היתה מי יקדים את מי, המלחמה או החופש הגדול. חיכינו לה בקוצר-רוח. כולם דיברו על "כוננות", על "המתנה", אני זוכרת עיר שחונה, טורים ארוכים משתרכים בתור לקמח ולסוכר. ילדים שהיו להם אחים גדולים בצבא קיבלו מעמד מיוחד, תלמידי י"ב השתגעו בגלל הפספוס. בצופים ארגנו אותנו לחפירת שוחות בין פסי הרכבת לשכונת בקעה. מילאנו שקי חול והנחנו אותם שורות-שורות בדופן התעלות, ממש כמו במלחמת השחרור. האחראית עלינו היתה אחותו הגדולה של מייקי מהגדוד מתחתינו, והיא כבר הורידה שערות מהרגליים. גם אני בעקבותיה לקחתי בלי לשאול רשות את סכין הגילוח של אבא שלי, העליתי אותה לכל אורכה של הרגל, ומרוב עצבנות חרטה הסכין על רגלי חריץ ארוך ומדמם. כך התבלבלו בתוכי המלחמה וההתבגרות. בשוחות איש לא השתמש, אבל הן העסיקו אותנו בתקופת ההמתנה המתמשכת והיינו גאים על כך שאנחנו עושים ולא רק יושבים בבית ומחכים, כמו ההורים. אלה שלא גויסו, כמובן. אבא שלי, ששוחרר אחרי מלחמת השחרור, והשכן שלנו, שהיה מפקד באצ"ל ונפצע ביד. הוא הראה לנו את הזרוע המדולדלת שלו שקליע עבר דרכה, פלא בכלל שיכול היה להשתמש בה ולעשות הכול ובעיקר לנהוג. היתה לו המכונית הראשונה ברחוב, מדגם סימקה-100 בצבע שמים בהירים, אפילו אנו ילדי הבניין זכינו לסיבוב בשכונה. היד של השכן היתה מוצג משכנע, אבל הסיפור של אבא שלי על כך שהתעטש על הרופא הצבאי, שכנראה חשב אותו למשוגע ובגלל זה שחרר אותו מהצבא, נראה בעיניי תמוה כבר אז. לא יכולתי להבין שאבא שלי לא אהב את הצבא, ואחרי ששירת חמש שנים בצבא הבריטי ועוד שלוש שנים בהגנה, פשוט הספיק לו. הוא סלד מהחברה'מנים המשופמים וגיחך לעצמו כשהתקשטנו בכאפיות ושרנו שירי פלמ"ח ליד המדורה עשרים שנה אחרי הזמן.

הגעגועים

הרחובות של ירושלים היו צחיחים וריקים, אפשר היה לשמוע את הקולות שבקעו מהרדיו במהדורות החדשות. לא היינו גאים בראש הממשלה שלנו ההססן, עם המראה של סבא והמבטא הגלותי, אבל היינו גאים ברמטכ"ל שלנו, יצחק רבין, מפקד הפלמ"ח לשעבר. ברדיו שרו "נאצר מחכה לרבין איי איי איי", "אנחנו נעבור במיצרי טירן", הפסקנו להכין שיעורים, ופעם אחת בסך-הכול תרגלו איתנו ירידה לאולם ההתעמלות שישמש כמקלט אם תפרוץ מלחמה. זאת היתה הזדמנות לראות את הבן של השכן, שהיה במחזור מעלינו ומשום-מה רציתי לראות אותו ושהוא יראה אותי. אבל הוא ראה אז את החברה שלי שבאה אלי כל יום כדי לשבת על אדן החלון הנמוך בחדרי שממנו אפשר לראות את חדרו, ואם הוא יוצא או נכנס ומתי.

ממה מתגבשת עמדה פוליטית?

מעֲמָדות ומערכים, מזכרונות, מדמויות, מקולות, מריחות, ממראות, מהבית, מהורים של חברים, מהשכונה, ממורים, משירים, מגעגועים, מדימויים, מתכונות מולדות כמו הססנות או אומץ לב, נטייה לקיצוניות או נטייה לאמצע, משאיפה לצדק מוחלט או לצדק יחסי, מלימודים, מיֶדע והשכלה, ממוסיקה, מגעגועים. מספרים, מאי-הבנות. מתמונות באלבום, מאלבומי התקליטים, מהמצב הכלכלי. מהמשפחה הלוחמת או מהתנועה הקיבוצית, מהיישוב הישן או מתל-אביב. מהסוחרים הזעירים או מזרם העובדים, מהמושב או הקיבוץ או המושבה או המושבות הוותיקות, מעיירת-פיתוח או משכונה ותיקה, משיכון או מסתם בית בין הבתים שברחוב.

לבית שלנו, בשכונת קטמון בירושלים, קראנו ה"בניין". הוא היה בית אבן של שלוש קומות, בעל חזית מעוגלת שפורצת ומבליטה את עצמה אל הרחוב. על מעקה המרפסת בקומה העליונה התנשאו ארבעה עמודי אבן צרים, מחוברים בחלקם העליון ברצועת אבן מעודנת שנתנה סיומת אלגנטית לחזית העגולה. על-פי השמועות, בנייתו הסתיימה רק עם פרוץ המלחמה ואיש עוד לא הספיק להיכנס לגור בו. מי שהיה אמור לגור בו לא מימש את זכותו מעולם. מרגע מסוים הדגשתי בכל הזדמנות שב"בית שלי לא גרו דיירים לפני המלחמה, שלא כמו בבתים אחרים בקטמון או בעין-כרם, שבעליהם הערבים ברחו". בזמן הקרבות על קטמון התמקמה בבניין מִפקדת האצ"ל, ולאחר המלחמה הועבר הבניין, כמו כל הבתים הנטושים, לטיפולה של מחלקת ה"רכוש הנטוש", עמידר. כשנכנסנו לגור בו, ידענו שמשה מהקומה הראשונה היה מפקד באצ"ל, ששמואל מדירה אחרת בקומה הראשונה היה גזבר באצ"ל, ובשאר הקומות גרו "מפוני העיר העתיקה", שתיים-שלוש משפחות בדירה. הם שוכנו בו עוד בזמן המלחמה, לאחר שברחו מבתיהם בעיר העתיקה. כולם היו קשורים בקשרי משפחה – קרובים רחוקים של הגזבר. הם דיברו ספניולית, שנשמעה באוזנינו דומה לערבית. ההורים שלי נכנסו לבניין עשר שנים מאוחר יותר, לאחר שעזבו את הקיבוץ, ולכן כינו אותם ה"קיבוצניקים". היינו המשפחה היחידה שלא באה מרקע דתי ולא פיצחה גרעינים בשבת. ביום-כיפור טענו נגדנו ש"שומעים מאצלנו כלים". אבא שלי היה עסוק בשאלה איך נקנה את הדירה מה"רכוש הנטוש" ונפסיק להיות דיירים בדמי-מפתח. לא חשבנו על משמעות השמות עמידר וה"רכוש הנטוש". רכוש של מי? מי נטש אותו? למי היה שייך לפני שהפך לרכוש של "עמידר": עמי דר. אין לי מושג אם המשפחה מלמעלה הצליחה אי-פעם לרכוש את הדירה. היו להם שבעה ילדים, האב רפאל, כשעבד, הסתובב עם סוס ועגלה. בחורף מכר נפט ובקיץ מכר קרח, אחרי כמה שנים עבר לירקות. את הסוס הוא היה מחנה בחצר הבית למשך הלילה, לא פעם הסוס ברח ורפאל רדף אחריו, יחד עם כל השכונה. יום אחד נעלם הסוס, נעלמה העגלה, ורפאל מצא עבודה כשומר באחד ממגרשי החניה בעיר. "כל דבר שאני מציעה להם הם אומרים 'טוב'", אמרה אמא שלי על הילדים שהיו החברים שלנו. זה היה המפגש הראשון שלנו עם עוני, עם דלקת פרקים. "איזה מוצא אתם, ספרדים או אשכנזים?", היתה השאלה הכמעט ראשונה שנשאלנו כשבאנו מהקיבוץ לחצר בירושלים. שאלתי את ההורים מה אנחנו, ולא מצאתי כל דמיון בינינו לבין ה"שכנזים" מהשיכון של אגודת-ישראל.

והיו הגעגועים. כולם התגעגעו. מפוני העיר העתיקה התגעגעו לרחובות הצרים ולנעוריהם האבודים, לפעמים בלילות היינו שומעים מלמעלה את הבכי חודר הלב של רפאל: "רחל איפה את, רחל רחל". לונה אשתו היתה משתגעת. כשהשכנה אסתר רצתה לעצבן אותה היתה אומרת לה שאם רחל היתה מסכימה להתחתן איתו אז, בעיר העתיקה, הוא בחיים לא היה מתחתן איתה. הן גרו בדירה אחת, השתמשו באותם שירותים ושנאו זו את זו בלב ובנפש, אבל היו שכנות עוד מהעיר העתיקה. ללונה אשתו עשה רפאל שבעה ילדים. "תודה לאל שהגיע בן, הוא סתם הרבה חורים", היתה לונה אומרת, תמיד באנחת רווחה. היא היתה מרופטת ועלובה מרוב חיים קשים ועבודה. "שתישרפו הלוואי", היתה צועקת על הילדים שלה כשהם לא עלו הביתה בסוף היום. הביטויים האלה שעשו עלי רושם גדול לא עשו שום רושם על הילדים שלה, שיצאו כולם ילדים מוצלחים ומאוזנים. לא היו להם עמדות אידיאולוגיות, אבל כשהבניין כולו בער מהתרגשות לקראת בחירות, גם הם תלו את האות חי"ת על חזית המרפסת שלהם, העגולה. הם הרגישו כנראה חייבים לגזבר על זה שדאג במלחמת השחרור להביא אותם אל הבניין, כשהם ברחו מהעיר העתיקה. גם על חלונות הדירות בקומה הראשונה התנוססה בגאון האות חי"ת, רק לנו היו אותיות שאיש לא שמע עליהן בירושלים – ת"ו. אבא שלי בכלל לא רצה לתלות אותיות בחלון, אבל אנחנו התעקשנו שגם לנו יהיה ייצוג על החזית העגולה של הבניין. בגין, לפי אבא שלי, היה סתם "כלב נובח". גם אנחנו לא היינו הממסד ממש, היינו רק אחדות-העבודה ולא מפא"י המסואבת. מתוך אחוות שוליים כזאת יכלו כולם לשמור על יחסי שכנות טובה.

לוחמי האצ"ל התגעגעו לכותל המערבי, לבית-לחם ולחברון, אל הערים התנ"כיות ואל ארצנו ההיסטורית, אל חלומות הגדולה של "שתי גדות לירדן". בערבי שישי היו מתכנסים אצל המפקד מהאצ"ל חברים מה"משפחה הלוחמת" ויחד הם היו מתגעגעים. ידידת משפחה שסיפורי גבורתה עברו מפה לאוזן נדרה נדר, שכשתשוחרר העיר העתיקה ותיפתח הדרך אל הכותל, היא הקטנטונת (היא היתה זעירה במידותיה) תרכיב את צוגו, החבר שלנו, שבדיוק היה אז בר-מצווה, "שק קמח" כל הדרך אל הכותל. כאלה חבר'ה הם היו, חדורי התלהבות ולהט, ואנחנו, ששמענו רק הדים של השיחות שהתקיימו בקומה הראשונה, הבנו היטב שהם לא שכחו ולא ישכחו לעולם את מחוזות הגעגועים.

המורים גם הם לא שכחו, בית-הספר היסודי שבו למדנו פונה על מוריו, ביחד עם שאר המפונים לקטמון, והם סיפרו על השוק ועל הכותל ועל החופש לצאת ולבוא, לעבור מפה לשם. הקיר שחצה את ירושלים בממילא היה פצע פתוח בלבם. המצפה באבו-תור והחורים שבקיר בממילא, שהיו מציצים דרכם ורואים הררים של אשפה, היו עבורם מִתקני געגועים. המורות לקחו אותנו לאבו-תור והצביעו בערגה על כיפות המסגדים, הזהב והכסף, שמתחתיהם, צנוע, מסתתר לו הכותל המערבי. הם לא השלימו עם המציאות ההיא, בזמן שאנו הילדים ראינו בכך סדרי עולם, כאן אנחנו ושם חוץ-לארץ, תמונת נוף תלויה על קיר. היינו מוקפים ב"שטחי הפקר" ובביטויים שלא נתנו עליהם את הדעת.

אבא שלי בחר להתגעגע לפאריס ולציור המופשט, אל הסוציאליזם האמיתי ואל הקיבוץ שלא היה. מהקיבוץ הגשמי הוא התאכזב, אבל כל חייו המשיך לחלום על האידיאה. כאלה קטבים היו בבניין שלנו, וזה לא הפריע לילדים לשחק למטה ב"תפסוני", ללכת ביחד לראות פלאים ב"פנס קסם" אצל השכנה היקית בבית הבודד ממול, ולהוציא את אדון הופנברג, בעל המכולת ה"אדוק" מהשיכון של אגודת-ישראל, מדעתו. בימי שישי, לפני כניסת השבת, היה מגיף את התריסים מאחוריו, נעמד מול הקופה הרושמת, מוריד את משקפיו אל קצה אפו וסופר בחשאי את הפדיון השבועי. אנחנו היינו מציצים בעד חור קטן בתריס, וכעבור כמה רגעים אחד מאיתנו היה מעביר מקל על תריס הפח המחורץ למעלה ולמטה. הצליל המרוסק והצורם על חריצי הפח היה מוציא אותו מהריכוז, הוא הפסיק והתחיל לספור מחדש. פעם-פעמיים כאלה הטריפו את דעתו ואז הוא היה עוזב את הכול, מרים את התריס וצורח את נשמתו לאלוהים. אבל אז כבר נפש חיה לא היתה ברחוב, שום שריד לילד או ילדה שדאגו להתעלל בו דווקא בדקות האחרונות לפני כניסת השבת. כמה רגעים אחרי כן היה עובר האיש עם הצופר דמוי השופר ומכריז בתקיעות מקוטעות ועקביות, שהשבת נכנסה.

הניצחון הסוחף

מלחמת ששת-הימים הבזיקה לתוך כל זה ככוכב שביט, כברק מאחז עיניים. חודשיים של המתנה, איסוף מזון, תורים, נערים ונערות שצמחו פתאום, האימה שהתקפה אחת של צבאות האויב תחלק את הארץ לשניים.

המלחמה פרצה בשיעור מתימטיקה. המורה, בעצמה מפקדת פלמ"ח בעבר, נפלה אחורה על הלוח והתעלפה. הירידה למקלטים נעשתה בסדר מופתי וכל הכיתות ישבו בזו אחר זו על רצפת העץ של אולם ההתעמלות. זו היתה שעתו הגדולה של משה השכן, מפקד האצ"ל לשעבר שהיה אחוז חגיגיות ועם הסימקה הקטנה בצבע השמים התייצב באולם ההתעמלות, ותחת אש הסיע את כל מי שהצליח לדחוס למכונית הקטנטנה הביתה. אחר-כך נסע והביא את אחותי הקטנה מהגן.

מפוני העיר העתיקה ירדו למקלט ראשונים, אחריהם שאר השכנים. מהר מאוד פשטה השמועה, שמשה השכן לא יורד למקלט. הוא ישב עם בנו הגדול בדירתו בקומה הראשונה ושיחק שחמט. היה ויכוח גדול במקלט אם זה בסדר או לא בסדר. אבל המלחמה היתה בתוך ירושלים, ממש ליד הבית, פגז אחד נפל על הגג של השיכון של אגודת-ישראל, במזל הוא נפל לתוך דוד המים ולא התפוצץ, ומיד אחר-כך נשמעו מטחי צעדים במדרגות, משה ובנו פרצו בבהלה אל המקלט והתיישבו כאחד המפונים צמוד לקיר, בפנים חיוורות כסיד. לא הבנתי למה הוא עושה עניין מירידה למקלט, וכמו כולם שמחתי לאידו כשהוא נכנס פתאום מבוהל כאחד האדם וישב בינינו נבוך ומסכן, אבל גם הבנתי אז שההתנגדות שלו לרדת לא היתה רק נלעגת, הוא באמת לא היה מסוגל לרדת למקלט באותו מקום עצמו שבו היתה משוקעת תהילת נעוריו.

לאחר הניצחון הסוחף, גם מי שלא חלם כל חייו על הכותל הלך בחג השבועות של 67', בצעידה אטית עם המוני בית-ישראל בכביש שעד כה חוץ מפמליה של אפיפיור אחד, לא הלך בו איש. בתוך ההמון הזה הייתי גם אני, בחצאית ירוקה וחולצה לבנה רקומה, כיאה לחג השבועות וכיאה לעליה-לרגל הספונטנית שסחפה אליה את החולמים ואת הסקרנים ואת האנשים שהיתה להם תודעה היסטורית, רגש לאומי ויחס לסמלים. ללכת ביום הראשון שבו הכותל נפתח לקהל, עם כל ההמון ההוא, אחרי הניצחון הזה ואחרי שנות הניתוק ההן – זה נחווה כרגע היסטורי אחד ויחיד ומיוחד שמזדמן לאדם בחייו. ידעתי את זה בכל צעד מצעדיי ביום ההוא. ולכן אני זוכרת מה לבשתי ומה חשבתי ומה הרגשתי, איך ברגע מסוים איבדתי את החברה שלי והמשכתי לצעוד בתוך ההמון הצפוף והמיוזע, והייתי לבד עם עצמי, לבד עם האלוהים שחיכה לי בין האבנים ואולי ייעתר לבקשתי בעניין מאוד מסוים, ולבד עם משק כנפי ההיסטוריה.

היינו מלאי גאווה למראה תמונת הנעליים הנטושות בחולות סיני, והגאווה התערבבה בעצב על הנופלים. שמות הגדודים בצופים הוסבו על שמם, "גדוד יחיל" "גדוד יובל". מדריכת הגדנ"ע הגיעה למחרת המלחמה עם עיניים אדומות וסיפרה לנו על החברים שלה מהטייסת שלא חזרו.

וכך הקדימה המלחמה את החופש הגדול, וכשהוא נפתח המרחב הגיאוגרפי וכל הפרספקטיבות השתנו; הילדים הגיבו יותר מהר מהמבוגרים. כבר לא היו צלפים על חומות העיר העתיקה ונערים לא ממושמעים איבדו יד או רגל כשמיהרו למצוא תרמילים וחומרי נפץ באזור "שטח ההפקר" שהיה ממוקש כולו. לא ניתן היה לבלום את שכרון המרחבים שתקף את הירושלמים כשנמחק להם ביום אחד הגבול. שלושה נערים בני 17 לקחו תרמיל ישן, מפה ומימייה והלכו ברגל מירושלים לקרנטל. בערב יום-העצמאות ההוא, של שנת 68', רקדנו בצריף של שבט מודיעין עד השעה ארבע לפנות בוקר, ומשם הלכנו לתפוס מקומות למצעד, בדיוק ליד הנוטרדאם מול החומה, לא רחוק מהמקום שבו שנה קודם לכן עוד עמד הקיר של ממילא. שנה אחר-כך כמעט לא זכרנו שהיה אי-פעם קיים. ירושלים הקטנה והמסוגפת היתה בן-לילה לבת-לוויה עלובה לעיר המזרחית, לזוהר האקזוטי של ירושלים ההיסטורית.

קו פרשת המים

חיפשנו עגילים ושמלות רקומות בשוק, שתינו סחלב חם בכוך קטן בחורף, העיר העתיקה הוצפה בנו, היה נדמה לנו שנרקמים יחסים נפלאים בינינו לבינם, הופתענו לראות כמה "שכנינו הערבים" הם אוכלוסייה שקטה ורודפת שלום. לא קראנו להם פלסטינים, הם היו "ערביי העיר העתיקה", מה זה פלסטיני בכלל? האם גולדה היתה היחידה שאמרה אז "אין עם פלסטיני"? והלוחמת הקטנה מהאצ"ל קיימה את נדרה ולקחה את צוגו, בן השכנים, "שק קמח" עד הכותל. הגיעו ימי המשיח. המפונים חזרו עם ילדיהם אל בתיהם האבודים, אנחנו הלכנו לחפש את קבר רחל ואת יד אבשלום מהציורים, והוכינו סנוורים כשהגענו סוף כל סוף אל הכותל אחרי צעידה אטית ומתישה ולא מצאנו את הסמטה החשוכה, ואת היהודי הבודד הרוכן אליו. הצבא חרש את המקום ללא כל רחמים והכין רחבה ענקית שתוכל לאכלס את כל הציבור הגדול שיגיע ביום שבו ייפתח הכותל לקהל הרחב. לא שאלנו, מה קרה לתושבים שפונו מיד אחרי המלחמה מאותן סמטאות שגבלו בכותל וביום אחד נמחו מעל פני האדמה. לא ראינו בעצמנו כובש, לא ראינו בהם נכבשים, לא שאלנו את עצמנו איפה מסתתרים התושבים הערבים בזמן המצעד. הם ראו אותנו, אנחנו לא ראינו אותם.

מלחמת ששת-הימים – קו פרשת המים, האירוע המבחין בין תפישות עולם לתפישות עולם, בית-היוצר לחלוקה ל"שמאלני" ול"ימני" – עדיין זהרה בתודעתנו במלוא תפארתה. וההבדלים רבצו להם בשקט בין החיתולים, ופה ושם החלו לבצבץ ולרמוז איך הם ייראו כשיהיו גדולים.

שלוש שנים אחר-כך באה היוזמה של נחום גולדמן לתווך בינינו לבין מצרים, והתייחסו אליה כמו ליוזמה של אייבי נתן, גחמות של אינדיבידואלים שאינם מתוך המחנה. אייבי נתן נתפש כגיבור רומנטי או פאתטי, אבל על נחום גולדמן, לעומתו, שהיה בכלל אמריקאי שלא חי בארץ, אמרו: "באיזו זכות הוא בא להתערב בעניינינו?". מה גם שהוא גרר אחריו התעוררות מסוימת בקרב הנוער. "מכתב השמיניות" קרא לתמוך ביוזמת גולדמן. נערים לפני גיוס מירושלים העזו לכתוב, ש"אם לא תינתן הזדמנות לשלום לא נוכל לומר שמלחמתנו הבאה תהיה 'מלחמת אין-ברירה'". כשהם הגיעו עם המכתב להחתים בבית-הספר שלי, בית-הספר של הצופים והקונצנזוס, הם חטפו מכות. גם אלה שיזמו וגם אלה שהכו היו חלוצים בעוצמת הביטוי של עמדותיהם. ובינתיים, בשלהי שנות השישים, בבתים בירושלים התחילו פרופסורים למקרא ולמחשבת ישראל ביחד עם סופרים, משוררים ואנשי רוח להתכנס ל"חוגי בית" שעסקו ב"יוזמות למימוש זכותנו על ארץ-ישראל כולה", במלים אחרות, התחילו בהקמתה של "התנועה לארץ-ישראל השלמה". לאבא שלי, שהיה "טבנקיניסט", היתה סימפטיה להתכנסויות האלה. עד אז לא הבנתי למה "טבנקיניסט" יכול להיות בה-בעת סוציאליסט וגם תומך ביישוב הארץ כולה – "זאת היתה האידיאולוגיה של אחדות-העבודה מיום היווסדה", הוא טען – ולמה בזו הטבנקיניסטים למשה דיין ולבן-גוריון על גישתם "הפרגמטית"; זאת היתה שעת הבוז למושג פרגמטיות. באווירה של התלהבות מחודשת מהמדינה ומהצבא ומהנופים ומהחלומות, הייתי על סף ההיסחפות אחרי הקולות הנלהבים האלה למען ארץ-ישראל. על מה גדלנו אם לא על אהבת הארץ? איפה מתחילה אהבת הארץ ואיפה היא נגמרת, למה גבול שרירותי כמו הקו-הירוק, שהיה לגבול המשורטט על מפות בלבד, צריך לחתוך את אהבת הארץ באמצע: עד כאן כן, ומכאן לא. נטיית הלב היתה אל הנופים, אל ההרודיון, השומרון, הדרך לסיני, הפיורד, הרמה. נעורים ונוף הם צירוף קטלני. כל מי שהעז לשרבב ריאל-פוליטיק לדיון הזה התקבל בראש ובראשונה כמשבית שמחה.

כשפגשתי אנשי שמאל עוד לא ידעתי מי הם, ידעתי רק שהם מקללים, כל הזמן מקללים, וזה לא היה נעים להיות עם אנשים שמקללים את מדינה כל הזמן. מרוב כעס לא היו להם מלים. האבא של חברה שלי שוש קילל באנגלית. הוא עזב את דרום-אפריקה בגלל התנגדותו הנחרצת לאפרטהייד, והגיע לכאן בלי מספיק מלים בעברית, וללא קשר לחלומות של התנועה הציונית. הוא לא התחנך בתנועת-הנוער ולא היה בפלמ"ח.

הוא אמר לי: “jazz is freedom”. ישבתי אצלם בסלון כשהוא פרס לפני את אוצר המוסיקה השחורה האמריקאית, טלוניוס מונק, צ'רלי פרקר, אוסקר פיטרסון ואחרים. בין לבין הוא סינן קללות. "תקשיבי לזה", היה אומר, ואז משמיע פס אחד, מסיר את המחט, מניח תקליט אחר ומשמיע קטע נוסף, יותר מלהיב. הבית של שוש היה קוטב נגדי, עם רגעי שיא לא פחות גבוהים מהעמידה על פסגת ההרודיון עם המבט לים המלח והרוח המצליפה בפנים.

התנפצות

כשהקללות תורגמו לראשונה לשפת בני-אדם, התגלה בברור צירוף המלים: "צריך לצאת מהשטחים הכבושים". לדבר על "כיבוש" ו"יציאה מהשטחים" אז היה כמו להודיע לאדם שמרגיש חזק ושופע בריאות, שהוא מוכרח לעשות עכשיו ומיד ניתוח לב פתוח, אחרת ימות.

שוש מזכירה לי שהיא היתה באה אלינו הביתה ואומרת את דעותיה הצעירות, ששמעה בבית וקיבלה עם אהבתה הראשונה לחניך בשומר-הצעיר. זה הוציא את אבא שלי מהכלים. היא לא בטוחה אם זה לא היה אז שהיא שמעה לראשונה את הכינוי "יפי נפש", שנדבק אחר-כך למי שהחזיק בדעות האלה.

בכינוי "יפי נפש" יש טענה לזיוף, להתעלמות מצרכים בסיסיים ובריאים של האדם, להתכחשות לצורכי ה"אני". כל מי שמחזיק בדעות אלה אובחן כשונא עצמו, כנוטה להלקאה עצמית. לאמץ עמדה פוליטית המזוהה עם שנאה עצמית, או רגשי אשם, היתה בחירה כמעט בלתי אפשרית בשלב של צמיחה והתבגרות. זכורה לי רתיעה כמעט פיזית מהעמדות האלה ומשיכה גדולה מאוד לתחושת הביטחון בצדקת החזק ומי שאין לו ברירה אלא להיות חזק, כי אם לא נהיה חזקים, לא נהיה. זאת, בנוסף לכך שלא היתה כל התנגדות, ולא נראה היה שקיימת עמדה לאומית נגדית. לא הכרנו את הנכבשים, הסתפקנו ביחסי התן וקח בחנויות, באדיבות הנאורה שלנו, בסיפור שסיפרנו לעצמנו, שתחת הכיבוש שלנו יותר טוב להם מאשר תחת הכיבוש הירדני, שאנחנו מוסריים, נאורים ומודרניים, שהם רק ירוויחו מהשותפות הזאת בינינו לבינם, שהם לא עם, שאין עם כזה, שהלאומיות היא חֲזָקָה שלנו. מזלם שנתקלו בצה"ל ולא בצבא אחר, כי אין צבא נאור כמו צה"ל בכל העולם כולו. אם כך, לדבר על החזרת השטחים לישות שאינה קיימת, זה להכניס להם רעיונות לראש.

באווירה כזאת האוזן לא היתה רגישה לניואנסים. עוד לא היתה אימת התקינות הפוליטית, ולא היתה מודעות בעולם וכמעט לא היתה תקשורת, ופעולות בטחוניות שגרתיות כמו הקמת היאחזויות נח"ל ו"אזרוּחן" עברו חלק. גם הגיוס לנח"ל והשירות בגולן ובבקעה התקבלו כמובנים מאליהם. בחופשות הלכנו לחמאם בשכם ולשוק ביריחו, ובדרכים הפלאחים המשיכו לעבד את אדמתם, להסתכל מרחוק במכוניות העוברות. אנחנו גיבורי הסיפור והם הסטטיסטים בשלל הצבעים של נעורינו.

מי שאהב את החיפושיות ושנא את הצבא יצא לנח"ל. שם אפשר לקחת פטיפון אפילו לעמדות. נכון שהמג"ד יכול בדיוק להגיע לביקור פתע, אבל רוב הסיכויים שלא. כך נתפס מוטי רוקד לצלילי “robber soul” בשמירה בעמדה, וידין נתפס ישן בעמדת התצפית. חלק קיבלו על זה חודש בכלא, חלק נזיפה, היה קשה להתייחס ברצינות לאימונים ולשמירה כשלא היה אויב אמיתי ממול. וגם בדרכים לא נשקפה סכנה, בגלל אהבה אפשר היה לחצות בטרמפים את הארץ לאורכה, הסכנה היתה רק בראש של אבא שלי: "אני מעדיף שתשבי בכלא ולא תיסעי בשעות כאלה בגדה בטרמפים", ובכל זאת נסענו בטרמפים בכביש מעלה-אדומים שהיתה אז רק בסיס צבאי, והסכנה נשקפה לנו דווקא מהחיילים בבסיס מעלה-אדומים שגנבו לנו את הארנק, ולא מהבדואים שחצו את הכביש עם גמל והביטו בנו במבט מרוחק.

מלחמת יום-הכיפורים ניפצה הכול. זאת היתה המלחמה של המחזור שלי. חברים שלנו נהרגו פתאום, ללא הכנה מוקדמת, בסיני, בגולן. עטופים בסדינים הם יצאו למלחמה, אפילו מדים לא היו להם כששלפו אותם מחדרי הבנות בסוף השל"ת המאוחר לאוטובוסים, להיפרד כמו שצריך הם לא הספיקו והם לא חזרו. כל-כך מנותקים היינו מהאפשרות של מלחמה והשלכותיה, שכשהם הוכרזו כנעדרים נתפסנו למין תקוות חסרות הקשר כמו: אם החיפושיות ישובו ויתאחדו, גם הם יחזרו. הסימנים המנותקים האלה שיקפו את הבלבול והטשטוש שהיינו בו, ואי-התממשותם של הסימנים חייבה אותנו להיפגש עם המציאות, או יותר נכון, להתנפץ אליה – ולראות אותה לראשונה בכל נוראותה.

אז החל תהליך אטי וממושך של התפכחות. בפעם הראשונה שנאנו ראש ממשלה בישראל. השנאה לגולדה ודיין היתה תחילת המחאה, תחילת ההבנה שמשהו בתפישת העולם המסורתית, הבנויה על התעלמות קולקטיבית מהמציאות סביבנו, לא יכול להמשך.

כעסנו על מלחמת יום-הכיפורים, על מות החברים, על הטיפשות. התחלנו לראות. התחלנו להקשיב. המבוגרים איבדו את הזכות והסמכות המוסרית להראות לנו את הדרך. שלמה, ששנים קיבל בסלחנות את ההערצה של אמא שלו, לולה, למנהיגים ולישראלים ותיקים, לא היה מסוגל לשאת יותר את אסירות התודה שלה לכל המטומטמים האלה, שמזמן כבר לא קוראים את העובדות בשטח. היא היתה אוטמת את אוזניה, לא לשמוע אותו שוחט את הפרות הקדושות שלה, כשהוא היה צועק עליה, "מתי תביני שהם רק ניצלו אותך כל השנים ולא נתנו לך שום דבר בתמורה?".

לנקוט עמדה

אבא שלי הפסיק לדבר, וכש"החבר'ה הצעירים" הגיעו הביתה הוא רק שאל ורק הקשיב. לבו נכמר על הבחורים הצעירים האלה שמצאו את עצמם בתופת המצרית והסורית, חלקם לא חזרו, וחלקם חזרו פגועים בגוף ובנפש. הוא מצא את עצמו חוקר את נושא הלם הקרב, רוצה לדעת מקרוב מה עברו הבחורים. לידם הוא הרגיש שהוא צריך ללמוד פרק בצניעות, והפסיק להטיף למען ארץ-ישראל שלמה. כשיוסף בן שלמה רקד עם ספר תורה בקדומים, הוא לא היה מסוגל להתרגש. "הנוער מבין היום יותר מאיתנו", הוא אמר, ו"אנחנו מצווים לשמוע אותם".

ביום-הכיפורים לא היתה אינתיפאדה, הפלסטינים המשיכו בחייהם הרגילים כשישראל הותקפה מצפון ומדרום, ומי שרצה יכול היה להמשיך להשלות את עצמו. פוליטיקאים עדיין לא הביעו עמדה בנדון, הם רק דיברו על ועדות חקירה ועל החלפת השלטון, ומצאו נוסחה פתוחה מספיק כדי שאיש לא יצטרך לבחון באמת את עמדותיו ובפעם הראשונה, מבלי להתכוון, לתת את ידו לנפילתה של מפלגת העבודה ולעלייתו של הליכוד.

באוניברסיטה, בחוג להיסטוריה כללית, נתקלתי בתא הסטודנטים הרדיקלי 'קמפוס'. חגי הטרוצקיסט עמד בגבעת-רם על הדשא וקרא בקול קטעים מ"חרבת חזעה", כמחאה על פסילתו של הסרט שהופק אז לשידור בטלוויזיה. סטודנטים ששירתו במילואים יזמו את "מכתב המאה", שקרא לסרב לשרת בשטחים. היו ביניהם שחטפו מכות כשהסתובבו בקיבוצים כדי להחתים את חבריהם. הרגשתי רע ובעיקר מוזר כשליוויתי את החבר שלי בנסיונותיו להחתים חברים מלוחמי-הגטאות, מבית-העמק וממצובה. אז זהו, שאלתי את עצמי. אני בפעילות הזאת? אני, שנטועה כל-כך חזק בתוך המחנה, שכל-כך שייכת? האם זה ייקח ממני את תחושת השייכות? האם זה ינכר אותי לארץ שלי, למדינה שלי? הבטתי בהערצה ב"מורעלים" ששום דבר לא מרתיע אותם, והרגשתי בוודאות שאני לא קורצתי מהחומר הזה, החומר של הקיצוניים, אלה שאינם חוששים להיות מיעוט, ללכת מכות, שיודעים לשנוא חזק. אבל ביחד עם חברים רבים הבנתי שזאת לא אני שזזתי, אלא המציאות, דברים שוב לא יכולים להמשיך לרבוץ מתחת לשטיחים כאילו אין כיבוש, ואי-אפשר להמשיך לחיות בלי לנקוט עמדה, והדיון הזה פרץ החוצה וכבר לא היה רק נחלתם של שי"ח ומצפן – כולם עסקו בו. "מכתב הקצינים" ושלום-עכשיו הלבינו עבורנו את הדרך שמשם והלאה היתה עקבית, הפגנה מול הקמת התנחלויות, התנגדות למלחמה בלבנון – מיומה הראשון, תמיכה בכל מהלך שסלל את הדרך למשא-ומתן לשלום. סטיקרים של "שטחים תמורת שלום" על המכונית, ודיבור גלוי וישיר עם הילדים שכבר נולדו לתוך מציאות של אינתיפאדה.

ואז תהליך שלום ושוב אינתיפאדה. והוויכוח הפנימי נמשך, לפעמים נדמה שכולנו נחלוף מהעולם אבל העמדות יעמדו לנצח. נצא לעוד מלחמה ועוד מבצע, ולא נעז לערוך דיון פנימי נוקב בנושאים שקובעים את גורלנו. וכולם מוכים יותר ועצובים יותר, גם המתנחלים וגם מתנגדיהם. והוויכוח בעינו עומד. וזה עוזב וההוא נוטש, ומתקיים ויכוח על כן גדר או לא גדר, וגם גדולי המאמינים כבר יודעים בסתר לבם שהמערכה הוכרעה. גם עבור האוהבים הגדולים ביותר של ארץ-ישראל היום זאת אהבה עצובה, אהבה נכזבת. ולא נוכל להמשיך להתעלם מפלסטינים כבני-אדם עם צרכים ושאיפות – נתעלם, הם ימשיכו להתפוצץ בתוכנו או לדקור בצומת הגוש, והחברה שלי תשתומם עוד יותר, כמה אומץ הם תופשים.

תמיד תהיה מורכבות בנוגע לשאלות האלה. היום יש כבר דור שלם שנולד שם, עבורו הוויכוח הוא היסטורי, זה כמו שמישהו היה אומר שצריך לחזור לתוכנית החלוקה למי שנולד אחרי קום המדינה. ובצד השני, לעומת זאת, נולד דור שמכיר את הישראלים רק כחיילים שנכנסים לבתיהם לבצע חיפושים. הם נולדו למציאות של סגר ושנאה חסרת פשרות, חסרת מוצא. מושגים מתיישנים במהירות עצומה, שמות שהיו שגורים נעשים תמוהים ממרחק השנים, ילדים נוטשים את עמדות הוריהם ומאמצים לעצמם השקפת עולם עצמאית, מבוגרים לומדים להקשיב לילדיהם כשמבינים פתאום שהם מפסיקים להיות רלוונטיים, כוחות אחרים פועלים על המשק והשוק, ההוויה תמיד מקדימה את התודעה.

במסע הזה, שעיקרו הוא ניסיון להתחקות אחרי ה"הצתה המאוחרת שלי", אני רוצה להראות כמה דברים: א. מי שאינו "אישיות פוליטית" מלידה עובר מסלול ארוך של התגבשות, ואין לי מושג אם אפשר לקצר את התהליך; ב. אנחנו, בני הדור שנולד בשנים הצעירות של המדינה, עברנו איתה את "גיל ההתבגרות", הגיל שבו אין "אחֵר", יש רק "אני" ("אנחנו?"). ומי שכמוני צמח בתוך ה"אנחנו" הזה לא ראה שום "אחר" סביבו, ובעיקר לא רצה שיפגעו באהבה העצמית שהיא חלק מתמונת ההתבגרות; ג. חוסר היכולת להבין ולנקוט עמדה היה גם תוצאה של לגדול במקום שהיתה בו חשיפה לקולות רבים, דמויות, מראות, חוויות ורגשות סותרים בו-זמנית, מקום כמו שכונת קטמון בירושלים. ייתכן שבמקום אחר, בעל צבע אחד, כמו קיבוץ של השומר-הצעיר, שכונת אפקה או קן של הנוער-העובד בכפר-סבא, העמדות התגבשו בשלב יותר מוקדם. אני, בכל אופן, לעולם לא אצטער על כך שבתמונת עולמי מוטבעות דמויותיהם של רפאל ולונה, ושל משה שהיה מפקד באצ"ל, ובכל זאת לא למדתי לשנוא אותו עם חלב אמי; של אדון הופנברג ושל כל המתגעגעים למיניהם. ואין לי ספק שילדיהם זוכרים את אבי הקיבוצניק, המורה, שתמיד השכין שלום בבניין ודיבר עם כל אחד בלי דעות קדומות ובגובה העיניים. מי שגדל במציאות כזאת וטעם אותה בחושים של ילד לא יכול להיות קיצוני, ועמדותיו יכללו תמיד ניואנסים והבנות דקות. והתובנה הרביעית, שהיא אולי החשובה מכולן: מרגע שהקולות השותקים התחילו להישמע, אין דרך חזרה.

מכאן אני רוצה להתחיל את הדיבור ביני לבין החברות המתנחלות שלי.