ארץ אחרת

בשנת 1991 זכה העולם המוסלמי לתוספת נכבדה: שש מתוך 15 הרפובליקות של ברית-המועצות לשעבר, השייכות באופן מסורתי לתרבות האיסלאם, קיבלו עצמאות. שש מדינות מוסלמיות חדשות הופיעו על המפה: אזרבייג'ן, קזחסטן, קירגיזיה, אוזבקיסטן, טורקמניסטן וטג'יקיסטן. נוסף על כך, רפובליקות אוטונומיות שלא פרשו מרוסיה נפתחו להשפעות איסלאמיות מבחוץ.

מרגע זה ידי אנשים ומוסדות רבים בערב-הסעודית, באיראן ובמקומות אחרים מלאו מלאכה: הם הדפיסו את ספרי הקוראן בשפות המקומיות וברוסית, שלחו מרצים ודרשנים לאזורים שנפתחו בפניהם ומימנו פרויקטים להפצת הדת. איזה מין שדה הם קיבלו לחרישה?

יש לזכור שהאוכלוסיות המוסלמיות בברית-המועצות עברו תהליך עמוק של חילון. במשך שבעים שנה נמנעה מרובם המכריע האפשרות לקיים את החאג' במכה (אחת מחמש המצוות העיקריות של דת מוחמד), מאחר שאזרחי ברית-המועצות אינם נוסעים לחו"ל והמוסלמים לא היו יוצאי דופן מבחינה זו. גם הכתב הערבי, שהוחלף תחילה בכתב על בסיס לטיני ולאחר מכן בכתב על בסיס קירילי, נשכח מהם.

הרבה מלים ערביות סולקו מן השפות הספרותיות של עמי ברית-המועצות. דרך אגב, הרפורמות האלה שימשו דוגמה עבור כמאל אַטַאטוּרק, ששינה את הכתב התורכי לכתב על בסיס לטיני וטיהר את השפה ממלים ערביות ופרסיות. אך ההשפעות התורכיות או המערביות שסימל האל"ף-בי"ת הלטיני הפחידו כנראה את השלטונות הסובייטיים לא פחות ממורשת האיסלאם, ואז הוחלט ליצור זיקה בלעדית בין האוכלוסיות המוסלמיות לבין "העם הרוסי הגדול" באמצעות הכתב הקירילי. מובן שמסורת האיסלאם לא נלמדה גם בבתי-הספר, ורוב המסגדים נסגרו, בדיוק כפי שנסגרו כנסיות ובתי-כנסת.

בכל מקום טיפחו השלטונות תרבות חילונית-לאומית. זהות אתנית-דתית עמומה של העבר פינתה את מקומה לזהות לאומית ברורה. כך, תושבי ה"טורקסטן" הרוסי לשעבר (שם ישן למרכז אסיה) חונכו מעתה שהם אוזבקים, טג'יקים, קזחים וכו'. מוסלמים דוברי שפה ממשפחה תורכית שחיו דרומה מהרי קווקז ונודעו בעבר כ"טטארים", "תורכים" או אפילו סתם "מוסלמים", גילו שהם אַזֶרִים. ואילו מוסלמים דוברי גרוזינית מדרום-מערב גרוזיה קיבלו בקושי מסוים את העובדה שהם שייכים לאומה הגרוזינית, אף שאינם נוצרים.

הצלחה חלקית

בו-בזמן עבר הרכוש התרבותי המשותף של עמי האיסלאם "הפרטה" מעניינת. למשל, ניזמי גנג'ווי, שהיה מגדולי השירה הפרסית של ימי-הביניים, חי בזמנו בשטחה הנוכחי של אזרבייג'ן והוכרז משום כך כמשורר אזרי קלאסי. רחובות הערים, תיאטראות ואף עיר שלמה באזרבייג'ן נקראו על שמו. האזרים קראו, וכנראה קוראים אף היום, את יצירת המשורר הלאומי "שלהם" בתרגום… משוררים פרסים אחרים, כגון סעדי וחפיז, נחשבו לטג'יקים, מפני שהשפה הטג'יקית היא למעשה צורה ארכאית במקצת של פרסית. ואילו המשורר הגדול עלישר נוואי, שחי במאה ה-15 באזור שהוא כיום אוזבקיסטן וחיבר שירים באחד מן הניבים התורכיים של התקופה, היה מתפלא אילו נוכח לדעת שהוא נחשב לעמוּד התווך של השירה האוזבקית.

כללו של דבר, לאורך כל ההיסטוריה הסובייטית השתדלו השלטונות לנתק את עמי האיסלאם ממסורתם הדתית וליצור עבורם זהות חילונית מודרנית. הם הצליחו במשימה זו במידה רבה. האזרים, למשל, שמרו מכל המסורת האיסלאמית בעיקר על המילה ועל הימנעות מאכילת בשר חזיר. הטג'יקים, שהיו העם ה"מוסלמי" ביותר בכל ברית-המועצות, ניהלו בדרך-כלל אורח-חיים חילוני וחזרו אל הדת לעת זיקנה כדי להבטיח לעצמם מקום בגן-עדן. כשברית-המועצות קרסה והטג'יקים הסובייטיים עמדו מול בני עמם באפגניסטן, הם נראו והרגישו כאנשי המערב המתקדם.

ובכל זאת, המודרניזציה הצליחה באופן חלקי בלבד. הסדר החברתי ברפובליקות המוסלמיות נשאר פטריארכלי ביותר. למרות המאמצים הרבים לשחרור האשה, שנעשו בעיקר בשנות העשרים והשלושים, מעמדה לא היה שונה בהרבה ממעמדה לפני המודרניזציה. בערים הקטנות ובכפרים לא חל כמעט שום שינוי במבנה המשפחתי המסורתי . בנות רבות עזבו שם את הלימודים עם נישואיהן, עוד לפני סיום בית-הספר היסודי, ובדרך-כלל חיתנו אותן בלי לשאול לרצונן. מסיבה זו רוב התלמידים בכיתות הגבוהות היו בנים, או בנות ממוצא לא-מוסלמי. חטיפת כלות היתה גם היא תופעה שכיחה.

באופן כללי, התנהלו החיים באזורים הללו על מי מנוחות. הם הושתתו על יחסי קירבה משפחתית, נאמנות שבטית ושוחד. מבחינת השחיתות שברו הרפובליקות המוסלמיות את כל השיאים והשאירו מאחוריהן את גרוזיה וארמניה הנוצריות, שלא לדבר על רוסיה או המדינות הבלטיות. עד ראייה סיפר לי על מקרה שאירע בבּאקוּ, בירת אזרבייג'ן, בסוף שנות השבעים: הוא ראה אוטובוס ציבורי עוצר בתחנה, אדם ניגש לנהג ומושיט לו סכום כסף גדול. הלה הוריד את הנוסעים והמשיך בכיוון שעליו הצביע הלקוח העשיר…

אם אפילו נהגי אוטובוסים ברפובליקות המוסלמיות של ברית-המועצות היו מושחתים, אין מה לדבר על אנשים במעמד יותר גבוה. במקומות רבים בברית-המועצות היתה קיימת תעשייה שלמה של זנות, שסיפקה את הצרכים של בכירי המפלגה הקומוניסטית. אך בטשקנט בירת אוזבקיסטן היה בית-הבושת ה"מפלגתי" ממוקם בבסיס האנדרטה של לנין, במרכז העיר!

מומחים מבחוץ

בשנות השבעים הזדמן לי לבקר פעמיים בקזאח, עיר אזרית קטנה על גבול ארמניה. כמעט בכל רחוב בעיר היתה תעלה שזרמו בה מי ביוב. רוב הנשים שנראו בחוץ היו מבוגרות. עיירות כמו קזאח נחשבו למקומות מסוכנים עבור נשים צעירות, בייחוד ממוצא זר. גברים מבוגרים בלבוש מסורתי ישבו ב"צ'ייחאנות" (בתי-תה), הפתוחות בכל פינה, ואילו הצעירים בחרו לעצמם את הגן העירוני שישבו בו בלי לזוז, כמעט בלי לדבר. כמה מהם האזינו לרדיו. רבים עמדו ללא תנועה באמצע הרחוב.

ברור שבערים יותר גדולות, בייחוד בבירות של הרפובליקות, היתה האווירה המתוארת כאן פחות בולטת. שם התגוררו גם אנשים רבים ממוצא לא-מוסלמי: רוסים, ארמנים, יהודים וכו' (בקזחסטן הם אפילו היו הרוב באוכלוסייה). הרפובליקות המוסלמיות נחשבו למקום טוב עבור היהודים. למרות ההצלחה כביכול של החינוך הגבוה בקרב בני המקום, נזקקו הרפובליקות האלה להרבה מומחים מבחוץ, והשלטונות לא שמו לב במיוחד לעובדה שחלקם יהודים.

המהפכה האיסלאמית באיראן עוררה התעניינות מתונה בלבד בקרב המוסלמים בברית-המועצות, וזאת על אף שהמסורת היתה אז באופנה. דור צעיר של סופרים ומשוררים אזרים ביקש לחדש את השימוש במלים ערביות ופרסיות, שסולקו משפתם בעבר. ואילו הנוער הטטארי בלנינגרד התגודד סביב המסגד בעת החגים המוסלמיים, בדיוק כמו שהנוער היהודי התגודד סביב בית-הכנסת בחגי ישראל. בשני המקרים, הצעירים הטטארים והיהודים ידעו לרוב מעט מאוד על מסורתם הדתית.

אף הסכסוכים, שהעמים המוסלמים היו מעורבים בהם עם התפוררות ברית-המועצות, נשאו בעיקר אופי לאומי, ולא דתי. כך, הסכסוך בין האזרים לארמנים נסב סביב החבל נַגוֹרנוֹ-קַרַבּאך המאוכלס ברובו על-ידי הארמנים, שהיה לו מעמד של אזור אוטונומי בתוך אזרבייג'ן. המחלוקת סביב האזור נתגלעה עוד לפני עליית הקומוניסטים לשלטון, בתקופה הקצרה של עצמאות ארמנית ואזרית (1918-1920). בתחילת 1988 ערכו הארמנים סדרה של הפגנות ועצרות פומביות, שבהן תבעו את החבל לעצמם. בתגובה טבחו האזרים בארמנים בעיר סוּמגַאִיט, ליד בּאקוּ. הצעד הבא של הארמנים היה גירוש האזרים מארמניה. הפליטים האזרים עשו טבח המוני בארמנים בבּאקוּ ובערים אחרות באזרבייג'ן, דבר שהביא בעקבותיו זרם של פליטים ארמנים. הסלמת המצב הביאה למלחמה בתחילת שנות התשעים, שבעקבותיה כבשו הכוחות הארמניים את נגורנו-קרבאך, שבו הוכרזה מדינה עצמאית, ואת האזורים האזריים הסמוכים. במקומות שהאוכלוסייה המוסלמית נטשה אותם התיישבו מתנחלים ארמנים, בעצמם פליטים לשעבר, אשר הכריזו שלעולם לא יעזבו אותם.

האופי החילוני של הסכסוך הארמני-אזרי משתקף בבריתות שכורתים הצדדים. ארמניה (הנוצרית) מיודדת עם מדינות מוסלמיות כמו סוריה, מצרים ואפילו איראן, בעוד אזרבייג'ן מקיימת יחסים טובים עם ישראל. לא מזמן התקיימה פגישה בין נציגים אזריים ואיראניים, שהידרדרה להחלפת האשמות נוסח "למה אתם תומכים בישראל?" – ו"למה אתם תומכים בארמניה?".

אף אחרי הכרזת העצמאות ב-1991 רוב המדינות החדשות בחרו ללכת בדרכה של תורכיה החילונית, ולא בדרכה של איראן הפונדמנטליסטית. בכמה מהן הכתב הקירילי הוחלף שוב בכתב הלטיני, כמו בתורכיה, ורק הטג'יקים חזרו לכתב הערבי. "תוּרקוֹפיל" מעניין הוא נשיא טורקמניסטן, ספרמוראט ניאַזוֹב. הוא קורא לעצמו רשמית טוּרקמֶנבּאשי (ראש הטורקמנים), בעקבות מייסד תורכיה החדשה, מוסטפא כמאל אטאטורק ("אבי התורכים"). טורקמנבאשי בונה היום לעצמו פולחן אישיות גרוטסקי, כנראה גם זאת בעקבות אטאטורק (או סטאלין?). באַשׁחַבַּד הבירה הוקמו לכבודו כמה אנדרטאות ענק, שאחת מהן מסתובבת במשך היום בכיוון השמש. השטיח הגדול בעולם (300 מטרים מרובעים) נטווה בשנה שעברה בטורקמניסטן, ועליו תמונתו של הנשיא. הסיסמה הרשמית "עם, מולדת, טורקמנבאשי" מקשטת את רחובות הערים הטורקמניות.

המקרה הצ'צ'ני

המשטר שהוקם בטורקמניסטן הוא למעשה דיקטטורה חד-מפלגתית על-פי הדגם הסובייטי-סטליניסטי. הנשיא בעצמו הוא ראש המפלגה הקומוניסטית לשעבר, ששינתה את שמה למפלגה הדמוקרטית. ברפובליקות מוסלמיות אחרות יש יותר סממנים חיצוניים של דמוקרטיה מערבית, אך השלטון נשאר חזק וקשוח בכל מקום. הסיבה לכך היא לא רק המסורת המקומית, שאינה מכירה את הערכים הדמוקרטיים, אלא גם האיום הפונדמנטליסטי. המדינות החדשות משתדלות לשמור על יחסים טובים עם העולם המוסלמי כולו (טורקמניסטן קיבלה מערב-הסעודית סיוע בגובה של עשרה מיליארד דולר), אך גם הידידות עם ארצות-הברית ועם ישראל חיונית עבורן. המשטרים המקומיים, אם כן, נחושים בדעתם לרסן את האיסלאם הקיצוני.

יש לציין שעל-פי רוב, האיום הזה הוא במידה רבה "מיובא": המוסלמים הרדיקליים אינם אלא מיעוט קטן ברוב הרפובליקות. אך בכל מקום ניכרת השפעה מבחוץ – החל בתעמולה וכלה בחדירת כנופיות. כנופיות פונדמנטליסטיות חדרו בזמנים שונים לאוזבקיסטן, לקירגיזיה, לדגסטן. בגבול הטג'יקי-אפגני ובמקומות אחרים הוקמו מחנות הכשרה שהתאמנו בהם מאות אוזבקים, טג'יקים, צ'צ'נים ובני עמים אחרים. הטלוויזיה הרוסית שידרה לא מכבר ראיון עם אחד מחניכי המחנות האלה. לדבריו, בתום האימונים הוצעה לו השתתפות ב"ג'יהאד" בפלסטין, בצ'צ'ניה או באוזבקיסטן, שם מדובר בהפלת המשטר החילוני. אפשר לסכם בקצרה, שהמוסלמים של ברית-המועצות לשעבר לא כל-כך מתעניינים באיסלאם הקיצוני, אך האיסלאם הקיצוני מתעניין בהם עד מאוד.

המאבק הנערך ברפובליקה הצ'צ'נית הוא מקרה בפני עצמו. מִתחילה התקשתה רוסיה לכבוש חבל-ארץ זה, הנמצא בצפון קווקז. צ'צ'נים, עמי דגסטן ועמי הקווקז האחרים התנגדו לכיבוש הרוסי במשך יותר משלושים שנה (1825-1859). השלב האחרון של התנגדות זו היה ההתקוממות בראשות האימאם שאמיל, שנתפשה כמלחמת קודש נגד הכופרים. מעוזו של שאמיל היה הכפר וֶדֶנוֹ בהרי צ'צ'ניה, המופיע תדיר בחדשות גם היום. ההתקוממות דוכאה, אך מסורת ההתנגדות לשלטון הרוסי בעינה עומדת. הצ'צ'נים התנגדו לשלטון הסובייטי בשנות העשרים של המאה שעברה; התקוממות חדשה פרצה בשנת 1940 ונמשכה גם כשהיטלר פלש לצפון קווקז בשנת 1942. יחד עם עמים אחרים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים (קַבַּרְדינים, קַלְמיקים, טטארים של קרים ואחרים), הוגלו הצ'צ'נים למרכז אסיה והוחזרו משם רק לאחר מותו של סטאלין.האיסלאם הוא מרכיב חשוב בזהות הצ'צ'נית, אך תהליך החילון לא פסח גם עליהם ורובם אינם יודעים להתפלל אף היום. מדובר בתופעה פרדוקסלית אך נפוצה: זהות דתית מובהקת של עם, שרובו חילוני.

גם אבי העצמאות הצ'צ'נית, הגנרל הכריזמטי ג'וחר דודייב, היה דמות חילונית למהדרין. איש חיל-האוויר הסובייטי, נשוי לרוסייה, הוא דמה יותר לג'נטלמן אירופי של שנות השלושים מאשר למנהיג של אומה מוסלמית. בשנת 1991 נבחר לנשיא צ'צ'ניה, והרפובליקה מיד הכריזה על עצמאותה. שלא כמו הרפובליקות האחרות שקיבלו את עצמאותן באותה שנה, צ'צ'ניה היא אוטונומיה בתוך רוסיה. העצמאות הצ'צ'נית, להבדיל מן העצמאות האזרית או הטג'יקית, היתה פוגעת בשלמות הטריטוריאלית של רוסיה. הנשיא ילצין היה מוכן לקבל את הפרישה של צ'צ'ניה, הלכה למעשה, וניהל משא-ומתן עם דודייב על צורת הדו-קיום בין צ'צ'ניה לרוסיה, אלא שהמשא-ומתן לא עלה יפה ודודייב, שהתחיל את דרכו כמנהיג מן הסוג הליברלי-דמוקרטי, פיזר פתאום בקיץ 1993 את הפרלמנט ואימץ עמדה אנטי-רוסית.

היה גם גורם נוסף, שהכביד על היחסים בין שתי המדינות. חבל-ארץ כמו צ'צ'ניה, שהוא עצמאי למעשה אך אין גבול מבוקר בינו לבין רוסיה, נעשה במהרה מקלט לקבוצות עבריינים למיניהן. "המאפיה הצ'צ'נית" היתה לשם-דבר ברוסיה. חטיפת האזרחים הרוסים לצ'צ'ניה נעשתה תופעה יומיומית. הם שוחררו תמורת כופר, או הוחזקו בתור עבדים ושפחות בכפרים הצ'צ'ניים. כל הנסיבות הללו הביאו להחלטת הממשל הרוסי לחסל את המובלעת המורדת.

הפלישה הרוסית, שקדמו לה יצירת קבוצות של "התנגדות מזוינת" בשירות מוסקבה ופרובוקציות למיניהן, התחילה בסתיו 1994. כתוצאה מכך הציג דודייב את מלחמתו ברוסיה, סכסוך לאומי ביסודו, בתור ג'יהאד איסלאמי, ויצר קשר עם גורמים פונדמנטליסטיים במדינות האיסלאם. אלה נענו ברצון לקריאתו. מתנדבים מכל העולם המוסלמי (ערבים, אפגנים ואחרים) זרמו לצ'צ'ניה. פיקד עליהם פלוני חטאב, ממוצא סעודי או ירדני. טרוריסטים צ'צ'נים עברו אימונים במחנות מיוחדים. ביוני 1995 הם ביצעו את הפיגוע הגדול הראשון בגבולות רוסיה: קבוצת מחבלים בפיקודו של שאמיל בסייב פלשה לבית-החולים בעיר בּוּדיוֹנוֹבסק, והחזיקה בכ-2,500 בני-ערובה. בין הטרוריסטים היו גם אזרחים סעודיים, סוריים וירדניים. רק אחרי משא-ומתן ממושך הם שחררו את בני-הערובה ועזבו את העיר.

ביולי 1995 נחתם הסכם שביתת הנשק, שהיה נוח לצ'צ'ניה ולרוסיה גם יחד. אך הוא החזיק מעמד כחודשיים בלבד. כבר בסוף ספטמבר התחילו אנשי בסייב לפגוע בנציגי רוסיה בגרוֹזני הבירה. הפיגועים נמשכו, והתעצמו באוקטובר ובנובמבר. המצב בצ'צ'ניה יצא מכלל שליטה: הכוחות האיסלאמיים הקיצוניים זלזלו בשלטונו של דודייב ועשו כרצונם. כצעד נגדי, הפציץ הצבא הרוסי בחורף 1995-1996 את גרוזני, ואף כבש את רוב שטחה של הרפובליקה.

באפריל 1996, בעיצומו של גל הטרור הגואה, נהרג הנשיא דודייב בהפצצת חיל-האוויר הרוסי. את מקומו תפס אסלן מסחאדוב, קולונל לשעבר בצבא הסובייטי ואדם הרבה פחות כריזמטי מדודייב. בקיץ של אותה שנה הוא הצליח לארגן חדירה של לוחמי הגרילה הצ'צ'נים לגרוזני ולגרום לאבדות כבדות בקרב הצבא הרוסי. השלטונות במוסקבה לא היו מוכנים לשלם מחיר עד כדי כך כבד על פלישתם לצ'צ'ניה, ואז שוב נחתם הסכם שביתת נשק. לפי ההסכם הזה, יצאו הכוחות הרוסיים מן הרפובליקה, וזו קיבלה מעמד אוטונומי מיוחד בפדרציה הרוסית. המשא-ומתן על העצמאות המלאה היה אמור להתחיל בשנת 2001.

אלא שמעתה צ'צ'ניה לא עמדה עוד ברשות עצמה. הסכסוך, שהתחיל כמרד מקומי-לאומי, עבר איסלאמיזציה ובינאום. הגורמים האיסלאמיים הבינלאומיים ראו בו את תחילתו של שחרור הקווקז כולו משלטון ה"כופרים". כך ראו את הדברים גם "חניכיהם" המקומיים מסוגו של שאמיל בסייב, שהיה לסגנו של מסחאדוב ה"מתון", כשזה נבחר באופן רשמי לנשיא (1997). בשנים שבהן שביתת הנשק החזיקה מעמד (1996-1999) המשיכו הכסף, הנשק והמתנדבים האיסלאמיים לזרום לרפובליקה ההררית. חטיפות האנשים נמשכו, כמו גם הפיגועים ברחבי רוסיה. מבפנים, היתה צ'צ'ניה למדינת ההלכה האיסלאמית. מומחים להלכה הובאו ממדינות האיסלאם או נשלחו לשם ללימודים. סמכותם של בתי-המשפט החילוניים בוטלה ביוני 1997. באוגוסט 1999 הבשילו, כנראה, התנאים להרחבת הג'יהאד לאזורים אחרים של קווקז. כוחות הקומנדו הצ'צ'ניים פלשו לדגסטן הסמוכה, שם תמכו בהם הקיצונים המקומיים. דגסטן, "ארץ ההרים", היא האזור הסמוך לים הכספי ומאוכלס בהרבה עמים קטנים, כמעט כולם מוסלמים. הדגסטנים עברו גם הם חילון יסודי בתקופה הסובייטית, ורובם המכריע נשאר נאמן לרוסיה.

כשהצבא הרוסי החל להדוף את הפלישה לדגסטן, ערך הצד שכנגד סדרה של פיגועים שעוד לא היו כמותם: כמה בנייני מגורים רב-קומתיים פוצצו במוסקבה ובמקומות אחרים. הדבר גרם למותם של כמה מאות בני-אדם. המצב נעשה בלתי נסבל בהחלט. אז מינה הנשיא המזדקן והחולה, בוריס ילצין, את ראש השירותים החשאיים ולדימיר פוטין לראשות הממשלה. ראש הממשלה החדש יצא בנאום תקיף, והבטיח בו מלחמה חסרת פשרות בטרור. לדבריו, הוא היה מוכן להרוג את המחבלים "אפילו בבית-שימוש", אילו פגש אותם שם.

פוטין, שבינתיים נבחר לנשיא, אכן מממש את הבטחותיו הציוריות במקצת. כל שטחה של צ'צ'ניה שוב נכבש, דבר שהביא לזרם ענקי של פליטים לאזורים הסמוכים של רוסיה. שום משא-ומתן עם ראשי המורדים הצ'צ'נים אינו בא בחשבון; הם נחשבים לעבריינים שצריכים להסגיר את עצמם. הכוחות הרוסיים אכן עורכים מצוד אחרי המחבלים ואחרי ראשי הרפובליקה שחוסלה. מבין שלושת ראשי הטרור העיקריים – חטאב, שאמיל בסייב וסלמאן רדוייב – הם הצליחו עד כה ללכוד רק את רדוייב. גם הנשיא מסחאדוב עדיין מסתתר. בו-בזמן הוקם שלטון מקומי פרו-רוסי, המנסה להביא את החיים בצ'צ'ניה לנורמליזציה. פיגועים גדולים ברחבי רוסיה נוסח 1999 לא חזרו על עצמם, ואילו אחרי 11 בספטמבר 2001 יכול הנשיא פוטין להמשיך להשליט סדר בצ'צ'ניה בלי לספוג יותר מדי גינויים מבחוץ.אך סִבלה של האוכלוסייה האזרחית הצ'צ'נית, וחוסר רצונם של הורים רבים שבניהם ישרתו במקום כה מסוכן, מעוררים התנגדות למלחמה בחלק מן הציבור ברוסי. עם מבקרי המדיניות בצ'צ'ניה נמנית גם קבוצה של עיתונאי טלוויזיה, שהשלטונות ניסו בצורה די מכוערת לשלול מהם את האפשרות להתבטא בערוצים עצמאיים. כך, הערוץ NTV הופקע מידיהם והקבוצה עברה לערוץ אחר, שגם משם ניסו לגרש אותה. אך נראה שנכון להיום, ויתרו השלטונות על כוונותיהם.

הדוגמה הצ'צ'נית מראה, כיצד נעשה סכסוך חילוני ומקומי לחלק מן החזית הכללית של הג'יהאד. דבר דומה קרה באותן שנים גם בבוסניה ובקוסובו. גם אנחנו נמצאים באותה חזית. כל ויתור של הצד שכנגד – יציאת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן, יציאת הצבא היוגוסלבי מקוסובו, יציאת צה"ל מלבנון – נתפש כנצחון האיסלאם על ה"כופרים" ומעודד את לוחמי הג'יהאד למערכות חדשות.