ארץ אחרת

אמיל חביבי המוקדם והמאחר: "נשאר בחיפה"

עבודה: מירי גרמיזו

בתחילה היתה הספרות הערבית שנכתבה בארץ עם קום המדינה חיוורת וחסרת עצמיות. מגעה עם התרבות העברית שהתגבשה בארץ זו עצמה באותה עת היה רופף, ולמעשה לא התקיים אלא בשולי-השוליים. חלק חשוב מתושביה הפלסטינים של מדינת ישראל נותר באזורי הגליל והמשולש, ופה ושם גם בערים המעורבות, לרבות חיפה. אלה שנותרו בארץ היו ברוב המקרים כפריים עובדי אדמה והשכלתם של חלק ניכר מהם הצטמצמה, בקרב הגברים, לכדי ידיעת קרוא וכתוב בלבד; ובקרב הנשים הסתכמה אף בפחות מכך. המנהיגות המסורתית גלתה עם הגולים, ובאותו חלק של הארץ שנכלל בגבולות המדינה נשארו אך מעטים מבין המשכילים. משכילים אלה היו, בחלקם הגדול, קומוניסטים שתמכו, במצוות מוסקבה, בחלוקת הארץ על-פי החלטות האו"ם; פה ושם נותרו גם עורכי-דין ומורים ערבים בני המקום.

שום ניסיון להיכרות ישירה

המגעים עם התרבות העברית התפתחו עם חלוף השנים. תוכניות הלימודים בבתי-הספר כללו מעט חומר על ההיסטוריה והתרבות הערבית, והרבה חומר על ההיסטוריה והתרבות של ישראל והציונות. הדורות הראשונים של תלמידים ערבים שלמדו במערכת החינוך הישראלית קלטו משהו מן התרבות העברית. דור חדש של סופרים (בעיקר משוררים) צמח בסוף שנות החמישים, ביניהם משוררים עזי ביטוי כראשד חוסיין, סמיח אל-קאסם ומחמוד דרוויש. הם היו בוגרי החינוך ה"ישראלי", ושירתם, הגם שהיתה ערבית, נפתחה לקלוט מוטיבים וצורות מן הספרות העברית. חוקר מצרי, ד"ר ג'מאל אל-ריפעי, מרצה לעברית באוניברסיטת עין-שמס בקאהיר, פרסם בשנת 1994 ספר בשם "השפעת התרבות העברית על השירה הפלסטינית: עיון בשירתו של מחמוד דרוויש". החוקר מציג שורה של תכנים וסמלים בשירתו של דרוויש, שניכרת בהם השפעת התנ"ך ואפילו השפעתה של השירה העברית החדשה; מדובר לא במשורר עלום-שם, אלא במשורר הפלסטיני הנערץ ביותר, ששימש אף מעין שר תרבות ברשות הפלסטינית בשנות השמונים והתשעים. מחמוד דרוויש עזב את הארץ בשנת 1972 ושהה בארצות רבות, בעולם הערבי ובאירופה. שירתו פשטה צורה ולבשה צורה, אך ההשפעות הספרותיות שקלט בנעוריו מהספרות העברית לא נעלמו כליל גם משירתו המאוחרת. בפרק אוטוביוגרפי שכתב, סיפר דרוויש עצמו על היכרותו עם הספרות העברית ואפילו על אהבתו אליה, וזאת בזכות שושנה, מורתו לעברית ולתנ"ך בבית-הספר התיכון בכפר יסיף.

נציין כאן בצער, שבצד העברי של התרבות הישראלית לא ניכר שום ניסיון להיכרות ישירה עם הספרות הערבית שבכאן או בעולם הערבי. אמנם נכון הוא שבואם של סופרים יהודים כותבי ערבית מהארצות השכנות (ובעיקר מעיראק) והצטרפותם, בסופו של דבר, למעגל הספרות העברית גרם לפיתוח הנושא ה"ערבי" ביצירה העברית העכשווית. כוונתי לכתיבתם של סופרים כסמי מיכאל, שמעון בלס, שלמה זמיר ויואב חייק; אולם זיקתה העיקרית של הספרות העברית נשארה כשהיתה: ספרות אירופה ואמריקה.

אם נשוב לערביי ישראל, ניתן יהיה לומר שבשנות השבעים או קצת לפני כן התמצאותם בלשון העברית החדשה ובתרבותה גברה ביתר שאת. אחדים מהם אפילו שלחו ידם, ולעתים בהצלחה לא-מבוטלת, בכתיבה בעברית ובתרגומן של יצירות מהספרות העברית לערבית (וגם מערבית לעברית). בין אלה שכתבו ומוסיפים לכתוב יצירות ספרות בעברית בולטים אנטון שמאס (רומן, שירה, תרגום שירה), סלמאן מסאלחה (שירה בעברית ובערבית, תרגום שירה), נעים עריידי (שירה, פרוזה, תרגום שירה בשני הכיוונים), מוחמד גנאים (תרגום פרוזה ושירה, לרבות שלושה קבצים משירתו המאוחרת של מחמוד דרוויש לעברית). משוררים נוספים דאגו לפרסום קובץ או שניים משירתם בתרגום עברי (בדרך-כלל מעשה ידיהם של מתרגמים יהודים, וביניהם מישל חדאד, סיהאם דאוד, נידא ח'ורי, סעוד אל-אסדי ופארוק מואסי), ולא מניתי כאן אלא חלק מהנעשה בתחום זה. בפתח האלף השלישי לספירה ניכר בעליל רצונם של סופרים ערבים-ישראלים להשתתף באורח פעיל בחיי הספרות העברית, ויכולתם לעשות זאת מבחינת הלשון והמודל הספרותי הולכת וגוברת.

ברבות מהיצירות הערביות הנכתבות בארץ משתקף גם סוג אחר של מגע (או השפעה, אם תרצו). פה ושם אפשר להבחין במגע שניתן לכנותו "אינטרטקסטואלי". הסופר הנצרתי נאג'י ד'אהר, שאינו מן הבקיאים בלשון העברית, פרסם כמה סיפורים המעידים על רצונו לקיים דיאלוג נסתר עם הספרות העברית באמצעות היצירה הספרותית. באחד מסיפוריו, "השריפה", מסופר על שריפה שפרצה ביער ובעקבותיה נפל חשד המשטרה על צעיר ערבי שבעת השריפה בילה בנעימים עם נערה יהודייה מבית טוב, מרוקאי ככל הנראה. הבחור נרתע מלמסור למשטרה את האליבי שלו, מחשש שהצעירה תיפגע. וכך הופכת השריפה ביער, המזכירה את "מול היערות" של א. ב. יהושע, לדילמה של הצעיר הערבי. מוטיבים דומים נמצאים בשפע בסיפורת הערבית הנכתבת כאן, לא פחות מאשר בשירה.

המגע העקיף והישיר

להלן ברצוני להתמקד – ולוּ בקצרה – ביצירתם של שני סופרים ערבים מהבולטים בארץ, אמיל חביבי (1922-1997) ואנטון שמאס (נולד ב-1950), שהיא לדעתי דוגמה מצוינת הממחישה את שני סוגי המגע שהזכרתי: העקיף והישיר.

אמיל חביבי, שהיה ממנהיגיה הוותיקים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וייצג את מפלגתו בכנסת במשך כעשרים שנה, כתב מדי פעם דברי ספרות וביקורת כבר בצעירותו, אך החל משנת 1970 לערך הקדיש את רוב מרצו וכשרונו לכתיבה הספרותית. בשנה זו הופיע קובץ סיפוריו הראשון, "שישיית ששת הימים", ובו סיפורים רבי-עוצמה שברובם משתקף המגע המחודש בין ערביי ישראל לאחיהם מעבר לגבול. בסיפורו המופלא, "כאשר סעיד שמח בבני-דודו", מספר חביבי על ילדים מאחד מכפרי הגדה שבאים לבקר עם הוריהם את קרוביהם בגליל.

בין שתי הקבוצות נוצרת ידידות חמה, אבל כשהילדים שומעים שהגדולים דורשים להשיב את המצב מלפני יוני 1967 על כנו, מתעוררת בילד הערבי-ישראלי, סעיד, חלחלה לנוכח האפשרות ששוב יופרדו ויתגוררו בשתי מדינות שונות העוינות זו לזו. לחביבי חיבה מיוחדת למשחקי מילים ולשימוש בביטויים עבריים-ישראליים לשם יצירת מצבים קומיים או מגוחכים. מילים עבריות כמו "רמזור" או "חטיבה" משמשות ביצירתו מקור להשתלחות פוליטית, ולעתים גם אמצעי רמיזה לקירבת הלשונות העברית והערבית.

שלושת הרומנים הקצרים שפרסם חביבי בין השנים 1974–1991 מצטיינים במורכבותם ובפשטותם בעת ובעונה אחת. הרומן הראשון, הנקרא "האופסימיסט" (צירוף של "אופטימיסט" ו"פסימיסט"), הוא הנודע בספריו (אנטון שמאס תרגם אותו לעברית והוא יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984), והיה קפיצת דרך עצומה בקריירה הספרותית שלו. כאן התאחדו היסודות ה"מודרניים" וה"קלאסיים" שבמחבר, ויצרו טקסט ייחודי, שרק סופר ערבי-פלסטיני-ישראלי כחביבי יכול היה להפיקו. למען האמת, טקסט זה הוא אתגר של ממש לכל המספרים הערבים של ימינו באשר הם, שזה מאה שנים מצהירים על כוונתם לגבש צורת סיפר חדשה, ערבית, שלא תהיה תלויה בצורת הסיפורת האירופית ותשאב יסודות ממלאכת המספר הערבי הקלאסי, ובה-בעת תהיה מודרנית ואוניברסלית. והנה, אמיל חביבי חולל את הנס הזה במחי-יד, והותיר את כל בעלי היומרות פעורי-פה.

לא אטען שה"אופסימיסט" נקי מפגמים, שכן חלקים ממנו לוקים בקונקרטיזציה יתרה וחלקים נשמעים כפיליטונים היאים לשעתם אך לא ליצירה ספרותית בת-קיימא, ואף על פי כן זהו מפעל ספרותי מהפכני במלוא מובן המילה. וככל שאני מחפש בספרות הערבית החדשה יצירה שניתן לראות בה תקדים או נקודת מוצא ל"אופסימיסט", אני מתקשה להגיע אליה, להוציא, אולי, ספר חריג שנכתב לפני כ-150 שנה. כוונתי לספר "אל-סאק עלא אל-סאק" (1855) מאת הסופר הלבנוני הגולה פארס אל-שדיאק, שגם בו משמשים במעורבב יסודות פיקרסקיים וריאליסטיים, ישנים וחדשים, ערביים קלאסיים ואירופיים בני-הזמן. אבל בעוד ספרו של אל-שדיאק נוטה להיות אוטוביוגרפי ביסודו, הרי ספרו של חביבי הוא יצירת מִבדה של ממש, ובזכות הסימבוליזם המצטבר שבפרקיה היא הופכת לסאגה ספרותית של עם שלם.

פוסט-מודרניזם פלסטיני

המציאות הישראלית מופיעה בספר זה בדרך סאטירית למדי, מנקודת ראותו של סעיד, הגיבור שמזכיר את החייל האמיץ שווייק. ישראל מיוצגת בידי איש מנגנון החושך שמפעיל את סעיד, או מנסה להעליל עליו ולקבוע את נתיב חייו. המגע החי של סעיד עם החברה הישראלית, כלומר, עם פשוטי העם מהרחוב היהודי, זעום ביותר.

שתי יצירותיו האחרונות של אמיל חביבי, "אחטיה" (1986) ו"סראיא בת השד הרע" (1991; גם את שני הרומנים האלה תרגם אנטון שמאס (הראשון בהוצאת עם עובד 1988, והשני בהוצאת הקיבוץ המאוחד-סימן קריאה, 1993), הן ללא ספק פאר מפעלו הספרותי. כאן פנה הסופר לסגנון שאני קורא לו "פוסט-מודרניזם פלסטיני", וזאת בלי לוותר על התכונות הייחודיות של סגנונו האישי: הפרדוקס, משחקי המילים, השאיבה ממקורות שונים ומנוגדים, לכאורה. למען האמת, הסגנון הפוסט-מודרני תאם להפליא את אמנותו של חביבי. ביטול הרצף הנארטיבי המבוסס על סיבה ותוצאה, ערבוב הדמויות, התחלפות הקולות-הדוברים וכל שאר מאפייניו של הסופר הפוסט-מודרני שכנו כבר בשולי יצירתו המוקדמת, אך עתה היו למאפייניה המרכזיים. וכך יכול היה חביבי להשיח את דרך הייסורים של עמו ושל ארצו בשיח "מפורק" ו"הדוק" בעת ובעונה אחת; וכך הגיעו הסיפור האישי והסיפור הכללי להרמוניה מעט מושלמת ביצירתו "סראיא", וחבל שזו היתה האחרונה ביצירותיו.

בשתי יצירות אלה נשמעים ביתר שאת הדיה של הטרגדיה הפלסטינית: עם שהשתבר לרסיסים והתפזר. אבל עתה השלטון הישראלי אינו האשם היחיד ואינו יושב על כס הנאשמים; דמויות הישראלים אינן שליליות כבעבר. חביבי מציג דמויות של יהודים ממעמדות שונים, לרבות דייגים. פה ושם מופיעות ציטטות מהמקרא (חביבי מתמצא בטקסט המקראי, בתרגומו הערבי, בהיותו בן למשפחה נוצרית-אנגליקנית).

במקום אחד ברומן "סראיא" מקיים המחבר בתוך הטקסט הספרותי דו-שיח מדומה עם הסופר סמי מיכאל, ידידו משכבר הימים:

"…מאז ומתמיד היינו קורבן לאלימות, אנחנו ולא אויבינו. על כן לא מן הדין הוא שתשאל, ידיד הנעורים סמיר מארד (לימים סמי מיכאל), אם ההקרבות של ידידך לא היו לשווא. לא, לא היו לשווא. וידידינו לא היו קורבן מרצון, לא כי, הם נפלו קורבן לאלימות אויבינו. ואין מאשימים את הקורבן בנפילתו, אלא מפנים אצבע כלפי אלה המסרבים ליפול.

אמר: 'אלה דיבורים של משוררים וסופרים'.

אמרתי: 'היש לשירה ולספרות תפקיד אחר?'.

אמר: 'יוצא שדודי איבראהים, האיסמאעילי שהתנצר, היה משורר וסופר, אם כן. איש סובלני היה. שאם היה מקום באמתחתו לאריה ולכבש הלא-חנוטים, היה עולה בידו לשכנעם כי יגורו זה עם זה בכפיפה אחת. והיפה במתנותיו – סראיא – היתה מושיטה את זרועותיה ופורשת את כפות ידיה, והיו פרפרי הנחל וציפורי הכרמל ושחפי הים נוחתים עליהן לבטח'."(עמ' 148).

במקום אחר ביצירה הזאת, בעת שחביבי משתמש בלשון אבסורדית, כלומר, בביטויים חסרי משמעות של ממש, הוא פונה למתרגם יצירתו לעברית, אנטון שמאס, בדברים הבאים:

"עניתי: 'לא עָדָה עלינו זולת אשר בדה. ואשר בַּעֲדָיֵינו התעדה ואחַר נתבדה והֶעֱדָה, לא ישוב עוד קְבָל עדה. והייתי רוצה לראות את אנטון שמאס מנסה לצמד צימודים ולהפיל לשון על לשון ועולה בידו לתרגם את שני המשפטים הקודמים לכל לשון שיחפַּץ, קרובה או רחוקה, במעין פיצוי על מה שהעתיקו מאיתנו, מלבד הדברים שנלקחו מאיתנו, דוגמת 'מנגל' ו'כסאח' ו'תיסלאם' ו'דֶבּקה' ו'מבסוט' או 'מבסוטה', שהטייתן ברבים 'מבסוטים' ו'מבסוטות', בריבוי שלם. שיהיו בריאים כולם ושלמים. שכן, אם נותרה הלשון שמה, כי מה לנו כי נלין'.". (עמ' 144)

פנייה זאת למתרגם של שתי יצירותיו הקודמות (שאכן תרגם גם את "סראיא") בעצם תהליך הכתיבה היא עדות מרחיקת לכת, ולוּ בלשון הומוריסטית, לקשר שנוצר בין הסופר לבין הגירסאות העבריות של יצירתו. כמו כן, הדוגמאות הלשוניות, הערביות-עבריות, שבפיסקה הזאת מעידות על התבוננותו המתמשכת של הסופר בלשונם של דוברי העברית בארץ.

מטרה לחרם

בשנותיו האחרונות, לאחר שהסכים לקבל את פרס ישראל לספרות ב-1992, היה אמיל חביבי למטרה לחרם ולשטנה. אמנם היו סופרים ערבים דגולים, ובהם מחפוז, אדוניס ואל-טייב צאלח, שסירבו לגנותו ועמדו לצדו במצוקתו, אך רבים מחבריו הקרובים, ותלמידיו יותר מכולם, פנו לו עורף והכריזו עליו מלחמה. בהיותי חבר בוועדה שהמליצה על הענקת הפרס לאמיל, היו לי כמה רגעים של נקיפות מצפון על שהפרס הביא עליו קיתונות של רותחין מכל רחבי העולם הערבי. אולם אמיל לא נשבר, ובפגישה שהיתה בינינו במערכת "משארף" (הירחון הספרותי המופלא שייסד באחרית ימיו) בחיפה התחתית, השמיע באוזניי נזיפה על הרהורי החרטה שלי. הוא היה גאה בכך שיצירתו הערבית-פלסטינית, שרבבות קוראים בעולם הערבי כה אהבו אותה, זכתה להכרה ולכיבוד גם בישראל. בכך ראה אמיל קורה נוספת בגשר, שכה רצה להשתתף בבנייתו.

הוא ציווה שעל מצבת קברו יירשמו, ליד שמו, שתי המילים "נשאר בחיפה", בערבית, כמובן. מבחינה לשונית צירוף המילים הזה יכול להתפרש כמתייחס לזמן עבר, הווה ועתיד. דהיינו, נשארתי כאן, אני נשאר ואשאר כאן. ואכן, גם בחושבו על מותו לא ויתר על חידודי הלשון, שהם לב-לבה של כתיבתו הספרותית והעיתונאית הווירטואוזית. זאת ועוד, לבד מריבוי הזמנים שכלול באימרה זו, הרי טמונה בה חריצת לשון (או מוטב, "אצבע משולשת") שובבנית לכל העברים: לעבר אותם ישראלים שהיו רוצים לראות ארץ ללא פלסטינים, ולא שמחו על הענקת הפרס לספרות לערבי-פלסטיני; ולעבר אותם ערבים שלא נעם להם לראות אותו חי ופועל בישראל, מקיים בה חיים תוססים וניצב כאופוזיציונר ללא תקנה בעולם הספרות והמדיניות כאחת, וכל זאת בלי לזחול על ארבע.

בעיניי היה אמיל חביבי אחת הדמויות הלא-שגרתיות ביותר שפעלו בחמישים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הוא היה איש אופוזיציה קשוח, לעתים מרגיז, אך גם נציגן הגדול, בכתב ובעל-פה, של מצוקות העם הפלסטיני. בעשר שנות חייו האחרונות הלכה וגברה בו התחושה שעליו לתרום משהו לקירוב שני העמים הדרים בארץ, לשמש גשר של מילים ביניהם. ליהודים לא חדל אמיל להטיף שעליהם להכיר בעם הפלסטיני, בתלאותיו, בזכויותיו, לעתים בשקט, לעתים תוך סערת נפש, שגם אם אין הם מקבלים באהדה את מדינת ישראל, הרי אסור להם להיגרר אחר המשטינים ולהחרים את האדם הישראלי באשר הוא אדם.

נס לשוני

מתרגמו הנאמן של אמיל חביבי לעברית, אנטון שמאס, מייצג דור אחר של סופרים ואינטלקטואלים מבני הגליל. הוא נולד בשנת 1950 בכפר פסוטה שבגלילי העליון ולמד בבתי-ספר שונים במדינת ישראל, לרבות בית-ספר חיפאי שלשון ההוראה בו עברית. את הפעילות הספרותית שלו התחיל בשתי השפות בעת ובעונה אחת. בשנת 1974 הופיעו שני ספרי שירה שלו, אחד בערבית, "אני הולך, ער וישן" (ירושלים) והאחר בעברית, "כריכה קשה" (תל-אביב, ספריית הפועלים). כעבור חמש שנים החל לפרסם מפרי עטו במוספים הספרותיים של העיתונות העברית, וכן בכתבי-עת ספרותיים כגון "קשת", "מאזניים" ו"עיתון 77". גם במהלך שנות השמונים הופיעו שיריו העבריים בבמות שונות אך עד כה לא נכללו בספר. באותה עת נרתם שמאס לתרגום השירה העברית והכין כמה קבצים מתורגמים לערבית, מהם מבחר שירים של דודו אבידן, שהופיעו כספר – "שידורים מלוויין", ואחדים שעדיין לא הופיעו (כולל קובץ משירי יהודה עמיחי). בשנת 1984 ערך קובץ של פרוזה ובו מבחר סיפורים מהספרות העברית החדשה בשם "ציד הצבייה", שכלל תרגומים (שעשו מתרגמים שונים, לרבות שמאס עצמו) של 12 סיפורים ממיטב היצירה הישראלית (הקובץ הופיע בהוצאתה של אוניברסיטת תל-אביב).

למותר לציין, שהנודע בספריו העבריים הוא הרומן "ערבסקות", שהופיע בשנת 1986 (בהוצאת עם עובד) והודפס במהדורות נוספות. זהו רומן בעל אופי אוטוביוגרפי-למחצה, שמבנהו מודרניסטי מובהק ולשונו היא תערובת של פיוט מופלא ולשון פיליטונית וסרקאסטית. הביקורת העריכה מאוד את הקטעים האוטוביוגרפיים, ובעיקר אלה שתיארו את חוויות הילדות שלו בפסוטה, והספר זכה להצלחה בלתי רגילה. בן-רגע היה שמאס (להוותו, כמדומה) לסופר עברי-ישראלי שחוקרי ספרות רבים, בארץ ובעולם, דשים בספרו זה ללא הרף. יצוין שהספר תורגם לכמה לשונות (ובהם תרגומה האנגלי המצוין של ויויאן אדן), אך ללשון הערבית לא תורגם עד עצם היום הזה, ולא ניכר בשמאס שאצה לו דרכו לפרסם גירסה ערבית של "ערבסקות". בשנים האחרונות שוהה שמאס בארצות-הברית ומשמש פרופסור לספרות באוניברסיטאות מכובדות שם, וכן כותב מדי פעם מאמרים שמתפרסמים בכתבי-עת יוקרתיים, ובראשם "ניו-יורק ריוויו אוף בּוּקס". הוא ממעט לפרסם יצירות ספרותיות בעברית או בערבית (לפני כשנתיים כתב בערבית מחזה שהוצג בתיאטרון חיפאי, אך ההדים שהתלוו להצגתו היו רחוקים מלהשתוות להדים שהיו ל"ערבסקות"; דומני שהטקסט הערבי של המחזה לא פורסם עד היום).

ועדיין לא כללנו ברשימת הישגיו של שמאס את תרגומיו לעברית, בפרוזה ובשירה. בעיניי, תרגום שלושת הרומנים של אמיל חביבי הוא מעין נס לשוני שלא זכינו לשכמותו מאז ימי שלונסקי. שמאס התגבר בתושייה ובחוש לשוני רב על קשיי תרגום כבירים, שכן לשונו של חביבי מצטיינת, כאמור, באקרובטיקה לשונית ובשימוש תכוף ברב-משמעותם של המילים והצירופים. לא כאן המקום להדגים את אמנות הלשון של מתרגם זה (נגעתי בנושא בפרק מהספר "תרגום בצדי הדרך" בעריכתי, שראה אור בשנת 1993 בהוצאת אוניברסיטת תל אביב).

תרומתו העקיפה של חביבי לספרותה של ישראל, ותרומתו הישירה של אנטון שמאס, אינן עומדות במישור אחד ואינן נובעות מיחס זהה של שני המחברים להוויה הישראלית. בעוד אמיל חביבי הלך והתקרב אליה בערוב ימיו, ולאחר שהקומוניזם אכזב סופית, הרי אנטון שמאס, הקשור בכל נימיו לתרבות הזאת, הלך והתרחק ממנה פיזית ורוחנית וחזר, במידה רבה, לחוויה התרבותית הערבית-פלסטינית ממרחק הגלות האמריקאית. האם גם האהבה העזה ללשון העברית, זו המשתקפת מכל תרגומיו, חלפה-הלכה לה? אינני מאמין. מכל מקום, כל מה שכתב שמאס בשנים האחרונות טבוע בחותם הפסימיות, וקשה למצוא בכתיבתו העכשווית חיוך שובבני, אופסימיסטי.