ארץ אחרת

ברוך כהנא. צילום: איל יצהר

הדיבור על ימין ועל שמאל היה לי לזרא בשנים האחרונות. עם ההקצנה וההחרפה של האירועים סביבנו, פנייה לבני-שיח על בסיס דעותיהם הפוליטיות לרוב מעלה את השיחה על האפיק הצחיח, השחוק והצר ביותר. גם שיחות עם אנשים מעניינים וחביבים הופכות פעמים רבות לנוקשות, סטריאוטיפיות ותוקפניות, כשעולים נושאים אקטואליים שנויים במחלוקת. נראה לי שניכרת היום גם התייגעות מכל תנועות ההידברות ומאמצי הגישור. העיניים מתבוננות ב"הם" כל העת מתוך ביקורת, הפה מיד מבטא הסתייגות, תרעומת, עייפות ומיאוס, האוזניים שומעות באופן שטחי. הרבה אנשים אומרים הרבה מלים כדי לבטא, להסביר, להבהיר, להיות מובן, להתקבל, לשכנע, אך הדברים הנאמרים אינם מוצאים את דרכם אל לבבות השומעים. ההיסטוריון תיאודור זלדין כותב בפתח ספרו, העוסק בשיחה: "'טוב לדבר' היא סיסמת המאה העשרים, המאמינה בביטוי עצמי, בשיתוף במידע ובהשתדלות להיות מובנים לזולתנו. אבל הדיבור לא בהכרח משנה את רגשותיהם או את דעותיהם של אנשים… המאה העשרים ואחת זקוקה לאתגר חדש: לפתח לא את הדיבור אלא את השיחה, כי היא המשנה אנשים" (תיאודור זלדין, "לגעת במלים", מודן, 2000, עמ' 11). אפשר לומר: אנחנו עסוקים הרבה בדיבור, מעט בשיחה. אך ההזדמנות לשוחח עם שני אנשים שונים, שהדיבור הוא כלי מקצועי ומרכזי בחייהם, על אודות ההבדלים שבין דיבור לשיחה, על האפשרות האישית והחברתית לקיום שיחה בין שונים, בין מרוחקים, בין נפרדים ומבוצרים, משכה את לבי. כיוון שכך, קבעתי מועד ומקום לשוחח עם יונה רוזנפלד, פרופסור באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית, ועם ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, שניהם פעילים בעמותת 'בסוד שיח'.

עמותת 'בסוד שיח' החלה להתגבש בשנת 1991 בידי קבוצה של פסיכולוגים ומנחי קבוצות. הקבוצה כללה אנשי מקצוע דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שקיבצה אותם דאגה משותפת לנוכח מצבה של החברה הישראלית אז. הם ביקשו לבדוק את יעילותם של הכלים הטיפוליים והמקצועיים העומדים לרשותם בהתמודדות עם המשבר. בתחילה עסקה העמותה בסדנאות ליצירת דיאלוג בין דתיים לחילונים, בין שמאל לימין ובין יהודים לערבים. לאחר רצח רבין הוקמו גופים רבים נוספים שעסקו בהידברות ובגישור. כתוצאה מכך התגבשה ההכרה, שעל העמותה להיות גוף מקצועי-חברתי שינסה להשפיע על כלל החברה דרך עבודה עם מנהיגים וסוכני שינוי חברתיים ודרך פיתוח של מתודולוגיות מקצועיות להידברות. נעשה מאמץ ליצור דיאלוג בין מנהיגים מקבוצות שונות: פוליטיקאים, עיתונאים, מנהיגים מן התנועה הקיבוצית ומיש"ע, אנשי רוח ואנשי דת מזרמים שונים. העמותה יצרה מפגשים בין קבוצות שלרוב אינן נגישות זו לזו, כמו למשל שמאלנים, חרדים ואנשי ש"ס. בקיץ 2000 העמותה הוציאה לאור ספר ("דיאלוג ומנהיגות: על קווי השבר בחברה הישראלית", ערכה שלי אוסטרוף, הוצאת הג'וינט–מכון ברוקדייל, בשיתוף עם קרן ריץ'), המתמקד בהתהוות התיאוריה והפרקטיקה בכל הנוגע להידברות ולדיאלוג, כפי שהובנו על-ידי חברי העמותה, מתוך פעילותם. פעילות חברי העמותה נעשית על בסיס התנדבותי וללא כוונת רווח.

פרופ'יונה רוזנפלד הוא בין ותיקי הקבוצה, שעם מייסדיה נמנים גם מרים שפירא, אבנר הרמתי, אבי ברמן, דב הדרי, ענת זיף-הורנינג, ורדה כהן ועמי פרגו-גופר, שאף היה חבר הוועד המנהל של העמותה במשך חמש שנים. ד"ר רוזנפלד עבד במהלך השנים עם רשימה ארוכה של גופים וארגונים, וכיום הוא משמש כיועץ בכיר במרכז לילדים ונוער במכון ברוקדייל ובין שאר העיסוקים, מטפל באופן פרטי. פגשתי אותו בקליניקה שלו, הצמודה לביתו שבמושבה הגרמנית בירושלים. מהאור הלבן והבוהק של צהרי יום שישי בירושלים נכנסתי אל האפלולית הקרירה והנעימה של חדר בקומת קרקע, ספון שטיח ואצטבות ספרים. כשהתיישבנו, ד"ר רוזנפלד שאל אותי כמה שאלות על עצמי. כנראה כך מתחילה שיחה: מנסים להתמקם. מי הוא כל אחד, מה תהיה עמדתו כלפי זולתו, באיזו שפה נדבר.

גירוש מגן עדן

פרופ' רוזנפלד התחיל לעבוד עם 'בסוד שיח' מתוך התעניינות בפיתוח מיומנויות ושיטות עבודה, המאפשרות שיח בין אנשים שחיים משני עברי המתרס. חוץ מהעניין המקצועי, הוא חש גם מעורבות אישית בנושא: "לא אהבתי את זה שלא הכרתי אף מתנחל. הם היו עם זר. באנו משני עולמות שונים: ערכים דתיים אבסולוטיים מול ערכים הומניים אבסולוטיים. לא ידעתי איך אפשר לדבר עם מתנחלים ואיך יכולות להיווצר בריתות. ראיתי שדרך השיחה אפשר להגיע לההפך מדמוניזציה של המתנחלים. אם הם לא דמונים, אז יש גם סיכוי לא רק לשוחח איתם אלא גם לנטרל את הדמוניות שבהם. אני מוסיף כאן שגם בין השמאלנים יש דמונים, מסוג אחר: ידענות, דעתנות שלא במקומה. דעתנות היא סופה של שיחה. אם אני במצב של ידענות, אני מיידע אותך. אם שנינו נמצאים במצב של למידה, יש סיכוי להשתנות. אספר לך סיפור: אשתי השתתפה בהפגנה של אמהות, 'אין לנו ילדים למלחמות מיותרות', ובא איש מהימין וזרק אותה על האדמה ופצע אותה. הערכתי את זה שאנשים מהימין באו לתמוך בה. כמאבק משותף נגד האלימות. גם לאחר רצח רבין היה חשוב מאוד שהימין והשמאל דיברו יחד במפגשים על ההתנגדות לרצח. היתה חשיבות עצומה לעמידה המאוחדת נגד הרצח".

על אף הזרות האישית שהיתה לפרופ' רוזנפלד כלפי מתנחלים, הוא נפגש בעבר כאיש מקצוע עם אנשי אופירה, ממפוני סיני. "האנשים היו צריכים לחזור מגן-עדן של אופירה צפונה. זו היתה המשמעות של עזיבת אופירה עבור התושבים: גירוש מגן-עדן. היתה שם קבוצה של תושבים, שעזיבת אופירה היתה לה גירוש שני ושלישי, כמו ניצולי שואה שהגיעו לסיני לאחר שחוו בעבר גירוש מאירופה. היתה גם קבוצה של אנשים שהיו מנודים מבחינה חברתית במקומם הקודם, ומצאו את עצמם ואת מקומם באופירה; הם נאלצו לחזור למקומות ששמחו לעזוב. ניסינו לעזור להם לסלול לעצמם דרך לחזור. גם ביקרנו אותם מאוחר יותר, לראות איך נקלטו".

בצד העבודה על יצירת דיאלוג בין "אחרים" מיידיים, כמו אנשי שמאל וימין, מדגישפרופ' רוזנפלד את חשיבותה של הנכונות להמשיך לחפש פרטנרים נוספים לשיחה. "אנחנו עורכים כנסים בעיירות-פיתוח. לא מזמן ערכנו מפגש באחד הכפרים הדרוזיים בגליל. זה לא ארגון שיושב בסלונים. אנחנו מנסים כל הזמן להגיע לקבוצות נוספות בחברה. זה לא אומר שזה הולך בקלות. אני מוסיף ש'בסוד שיח' עדיין עוסקת כיום בשיחה ופחות בעשייה. אולי עכשיו מתחילים לעסוק קצת יותר בעשייה".

אתה אומר את זה כביקורת?

לא. אני רואה זאת כצעד ראשון עבור אנשים שלא שוחחו ביניהם. זו תרומה חשובה, ולוקח זמן רב ללמוד איך לעשות זאת. אני מחשיב מאוד את התעוזה לעשות דברים קשים. להיכנס לעובי הקורה של סיטואציות קשות ולנסות ללמוד איך עושים את זה בצורה טובה. הדבר העיקרי שלמדתי שם זה על הקושי להבין את השפה של האחר. יש המון עילגות. לוקח זמן רב עד שניתן לדבר זה עם זה.

הגישה שמתווהפרופ' רוזנפלד ליצירת דיאלוג בין פרטים ובין קבוצות ישימה גם ליצירת שיח בין פרטים ובין מערכות חברתיות גדולות. הוא מעורב זה מכבר בפעילותו של ארגון 'העולם הרביעי', שמרכזו נמצא בצרפת. הארגון עוסק בעבודה עם משפחות שחיות בעוני ובמידור חברתי. מסתבר שהעקרונות של למידה משותפת, נתינה והשתנות הדדית מועילים גם ליצירת הידברות ברמה הארגונית: "למשפחות יש מה לתרום למערכות. בזה לא מאמינים בדרך-כלל, בלשון המעטה. בעצם זו השאלה: מה לעשות כדי שארגונים יהיו אנושיים יותר. האדם אמור להיות הכי חשוב. לא אדמה, לא מדינה אלא בני-אדם. אם רוצים לעבוד עם משפחות כאלה, צריך להפגיש את המשפחות ואת המערכות החברתיות רק בדרכי נועם. וזה ההפך ממה שעושים כאן: הכול דרך רדיקליות והפגנות. זה דבר שמעסיק אותי מאוד: איך להגיע לשינוי בדרכי שיח, ולא בדרכים רדיקליות".

במהלך שיחתנו עלו עוד ועוד שמות ודוגמאות של ארגונים וקבוצות שונות, שפרופ' רוזנפלד היה מעורב בהם במהלך עבודתו. תהיתי אם להתכוונות לעשייה חברתית יש קשר לגיל או לשלב מסוים בחיים. מפרספקטיבה התפתחותית, יש תיאוריות שקושרות את הנטייה למעורבות ברמה חברתית לגיל המבוגר: לאחר שהאדם ביסס את זהותו, פיתח את מעמדו המקצועי ובנה משפחה משלו, הוא מתפנה להסתכלות יותר רחבה ולעשייה ברמה של כלל החברה. ד"ר רוזנפלד דחה את הגישה הזו: "זה במידה רבה בא לי מהבית. ההורים היו מציוני גרמניה. הם היו חברים באגודת סטודנטים ציונים. אבא שלי השתתף בקונגרס הציוני הראשון שלאחר מות הרצל. עם בואו לארץ היה אבא פעיל בארגון עולי מרכז אירופה ועסק בקליטה. התרומה החברתית היתה מאוד חשובה בבית. היה רקע של תרבות של מתקני עולם, מסורת של מתקני עולם ואני חי כמתקן עולם ואני לא מתבייש לומר זאת, גם בפסיכותרפיה אני עוזר לאנשים. השאיפה שלי היא ליצור כמה שיותר אפשרויות בחירה. זה השיא: היכולת לבחור באופן מודע בין אפשרויות. זו אחת ההגדרות של בריאות נפשית: היכולת לעשות בחירות בין אלטרנטיביות אמיתיות. תיקון עולם בעיניי פירושו להרחיב את האופציות הללו".

אתה עושה חיבור בין תיקון עולם פנימי לתיקון עולם חיצוני.

זה ניסוח יפה. כן, אני חושב שאני אגנוב אותו ממך.

ראיית העיסוק בפסיכותרפיה, או תיקון הנפש, כסוג של תיקון עולם היתה רעיון חדש עבורי. פעמים רבות נראית העבודה הטיפולית כנתינה ברמת הפרט וכעשייה המנותקת מכלל החברה. לפעמים מצטייר התיקון האישי כפינוק, כמותרות של פרטים, כמשהו שכמעט עומד בסתירה למידה המוסרית של נתינה לזולת. ראיית התיקון האישי ביחס לתיקון עולם יוצרת קשר בין האדם, העולם הקטן, לבין העולם הגדול שמחוצה לו, אבל לא רק קשר של השתקפות או הקבלה אלא גם קשר של נביעה והשפעה. ראייה זו מדגישה את האחריות של כל אדם לקיומו האישי ולהשלכות המתפשטות ממנו אל הזולת: הזולת הקרוב לו והזולת היותר רחוק.

בדיעבד ייתכן, שאחת מנקודות השוני ביני לביןפרופ' רוזנפלד בשעת שיחתנו היתה הגילאים השונים. ייתכן שאחת מנקודות ההשקה היתה אהבת הלימוד. לימוד משמעו בהכרח גם השתנות, השתנות לעבר הזולת. "אפשר לראות את החיים גם כרצף של למידה. כלמידה מתמדת, למידה רציפה. אני עוד מעט בן שמונים ואני עושה דברים שבחיים לא עשיתי, לא ידעתי מספיק לפני שלושים שנה. העולם מאוד משתנה. מה שהיה נכון לפני עשר ועשרים שנה לא נכון היום. ב'בסוד שיח' יש תורה מתפתחת ומשתנה. למידה רציפה, זה מה שאני מעריך. זה לא פשוט, כי אז זה מצריך להתחדש כל הזמן ולהשתנות… דיואי, הפילוסוף של החינוך, דיבר על ההבדל בין טרַנזַקציות לאינטראקציות. אינטראקציה זה יצירת מגע. טרנזקציה היא יחסי חליפין. זה העיקר. במפגש עם כל אחד נגעה נפשי בנפשו. בזה אני לא נשאר אותו אדם. זה העיקר: חילופין שמשנים את המשתתפים. עבור החברה הישראלית זה חידוש".

גם עבורי היה בשיחה הזו משום חידוש. אני חושבת שהדבר שהותיר בי את הרושם העז ביותר היה הנכונות למעורבות. נראה לי שהצצתי בחיים, שבהם המעורבות עם אחרים נעשית מתוך היענות ומתוך נכונות להשתתף ולא מתוך התמודדות, כורח, ברירת מחדל. היום אנו שואפים לדו-קיום. שואפים לקיום זה בצד זה של אחרים, שונים, עוינים, בתוך החברה הישראלית עצמה. "חיה ותן לחיות" מצוטט כמוטו ששואפים אליו ולא מצליחים לממשו. מעורבות יוצרת פעמים רבות התערבות או השתלטות, ונתקלת בהתנגדות. ניתן לשאול אם העיקרון של "חיה ותן לחיות" הוא באמת הבסיס להתקרבות, או שאולי תיתכן גם תנועה אחרת בה-בעת: דו-קיום, בצד השתתפות. או במלים אחרות, אולי המידה של הכבוד ההדדי וקבלת הגבול בין השונים נפרדת מהמידה של המעורבות, הנתינה וההשתתפות, ואינה תנאי מקדים לה. יש כאן גם הבחנה בין שתי תנועות שונות: סימון תחום, עמידה על נקודה, לעומת פנייה לעבר האחר. החידוש ששמעתי מפרופ' רוזנפלד היה הנכונות והמחויבות לתנועה כלפי הזולת.

שתי כורסאות נצרים

הקליניקה של ברוך כהנא ממוקמת לא רחוק מזו של ד"ר רוזנפלד, בבקעה. בדרך לשם אני מתחילה למנות את כל הפסיכולוגים שאני מכירה, שעובדים במתחם הזה. רבים. מה שגורם לי לתהות: האם כל הקליניקות של הפסיכולוגים בירושלים ממוקמות באזור המושבה הגרמנית וקטמון (מסתבר שלא כל המטפלים גרים שם)? האם זוהי השכונה הכי מטפלת בירושלים? הכי מטופלת בירושלים? גם בקליניקה של ברוך כהנא הייתי צריכה להתמקם. כאן עמדתי בפני רגע של מבוכה: היה עלי להתיישב באחת משתי כורסאות הנצרים התאומות, שעמדו זו מול זו בחדר. לא הייתי בטוחה איזו מהן היא כורסת המטפל ואיזו מהן כורסת המטופלים. בחרתי: התיישבתי בכורסה העומדת בגבה לדלת. נראה שהמטפל יושב עם הפנים לדלת, המטופלים עם הגב. ניסיתי אחר-כך לשחזר כמה מחדרי הטיפול המוכרים לי: האם ברבים מהם המטופלים יושבים בגבם לדלת? הפונה לדלת למעשה חולש על מרחב החדר. הוא רואה מי בא. היושב בגבו אל הדלת נידון להיות פחות רואה, פחות מוכן.

ובכן, התיישבנו. ברוך כהנא הוא אדם בשנות הארבעים לחייו. הוא מזוקן ומרכיב משקפיים, ולראשו כיפה סרוגה. הוא מתגורר בנווה-דניאל. בעבר עסק בשיקום של חולי נפש במכון 'סאמיט' ובמעון-ירושלים. כיום הוא מטפל באופן פרטי וכותב את עבודת הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה בהנחיית מרדכי רוטנברג. מתברר שבדומה לי, גם ברוך כהנא הגיע ל'בסוד שיח' בגישה מעט סקפטית. "לא האמנתי שיהיה להם מה לחדש לי. בדיעבד הסתבר לי שזו נקודת פתיחה נפוצה: לא צריך לחפש אחר דעות שונות ומגוונות, הן מסתערות עליך מכל צד". לאחר התקרבות אטית נוצר החיבור הממשי שלו לפעילות העמותה: "רק כשלראשונה הנחיתי קבוצה, נתקלתי בעוצמה של הדברים. למרות שהקבוצה עצמה לא היתה מאוד מוצלחת, לדעתי". הוא מתאר את ההתרחשויות באותה קבוצה ראשונה: "זו היתה שנה מאוד סוערת, רצח רבין אירע במהלך אותה תקופה והיתה עוצמה גדולה של תהליכים מפרקים בעקבותיו: חלק מהמשתתפים עזבו את הקבוצה כי אמרו שאינם מוכנים לשבת עם ימנים בחדר אחד. מצד שני, מיד לאחר הרצח הקבוצה רצתה להיפגש, להיות יחד, למרות שלא אמור היה להיות מפגש כסדרו. היו עוצמות גדולות של פירוק ובו-בזמן גם משהו מאוד מכיל. פירקו המון זעם, ועם זאת נוצר גם משהו מלכד. זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם העוצמה של הכלי".

אני מנסה לברר מהו מקור העוצמה הזאת. במה בעצם שונים הכלים ליצירת השיחה של 'בסוד שיח' מן הכלים שמשתמשות בהן תנועות גישור אחרות. "זהו כלי שעובד במקביל על התוכן ועל התהליך. אמנם מדברים על נושאים מוגדרים. זו לא קבוצה טיפולית. לא באים למפגש כדי לשפוך את הלב. יש נושא: דיאלוג בין קבוצות, בין זהויות, בין תרבויות. אך להבדיל מרוב קבוצות הדיאלוג שקיימות, יש כאן בכל זאת אלמנט מקצועי-פסיכודינמי. במקביל לשיחה מפעילים 'אגו צופה': מתבוננים בתגובות. מנין הן באות? האם רק ממקום רציונלי או גם ממקומות נוספים, ואם כן, מה הם? הכלי העיקרי הוא לדבר עם השני ובו-בזמן לנסות להבין: מה קורה אצלי בזמן השיחה, מה קורה אצלו, מה קורה בינינו. תפקיד המנחה הוא להראות את התהליך שקורה: עוצמות רגשיות, קואליציות שנוצרות, לשים סימני שאלה במקומות שלא חשבו קודם שיש בהם סימני שאלה. זהו יישום של כלי דינאמי לדיון פוליטי. מגיעים כך לדברים שאי-אפשר להגיע אליהם אחרת".

ברוך כהנא מנה כמה מהמרכיבים הנוספים שמתלווים לדיון, שהוא כביכול רציונלי בלבד: "ישנם בארץ מאבקים תרבותיים-פילוסופיים. החלוקה לימין ולשמאל בארץ אינה מנותקת מהם. זה לא מקרי שהמייצגים העיקריים של עמדות ימניות חריפות הם דתיים, כמו שלא מקרי גם הצד השני. יש מחלוקות מסוימות ברמה תרבותית: תפישה אוניברסלית, ראייה שלנו את עצמנו בארץ כניואנס של העולם המערבי ההומניסטי הכללי, לעומת גישה שרואה את ההתגשמות של האידיאלים האוניברסליים דרך חזון פרטיקולרי. דרך ייעוד של עם ישראל, סגולת ישראל. מרכיב נוסף הוא מאבק בין קבוצות אינטרסים שונות. אתן לך דוגמה קצת מצחיקה: כשהייתי נער היה מאבק בין הדתיים לחילונים בתל-אביב סביב השאלה, מי יקבל את חוף שרתון ומי את חוף גורדון. בסוף הדתיים קיבלו את חוף שרתון, שנחשב לחוף הטוב יותר עבורם כחוף נפרד. ויש גם עניין רגשי. כל אחד רוצה לשמור על עולם מוכר, על נאמנות לדברים מסוימים מול מציאות של אחרים שסותרים או מאיימים על השלמות הזו, כשלפעמים זה באופן פנטזיוני לגמרי. והדברים משתלבים לפקעת שקשה להתיר.

"כל אחד רוצה לראות את עצמו כרציונלי, כבעל תפישה רחבה וכוללת, המכילה גם את עמדתו של השני בתוכה. בשיחה מסוגלים להבין מה כואב לשני. מדברים מתוך כאבים ולא רק מתוך ראציו. אותה קבוצה ראשונה הסתיימה סמוך לבחירות. המשתתפים אמרו: אני הולך להשקיע הכול בנצחון הצד שלי, ואחרי שננצח (כמובן, אנחנו ננצח) אשב ואחשוב מה מרגישים הפרטנרים בקבוצה ומה הכאב שלהם. זה דבר גדול. יותר מאשר להבין את הנימוקים שלהם". הוא מספר שנשאל פעמים רבות אם מישהו שינה את דעתו בקבוצה, כשהכוונה היתה לשאול אם מי מבין המשתתפים החליף את עמדתו: האם היה מי שחזר בשאלה, האם אדם ימני נעשה שמאלי. "זה לא קרה באף לא אחת מן הקבוצות, אך הדעות משתנות. אני ימני, אבל אחר. אני פתאום מגלה שהטיעונים השמאליים חדרו בלי שארגיש, פעפעו לתהליכי החשיבה שלי. בלי להרגיש, אני חושב גם על הכאבים של הצד השני".

מקום טבעי

מדבריו עולה, שהחידוש של 'בסוד שיח' הוא ביישום כלים קיימים של שיטות טיפול פסיכודינמיות בתחום חדש של הידברות ודיאלוג. לעומת זאת, בספר שהוציאה העמותה נעשה מאמץ ניכר להצביע על כלים ואמצעים ייחודיים שפותחו לצורך זה במיוחד, ולתאר אותם. "יש לי אמון קטן בטריקים. כלים טובים כדי לברר משהו פנימי, כאמצעי להתחבר. שורש המתודה והרציונל מאחורי כל הכלים הוא המחשבה שאנחנו חיים בכמה רמות יחד, או מתווכים בכמה רמות יחד. כשמפרידים את כל החוטים, יוצרים קשרים יותר משמעותיים בתוך כל הסבך… יש בעמותה אנשים רציניים מאוד, אנשים מרשימים. כך גם נצבר ניסיון, ונוצרים כלים באופן טבעי, אין ספק. זהו גוף לומד, שכל הזמן מזין את עצמו בניסיון ובידע. אבל העיקר הוא הניסיון לחשוב על התהליכים החברתיים ברמה עמוקה וליישם זאת תוך כדי דיאלוג".

נראה שאחד ממקורות הכוח של השיטה הוא התהליך שעוברים המנחים עצמם, במקביל לדינמיקה שמתרחשת בין המשתתפים. "בתחילה ראיתי עצמי כמי שעוסק בזה, לומד מזה. לקח לי זמן עד שהבנתי שאני בעצמי נמצא בתהליך, עד שיכולתי לראות כמה השתניתי. תוך כדי הפגישה גם אני עובר תהליך, גם אצלי נוצרים הרהורים. דרך מה שקרה בקבוצה הבנתי הרבה יותר לעומק את המשמעות של מה שקורה כאן". למעשה, בתהליך המקביל טמון אחד הסודות הגדולים שמניעים תהליכי שינוי טיפוליים בכלל. כל תזוזה שמתרחשת אצל המטופל משקפת תנועה שמתרחשת אצל המטפל. ההשתנות היא תמיד הדדית. כדי להביא לשינוי אצל האחר אתה צריך להיות מוכן להשתנות בעצמך. או בניסוח אחר, אם אתה אינך מוכן להשתנות סביר שתמצא שגם האחרים שמולך מתבצרים בעמדותיהם.

ברוך כהנא מדבר גם על החיבור האישי שלו לדיבור בין הקבוצות השונות. "המקצוע שלנו הוא מקצוע של דיאלוג. אנשים שמגיעים למקצוע הזה, חוץ מזה שהם מאמינים בדיאלוג הם גם זקוקים לו… כל אחד מגיע למקצוע מסיבה מאוד אישית. כחלק מהמערך הרגשי של איש טיפול בארץ, קשה לי לדמיין שאדם לא מתמלא רצון להבין מול מי הוא נמצא, להכיר ולשמוע. ודאי עבורי, שעברתי כל מיני גלגולים. אני לא בא ממשפחה דתית. משהו בין חילוני מתון למסורתי מתון, חינוך ממלכתי. אני לא זוכר שהיתה עוינות כלפי דתיים, אבל לא הייתי חלק מזה. היתה לי סקרנות כלפי דתיים ולכן אולי גם הייתי לדתי. הסקרנות ממשיכה גם היום. אני חי מתוך ניסיון לאחות קרעים. תמיד זה מתחיל באיחוי של משהו בתוכי. אני לא מאמין באפשרות אחרת. בזרמים שיש היום, יש לי קשר מקצועי או אישי עם אנשים מכל זרם, ויש לי צד מסוים שנענה לכל זרם. כמעט כל עוינות שאני שומע ברדיו בכל כיוון אני, במובן מסוים, חווה זאת כעוינות אישית כלפי. אני מזדהה עם התוקף ועם המותקף. ברמה קיומית הדברים מאוד רלוונטיים לי. ההתעסקויות האלה, אני חי אותן. זו אחת הסיבות שחשבתי שאני לא אעבור תהליך ואחת הסיבות שכן עברתי תהליך. באיזשהו מקום 'בסוד שיח' זהו מקום מאוד טבעי לי".

הוא מדבר על הניסיון לאחות קצוות כהתמודדות פנימית עם קצוות מרוחקים בתוך האישיות של הפרט. דברים אלה קולעים, לדעתי, לתחושה של רבים היום. יצירת זהות היום הפכה לתהליך מסועף ומורכב. הניסיון לחיות עם מגמות סותרות או כיוונים שונים המתקיימים בתוך כל אחד עשוי לפתח אצל האדם רגישות ועומק, אך החיים מתוך ניסיון מתמיד לגשר בין ניגודים דורשים גם משאבים נפשיים רבים. אולי גם ברמת השיח התוך-אישי יש מקום לחשוב על פיתוח יכולות השיחה בין החלקים השונים, במקום התנגשות.

ברוך כהנא כותב בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "שבירה ותיקון כפרדיגמה לפסיכופתולוגיה ופסיכותרפיה". גם עבודה זו נעשית מתוך דיאלוג בין שתי שפות, מדעית וחסידית, ובניסיון לבדוק מה הן יכולות יחד לתרום ליצירת הבנה מורכבת של תופעות נפשיות. "העבודה היא ניסיון להתמודד בו-בזמן עם המשבר בעולם היהודי והמערבי, משברים קשים וכואבים. הפריה הדדית בין שני תחומים אלה יכולה להיות משמעותית. הכוונה היא לא למצוא או להראות שגם חכמינו חשבו על הכול, ואפילו קודם, אלא לעסוק בשאלות ממשיות שאין עליהן תשובות טובות, לדעתי (אולי בעידן המודרני חשבו שיש תשובה, אבל בעידן הפוסט-מודרני כבר לא חושבים שיש). מושגים מהעולם החסידי – אם נחלצָם מהקיפאון שבו הם אחוזים וננסה לחשוב עליהם כמשהו שפתוח לעיבודים – אני מאמין שאפשר יהיה להיעזר בהם בהתמודדות עם שאלות רלוונטיות להיום ובהתמודדות עם שאלות מהחסידות, כמו: אם כל מה שמתרחש בנפש הוא ביטוי לאור הגדול של הנשמה, איך זה שיש רע? זה נכון ברמה הפילוסופית, לעולם, וברמה הפסיכולוגית, לכל אחד. איך זה שהטוב העצום הזה, שאינו מוגדר, מתעוות בצורה כזו שזה מגיע לכך שאנשים סובלים, שאנשים נאבקים למען יכולתם לעשות טוב, לחיות בטוב, באושר. הצבת השאלה, בהגדרה, היא חסידית. אני מנסה לקשר זאת לשאלה שמעסיקה את הפסיכופתולוגיה המודרנית: מה היא פתולוגיה נפשית? מתי פתולוגיה היא פתולוגיה? האם יש כאן מודל שכל אחד כפוף אליו? בהצבת שתי השאלות יחד אפשר לראות, שהתשובות לאחת מהן רלוונטיות גם לאחרת… זה גם דומה לניסיון לחבר עולמות בצורה דיאלוגית. גישה יהודית תהיה למצוא להם מקום משותף, תוך צמצום הדדי. ברמה פילוסופית מקומות כמו ארץ-ישראל, שקיימות בהם התנגשויות תרבותיות בין מערכות של ערכים, אלה המקומות הכי פוריים. כל יצירה בעולם נוצרה ממקום שהיתה בו התנגשות. היכולת לראות בהתנגשויות את פוטנציאל החיים הגלום בהן היא יכולת מורכבת מאוד, להבנתי. יכולת גבוהה אף מזו נדרשת כדי לגלות, איך ניתן לתעל את ההתנגשויות הללו ליצירה במקום להרס".

בסיימי את שתי השיחות הללו, הנחתי את הרשימות שלי בתיק והרגשתי שהוא התמלא בדברים טובים. שמעתי דברים שיש בהם מין לחלוחית לנפש. ייתכן אפוא שהשיח הצחיח והצר שנרתעתי ממנו הוא עניין לעצמו, ואינו קשור קשר בל-יינתק לדיבור על ענייני השעה. זוהי שאלה מעניינת, למה קל לנו להגיע לשיח אטום כזה בתחומי האקטואליה, ולמה אנחנו יותר מצליחים להישמר ממנו בתחומים אחרים. אולי, כפי שהציע ברוך כהנא, לאקטואליה יש מסווה של רציונליות. אולי בשיחה בתחומים אחרים, שבהם אנחנו יותר מודעים לקיומם של רגשות, אנחנו מצליחים להגיב טוב יותר לזולת, להקשיב מעט יותר. ואילו בשיחות על פוליטיקה משתלט על השיחה רודן פנימי קטן שסוף-סוף קיבל את ההזדמנות שלו לדבר, לדבר ולא להקשיב, לא להתפשר, כי הנושא הזה הוא רציונלי ואובייקטיבי לגמרי.

אולי אחת העדויות המשכנעות ליעילותו של התהליך של 'בסוד שיח' היא החיבה הרבה, שבה יונה רוזנפלד וברוך כהנא דיברו זה על זה. השניים נפגשו במהלך פעילותם בעמותה, ואף הנחו סדנאות יחד. וכפי שאמר ד"ר רוזנפלד, "יש אהבה בינינו, ולא היינו מכירים מעולם. אלמלא נפגשנו כך, לא הייתי מגיע לעבוד עם אדם כמוהו". בעצם, ייתכן שמעל לאפשרות לשוחח עם השונים ממך על נושאים שנויים במחלוקת מרחפת השאלה הקטנה: "למה לטרוח?". המצב הפוליטי כיום אולי מורה על כך שיש לטרוח מפני יראה. יראה מהתוצאות החמורות שיש לעוינות, לאלימות ולהתנכרות בין פרטים וקבוצות. תשובה נוספת שהתחוורה לי במהלך המפגשים המתוארים היא שאולי כדאי לטרוח גם בגלל האהבה ובגלל השימחה. מסתבר שיש הרבה שימחה בפגישה, בהקשבה, בלמידה משותפת, באפשרות לצמיחה, ובייחוד מתחת לסלע, במקום שבו לא ציפינו לכך כלל. נראה שכשנוצרת הבנה בין נפרדים ושונים, ובטח בין רחוקים ומבוצרים, הנפש שמחה.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 10: "יחסים מסוכנים – החברה הישראלית והמתנחלים". לחצו כאן להזמנת הגיליון