ארץ אחרת

צילום: ענבר זעפרני

עלי להודות שהעלייה לא היתה לי ולהוריי צעד מחושב, בדוק ומתוכנן. לאחר שורה של צרות שהתרגשו על משפחתנו עקב השתוללות הפשע ברוסיה, לא נסענו משם אלא ברחנו.
כשהסחטנים עלו שוב על עקבותיו של אבי, אשר ניסה ללא הצלחה לעסוק במסחר ברוסיה, ודרשו ממנו סכום כסף דמיוני שלא היה בידו, לא נותרה לנו ברירה אלא לעזוב את המדינה. למרבה הצער, במדינה הגדולה בעולם לפושעים הפליליים יש יותר זכויות ואפשרויות מאשר לאזרחים שומרי חוק. אם אדם פותח עסק משלו, הוא אינו יכול להימנע ממגע עם עולם הפשע. זהו חוק לא-כתוב שהמציאות מצייתת לו. ואמנם, ברצוני לספר על המקרה שלי…
*
פטרבורג-לנינגרד, שדרות לנין, בניין של חמש קומות בעומק החצרות. אמצע מארס. השלג נמֵס והופך לדייסה אפרפרה גועלית. אנחנו עומדים בחדר המדרגות, ליד החלון. גם לשמים גוון אפור.
"בני", אומר אבי ומועך את הסיגריה בידו, "אתה מבין לאיזה מצב נקלענו?".
אני מהנהן:
"כן, אבי".
"לא נוכל עכשיו להישאר כאן", הוא ממשיך. "נוכל להמשיך לעבור מדירה לדירה, כמו שעשינו עד עכשיו, אבל במוקדם או במאוחר הם שוב ימצאו אותנו. איננו מוגנים במדינה הזאת".
אני מהנהן שוב.
"יש רק ברירה אחת: לנסוע מכאן. לחוץ-לארץ".
אני מצית סיגריה.
"יש רק ארץ אחת שתוכל לתת לנו מקלט במצב שנוצר. אתה מכיר אותה. זאת ישראל".
אבי עושה אתנחתא. תגובתי השתוקה פירושה עיכולו של כל זה.

"גרישָׁה, אתה כל הזמן מביט הצדה. אולי קרה משהו?". "לא, אולג אברמוביץ', הכול בסדר".אני נוסע לביתו של החבר, כבר חושך מצרים. אני שופך לפניו את לבי. סֶרגֵיי אומר: "תוכל להישאר כאן כל השבוע, אם תרצה. כאן אתה מחוץ לסכנה". "סֶריוֹגָה, לא אוכל להשאיר את ההורים לבד להרבה זמן"

כשהאדמה מתחילה להישמט מתחת לרגליך

"אמא ואני, אנחנו מבינים כמה קשה לך עכשיו", אומר הוא ומזעיף את גבותיו. "אבל תאמין לי שגם לנו לא פחות קשה. אני מבין שאתה קשור לאוניברסיטה, לחברים שם, ובכלל, מי יכול למנות את הכול? אתה רשאי להחליט בעצמך. אני לא רוצה ללחוץ עליך בשום דרך. אבל עכשיו כבר מדובר בעניין של חיים או מוות. חיים או מוות, פשוט כך".

"איננו רוצים לומר", מוסיף אבי, "שניאלץ לנסוע מכאן לתמיד. יעבור זמן, ואם תרצה לחזור, אני מבטיח לך שאיש לא יערים בדרכך מכשולים. אבל שנה, שנה לכל הפחות, אנחנו מוכרחים לנסוע מכאן לשנה. אני אישית לא אשוב עוד לכאן. אני שונא את המדינה הזאת. היא לקחה ממני כל מה שיכלה לקחת. אבל אתה אדם מבוגר ובעל הכרה עצמאית, ואני מכבד את זכותך לבחור".

אני מביט בחלון. כן, מזג-אוויר גועלי, מה יש לדבר.
"אבל תבין גם אותנו", המשיך אבי, מעוּדד משתיקתי. "אם נצטרך עכשיו להיפרד ממך… אמא ואני לא נעמוד בזה. כל עוד אנחנו בצרה כזאת, מוטב שנהיה ביחד. אחרת לא נעמוד בזה…".
אבל איני זקוק לנימוקים נוספים. אני שומע את קולי, שכבר אמר:
"טוב".
… באותם ימים הבנתי מה זה אומר, שהאדמה מתחילה להישמט מתחת לרגליך. אנחנו עוזבים את הכול, אנחנו בורחים. ביום הראשון מצאנו מפלט אצל משפחה של מכרים. במשך היום עוד ישבתי בהרצאות ולא ידעתי איפה אלון הלילה, וחששות עמומים שוטטו במוחי ומלמלו, שאין לדעת אם בכלל אלון היום במקום כלשהו. השיחה הזאת התקיימה ביום המחרת.
אצל המכרים נעשה צר המקום. יש להם דירה צפופה של שני חדרים, שני ילדים, ונוסף לזה פתאום גם אנחנו שלושתנו. מטעמי התחשבות, כביכול – אף על פי שבעצם מתחשק לי להיות קצת לבד – אני מצלצל לחבר ומבקש שירשה לי ללון אצלו. סֶרגֵיי, כדרכו תמיד: "על מה יש לדבר?", אף על פי שהוא מרגיש שהפעם יש דברים בגו. אני יוצא אל הרחוב. עוד שלשום התהלכתי בשלווה בכל רחבי העיר, ועכשיו עיניי משוטטות בחוסר שקט והראש מסתובב מאליו לאחור בתדירות קבועה. נדמה לי שכל אדם הוא אויב פוטנציאלי. נדמה לי שבכל מכונית, חונה או נוסעת, אורבים הציידים שבחרו להם אותי ואת משפחתי בתור טרף. הו, כמה ערני נעשיתי במהלך השבוע הזה! פיתחתי מיומנות לחמוק ממעקבים כמו מרגל מקצועי.
בדרכי אל החבר אני עוד קופץ למורה שלי לאמנות התיאטרון לשעבר, אוֹלֶג אברמוביץ'. מוסר לשיפוטו מחזה שכתבתי. אנחנו משוחחים. אני משתדל ללבוש ארשת אגבית ויומיומית. רק שההורים מתקשרים כל עשר דקות.

"גרישָׁה, אתה כל הזמן מביט הצדה. אולי קרה משהו?".
"לא, אולג אברמוביץ', הכול בסדר…".
אני נוסע לביתו של החבר, כבר חושך מצרים. אני שופך לפניו את לבי. סֶרגֵיי אומר:
"תוכל להישאר כאן כל השבוע, אם תרצה. כאן אתה מחוץ לסכנה".
"סֶריוֹגָה, לא אוכל להשאיר את ההורים לבד להרבה זמן".
"אני מבין. תראה בעצמך".

יום המחרת הוא יומי האחרון באוניברסיטה. לא מצליח לקלוט את הלטינית ואת תולדות ספרות ימי-הביניים. אחר-כך אני נוסע לעבודה, גם בפעם האחרונה. בכל זאת, העיסוקים היומיומיים מסיחים את הדעת.

הוריי באים לקחת אותי. מתברר שביקשו לבדוק אם אין אחרַי מעקב עוד מהאוניברסיטה. לא גילו שום דבר.

לפני הגָעָתי לדירת המכרים הבאה בתור, אחת מני רבות, אני מספיק להצטלצל עם חבר מהאוניברסיטה ולהיפגש איתו. הקמנו ביחד מועדון ויכוחים: אני, הוא ועוד שני ידידים משותפים שלנו. אני משתדל לדבר בצורה מפורטת ככל האפשר. מחבר בו-במקום אגדה לשאר תלמידי החוג שלי באוניברסיטה: עשיתי סקי, שֶׁבר רציני, בית-חולים, טיפולים, ולכן נעלמתי. מישָׁה מבטיח להפיץ את האגדה בקרב הציבור. אני אומר שאחר-כך אמציא משהו יותר טוב. אני והוא הולכים עד הטיילת ונפרדים שם, מפני שאינני יודע מתי יזדמן לנו להתראות שוב.

אחרי שבועיים של נדודים אנו שוכרים דירה בפרבר של העיר. תחילה חשבנו, כמה שיותר מהר. עכשיו הוריי חושבים, בצורה כמה שיותר יסודית. הוויזות של כולנו, לכל מקום שהוא, פג תוקפן. אם כן, עלייה. בסופו של דבר, הרי אנחנו יהודים, לא?

כעבור ימים אחדים אנחנו נודדים אל מחוץ לעיר. שם האוויר צח, והחורף עוד מחזיק מעמד. וגם הים מתחת לאף. בדרך כלשהי, זה נוטע בך שלווה. אפשר לדמיין שאתה בחופשה. המרדף כבר פחות מטריד אותי, אבל אבי מדמה לראות אויבים בכל מכונית הקרבה אל הפנסיון. אני מנסה להרחיק אותו מהחלון שבקומה הראשונה, אך לשווא.
אחרי שבועיים של נדודים אנו שוכרים דירה בפרבר של העיר. תחילה חשבנו, כמה שיותר מהר. עכשיו הוריי חושבים, בצורה כמה שיותר יסודית. הוויזות של כולנו, לכל מקום שהוא, פג תוקפן. אם כן, עלייה. בסופו של דבר, הרי אנחנו יהודים, לא?

מקום ירוק

ע-לי-יה. מילה חדשה שאני לא מורגל בה.
הביקור הראשון: בקונסוליה, באפריל. אין שם שום שלט מאיר עיניים. שלטים כאלה לא תמצא בשום מוסד יהודי בפטרבורג. במעמקי החצרות, מאחורי דלת הכניסה ועליה כתובת באנגלית "ייעוץ משפטי", בקומה האחרונה, ואפילו שָׁם על הדלת תלוי רק מגן-דוד, ללא שם.
את המבקרים בקונסוליה בוחנים בשבע עיניים. בודקים אפילו את הטלפונים הניידים. אנשי הביטחון הם בחורים רוסים פשוטים, לא מתוסבכים. מבינים את מלוא האחריות.

בחדר ההמתנה יש די והותר אנשים. אנחנו מחכים שעתיים בערך… מקבלת אותנו עובדת מבוגרת שמביטה בנו בחומרה ומתחקרת בפרוטרוט, אחר-כך נותנת לנו טפסים. כן, לסדר ויזה זה טירחה רצינית. חבילת הטפסים עבה מאוד. ממלאים לפי הבכורה במשפחה. אבי זוכה בחלק הארי, הוא אפילו טועה בגלל העצבנות ובכל זאת מחליט לתקן, בחשש-מה. לא רחוק מאיתנו יושב זוג של זקנים, שניהם רופאי שיניים. את הטופס ממלאה האישה, הבעל מפלס את דרכו בנקישת מקל אל מפת ישראל ומתבונן בה בריכוז. כעבור חצי דקה הוא קורא:
"רַיֵיצ'קָה, תביטי לאן אנחנו נוסעים: זה מקום ירוק!".
"אז אם ככה, נגור במקום ירוק", משיבה זוגתו וצוחקת. גם כולם מסביב מחייכים.
כעבור חודש נצטרך לחזור לכאן. צריך לסדר עוד המון מסמכים.

והנה מדור הוויזות ואישורי היציאה מהמדינה, שממוקם באותו בניין עם המִנהלה האזורית של משרד הפנים. זה כבר לא הקונסוליה, זה סיפור אחר. הדלת שבעדה מוסרים את המסמכים ומקבלים את הדרכונים הסתתרה לה בכוך צר, והדוחק שם עצום. מעת לעת מישהו חש ברע. זה אומר שזהו אדם חלש, לוקחים אותו משם. הרוב העצום הם אנשים שבאו לרוסיה מרפובליקות ברית-המועצות לשעבר. המולדת אינה רוצה לקבל אותם, ומתעמרת בהם ככל יכולתה. הם מבקשים להתקבל כאזרחים במדינה שלהם. הם רוסים, אבל היחס אליהם יותר גרוע מהיחס אל השאר: מהגרים או אנשים המבקשים לצאת את גבולות המדינה. וכולם מבקשים להתפרץ אל הדלת הזאת, שמאחוריה יושבות כמה דודות גסות רוח. צריך לראות את זה במו עיניך; עוד יותר פורה להיות חלק מההתרחשות.

רוח, קור, לכלוך, עלווה דאשתקד, אך במקומות אחדים כבר מוריק איזה עץ או שיח. נדמה שהתחיל האביב, ואני בכלל לא הבחנתי.

משפחתנו ממשיכה לעבור ממקום למקום. במחצית השנה האחרונה עמדתי בשבעה מעברי דירה. רכשתי ניסיון שאין מועיל ממנו בכל הנוגע לאריזה, דחיסה, העמסה, פריקה וכדומה. נדמה לי שהייתי יכול לעבוד כסבל מקצועי. השרירים שלי התחזקו, קניתי לי סיבולת כשל אצן אולימפי ואני יודע את מצוות הסבלים העיקרית: אין מילה כזאת, "לא נכנס". שום מטען לא יעורר בי היסוס, איני מאבד עשתונות גם למראה משאית מלאה חפצים. ורק מפעם לפעם מקלל בלבי את סבי ואת סבתי, שכינסו ספרייה כל-כך מקיפה…

בסוכנות חילקו לנו ערימה שלמה של כל מיני חוברות לעולים חדשים, ואז שאלו: לאן בדיוק אתם נוסעים? התברר שאיננו יודעים. הרי לא משנה לנו, בעצם. העיקר עכשיו – לצאת מכאן – אף על פי שאומרים שבאר-שבע עיר לא רעה – אולי לשם – עובדת אחת נמרצת ניגשת אלינו ומספרת שיש ארגון המספק לעולים דיור חינם למשך שבועיים, עד שימצאו להם דירה. מה שמו של הארגון? 'השגרירות הנוצרית בירושלים'. נוצרית? נוצרית מאיזה סוג בדיוק? כזאת שמאחדת בתוכה את כל הזרמים. הם לא יתחילו להטיף לנו? לא לא, שומו שמים, הרי זה אסור. אה, אם ככה, בסדר. אז ניסע לירושלים. בכל זאת עיר הבירה (אף על פי שבמפות הרוסיות עד היום מסומנת תל-אביב).

כבר אוגוסט. יום הנסיעה קרֵב ללא רחם. מצטבר מטען ללא גבול ומידה. כך או אחרת, לא נוכל לקחת איתנו את כל הדברים בבת-אחת. חלק מהם אנו מחלקים עד בוא העת בין חברים ומכרים, את הספרים לוקחים אל מחוץ לעיר.

12 באוגוסט, היום האחרון לפני הטיסה. אני משתדל לפגוש את כולם. חברי מועדון הוויכוחים מתכנסים ליד תחנת הרכבת התחתית 'פֶּטרוֹגרַדסקַיָה' והולכים לקנות מודם. המודם יהיה משותף כי כולם זקוקים לו, וכל אחד תורם את חלקו הכספי. גם אני תורם את חלקי, אף על פי שאינני יודע מתי עוד יזדמן לי להשתמש בו. לפרידה אנו מצטלמים, כולם ביחד וכל אחד לפי התור: למען ההיסטוריה, כביכול. אַנדרֵיי, שעד עכשיו דיברתי איתו דרך האינטרנט, תוחב לידי קלטת של בַּשׁלַצֶ'ב (כדי שלא אשכח את המוזיקה שלנו בישראל) וגם כפל דפים משובצים ממחברת. שיר. לא ידעתי שאנדריי כותב שירים. אני ממהר לפתוח את הדפים, אבל הוא עוצר בעדי:
"חכה. תקרא במטוס".

אני עוד מספיק לקנות סיגריות, קפה ותה (שָׁם כל זה יקר, לפי השמועות), ולקפוץ אל עבודתו של סֶרגֵיי. שש וחצי, הוא כבר מסיים. אנו מזמינים בקבוק של בירה כל אחד ומתיישבים בכיכר מַנֶז'נַיָה. בזמן שאנו מדברים מצלצל הפלאפון שלי ואמי מתעניינת בכעס, מתי אני מתכוון סוף-סוף להגיע, יש לנו עוד המון דברים לארוז. סרגיי ואני נפרדים. אני מאמין שלא לתמיד.

13 בחודש, ערב. בשתי מכוניות עמוסות מטען לעייפה אנו קרבים לנמל התעופה 'פּוּלקוֹבוֹ'. את המטען העיקרי העמסנו על עגלה גדולה. הוא הצטבר לכדי הר שלם. עגלה נוספת עמוסה בתמונות מהאוסף של אבי. בתור לבדיקת המכס אני מסובב לרגע את ראשי מֵהַר המטען. מיד ניגש אלי בחור בחליפה אפורה ומשנן לי שלא אחלום, אחרת עוד חס וחלילה מישהו יוסיף משהו למטען. אני לא מספיק לומר מילה, והבחור כבר נעלם באותה מהירות שבה הופיע. אני מתבונן בהמון המצטופף סביב תחנת המכס ומגלה עוד כחמישה איש בני מינים שונים, באותן חליפות אפורות. פתאום אני תופס שאלה אנשי הביטחון הישראלים.

עובדי המכס שניים במספר: אחד יותר מבוגר ובעל פנים חמוצים, השני יותר צעיר ויותר חצוף. הוא פולט למראה מבצר התיקים והקופסאות שאני מגלגל בעזוז אל שולחנו: "טוב, בזה אנחנו ננבר עד מחר בערב…". משהו בתוכי ניתַק. בוחן, נובר בתוך הקופסאות: "אהה… את זה לא אתן להוציא… בקשר לזה עוד צריך לברר…". אבל כל חפץ מלוּוה אצלנו במסמך, הכול ללא רבב. עובד המכס חורק שיניים ומשחרר את המטען שלנו לחופשי. התעכבנו בבדיקת המכס יותר מכל השאר. נוסף לכך, כשמעמיסים את הטובין האלה לתוך בטן המטוס, מתברר שעברנו בהרבה את גבול המשקל המותר.

עולים חדשים

לבסוף מַעֲבר אל מעבר לגבול, בזה אחר זה. הכול בסדר. כבר איננו ברוסיה, אפשר לומר.
אחד בלילה. עלייה למטוס. מזמן לא טסתי באוויר. אני מפלס את דרכי בין הכסאות, בידיי שני תיקים וגיטרה. בקושי רב דוחס חלק מהדברים אל המדף העליון, שכבר בלאו הכי אין בו מקום. מתיישב ליד זוג מבוגר. האישה שואלת אותי משהו, ככל הנראה בעברית. עברית אינני יודע, ומנסה לדבר איתה באנגלית. אני עייף מאוד. בעלה אומר לי ברוסית:
"אינך ישראלי?" (כאילו שזה לא ברור בלאו הכי).
"לא, אני עולה חדש".
"אה, עולים חדשים?", הם מחייכים כמבינים עניין.
"סלח לי, גם אתה הגעת בזמנך מרוסיה?".
"לא. נולדתי בפולין. שמי יוסף", הוא מוסיף.
הוראה להדק חגורות. על מסך הטלוויזיה במטוס משדרים איזה תשדיר ישראלי, אבל איני מצליח לראות מה בדיוק.
"אני כבר כמעט מחצית המאה בישראל", מכריז יוסף בארשת של חשיבות. "אשתי ואני גרים באשקלון. אתה מכיר את אשקלון?".
"כן, שמעתי. זה ליד הים?".
"כבר ביקרת בישראל?".
"לא", אני מודה בגילוי לב, "אף לא פעם אחת".
יוסף מצקצק בלשונו:
"ואשתי ואני היינו עכשיו בפטרבורג – יש לכם עיר מאוד יפה – ולאן אתה נוסע בישראל?".
"לירושלים".
"הו", מהנהן יוסף בראשו, כמאשר. "לירושלים? יוצא מן הכלל…".
גם אשתו מהנהנת בשביעות רצון ואומרת משהו…
"לבד?", מתעניין הוא בסבר פנים חמור.
"לא, עם ההורים. הנה הם יושבים שם".

אני כבר נוטה לסיים את השיחה, אבל יוסף אינו נוטה לכך כלל ומתחיל להמטיר עלי שאלות, כאילו כבר עורך לי ראיון קבלה לעבודה. אני מתאמץ להשיב תשובות כמה שפחות מפורטות, כדי לא לאפשר לשיחה להתפתח. אילו רק הייתי מצליח לישון…

בינתיים המטוס ממריא. אפילו איני יכול להציץ באשנב העגול: יוסף ואשתו חוצצים בין העיר שבה נולדתי וגדלתי לביני. כן, קל להם, הטיילים. אנחנו טסים.

כל עוד יוסף מציק לי בשאלות שלו, הדיילות מתחילות לחלק אוכל. אפשר לבחור בין אומלט לבלינצ'ס. אני כבר פותח את פי כדי לומר "אומלט", אך יוסף מקדים אותי ומזמין בשבילי בלינצ'ס. אני לוקח גם כוס של קפה, השלישית במהלך היממה האחרונה. בין כה וכה לא אישן הלילה. לאחר סיום ארוחת הערב (או שמא ארוחת בוקר? צהריים?) אני מסדר במתינות, כדרך האירופים, את כלי האוכל המלוכלכים ומחכה שייקחו אותם ממני. יוסף ואשתו טומנים בזהירות את הכלים החד-פעמיים בשקית.

"למה אתה לא לוקח?", הוא שואל. "קח, זה עוד יועיל לך".
"יוסף", אני מתגונן, "אבל הרי זה הרכוש של החברה, אפשר לומר… חוץ מזה, יש לי מזלגות וכפות כאן איתי, אין לי צורך…".
"קח, קח", משנן יוסף. "להם יש דברים כאלה בשפע, ולך זה עשוי להועיל".
"יוסף, יש לי – המממ – עקרונות משלי בכל הנוגע לזה. לא אקח".
יוסף פלט צחקוק קצרצר ושׂח:
"תלמד לחיות".
צר לי, אני לא מצליח ללמוד.

המטוס טס בשמי הלילה. הנוסעים מתנמנמים בזה אחר זה. לי משום-מה לא מתחשק עוד לישון. אני פותח את התיק, לוקח את דפי המחברת וקורא את השיר שכתב אַנדרֵיי. השיר יפה. אחר-כך מרכיב את האוזניות ועולה על גל שמשדרים בו אריות קלאסיות.
אני כבר מנמנם, כשיוסף דוחף אותי בכתפי. מתברר שאנו כבר קרובים למקום היעד.
"תראה", הוא מצביע בידו על האורות שמעבר לאשנב העגול. "ארץ-ישראל".
זאת הסיבה לכאב האוזניים שאני חש. אנו מנמיכים טוס.
מגע הגלגלים באדמה. נחתנו. אנו נוסעים לאורך נתיב ההמראה. זהו, עצרנו. אנחנו חוטפים את הדברים ומפלסים לנו דרך אל כבש המטוס.

הרושם הראשון: חם מאוד. סאונה של ממש. אני ממהר לחפש עם התיקים מחסה בתוך אוטובוס ממוזג. אבי השעין את כף ידו על ציפוי הבטון, ופניו מביעים עייפות ואושר.
ליד הכניסה לנמל התעופה גדלים צמחים טרופיים משונים למראה. סימן שזוהי באמת ישראל. בכל זאת הגענו.

ברוכים הבאים הביתה

בדיקת מכס. מאחלים קליטה מוצלחת. גם זוהי מילה מתוך אוצר מילים חדש עבורי. קבוצת עולים שֶׁמונה 18 איש עוברת לאולם מיוחד, אשר פרט לשורה של כורסאות ותאים שבהם מקבלים את פני הבאים, יש בו גם מיץ וכיבוד. על הקיר כתוֹבות בארבע שפות: "ברוכים הבאים הביתה!" – ברוסית, באנגלית ובספרדית. ובעוד בשפה אחת, לא מובנת. היירוגליפים סתומים. הם מעוררים בי חשש. זו עברית. מכל העברית אני יודע רק "אל"ף, בי"ת, גימ"ל", וגם זה משמיעה. אף על פי שיודעי דבר אומרים שזה הדבר החשוב ביותר בשפה.

סוף לעניינים הפורמליים, קיבלנו את הכסף ואת המסמכים. ליתר דיוק, מסמך אחד לשלושתנו, דבר שמעורר אצלי תהייה קלה, אך מי יודע, נראה שככה צריך.
אנחנו ממהרים לאסוף את המטען. נראה שהכול הגיע, אבל מסגרות התמונות והזכוכית שעליהן נשברו. הדבר מצער את אבי. מה לעשות, כנראה זה קרה כשהשליכו אותן על הסרט הנע, הרי הם לא מסתכלים. עכשיו המטען שלנו ממלא שש עגלות, עד למעלה. הפקידים מזרזים אותנו, צועקים שהזמן דוחק. אנו נחפזים לדחוף את טור העגלות החוצה.
לידנו אנחנו מוצאים עוד משפחה אחת, משפחת בַּאצִ'י. אמא, דודה ושני ילדים, אח ואחות. לבן קוראים וַאניָה, הוא כבר בן 13, ובבואו לישראל יש לקרוא לו אריה ולא ואניה. לֶנָה בת השבע הופכת אף היא אוטומטית ללאה.

מחכים זמן רב להסעה המובטחת. האוויר סמיך ולח מאוד. אבל הנה מגיעים שני נהגים-סבלים, מיני-וואן אחד ומכונית נוסעים אחת. הם סוקרים את המטען במבט, מתייעצים ביניהם בעברית וזה מהם שהוא יותר שמן ויותר פעלתן, פוקד להעמיס. רק אז אני מבין שעד עכשיו לא העמסתי אלא סתם השתעשעתי. אבל התוצאות מדהימות. השניים הצליחו לדחוס אל תוך המיניוואן את כל המטען ואת שבעת הנוסעים. מכונית הנוסעים ונהגהּ השחום השתקן נוסעת ריקה, כלעומת שבאה. משפחת בַּאצִ'י לא כל-כך מרוצה מזה, ולי, שוב, לא משנה. העיקר שנגיע לאן שהוא, ולא משנה איך ובאיזה כלי תחבורה.

משפחתנו ממשיכה לעבור ממקום למקום. במחצית השנה האחרונה עמדתי בשבעה מעברי דירה. רכשתי ניסיון שאין מועיל ממנו בכל הנוגע לאריזה, דחיסה, העמסה, פריקה וכדומה. השרירים שלי התחזקו, קניתי לי סיבולת כשל אצן אולימפי ואני יודע את מצוות הסבלים העיקרית: אין מילה כזאת, "לא נכנס". שום מטען לא יעורר בי היסוס, איני מאבד עשתונות גם למראה משאית מלאה חפצים

אבי מנהל במושב הקדמי שיחה ערה מאוד עם הנהג. האנגלית של אבי גרועה, וחיים (הנהג) למעשה בכלל לא יודע אותה. משום כך הוא מרבה להשתמש במחוות ידיים ובהבעות פנים, וזה מעביר בנו שוב ושוב רעד, כי הדרך אינה ישרה ביותר והמהירות גבוהה למדי.
אני מביט בחלון. לרגע נדמה לי שאני נוסע דרך מיצר קַרֶליָה ולא בישראל, אבל אז אני משפשף את עיניי ומבין שפשוט התעייפתי יותר מדי. זה אמנם יער, אבל לא אותו יער. העצים לא אותם עצים. ההרים נמוכים ודמויי חרוט. הנוף כולו מפוספס.

"סבא וסבתא שלי לבוא רוסיה…", שומע אני את קולו של חיים, שמקטע את המשפטים האנגליים לאלפי רצועות. "הם מטשקנט. אבל אני לא לדבר שום רוסית… רק 'חַראשוֹ' ו'ספַּסיבָּה'…".

איך אומרים שמנת בעברית

הנוף מעבר לחלון כבר לגמרי אוריינטלי. אנחנו קרבים לירושלים… מה, כבר? אפילו לא תיארתי לי שהארץ כל-כך קטנה. הנסיעה לבית הקיט היתה אורכת יותר זמן. אני משתוקק להזין עיניי בעיר הנצח, אך השינה גוברת עלי בלי משים. סטופ, הגענו.

יום שלם אני משלים את שעות השינה החסרות בווילה של הנוצרים. אנשים נחמדים מאוד. על הבית משגיח זוג צעיר, מקסים ואירָה. חוץ מזה, באה לכאן כל יום אישה בשם סבֶטלַנָה, ומוודאת שהכול בסדר. ביום המחרת – מסע לחנות הקרובה ביותר, לקנות מצרכים. שוב הכתובות הסתומות והמפחידות האלה. אני כבר שמח למראה האותיות הלטיניות, כאילו הורגלתי אליהן מקטנותי.

"אירָה, ומה זה? איך קוראים לזה? וכמה זה עולה? ואיך אומרים שמֶנת בעברית?".
כן, ככל שאתחיל ללמוד מהר יותר את השפה, כן ייטב.

אני מטייל בפארק ברמת-דניה. הכול מתנהל על מי מנוחות. אנשים מדברים, צוחקים ואפילו עורכים פיקניקים… אם תראה אצלנו את רצועת החדשות המוקדשת לישראל, רק פיצוצים, דם, פאניקה וזה הכול. צריך לראות הכול במו עיניך.

ביום המחרת סבֶטָה עורכת למשפחה שלנו טיול בעיר העתיקה. קטונתי מלתאר את הרשמים. רק הכותל קם לנגד העיניים. לבן ובוהק בשמש, מתחתיו אנשים. שיחים שלמים, הפורצים מתוך האבנים. בינתיים אני לא מעז לגעת. עומד במרחק של שניים-שלושה מטרים. מביט.

ירושלים גועשת. ישראל באמת קיימת, ועוד איך. גם אם ביקרת בה רק פעם אחת, הארץ יוצרת בלי משים זיקה עזה בינך לבינה. זיקה שאין להתירהּ. מפני שמתברר שישראל הארצית יש לה אותן תכונות כמו לישראל שבלבו של כל אחד מאיתנו. האם תוכל להיוותר ללא חלק מנשמתך? זה מאותם דברים שתמיד יהיו איתך.

תרגמה דינה מרקון

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן