ארץ אחרת

ארכיון התצלומים של בית התפוצות

ישראל אמנם נוסדה, במידה מסוימת, כמעין שלוחה של התרבות הרוסית, והעבר הרוסי עדיין מבצבץ פה ושם. אבל כמה דורות של התנתקות כפויה מאמא-רוסיה עשו את שלהם: לקראת בוא העלייה ההמונית של סוף שנות השמונים – תחילת שנות התשעים רק ישראלים בודדים חשו אמפתיה כלפי העולים, וגם זאת לעתים מהסיבות הלא-נכונות, מתוך כעין נוסטלגיה אנכרוניסטית ל"יאשקות עם רוּבַּשׁקות", ולא פעם נדהמו העולים מעולם המושגים הארכאי של הישראלים הוותיקים בכל הקשור לרוסיה.

החברה הישראלית איננה מיקשה אחת. קבוצות ופרטים בתוכה משליכים על ה"רוסים" את תקוותיהם ופחדיהם, ואשתדל לעשות כאן קצת סדר. אינני מתיימר לדבר בשם ה"רוסים" ולשמש להם לפה; מטרתי צנועה בהרבה: ברצוני להציג תמונה שתהיה אובייקטיבית ככל האפשר.

ה"רוסים"

ל"רוסים" לא נוח עם היותם "רוסים", אבל הם מתחילים להתרגל. הם היו מעדיפים שיראו בהם יהודים מרוסיה, מאוקראינה או מברית-המועצות. "שם היינו 'יהודים', פה הפכו אותנו ל'רוסים'", התלוננו רבים.

בימי האימפריה הרוסית לא התגוררו היהודים באזורים הרוסיים האתניים, אלא היו מוגבלים לתחום המושב, האזורים הפולניים לשעבר שאוכלסו באוקראינים, ביילורוסים, פולנים, ליטאים ועוד. רק מעטים זכו לצאת מתחום המושב ולעבור לאזורים שאוכלוסייתם היתה דוברת רוסית: חיילים משוחררים (ה"חטופים"), בעלי המקצועות החופשיים, סוחרים מהגילדה הראשונה וזונות (לפיכך, נאלצו יהודיות רבות שרצו ללמוד באוניברסיטאות להירשם במשטרה כ"זונות"). יש להניח שרוב-רובם של היהודים לא ראו רוסים אמיתיים מימיהם, פרט לשוטר או מושל העיר. אולם באמצע המאה ה-19 החלה ההשכלה בלבושה הרוסי מתפשטת בין היהודים באימפריה, והם נהו אחר התרבות הרוסית ושפתה (אנטון צ'כוב רשם במקום כלשהו: "הנחיתי ערב ספרותי בפינסק. באולם הספרייה העירונית ישבו רק יהודים ויהודיות צעירים"). בערי ה"מחוזות המערביים" של האימפריה היתה האוכלוסייה הדוברת רוסית ובעלת ההשכלה הרוסית יהודית בעיקרה, וזה אגב גרם לכך שהלאומנים המקומיים, אשר דוכאו בידי השלטונות הרוסיים, ראו ביהודים את הגורם העיקרי לרוסיפיקציה.

חדירתם המאסיבית של היהודים לאזורים הרוסיים האתניים החלה רק בימי מלחמת העולם הראשונה. הם באו תחילה כפליטים מאזורי הקרבות, והמגמה התעצמה בשנותיו הראשונות של השלטון הקומוניסטי. הקומוניסטים נהגו לחסל בשיטתיות את האליטות הישנות, ובמהרה כמעט לא נותרו אנשים שהיה ביכולתם לנהל את הממשל ואת הכלכלה המקומיים. היהודים הצעירים ידעו לפחות קרוא וכתוב ועוד דבר או שניים, והיו נאמנים לשלטון החדש שהיטיב עימם במובנים רבים. כך נוצרו מרכזים חדשים על מפת ההתפרסות היהודית. ואולם, עד השואה רוב היהודים ישבו בכל זאת בשטחים הלא-רוסיים, במקומות שהם כיום אוקראינה, ביילַרוּס, מולדובה, ליטא ולטביה. מן הראוי להזכיר, ששנות השלושים התאפיינו בברית-המועצות בעקירתה השיטתית של הדת – כל דת שהיא – אולם הדת היהודית ניזוקה כנראה אף יותר מהדת העיקרית, הנוצרית-אורתודוקסית. הסיפורים על הקומיסר הבולשביקי, תלמיד ה"חדר" לשעבר, הנכנס לבית-הכנסת ביום-הכיפורים וקותל חזיר בידו, כדי לסגור את מקום התפילה בצו, הם חלק מהפולקלור היהודי-סובייטי.

אחרי מלחמת העולם השנייה עברו יהודי הערים הרוסיות הגדולות תהליך של התקבלות מוחלטת בתוך התרבות הרוסית, והיו לחלקה החשוב ביותר. התרבות הרוסית-סובייטית, שהיהודים היו מהבולטים שבבוניה ובמייצגיה (רוב המלחינים, הקולנוענים, סופרי הילדים, הזמרים ועוד ועוד), היתה קוסמופוליטית ופתוחה. לעומתם, היהודים דוברי הרוסית של תחום המושב הישן טיפחו את תרבותם הרוסית שזה עתה סיגלו אותה לעצמם, בגירסותיה המקומיות, כמעין סמל של מעמד. הם ראו את עצמם כנציגיה של תרבות העילית בסביבה הנחותה והלא-"מתורבתת", ושימשו בעצם כשלוחה מעין-קולוניאלית של המרכז הרוסי המדומיין.

הבדלים אזוריים

ההבדלים האזוריים תמיד שיחקו בברית-המועצות תפקיד חשוב: העלייה ממנה אחרי מלחמת ששת-הימים החלה, כידוע, בגרוזיה, בפנייתה האמיצה של קבוצת יהודים מגרוזיה לשלטונות (מכתב 18 המשפחות הידוע משנת 1968). יהודי גרוזיה הם כנראה הקבוצה שסבלה בישראל מאי-ההבנה הרבה ביותר, יחסית לשאר קהילות העולים.

גרוזיה היא ארץ מפעימה ביופייה ומזכירה מאוד את ישראל, רק ירוקה ממנה. החברה הגרוזינית הנוצרית היא מרובדת ביותר, וצאצאי האצולה המקומית תמיד מילאו כמעט את כל התפקידים בחיי הרוח. יהודי גרוזיה הילידים היו, עד המחצית השנייה של המאה ה-19, צמיתיהם של נסיכים, ובתנאים כאלה רק מעטים ביותר מהם יכלו להשתלב בקרב האליטות. לכן עסקו היהודים במלאכות ובמסחר הזעיר. עם זאת, הגרוזינים הנוצרים חשו תמיד מאותגרים מצדם של הארמנים שישבו בגרוזיה מימים-ימימה, ולכן היהודים מעולם לא נתפסו שם כבעיה או כאיום. את מקומו המסורתי של ה"יהודי" מילאו הארמנים. השלטון הסובייטי מעולם לא היה מעיק במיוחד בגרוזיה, והעולים הראשונים הביאו איתם משם דגם של הכבוד הקווקזי ושל המשפחתיות המיוחדת, ההדוניסטית, שהיה זר לחלוטין לסביבה החדשה ולא התאים לדגם הבורגני-הפולני או לדגם הציוני-סוציאליסטי הלוהט, וגם לא לחברה המזרח-תיכונית הערבית שיהודי ארצות האיסלאם באו ממנה. יתר על כן, ליהודי גרוזיה לא היתה קבוצת תמיכה טבעית, כמו ליהודים האשכנזים או ליהודי בוכרה (בדמות הקהילה הבוכרית הוותיקה ובדמות קהילתם של יוצאי איראן, שאנשיה דוברים שפה הזהה לשפתם), ולכן הם נפלו בין הכסאות ונעשו מטרה נוחה להומור אכזרי. קהילה זו סבלה מיחס משפיל, והיתה לשק חבטות נוח גם של היהודים המזרחים וגם של היהודים ה"רוסים". היא העדיפה להסתגר בתוך עצמה, ורק לאחרונה מתחילה תרבותה העשירה – הן התרבות המסורתית והן התרבות שהתפתחה כבר בישראל, בערי הדרום – להגיח אט-אט למרכול הישראלי. אף כי היהודים הגרוזינים בהחלט אינם רואים את עצמם כ"רוסים", יש מגמה מעניינת של התבוללות הצעירים מקרבם בתוך הקהילה הדוברת רוסית בישראל. השפה הרוסית נחשבת גם כאן לסמל של מעמד.

אחרי יהודי גרוזיה החלו מגיעים יהודים אחרים, גם הם מהפריפריה של ברית-המועצות, מהאזורים שסופחו לאימפריה הקומוניסטית לפי הסכמי מולוטוב-ריבנטרופ. פירוש הדבר, שיהודים אלה היו אזרחי ברית-המועצות רק כשנות דור. הוריהם של אותם יהודים בריגה ובצ'רנוביץ, שהיו בני 25 בשנת 1968, עוד הספיקו להיות חברי בית"ר או השומר-הצעיר, ואף שהתגוררו באזורים שסבלו קשות בזמן השואה, החוויה היהודית היתה להם דבר מוכר וטבעי. הם היו הדור הראשון של דוברי הרוסית הטבעית, מאחר שהוריהם היו לרוב רב-לשוניים ורוסית היתה רק אחת השפות שדיברו בהן (לצדן של יידיש, גרמנית, פולנית, רומנית, ליטאית וגם עברית). מבחינתו של יהודי-רוסי מוסקבאי, הם לא נחשבו ל"יהודים-רוסים". יהודי השטחים הסובייטיים הוותיקים, וקודם-כול תושבי הערים הגדולות כמו מוסקבה, נטו להתייחס ליהודים מערביים אלה בהתנשאות ברורה, שלא נעלמו ממנה גם רכיבים של האנטישמיות הוולגרית, ה"פוסט-יהודית" כביכול, במקרה זה. מבטאם הרוסי, שנשמעו בו שקיעין של יידיש, ה"קרתנות" המיוחסת להם, מילה רוסית שכבר כמעט אינה מובנת בישראל ופירושה "זעיר-בורגנות טרחנית" – כל אלה גרמו לניכור בינם לבין יהודי רוסיה גופא. משום כך בתחילת שנות השבעים נראה היה שהעלייה לישראל היא עניין אזורי, שלא ממש נוגע ליהודי רוסיה.

כאמור, יהודי "רוסיה" כוללים בתוכם גם כמה קבוצות "מזרחיות", כלומר, לא-אשכנזיות. יהודי גרוזיה הם קבוצה מוגדרת שאנשיה לא התיימרו, מסיבות אלה ואחרות, להיחשב ל"רוסים"; יהודי בוכרה, כפי שמכונים יהודי מרכז אסיה הדוברים פרסית, ויהודי הקווקז, הדוברים שפה איראנית אחרת, אף היא קרובה לפרסית, הן קבוצות "מזרחיות" אחרות. נוסף לכך, ישנן קבוצות קטנות יותר, כמו יהודים כורדים מעֵבֶר-הקווקז הדוברים ארמית חדשה, והקראים שדיברו בעבר בשפות תורכיות.

היהודים הבוכרים הם שלוחה של יהדות פרס מימי-הביניים ואפילו מהמאה ה-19, ויש להם קשרי משפחה ותרבות עם יהודי אפגניסטן ומַשׁהָד. הסיפוח הרוסי בסוף המאה ה-19 הטיב עימם, ורבים מהם עשו חיל בעסקיהם ובנו להם שכונה בירושלים. בתחילת המאה העשרים פרחה בירושלים תרבותם וספרותם בשפה הפרסית-המזרחית, שהודבק לה השם "בוכרית". הקמתה של ברית-המועצות וסגירתם ההרמטית של גבולותיה הביאו לניתוק בין שני חלקי העדה, זה שבארץ-ישראל וזה שבמרכז אסיה, ובמשך עשרות השנים של השלטון הסובייטי התפתחו הבדלים ביניהם. גם באסיה הסובייטית, כמו בגרוזיה, לא הצליח השלטון הסובייטי להרוס לגמרי את מרקם החיים הפנימיים, כפי שקרה ברוסיה ובאוקראינה, והיהודים הבוכרים השכילו לשמור על עיקרי זהותם ועל חייהם המסורתיים. בשנות מלחמת העולם השנייה התמלא מרכזה של אסיה הסובייטית ביהודים שפונו מהשטחים האירופיים, ובהם יהודים רוסים-סובייטים ויהודים רבים שבאו כפליטים מפולין. היתה לכך השפעה מכרעת על יהדות מרכז אסיה: מחד, הם נחשפו לצורות חדשות של יהדות וקודם-כול לחסידות ובייחוד לחב"ד, תנועה אשר השפעתה עדיין נותנת את אותותיה בחיי הדת שלהם; מאידך, נוצרה קהילה של יהודים אשכנזים, סובייטים למדי, שהתקיימה לצדם של היהודים הבוכרים, אך בנפרד.

היהודים הפולנים עזבו לרוב לישראל דרך פולין לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אך יהודים סובייטים רבים, בעיקר מאוקראינה, ביכרו להישאר. חייהם היו טובים די הצורך, השלטון הסובייטי נזקק לכישוריהם והאוכלוסייה ה"אירופית" המקומית כללה "רוסים", נציגים לא-רבים של עמים אחרים (דוגמת גרמנים, ליטאים, טטארים של קרים שהוגלו וטטארים מקאזאן, ארמנים) ואותם, כך שהאנטישמיות הרשמית כמעט לא פגעה בהם. יתרה מזאת, היהודים הסובייטים האלה אפילו שחזרו חיים קהילתיים משלהם, שנהרסו למעשה במקומות מוצאם. חווייתם במקום היתה קולוניאלית במקצת, הם חיו בתפר שבין הרוב המוסלמי הילידי, הקהילה היהודית המקומית המסורתית והסביבה החברתית של "דוברי רוסית" ו"אירופים".

הנחיתה בישראל לא היתה קשה במיוחד ליהודים האשכנזים ממרכז אסיה, שהתרגלו לשוני תרבותי כאל עובדת חיים שגרתית וניחוחות ה"מזרח" התחבבו עליהם עוד בבית, ובזאת הם דומים ליהודים האשכנזים מבּאקוּ, בירת אזרבייג'אן, שדרך השתלבותם בארץ מעוררת הערצה וכבוד. אולם אם עלייתם של האשכנזים מאזרבייג'אן החלה בשלב מוקדם, עוד בשנות השבעים, הרי מרביתם של האשכנזים ה"סובייטים" שקלו לראשונה את רעיון העלייה רק כאשר האימפריה החלה מתפרקת והדי המלחמות האתניות נשמעו קרוב לבית.

אשר ליהודים הבוכרים, הם עלו בהתמדה לישראל ובני העדה הוותיקים פרשו להם כאן רשת תומכת. עם התפרקותה של ברית-המועצות בחרו רבים מיהודי מרכז אסיה, כמו גם יהודים מהקווקז – הן יהודי גרוזיה, והן היהודים ה"הרריים" או ה"קווקזים" – להגר לרוסיה וליעדים באירופה ובאמריקה. בכל המקומות הללו הם הקימו קהילות מאורגנות משלהם והצליחו לבנות, לעתים בסיוען של קהילות מחו"ל, כולל חב"ד, חיים יהודיים הכוללים בתי-ספר יהודיים, ישיבות, ארגוני צדקה ובתי-כנסת. בה-בעת, התחזקה בקרבם אחיזתה של ש"ס, והם אימצו – הן בעריה של רוסיה והן בישראל – את סממניה של התרבות ה"מזרחית" הישראלית. ברוסיה ובקהילות של יהודים יוצאי ברית-המועצות מחוץ לישראל משתדלים יהודים מזרחים אלה לתת דוגמה לאשכנזים בחיי הקהילה. כך, רבים מהם תורמים למטרות יהודיות וישראליות, התלמידים ה"מזרחים" הם לעתים הרוב בבתי-הספר היהודיים בערים האשכנזיות הוותיקות דוגמת מוסקבה. עם זאת, נראה שהעניין שלהם בעלייה פחת באופן דרסטי. רבים מאוד חזרו לאוזבקיסטאן או ירדו מישראל לרוסיה. בקיץ שעבר ביקרתי ברובע היהודי בבוכרה ופגשתי ברחובותיו אנשים הדוברים עברית רהוטה, ראיתי מכוניות עם סטיקרים ישראליים עדכניים, וכשנכנסתי לאחד מבתי-כנסת התנהל שם שיעור תורה לנשים נוסח ש"ס, עם תמונתו של ר' עובדיה יוסף על אחד הקירות. שמעתי בחטף את אחת הנשים אומרת: "עכשיו כולם חוזרים. אמנים, אנשי רוח, כולם חוזרים …", וחשבתי שזה עוד פיסת שכנוע לָמָּה צריך לחזור בתשובה. מסתבר שלא: היא התכוונה לחזרתם הממשית של יהודי בוכרה לארץ מוצאם.

היהודים ההרריים, או ה"קווקזים", דוברי האיראנית, הם עוד קבוצה מזרחית שהתגוררה במזרח קווקז. בתקופה הסובייטית הצמיחה עדה זו ספרות בשפתה, שהוכרה כאחת השפות הרשמיות של דגסטאן, אך יחד עם זאת רווחה גם תיאוריה על מוצאם הילידי, הלא-יהודי, שגרסה כי הנָּם צאצאי הגֵרים הכוזרים. מטרתה של תיאוריה זו היתה כפולה: לטשטש את זיקתם של היהודים ההרריים ליהדות ולישראל ולאפשר את קידומם החברתי של ממציאיה. את הדיה עדיין ניתן לשמוע גם כאן, אולם יותר חשוב לציין שבני העדה הזאת אימצו לעצמם מנהגים והתנהגות הנחשבים יאים בחברה הקווקזית הלא-יהודית. בישראל הם נוטים להתרכז ביחד, ואור-יהודה ונתניה הם מרכזיהם החשובים. רבים מהם חזרו לאזרבייג'אן או היגרו לרוסיה, שם הם בולטים בנוכחותם בערים הגדולות, בדומה ליהודים הבוכרים והגרוזינים.

השואה

הזיכרון ההיסטורי של הישראלים הוותיקים ושל יהודי ברית-המועצות שונה. ליהודי ברית-המועצות היתה בעצם יותר משואה אחת, והם מסתובבים עם התחושה שהסיפֵּר שלהם לא רק שלא הובן, אלא אף לא רוצים להבין אותו מפני שהוא פוגע בסיפֵּר בשליט, הישראלי. לכן תפישת השואה מפרידה בין היהודים שבאים מברית-המועצות לבין ילידי הארץ.

לפי הסטטיסטיקה הסובייטית הרשמית, שהיתה מאז מטרה לביקורת ולרוויזיה, נספו במלחמת העולם השנייה "20 מיליון אזרחים סובייטים". הסטטיסטיקה הזאת מעולם לא כללה את היהודים כקבוצה נפרדת, וכמעט לא התייחסה לסבלם של היהודים שנספו בשואה. עם זאת, היסטוריונים ממתנגדי המשטר טענו – ועתה נעשתה טענה זו למקובלת ביותר – שהמספר 20 מיליון מצוץ מן האצבע ומקרי. אפשר שמספר הקורבנות היה למעלה או למטה מזה, ומכל מקום, כך נטען, הוא כולל גם את קורבנות הגוּלאגים. אפילו בישראל, עד לפתיחת הארכיונים הסובייטיים, היתה מעין התעלמות מהשואה בשטחיה של ברית-המועצות, ובאחד הספרים הנחשבים על השואה הוקדשו לשואה בברית-המועצות שורות אחדות בלבד. כעת מעריכים שמספר קורבנות השואה בברית-המועצות מנה בין מיליון לשני מיליונים של יהודים, אולם ליהדות ברית-המועצות לא היתה מודעות לשואה, דוגמת מודעותם של היהודים בארצות אחרות. היו לכך כמה סיבות: יהודי ברית-המועצות לחמו בהמוניהם נגד הנאצים בחזית ובשורות הפרטיזנים וגאים בכך שאחוז גיבורי המלחמה שלהם – ובקטיגוריות מסוימות, גם מספרם המוחלט – הוא הגבוה ביותר ועולה על זה של גיבורי המלחמה בקרבו של כל עם סובייטי אחר. במציאות הסובייטית הדגש היה על הגבורה, לא על השואה. אזכורי השואה לעתים רק הגבירו את האנטישמיות, בבחינת "כנראה היתה סיבה לָמָּה היטלר רצה להשמיד אתכם, לא יכול להיות שלא היתה סיבה", והרי מן התפישה הסובייטית-המארקסיסטית נעדר כל ניסיון להבין את שורשיו הנוצריים של רצח העם היהודי בידי הנאצים.

זאת ועוד, עמיה של ברית-המועצות היו בתקופה הסובייטית קורבנות לסדרה של השמדות עם. הקומוניסטים הסובייטים אכן השמידו אוכלוסיות שלמות לפי המפתח של הלידה, אם כי לא הגדירו זאת, כדרך שעשו הנאצים, במונחים ביולוגיים. כך נידונו לכליה באופן כמעט אוטומטי (לפחות בתקופות מסוימות) האליטות הרוסיות המסורתיות מלפני המהפכה; הקוזאקים של הדון היו קורבן להשמדת עם כמעט כוללת; הקוּלאקים, קבוצה חברתית של איכרים אמידים – שכולם הגיעו למצב כלכלי משופר תוך עשור אחד בימי ראשית השלטון הסובייטי דווקא, כלומר, לא ירשו את עושרם היחסי מדורות קודמים של "מוצצי דם" – הושמדו אף הם במיליונים; בשנות השלושים נידונו האיכרים האוקראינים להוֹלוֹדוֹמוֹר Holodomor)), מונח שכדאי לישראלים לשנן אותו (כי השמדת עם זו כבר הוכרה באופן רשמי בכמה מדינות, לעתים במטרה די שקופה לטשטש את ייחודיות השואה היהודית), ופירושו הרעבה מכוונת של מיליונים; במהלך מלחמת העולם השנייה הוגלו עמים שלמים, דוגמת הצֶ'צֶ'נים, הקוּמיקים, הגרמנים של הוולגה, הטטארים של קרים, הקאראצ'אים והבַּלקַרים, התורכים של מֶסכֶטיָה ואחרים, בקרונות אטומים של בהמות, במסע שארך שבועות, לערבות הצחיחות של קזחסטאן, במטרה מוצהרת לבער את ה"עמים הבוגדניים", שהצליחה במידה רבה. תוסיפו לזה את הטיהורים של שנות השלושים, שרבים מאוד מקורבנותיהם היו קומוניסטים יהודים; את הניסיון של סטאלין להגלות את כל יהודי ברית-המועצות למחנות ההשמדה בשנת 1953 שרק "נס פורים", מותו של העריץ בפורים בשנת 1953, הִצילָם ממנו, ותבינו שחלק גדול, אולי הרוב, של נתיני האימפריה הקומוניסטית התנסו באימת ההשמדה הפרטית או הקולקטיבית. כן, היהודים יותר מרבים אחרים. לכן השתלבה השואה בזכרון האימים האחרים, אלה שהיו מעשי ידיה של מדינתם-הם.

על רקע כזה, ונוכח האנטישמיות שליוותה את החיים הסובייטיים החל במלחמת העולם השנייה ואחריה, לא נראתה השואה כל-כך ייחודית, מה גם שהנאצים השמידו בשיטתיות רבה למדי גם קבוצות סלאביות, וכמובן, את הצוענים. יתר על כן, השמדת היהודים בשטחיה של ברית-המועצות נעשתה במקרים רבים בידי האוכלוסייה המקומית – הליטאית, הלטבית והאוקראינית – לעתים במהלך הימים הספורים שעברו בין קריסתו של השלטון הסובייטי לבין כניסתם של הכוחות הגרמניים בקיץ 1941; בשטחיה של ברית-המועצות פעלו בעיקר יחידות מיוחדות של השמדה מהירה, וכמעט לא נשארו עדים או שורדים, כך שלעתים לא נותר מי שיזכור ויקונן.

המודעות לשואה פרצה אל התודעה בעוצמה מפתיעה ערב מלחמת ששת-הימים, כאשר יהודים סובייטים רבים גילו שמדינתם (ברית-המועצות) רוצה להשמיד את עמם (ישראל). היהודים הסובייטים התקוממו נגד כוונה זו לא משום שהדבר נגע להם אישית (והוא נגע), אלא משום שראו בכך עוד פשע נגד האנושות של משטר טוטליטרי. בשיר שכתב המשורר והקולנוען מתנגד המשטר ממוצא יהודי, אלכסנדר גאליץ', בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר כלי התקשורת הרשמיים עדיין דיווחו בעליצות על נצחונות הערבים, שיר שכל יהודי רוסי מקבוצת גיל מסוימת מכיר, נאמר בייאוש ובמרירות: "שישה וחצי מיליונים… והיה אפשר להשמיד יותר… דוהרים הטנקים הסובייטיים כדי להוסיף עוד שלושה וחצי מיליונים (אוכלוסיית ישראל דאז; ד. ש.), לעגל את המספר". וכך, השואה שבה ליהודי ברית-המועצות, במידה מסוימת, בהקשר של החרדה לגורלה של מדינת ישראל והמודעות הגוברת לאימי הטוטליטריזם באשר הוא; יש אולי לציין שהתלוותה לשיבה הזאת הזדהות עם גורלם של העמים שסטאלין הגלה אותם, ובייחוד הטטארים של קרים ועד כמה שזה יישמע פרדוקסלי, עם הגרמנים של הוולגה.

הלא-יהודים

רוב העולים מברית-המועצות לשעבר כוללים, כמובן, את היהודים מהמוצא האשכנזי ואת בני משפחותיהם הלא-יהודים. שרידי הריבוד המעין-מעמדי ("ומאיפה אתה?". "אאא…".) עדיין קיימים, אבל מתחילים להימחק. את מקומו של הריבוד הסובייטי הגיאוגרפי מתחיל לתפוס הריבוד האתני, בין היהודים ובני משפחותיהם הלא-יהודים, מחד, לבין הלא-יהודים הגמורים, מאידך, שמספרם הולך ותופח.

הלא-יהודים באו עם כל גל של עלייה: מרומניה, ממרוקו, מאיראן או מתימן. הם באו גם מרוסיה בשנות העשר'ה, העשרים והחמישים, אבל נושא זה מעולם לא עורר התעניינות יתרה. הלא-יהודים נטמעו בין היהודים הישראלים.

בגלי העלייה האחרונים מברית-המועצות כבר היו פני הדברים שונים. קודם-כול, נישואי התערובת בין יהודים ללא-יהודים נעשו נפוצים רק בסוף שנות החמישים ואילך, אך המגמה הואצה בשנות השבעים. לפי הכללים הלא-רשמיים, שהיו נהוגים בברית-המועצות בהשפעת המסורת המזרחית הפטריארכלית, במקרה של נישואי תערובת ירש הילד את לאום אביו. התוצאה היתה שאנשים רבים, יהודים לפי ההלכה אך בנים לאבות לא-יהודים, גדלו כלא-יהודים גמורים, ובדרך-כלל לא נפגעו מהאנטישמיות הממלכתית וה"רגילה"; לעומת זאת, בנים לאבות יהודים, אך לא-יהודים לפי ההלכה, גדלו כיהודים – במובן החילוני-לאומי, כמובן – ולעתים אף אִמותיהם הן שעודדו אותם לכך. החל משנות השבעים ואילך באו פעילים ציונים רבים מקרב קבוצה זו, שהלכה וגדלה. בעודי עורך את החישובים הסטטיסטיים הפרטיים שלי, אני יכול להיזכר רק בכמה אנשים מקבוצת הגיל שלי שאין להם קרוב משפחה לא-יהודי, מדרגת קירבה זו או אחרת, לשעבר או בהווה.

נוכחותם של היהודים-לחצאין בתנועה היהודית הלאומית היתה בולטת עד כדי כך, שהורים יהודים מודאגים שלא חפצו שילדם יסתבך עם הציונים – ועם המשטר – נהגו לומר לצאצאם: "מה אתה צריך את זה, זה בשביל החצאים האלה". האנשים האלה היו לרוב לא-דתיים והזדהותם כיהודים היתה לאומית. הרי חסד עשתה ברית-המועצות עם היהודים והכירה בהם בתור "עם", במינוח המארקסיסטי, ובכך יצרה מסגרת של זהות לאומית המנותקת מכל סממן דתי. יהודי סובייטי המזדהה כיהודי הוא חיה לאומית, ולאומיותו אינה קשורה בעיניו לדת כלשהי. בעבר הוא לא התייסר בגלל היותו יהודי לא טוב דיו בעטיה של אכילת חזיר, נניח, וגם לא עשה מזה עניין של התרסה. סעיף ה"לאום", או כפי שהוא כונה, ה"סעיף החמישי" או "סעיף הנכות", הופיע בכל מסמך רשמי, כולל יומן הנוכחות של בית-הספר. לכן המצב שנוצר בברית-המועצות אינו יכול להיות מתורגם בפשטות למציאות בארץ: מי שהיה שם יהודי נעשה כאן לא-יהודי, ולהפך. ידוע לי מקרה של אישה, מורה ותיקה לעברית במחתרת הציונית, שהיא יהודייה רק מצד אביה; היא נישאה למורה לעברית במחתרת אף הוא, שהיה גם פעיל יהודי חשוב, נכד ליהודי, הנושא את שם משפחתו של רב מהמפורסמים באשכנז. בישראל הם התגרשו, אך זה לא היה פשוט: ברבנות שלחו אותם להתגרש בכנסייה הרוסית. איש מהם מעולם לא היה קשור לנצרות האורתודוקסית וספק אם ביקר אי-פעם בכנסייה, אפילו מתוך סקרנות. שניהם אנשים חילונים (ברוסית-יהודית "חילוני" אין משמעו "אנטי-דתי"). ילדיהם הם ישראלים לכל דבר, אבל האם הם יהודים? אני לא יכול לחשוב על המקרה הזה בלי שדמי ירתח.

נראה שבשנות השבעים מספר הבעלים הלא-יהודים היה גבוה ממספרן של הנשים הלא-יהודיות, אבל סטטיסטיקה מדויקת אין בידינו. מצב זה שיקף את המציאות של אותן שנים, שנישואי התערובת הלכו ונעשו בה לנורמה, עד כדי כך שכיום כבר קשה למצוא אדם צעיר יליד ברית-המועצות שיהא יהודי מצד שני הוריו. כעת כמעט אין עולים שהם יהודים לפי ההלכה, ובארגונים הישראליים העוסקים בעלייה חדלו לדבר על "יהודים": "אין יותר יהודים, יש לנו עסק עם עַם חדש, 'זכאים'" (מהמונח "זכאי חוק השבות").

אילו מספרם של אנשים אלה היה יותר קטן, וחלקם בקהילה הדוברת רוסית היה יותר נמוך, חיברוּתם היתה יותר קלה. אך לא אלה הם פני הדברים. לעתים בין העולים המגיעים בשנים האחרונות מצויים אנשים שנזכרו בסבא יהודי נשכח שלא ידעו עליו קודם לכן (או אף המציאו אותו), וגדלו כ"גויים גמורים". יש שהם מביאים איתם תסמונות אנטישמיות, ושמעתי לא פעם מפי המרצים במכינות בשפה הרוסית של האוניברסיטה העברית על אווירה של אנטישמיות קשה השוררת בשיעורים, ועל כך שהסטודנטים היהודים הבודדים חשים נרדפים ומאוימים. מציאות זו של עימות אתני היא גם הרקע להקמת הארגון המתקרא 'הברית הסלאבית בישראל', אשר דוגל באוטונומיה תרבותית-לאומית של הרוסים האתניים (הלא-יהודים) במדינה. ארגון זה קורא להפעלת לחץ בינלאומי – כולל מצדה של רוסיה – על ישראל בגין הפרת זכויותיהם, וניסה לשתף פעולה עם הרשות-הפלסטינית. במקומות רבים שיש בהם ריכוזים של עולים מברית-המועצות, ובייחוד עולים מבוגרים, התקפות אנטישמיות, גידופים, ציורים של צלבי קרס היו לדבר שבשגרה; כשם שהעולים רואים את הדברים, המשטרה כמעט אינה עושה דבר. ישנן גם התארגנויות נאציות בקרב הצעירים הלא-יהודים, כולל חיילים בסדיר. הם מפעילים אתרי אינטרנט גזעניים ואנטישמיים, ורואים את עצמם כחלק מתנועת ה'וייט-פאואר' (White Power) העולמית, שיש לה שלוחה חשובה ברוסיה.

איך הגענו לידי כך? לכותב שורות אלה המגמה היתה ברורה כבר לפני כעשור (כאשר גם משפחתי נפגעה מהצקות אנטישמיות מתמידות מצדו של שכן אוקראיני, עם אפס סיוע מהמשטרה). ברור שהיו זיופים רבים של מסמכים; ברור שהיתה מדיניות מכוונת של הבאת מספר רב ככל האפשר של עולים; ברור שחלק מהממונים על העלייה החזיקו בדעה שהעולים הלא-יהודים טובים יותר, כי "יהיו פחות דוסים בארץ" (ציטוט); וברור גם שהרבנות הראשית התגלתה במערומיה. היא לא תפשה את גודל השעה, לא הבינה שבעם היהודי מתרחשת כעין תזוזה גיאולוגית ושעליה להתעלות ולעשות הכול כדי לקרב ולא לדחות. היו כמה שנים שבהן היה אפשר להכיל אל תוך העם היהודי עשרות אלפים של עולים לא-יהודים, כשהיתה נכונות לכך גם מצד העולים, אך הרגע הזה הוחמץ. כפי שהסביר לי חבר שעבד ב'מכון המשותף לגיור', "היום אין צורך להתגייר. יש קהילה לא-יהודית ענקית, ואתה יכול לחיות בתוכה בלי בעיה. אין אפליה נגד הלא-יהודים, ואין בעיה להיות לא-יהודי. אתה עובד בחברה שכולם שם לא-יהודים, כל השכנים שלך לא-יהודים. אז לא יקברו אותך בבית-הקברות היהודי, בּיג-דיל, מי חושב על זה בכלל?".

הצבא והטרור

ילד יהודי טוב בברית-המועצות בתקופתה המאוחרת לא היה אמור ללכת לצבא. הדרך הפשוטה להעביר את רוע הגזירה היתה לימודים במוסד להשכלה גבוהה, ובצדם הכשרה קצרה ביותר כקצין מילואים. יחידים בלבד הלכו על הסעיף הפסיכיאטרי. החלופה היתה מסכת התעללויות, מנת חלקו של כל מתגייס סובייטי ושל בני המיעוטים והעירונים והממושקפים במיוחד (היהודים נכללו בכל שלוש הקטיגוריות, כמובן). נוסף לכך, השירות הצבאי צמצם מאוד את הסיכויים להגר מהמדינה, במסווה הרשמי של "שמירה על סודות המדינה". אולם היו גם משפחות יהודיות שבניהן שירתו כקצינים לאורך הדורות, כעניין שבמסורת. השירות בצה"ל הפחיד את היהודים הרוסים בהיותם שם, כי כל הדברים שהיו ידועים על הצבא הסובייטי, על טמטומו ועל אכזריותו, הושלכו אוטומטית גם על הצבא הישראלי. כמו לכל אדם אחר, יש לי כמובן הרבה ביקורת על צה"ל כעל מוסד חברתי, אבל בעת כתיבתן של שורות אלה הבנתי עד כמה השתנה יחסם של עולים מברית-המועצות לשירות הצבאי בארץ במהלך השנים: השירות בצבא זה, שהוא מאוד צמחוני בהשוואה לצבאות אחרים, כבר אינו מפחיד את העולים. כמובן, לא מעטים מילידיה של ברית-המועצות או ילדיהם מעדיפים לא להתגייס לצה"ל, או נפלטים מתוכו במתכוון, אבל סיבותיהם אינן שונות מאלה של בני גילם הבאים מרקע אחר.

לעומת זאת, הסתמנה מגמה חדשה, מעניינת ומסוכנת כאחת: ילידי ברית-המועצות, ובהם לא-יהודים רבים, משרתים ביחידות הקרביות בגלל התשלום המוגבר (הדבר בלט במיוחד בתקופה האחרונה לישיבתנו בדרום לבנון). ביחידות קרביות אחדות חלקם של ילידי ברית-המועצות עולה לאין שיעור על חלקם בכלל האוכלוסייה, ומדובר בעצם בניצני המגמה של הפיכת צה"ל לצבא של שכירי חרב זרים; לרבים מחיילים אלה, המסכנים את חייהם תמורת עשרות שקלים נוספים, אפילו אין אזרחות ישראלית. עין "רוסית" מאומנת צדה חיילים (וחיילות) אלה על דפי העיתון ועל מרקעי הטלוויזיה, בין הפצועים וההרוגים, במספרים מסמרי שיער. לפני חודשים אחדים התנהל ויכוח קצר מעל דפי "הארץ" בדבר מוסריות המצב, שבו שולחת החברה היהודית את מהגריה הלא-יהודים למות למענה תמורת סכומים זעומים.

במקרים אחדים הספיקו חיילים אלה להילחם ב"נקודות החמות" (באזורי הסכסוכים האתניים) ברוסיה, והם זוכים לכבוד מצד חבריהם לנשק הישראלים. "צ'מע, ניקולאי סיפר לנו שמתי שהרוסים פותחים ציר בצ'צֶ'ניה הם 'מחשפים כיבינימאט נאחוי' את כל הכפרים מאיפה שהערבים יורים עליהם", סיפר בערגה סדירניק אחד לחברו בנוכחותי, ברצועת עזה לפני שנתיים.

כל באי המסעדות, הקניונים והתחנות המרכזיות בארץ יודעים מה רב מספר המאבטחים בעלי המבטא הרוסי, המסכנים את עצמם תמורת 18 ש"ח לשעה. בין נפגעי פעולות האיבה רב חלקם של העולים מברית-המועצות, וזאת מהסיבות סוציו-אקונומיות: לרבים מהם אין מכוניות פרטיות, רבים מהם פנסיונרים עניים הנוסעים באוטובוסים והולכים לשוק, ורבים מהם חיים באזורים שבהם קל יותר לטרוריסטים להוציא את תוכניותיהם אל הפועל. משום-מה מצב זה, דהיינו, עובדות המורות שילידי ברית-המועצות נפצעים ונהרגים במספרים גדולים במיוחד בשירותם הצבאי ובמעשי האיבה, והשפעתו על עמדותיו של ציבור העולים מברית-המועצות כולו, לא זכה לתשומת-לבם של הסוציולוגים, כולל סוציולוגים ממוצא "רוסי" שהתרשלו במלאכתם עד כדי כך, שאחדים מהם העדיפו לעסוק בסוגיות כמו הסרבנות (סוגיה חשובה, אך אזוטרית במקצת בעיני רוב הציבור ה"רוסי"), במקום לעוט על הנפגעוּת הדיספרופורציונית של ה"רוסים" ועל נגזרותיה הפוליטיות.

מפלגות סקטוריאליות

יש לזכור, שבעקבות התפרקותה של ברית-המועצות, אשר גררה בעקבותיה מלחמות אזרחים וחוסר יציבות באזורים רבים, קריסה של כל הנורמות החברתיות והפיכת הכלכלה לג'ונגל ולאזור ציד חופשי, וגם גל גואה של אנטישמיות פראית ביותר (שהתגלתה בדיעבד כאיום סרק), הגיעו לישראל בפרק זמן של שנתיים בערך קרוב למיליון איש, במצב של טראומה. רובם מעולם לא חשבו לעזוב את ארץ מגוריהם והיו אנשים סובייטים למדי, או אף אנשים סובייטים גמורים. העולה המצוי בגל העלייה ההמוני היה אדם ששמח, בסוף שנות השמונים, על מידה הולכת וגוברת של חופש פוליטי וכלכלי, כשנחשף פתאום לכל מה שנמנע ממנו לפנים (ספרים אסורים, דת, גילויים היסטוריים מרעישים, ניפוצם של מיתוסים, פורנוגרפיה, רופאי אלילים המרפאים דרך מסכי הטלוויזיה), אך היה מודאג מהפשיעה שקיבלה ממדים של מגפה, מריסוק הכלכלה, ממכת הסמים שפשתה בקרב הנוער ומהאנדרלמוסיה שהשתלטה על הכול. הרוב ביקשו להם מדינת מקלט. הם לא הכירו את ישראל ונחתו – לעתים, כזכור, בגנים הציבוריים – במדינה שעברה בעצמה טלטלה תרבותית, כלכלית ופוליטית, וניסתה בדיוק באותה עת לעצב את עצמה מחדש באופן קיצוני למדי. העולים כבר באו במצב של טראומה (שאיש לא שם לב אליה אז, ולפיכך גם לא טיפל בה) ועברו קליטה טראומטית בישראל. הם אף זכו תחילה לקיתונות של בוז ולטרוניות מצדם של העולים היותר ותיקים או בעלי המוטיבציה הציונית, שהדביקו לעלייה ההמונית את הסטיגמה של "עליית נקניקים" (או "נקניקיות", אם תרצו), משום שבמקום שיתעניינו באידיאולוגיה, רק דברים חומריים דוגמת נקניק היו בראש מעייניהם.

קליטתם היתה, בסופו של דבר, סיפור הצלחה שמדינת ישראל צריכה להתגאות בו, אבל בינתיים, אז, התמרמרותם של העולים היתה עשויה להיות מנותבת לפסים מאוד לא-רצויים למדינה ולעולים עצמם. לכן בדיעבד, הקמתה של 'ישראל בעלייה' נראית לי כמעשה נבון ומרחיק ראות, שהשכיל ללכד את העולים. לתהליך הזה היו שתי השלכות מנוגדות: האחת, חיברוּת העולים והישראליזיציה שלהם, והאחרת, מידה רבה של הסתגרות בתוך עצמם, עד כדי גטואיזציה. תוצאותיהן של הבחירות האחרונות מלמדות שהעולים לשעבר היו לישראלים, במידה שאינה מצריכה יותר את קיומה של מפלגתם הנפרדת. אשר ל'ישראל ביתנו', שאגב שמה רומז לשם של מפלגה שהיתה פופולרית ברוסיה באותם ימים, היא בעצם מעולם לא מיצבה את עצמה כמפלגת עולים, אלא כמפלגה שמייצגת – בין היתר, אך לא רק – את התרבות הפוליטית הרוסית-יהודית. שתי המפלגות אף פנו לסוגי ציבור שונים: האחת לפנסיונרים ולשכבות החלשות האחרות, ואילו השנייה לחיות פוליטיות, המעוניינות בהשתלבות ובהשפעה. המצביעים הרוסים החליפו, כידוע, שלוש ממשלות בישראל. היו שהסבירו זאת בכך שתרבותם של ה"רוסים" היא תרבות-נגד. נראה לי שהדברים פשוטים יותר: הרוסים באמת מאמינים שעל הפוליטיקאים לקיים הבטחות.

העובדה שישראל הצליחה לעכל את מיליון העולים ולקלוט אותם בצורה מכובדת – דבר שמדינה אחרת לא היתה, כנראה, מסוגלת לעשותו – היא רק צדו האחד של המטבע. הצד השני, הפחות מבריק, הוא שישראל לא הצליחה לקלוט את העולים, ונראה שמספרם היה גבוה מדי לחברה הישראלית הצעירה. העולים, שרובם הפגינו חוסר רצון לעבור ישראליזציה והתעקשו על שימור אורחות-חייהם, בעצם נתנו לגיטימציה גם לשׁונוּתן של שאר קבוצות הישראלים. פתאום נעשה מותר להיות בן או בת למיעוט זה או אחר, הישראלי התקני המדומה נגוז ואיתו נמסה הליבּה החברתית. יתרה מזאת, העולים החדשים אפילו בוללו בתוכם את גלי העלייה הקודמים, אלה שזלזלו בהם תחילה, כולל בני העלייה משנות השבעים שכבר חשבו את עצמם לישראלים לכל דבר (כמעט).

אולם הישראליזציה, שרוב העולים לא היו מעוניינים בה תחילה, נכפתה עליהם בתהליך אטי וטבעי. הם היו לעוד רצועה רחבה בפסיפס הישראלי. לא צריך לפחד מהם, מבפנים הם לבנים ופרוותיים.

ד"ר דן שפירא הוא מזרחן והיסטוריון באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה הפתוחה

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן