ארץ אחרת

"תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית, לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: 'היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך'" (תלמוד בבלי, יומא, ל"ט ב').

ארבעים שנה קודם לחורבן טרם צרו הרומאים על ירושלים. יכול להיות שהיה אז יום רגיל במקדש. תמידים של שחר כבר הוקרבו, חוטאים ואשמים עמדו בשקט בתור ובידיהם קורבנות היחיד. הכוהנים היו עסוקים בשגרת יומם. והנה, ר' יוחנן בן זכאי הצעיר מטיח דברים כלפי בית-המקדש, בית האלוהים. הוא מבין שיהדות המקדש נמצאת במשבר עמוק, וזו לא הבנה נעימה או פשוטה. חזון המקרא המדבר על "כי תבואו אל הארץ" וכל התקוות לעבודת האל במקדש בירושלים – כל החזון הגדול הזה עומד להסתיים, ולוּ לשעה ארוכה. באותו יום, ארבעים שנה לפני החורבן, ראה ר' יוחנן בן זכאי כי יהדות המרוכזת במקום אחד ואינה מרחיבה את עבודתה אל עבר עבודה אחרת שהיא עבודת הפענוח המתמיד של סוד הקשר בין העם הזה לבין תורתו – תורה שבכתב האלוהית, והתורה שבעל-פה הארצית – יהדות זו סופה להיעלם.

ארבעים שנה מאוחר יותר באמצע חגיגות הניצחול של הרומאים על שריפת המקדש אומר רבן יוחנן: "באותה שעה אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: אספסיאנוס המלך, אל תזוח דעתך. ארי קטילא קטלת, עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלת, (אריה הורג הרגת, עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת) אילמלא אין רצונו של הקדוש ברוך הוא להחריב את ביתו ולהגלות בניו אין כל בריה יכולה לעשות כך" (אבות דרבי נתן, נוסחה ב', הוספה ב לנוסחה א). הזיהוי שלו היה מדויק. יודע הוא לכוון לדעת שר ההיסטוריה, ביודעו שהכל פונקציה של עולם הפנים היהודי, ואילו עולם החוץ הרומאי, הינו רק שליח טכני לעורר את יחסי הפנים וזעקה לתיקון עולם התרבותי שדרשו ריענון מהיסוד.

אנו חיים בתקופה שיש דמיון רב בינה לתקופה של שלהי הבית השני. הדמיון אינו במצב החיצוני אלא דווקא בתחושה הפנימית, שהאירועים של הדורות האחרונים דורשים את שינוי הפרדיגמה.חיינו היום מתקיימים בתוך הֶקשֵׁר שהיה מחייב שינוי כזה, אפילו לא היו פוקדים אותנו כל המשברים האחרונים הגלויים כל-כך לעין.

מדינת ישראל של היום נמצאת בתוך הקשר של שלוש תופעות בולטות: החילון שפקד את אירופה במאה ה-18, שואת יהודי אירופה ושיבת ציון המודרנית. על המנהיגות היהודית בת-זמננו להתבונן בתופעות האלו, לגעת בשורשיהן ולזהות מה יאפשר ליהדות של תקופתנו להיות מחוברת אליהן ולהמשיך לגדול מתוך זיקה משמעותית לתורה.

"מיום שחרב בית-המקדש אין לו לקדוש-ברוך-הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (תלמוד בבלי, ברכות, ח' א'). קביעה זו, שנאמרת בתלמוד בדמע, כאות משברי לצמצומה של היהדות לדת שעיקר עניינה עיסוק בפרטי ההלכה, היתה לכלל שהוא גולת הכותרת של החינוך היהודי בגולה.

היהדות בגולה הקדישה את עיקר מעייניה לשימור היחס בין התורה לבין העם. הדגש על הצד ההלכתי ועל פרטי המצוות אכן שמר אותנו כיהודים ברוב גלויותינו. ואולם, חלק גדול של המרידה בגולה היה מכוון כנגד "שימור" זה, שבאופן אבסורדי אך מעניין היה תולדה של החידוש הענקי של ר' יוחנן בן זכאי בשעתו. המרידה נבעה, בין השאר, מתוך תחושה כי הכוח המשמר אינו מחובר לכוחות החיים, שהתקופה יש לה צורך באלו הערניים, ההולמים את רוחה. אין בה ביהדות זו כלי להכיל את כל האנרגיות המפעמות בדור הזה, הדור שהוליד מתוכו גם את הציונות.

כבר 150 שנה מצביעים היהודים, במודע ושלא במודע, נגד היהדות המשמרת. וגם היום ההרגשה הרווחת אצל רבים היא שאין התורה פוגשת את מקור החיים, האנרגיה, היצריות של הקיום בכלל ושל ההוויה הישראלית בפרט.

להגדיר מחדש מושגי יסוד

שינוי פרדיגמה תלוי בכך שנזהה, מה יכולה להיות המקבילה של "יבנה וחכמיה" היום. השאלה הגדולה של שינוי הפרדיגמה קשורה לא לאיבוד המרכז, כמו שהיה בזמנו של ר' יוחנן בן זכאי, אלא דווקא לשיבה אליו. מה קורה כשהתורה פוגשת את הריבונות היהודית על אדמתה, בהיותנו "עם חופשי בארצנו"? לראשונה זה אלפי שנים אנחנו רוב בגוף ריבוני. החזרה של היהודים לארץ-ישראל דורשת ומזמנת עיסוק בשאלות חדשות.

למשל, הגלות ראתה ב"אחר" את הדמוני, שמולו ובעיקר כנגדו אנו משמרים את זהותנו. ה"אחר" בעצמאותנו החדשה הוא הזדמנות לאחריות (לוינס), לדיאלוג (בובר), וממילא לדינמיקה זהותית ותרבותית.

החזרה לארץ היא הזדמנות גם לבירור קונקרטי של מושגים, שהיו שנים רבות מופשטים בלבד. השמיטה, היובל – האם יש במושגים אלה כדי לעזור ליהודי, היושב על אדמתו ומנהל את עסקיו בארצו, לברר את יחסו לקניין ולכלכלה?

מה עושים עם כוח? איך מתייחסים לזרים שבתוכנו?

לפני למעלה מחמישים שנה הצטרפנו כשחקנים פעילים למדינות העולם. היהודי בגולה שרד בזכות העיקשות המורשתית, החוכמה ואולי הנס, אך בוודאי לא בזכות הכוח. אדרבה, היהודי הגלותי היה נטול כוח. זהו אחד ממאפייניו המעניינים ביותר. בשואה למד העולם בכלל והעם היהודי בפרט, ששימוש בכוח לא-מוגבל יכול להרוס עולם, כפשוטו. התברר שקורבנות פוטנציאליים חייבים לבנות לעצמם מערך של כוח כדי להגן על עצמם ולדאוג להישרדותם. העם היהודי, המאמין שבסופו של דבר החיים והטוב יגברו על המוות, בנה לעצמו צבא אדיר לשם תחילת הגשמתו של ייעוד זה. הפזמון החוזר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" מכונן את הימים שבהם העם היהודי יהיה בעל כוח וריבונות, ודווקא אז הוא נבחן ביחסו לגר, ליתום ולאלמנה. יש פה תפישה רחבה, המכירה בכוח ויודעת את סכנותיה ומגבלותיה. האם נוכל, כמדינה וכיחידים, להציג מודל חדש של שימוש נכון בכוח, הבנוי על זיקה למוסר היהודי והמתמודד עם סוגיות קשות, כמו הכניסה הנכונה למחנה הפליטים בג'נין?

האם אנחנו מסוגלים להתרגש מהחזרה למרכז, למקום, לירושלים, ובו-בזמן להבין שקורה משהו בעל משמעות גם ביהדות התפוצות בגולה, שנוכל ללמוד הימנה? האם יש מקום לחדש את הדו-שיח בין בבל לירושלים, ולפרות ממנו?

האם יש בעיסוקים אלו ואחרים כדי להגדיר מחדש את מושגי היסוד בכל הנוגע לגבריות ולנשיות?

ואולי אולי, התחדשות זו תוכל לשוחח מעט עם העולם סביבנו, שכוחות התסיסה והארעיות מפעמים בו בעוז.

אלו רק דוגמאות של אזורים תורניים רבים, שהיו "רדומים" בגולה וטרם זכו שייגעו בהם באהבה וברצינות.

רווח והצלה ממקום אחר

הדברים אמורים גם בדיאלוג עם הקדוש-ברוך-הוא. חורבן הבית והחורבן הקשה יותר שבא בעקבות המרד יצרו אצל חז"ל תיאולוגיה חדשה. אנו מוצאים אצלם את האומץ, המלוּוה בכאב גדול ובזהירות רבה, ליצור מערכת יחסים חדשה עם אלוהים אשר החריב את ביתו והגלה את בניו וראה את מאות אלפי בני-בריתו נשחטים ושתק. התלמוד והמדרש מלאים התייחסויות לשיחה החדשה, הנוקבת, שנוצרה בעקבות שברים אלו. לא "מות האל", מחד, ולא "כביש עוקף" אלוהים, מנגד, אלא זעקה, התמודדות – והתחדשות עצומה של קשר עם "אל נסתר" שמנהל את ההיסטוריה בשותפות רחבה וחדשה עם האדם שיצר. המשבר הוליד יצירה, יצירה שטרם היתה כמוה, המשנה, התלמוד, הזוהר וכו'… ספרות זו התמודדה והמשיכה את הסיפור היהודי, שבו הקדוש-ברוך-הוא מעוניין בקשר מתמשך ומתפתח עם בני-בריתו. קשר זה ילבש ויפשוט צורה במשך הדורות, אך עד העת החדשה לא ויתרנו עליו. גם בעולמנו, הסמוך כל-כך לשואה, עדיין עומדת בפנינו המשימה לבקש את הקשר הזה עם אלוהים, משימה שהיא מקווי היסוד של האתוס היהודי.

אכן, תורת ארץ-ישראל אינה מתחדשת דיה היום. אותה יהדות, שלא תתרכז בשימור ובחרדה אלא בנביעה, בזרימה עם החיים – בברכה. ישנן התחלות חשובות: בציבור הכללי ישנה מגמה של "לימוד מקורות", אך הלימוד הזה נעשה בהיקפים קטנים. מגמה זו טרם הצמיחה תלמידי ותלמידות חכמים ארץ-ישראליים. גם הציבור הדתי-לאומי, מתלמידי הרב קוק, טרם נגע דיו באומץ "בן-זכאי" במשמעות התקופה ועליית התורה לארץ. נכתבת הגות מעניינת, עולים כיוונים חדשים ומרתקים, ואולם לא המנהיגות הרבנית מובילה אותם אלא הם צומחים מלמטה, והמנהיגות מנסה לעקוב ואינה יודעת מה יילד יום.

אחד הדברים החיוביים המאפיינים היום לא-מעטים בקרב הציבור הישראלי הוא ההכרה, כי "רווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר". דהיינו, הפתרון לא יבוא בציר ביבי–ביילין, ולא רק באפיק פוליטי זה או אחר. האינתיפאדה היא קריאה לחשבון-נפש גדול ונוקב בדבר שאלות יסוד של מה אנחנו עושים במקום הזה, מעל ומעבר לוויכוח הפוליטי בין שמאל לימין.

הרב סולובייצ'יק מבחין בין שני סוגי ברית המאפיינים את הקיום היהודי: ברית גורל וברית ייעוד. ברית הגורל מאופיינת במצב ההיסטורי הנתון של העם, ברית הייעוד לוקחת אותנו לשאלת המטרה של הקיום היהודי. בתוך הקשיים הקיומיים הגדולים בארץ כולנו נשאבנו אל תוך ברית גורל, ואותה אנחנו חיים, ובה אנחנו מושקעים. עיתוני סוף-השבוע רובם ככולם, משמאל לימין, עוסקים בשאלת הגורל הנוכחי: "המצב". כדי להוביל צריך מבט שיחדור מבעד למצב ואל תוך הייעוד, שהבנתו נותנת משמעות להווה ומכוונת את העשייה.

בסוף ימיו של ר' יוחנן בן זכאי מופיע המדרש הבא:

"כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם, אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש- ברוך-הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי-עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן-עדן ואחת של גיהנום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?! אמרו לו, רבנו ברכנו. אמר להם, יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו, עד כאן. אמר להם, ולוואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (תלמוד בבלי, ברכות, כ"ח ב').

ר' יוחנן אינו בטוח, באיזו דרך מוליכים אותו. על ערש דווי חושש הוא, כיצד תשפוט ההיסטוריה היהודית את מהפכת יבנה. שמא הקשר עם המקום יאבד, שמא הזיקה לאלוהים תיעלם.

מצבי היראה והחשש הכנים, שכמותם מאפיינים היום חלק גדול מהחברה בישראל, לא הובילו את ר' יוחנן לחרדה משתקת, אלא לאמונה הגדולה בכוחות המצויים בתורה ובעם, לחשבון-נפש ולתחילתה של מהפכה.

הרב מוטי בר-אור הוא ראש בית-מדרש "קולות"

הכתבה פורסמה בגיליון מספר13 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן