ארץ אחרת

כששקדו היהודים על בניית מדינתם (והצליחו הצלחה גדולה כל כך בבנייה זו – אל נשכח איזו הצלחה מסחררת הינה מדינת ישראל) – רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו. אבל המרכז העברי החכם וקר הרוח דאז, ידו הייתה על העליונה

ישנם מצבים שבהם קשה לדעת מה נכון לעשות. המציאות מורכבת – ואתה תוהה מניין לאנשים העזוּת לפסוק הלכות ולבטא עמדות נחרצות. המצב שלנו כעת, בחלקו, הוא כזה. עם זאת, ישנן, לטעמי, כמה ודאויות גם במצב הזה. גם בערפל הנוכחי של השבועות האחרונים – גם בתוך האובדן והסבל וההרג והחרדה – כמו גם בתוך הוריקן ההיסטריה והריגוש (כי אסור להסב את המבט מאחת התופעות הפסיכולוגיות החשובות שמאפיינות את החברה הישראלית: היותה חברה שמכורה למתח ולריגוש, מכורה כתוצאה מהנסיבות הגיאופוליטיות וההיסטוריות, אך גם מהטמטום המתמשך של בידור ההמונים שלנו – כך הרי לווה בתקשורת המבצע לאיתור החטופים, כמו סדרה שאף אחד לא רצה לעשות לה "ספוילר", ו"לגלות" לעם שקרוב לוודאי שהנערים אינם בחיים). אמנה כמה מהוודאויות הנוגעות למתחולל בארץ בשבועות האחרונים:

1. חמאס הוא אויב מרושע ואכזר ורצחני – ומה שלא פחות חשוב: לא רציונלי – שלנו.

2. בד בבד, חמאס אינו סכנה קיומית למדינת ישראל.

3. על מדינה ריבונית לדאוג לביטחונם של אזרחיה.

4. אבל הביטחון הזה כולל גם השגת לגיטימציה בינלאומית למדיניותה ואף לקיומה, וכולל גם מחשבה אסטרטגית כוללת, כלומר, מחשבה על פתרון מדיני, ולא רק שליפות-תגובה כוחניות.

5. מדינת ישראל אינה עושה די למען רווחתם של תושבי עזה, שסובלים מחמישים אחוז (!) אבטלה, מתנאי חיים ירודים מאד, מתלות מוחלטת בישראל, ממצור מחניק. כתוצאה מכך: לתושבי עזה אין הרבה מה להפסיד.

6. מדינת ישראל אינה מגלה נדיבות ואמפטיה באופן כללי הן לסבלם של שכניה הפלשתינים והן לשאיפותיהם הלאומיות הלגיטימיות.

7. בישראל מתגלים בתקופה האחרונה כוחות לאומניים חשוכים ומפחידים, חלקם חצו זה מכבר את גבול הפשיזם (לא צריך להשוות לגרמניה הנאצית – גם דוגמתם של פשיסטים סרבים רצחניים משנות התשעים של המאה העשרים איננו רוצים במחננו).

הלאומנות הישראלית החדשה היא לאומנות מטומטמת – שניזונה מעשרים שנות תרבות הבל לא פחות מאשר ממשנה אידיאולוגית קיצונית כלשהי – אבל עובדת היותה נמוכת מצח אינה גורמת לה להיות פחות מסוכנת; מסוכנת לבריאות הנפשית של החברה שלנו לא פחות מאשר לשיקול הדעת האסטרטגי של קברניטנו. אולם בצד הוודאויות הללו – הנוגעות למצב הנוכחי – ישנו ספק אחד גדול שמונע ממני לחרוץ עמדה בקלות. והספק הוא זה: לא ברור כלל שגם אם נעשה להטבת המצב הסוציואקונומי בעזה ייפסקו או יפחתו הפעולות העוינות של החמאס ודומיו נגדנו. כמו שלא ברור כלל שמצבנו ישתפר אם נהיה נדיבים ואמפטיים יותר כלפי הפלשתינים באופן כללי. אם עלינו להיות נדיבים ואמפטיים – ולטעמי עלינו להיות כאלה – הרי שעלינו לעשות זאת מטעמים מוסריים בעיקרם (כל עוד איננו מכניסים את עצמנו לסכנות קיומיות – ולא כל רקטה היא סכנה קיומית, גם לא מאה), בצד התקווה שבכל זאת מעשים נדיבים ייענו ברוח חיובית.

הספק הכבד

הספק המוזכר הוא אכן כבד. אבל יש להכיר בכך שהוא לא רק מערער את הטענות הנרגשות מצד השמאל הרדיקלי על כך שלו רק היינו מתייחסים לפלשתינים בעזה יפה יותר לא היו יורים עלינו רקטות מהרצועה. הספק גם – בצדו השני, החיובי – מערער על תוקפה של התגובה הפבלובית הישראלית לירי מהרצועה. כלומר, הספק, מצדו החיובי, מעלה השערה שאולי כן היה משתפר מצבנו לו היינו חושבים על רווחתם של שכנינו. ומלבד זאת, ולא פחות חשוב, הבה נודה: התגובה הישראלית הכוחנית האוטומטית אינה חכמה במיוחד ולא מוכיחה את עצמה במיוחד – ולראייה ההתלקחויות החוזרות ונשנות בדרום. הרי ב"עופרת יצוקה" כבר "נכנסו" בפלשתינים כנס-היטב (1200 הרוגים פלשתינים! – ולפי הערכת דובר צה"ל!) – והנה, לא חלפו שש שנים ואנחנו באותו מצב (כשבאמצע היה, כזכור, גם "עמוד ענן"). בשקלול הוודאויות והספק המוזכרים – וגם בעקבות ההצלחה הגדולה והמבורכת של "כיפת ברזל" – מתאפשר לנו, לטעמי, לנסות דרך אחרת. ושוב, איני בטוח שהיא הדרך הנכונה – אבל, כאמור, נראה בעליל שגם התגובה האוטומטית שלנו היא לא הפתרון. הדרך שאני מציע הינה "הבלגה". פעם, כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – ביטאה המילה הזו את יתרוננו. ולא רק המוסרי – אלא גם האסטרטגי. גם אז – כששקדו היהודים על בניית מדינתם (והצליחו הצלחה גדולה כל כך בבנייה זו – אל נשכח איזו הצלחה מסחררת הינה מדינת ישראל) – רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו. אבל המרכז העברי החכם וקר הרוח יותר דאז, ידו הייתה על העליונה. המרכז העברי החכם ידע אז כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס, מלחמה ונקמה. הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ולעסוק בד בבד בשלו – שלא כמו אויבו שכל עצמותו מוגדרת על ידי שאיפות הנקם וההרג שלו, שתמות נפשו הפלשתית ובלבד שעברים ימותו עמו, כך שלא נותר לו כוח להיות הוא עצמו, לחיות. מלבד השיקולים האלה – המוראליים בטיבם, החינוכיים בטיבם; כלומר חינוך, בראש ובראשונה, של עצמנו – חינוכנו העצמי על כך שבעצם הניסיון לשמור על שגרת חיינו אנו מנצחים את אויבינו, ולא באמצעות הריגתם חזרה – הרי יש שיקולים מקיאווליסטים יותר לתמיכה ב"הבלגה". הכרזה על הבלגה חד צדדית למשך שבוע תעניק לנו לגיטימציה עולמית גדולה יותר, יש לשער. כמו כן, אי הרצון המופגן שלנו בהחרבת חיים ברצועת עזה, אולי יגביר במעט את אהדתם של המתונים ברצועה כלפינו, יעודד רצון טוב מצדם של חלק תושביה כלפי חיי שכנות טובה עמנו. אין לי ודאות שהבלגה של שבוע תביא לתוצאות האלה. אבל, כאמור, אין ודאות לאף תגובה במציאות המורכבת שאנו נתונים בה. נראה לי שיש טעם לנסות.