ארץ אחרת

יש בארץ-ישראל כמיליון בני-אדם, שרובם נראים ציפורים משונות על-פי קני-המידה הישראליים הקלאסיים: הם מסוגלים לתבוע בנשימה אחת את טרנספר הערבים ואת פירוק הרבנות; הם מרגישים ישראלים מבחינה פוליטית, אך רוסים מבחינה תרבותית. קשה למקם את רוב העולים מחבר-המדינות במשולש הקונבנציונלי "ימין–שמאל–דתיים", והם גם אינם תואמים את הדוֹגמוֹת של הציונות הקלאסית, הדורשת הצטרפות ללא תנאי ל"אומה העברית החדשה".

אך הקבוצה הזאת נראית נורמלית לחלוטין, אם נתבונן בה מנקודת מבטו של חזון ציוני אחר, חזונו של הרצל. תיאודור הרצל, יהודי רפורמי שלא ידע עברית, והידוע בישראל בשמו העברי בנימין זאב ובכינוי "חוזה המדינה". בינתיים נשכחו פרטי חזונו ויש טעם להזכירם כאן, כפי שעשתה גייל הראבן במאמר שפרסמה לפני שנים אחדות.

בחלקו השני של "אלטנוילנד" בתרגומו העברי של נחום סוקולוב, אשר נקרא "תל-אביב", עורך המחבר מעין טיול מאורגן באותה "חברה חדשה" שקמה בארץ הודות למאמצי הציונים. החברה הזאת היא חילונית לגמרי. הרבנים האורתודוקסיים, שהתנגדו פעם לציונות ובאו כעת לארץ כדי לעשות בה סדר משלהם, אינם זוכים בה להצלחה רבה. כך, הם לא הצליחו להגביל את העלייה אליה ליהודים בלבד: גם הגויים רשאים להצטרף לחברה החדשה.

לבעיה הערבית אין מקום באוטופיה: את האוכלוסייה המוסלמית מיייצג ב"אלטנוילנד" עשיר אחד, המרוצה משלטון היהודים. זאת ועוד, המדינה החדשה – הקשיבו לזה – משתרעת על שטח גדול, הכולל את ביירות ואת דמשק. בארץ גם לא מדברים עברית: שפת גיבוריו הראשיים של הרומן היא גרמנית ספרותית, ואילו פשוטי העם משתמשים בניב דרום-גרמני, שהרצל כנראה חשבוֹ ליידיש. ב"מדינת היהודים" הרצל מדבר על "טמפל", דהיינו, בית-כנסת רפורמי בכל כפר, וב"אלטנוילנד" בית-המקדש אמנם ניצב על הר-הבית, אך התפילה בו נערכת לפי הנוסח הרפורמי.

ישראל של היום היא מדינה המנהלת מלחמות אינסוף עם הערבים, שאינם אוהבים את נוכחותנו פה, אך תופסת שטח קטן אשר עומד להצטמצם עוד בעתיד. ישראל של היום ידעה כפייה לשונית וכפייה דתית גם יחד, והיא מונעת מעמד רשמי מן היהדות הלא-אורתודוקסית. הרוצים להפריד את הדת מן המדינה דוגלים בדרך-כלל גם בוויתורים מפליגים בכל הנוגע לשטח שאנחנו תופסים, ואילו המתנגדים לוויתורים הטריטוריאליים מוכנים בדרך-כלל לוותר על אופייה החילוני של המדינה.

העולה מחבר-המדינות מתקשה על-פי רוב למצוא שותפים לדעותיו בחברה הישראלית. מי שמסכים עם העולים בנושא אחד חולק עליהם בנושא אחר. אני עצמי מסכים עם הרצל בשלושה עניינים: אינני מוכן לוותר על שפת אמי גם לטובת העברית, אני דוגל בהפרדת הדת מן המדינה ורוצה לחיות במדינה בעלת שטח גדול ככל האפשר. הדעות האלה אינן מייצגות את כל העולים, אך אי-אפשר לכנות אותן דעת מיעוט.

השפה: חיפושי זהות מכאיבים

אישה מבוגרת אחת אמרה: "אני מרגישה זרה בארצי: אני נכנסת לאוטובוס וכולם מדברים שם רוסית!". אדם חובש כיפה ובעל זקן ארוך אמר: "למה הרוסים כל-כך דבקים בשפתם? עליתי מבלגיה בגיל 15 והשתדלתי לשכוח את הצרפתית!".

אפשר להבין את האישה, שצליליה של לשון שהיא אינה יודעת אותה גורמים לה סבל. הרבה יותר קשה להבין אדם, המתגאה במעשה ברברי ואנטי-תרבותי: הניסיון לשכוח את שפת אמו. שתי ההתבטאויות הן סימפטומטיות. יש עדיין לא מעט אנשים הרואים בדבקותנו בשפת אמנו ביטוי להיבדלות ולהתנשאות. עדיין מביאים לנו כדוגמה את העולים מרוסיה שבאו הנה לפני קום המדינה והשתדלו להשתמש בעברית כבשפה היחידה, גם אם הדבר היה כרוך בטרור משפחתי. לפעמים מזכירים גם את בני-הנוער האתיופי, המשתדלים לדבר ביניהם עברית.

הטרגדיה של היהדות האתיופית, שנאלצה לוותר על מסורת הדורות הייחודית שלה, היא סיפור בפני עצמו, שאין זה המקום להתייחס אליו. בכל מקרה, התהליכים המתרחשים בעדה העקורה הזו אינם יכולים לשמש דוגמה עבורנו. באשר לעליות הראשונות, ראוי להביא בחשבון את השוני במצב אז ועכשיו. העברית המדוברת היתה בהתהוותה באותה תקופה, ומי שגיבשו אותה היו דווקא העולים. היה אז מקום ליצירה, וליתר דיוק, ליצירה עצמית. נכון להיום, המקום תפוס: העברית המדוברת של היום היא שפת אמם של אנשים אחרים. הם אלה שקובעים את הנורמות, בלי לשאול לדעתי. המבטא שלי הוא מבטא זר עבורם, ואילו המבטא שלהם מייצג את העברית התקנית. אם סופר עולה יכתוב אפוא בעברית בארץ, לא תהיה בכך יותר הגשמה עצמית מאשר בכתיבה בשפה מקומית בכל מקום אחר. אז מה נותר לי לעשות בארץ הזאת, כדי לחיות ולהיבנות בה? להחיות את הארמית הבבלית? או שמא להמשיך לדבוק בשפת אמי?

אמת היא, שהיום הוויכוח הזה כבר לא כל-כך אקטואלי: רוב הישראלים היו בטח מרשים לי לדבר ולכתוב בכל שפה שארצה (וגם לא אכפת להם מה אגיד באותה שפה). אמת גם, שרוב העולים של היום אינם אוהבים לקרוא לעצמם ציונים (על אף היותם פטריוטים לא פחות מישראלים אחרים). אך הסיפור התחיל לפני שלושים שנה ויותר, כשעולים ציונים מאוד הגיעו לארץ ציונית מאוד והדבר הראשון שהתחילו לעשות לשם ההגשמה העצמית בארץ-ישראל הוא הכתיבה בשפה הרוסית. דור הסופרים הראשון הזה הבין שהוא עובר על מצוות האורתודוקסיה הציונית (של דוד בן-גוריון ושל אליעזר בן-יהודה, לא של תיאודור הרצל!), ובו-בזמן לא רצה להזדהות בקלות יתרה עם המדינה שזה עתה נמלט ממנה. משום כך הוא נאלץ לעבור חיפושי זהות מכאיבים. בתחילת שנות השמונים הגיעו הסופרים האלה למסקנה, שאינם עוסקים בספרות רוסית אלא בספרות ישראלית בשפה הרוסית. כך, נשיא סנגל כתב שירים בצרפתית, אך השירים האלה אינם שייכים לשירה הצרפתית, ובורחס כתב סיפורים בספרדית, והם שייכים לספרות הארגנטינאית.

תעוזה רבה יש בהגדרה העצמית הזאת, וגם חוצפה רבה. מדובר, למעשה, ביצירתה של ספרות חדשה בשפה הרוסית, שהיא בעלת מיתולוגיה שונה מזו של הספרות הרוסית ומשקפת ניסיון קיומי שונה מזה של כותבי הספרות הרוסית. זה היה, למעשה, אתגר תרבותי לא פחות מעניין מתחיית השפה העברית בזמנה.

התוכנית היומרנית הזאת לא זכתה להבנה בארץ, ואף לא בפזורה הרוסית העולמית. הדעה המקובלת היתה שהאנשים האלה עוסקים בספרות הרוסית (ספרות מהגרים), ומשום-מה המציאו לעצמם זהות חדשה ומשונה. אתם אינכם שייכים לכאן, ואין הבדל בין עמדתו של סופר רוסי בארץ לבין עמדתו של סולז'ניצין בארצות-הברית: כך נאמר לכולנו בפירוש, וזו היתה אמירה שמקורה בטעות. גם חלק מן הסופרים שבאו לכאן בשנות התשעים לא הבינו תחילה את הכמיהה להגדרה עצמית נפרדת; אך עם תום הוויכוחים האידיאולוגיים שהתחוללו בעדה בתחילת העשור שעבר, השתלבו רוב האנשים האלה בספרות הישראלית-רוסית (מונח חדש ונוח, נטול קונוטציות אידיאולוגיות, שהציע מיכאל וייסקופף). באופן כללי, אפשר לומר שהפרויקט של ספרות ישראלית-רוסית עצמאית אכן צָלַח. היום קיימת כאן ספרות לכל דבר, ובה כמה כתבי-עת מתחרים, אנתולוגיות מתורגמות לעברית, אתרים באינטרנט, מועדונים ספרותיים וכו'. מבחינת התוכן יש כיום הסכמה בין המבקרים, שזו אינה סתם ספרות מהגרים אלא ספרות המבטאת ניסיון קיומי מיוחד במינו.

כמובן, איש אינו מכריח את העולים לכתוב רוסית דווקא. יש בהם שכותבים עברית ונסיונם מלמד, לדעתי, שאולי לא השפה היא העניין. רוב הכותבים עברית בעדה הרוסית אינם מוּכּרים מחוץ לעדתם. יוצאת מן הכלל היא המשוררת חוה ברכה קורזקובה, המפרסמת את שיריה בבתי-הוצאה יוקרתיים. פעם נערך ערב ספרותי בביתה של אחת מחברותיה. אחרי קריאת השירים של חוה ברכה קם אדם צעיר ששפת אמו עברית, ואמר: "השקפת העולם שבשירייך אינה שלנו, אינה צברית".

אני שונא את השימוש שעושים ישראלים מסוימים במילה "שלנו", במשמעות מסוימת. השימוש הזה מוציא מן הכלל אותי ואנשים כמוני. הנה עוד דוגמה. אישה אחת, דמות ידועה בעדה הרוסית בישראל, התראיינה פעם בטלוויזיה הישראלית. למשמע אחת הדעות שהביעה אמרה המראיינת: "את חושבת כך משום שאת חדשה בארץ". אז שאלה האישה את המראיינת הצעירה: "בת כמה את?". "עשרים וחמש". "אני 25 שנים בארץ, לא יותר חדשה ממך". והתשובה שהיא קיבלה כנגד הטיעון המוחץ הזה היתה: "בכל זאת, זו לא השקפה שלנו".

השטח: חיים ללא אשליות

מעשה באיש ואשתו, שניהם פעילי העלייה לשעבר, שטיילו בשכונת רחביה בירושלים. "איזה אנשים נחמדים יושבים כאן במרפסות!", קראה האישה, ואילו בעלה ענה בקול קודר: "כולם מצביעים מערך…".

כבר יצא לי לכתוב ב"ארץ אחרת" על הניסיון והמניעים העומדים מאחורי הימניוּת הרוסית בישראל. לא אחזור על הדברים שכבר כתבתי, אך אציין שהרבה אינטלקטואלים רוסים היו רוצים בכל זאת להתקרב יותר למה שנקרא בארץ "אינטליגנציה שמאלנית", לאותו עולם של בתי-קפה נחמדים, אנשים אדיבים, דירות נוחות ורחובות מוצלים. בסופו של דבר, הרי זה טבעי להתקרב דווקא לאנשים האלה: אינטלקטואלים כמונו, חילונים כמונו, בעלי שורשים מזרח-אירופיים כמונו… ואילו השקפת עולמם האופטימית והאצילית מעוררת קנאה: השלום יבוא עוד מעט, ואם יתמהמה אז רק אנחנו אשמים בדבר, צריך רק לצאת מן השטחים והסכסוך יסתיים. אם נוסיף לכך את תחושת היתרון המוסרי על ה"ישראלי המכוער" בעל ההשקפות הלאומניות, הדבר נראה כה מפתה שבא לך לנסות את הרעיון, כמו שמנסים בגד: הוויכוח הוא רק על שטחים ולא על עניינים קיומיים, הפלסטינים ויתרו על הכוונה לחסל את מדינתנו, הרשות שלהם תילחם בטרור… לא מסתדר עם המציאות, כמה חבל!

ואז עם מי נשארנו? עם הדוסים, עם מוכרי הפלאפל, עם גנרלים מרובעים, עם עסקני הימין… המציאות הישראלית לא איפשרה לנו לגור בשכונות יוקרתיות ולחשוב כמו שחושבים בשכונות האלה.

כשהרעיון התחיל להתגשם, הלך הקרע והעמיק. לא דוּבּר עוד בטעויות נחמדות של אנשים נחמדים. למקרא המאמרים שפורסמו בעיתונות העברית במהלך העשור שלאחר הסכמי אוסלו נוצר רושם, שמחברי המאמרים ואנשים כמוני חיו בשתי מדינות שונות. מה שנחרט בזכרונם של כותבי המאמרים כתקווה וכשגשוג, רוב העולים, ואני בתוכם, זוכרים אותו כסיוט. זה תקֵף גם ביחס לאלה מאיתנו, שלא היו ידועים כלל כאנשי ימין בולטים. כך, המשורר אלכסנדר ברש פרסם אז ספר שירים בשם "הצהריים המבוהלים". אני זוכר כמה שורות ממנו, הנותנות את הטון לספר כולו: "חבל להיפרד מן המעצמה הקטנה; הכול היה בה כשורה: גנבים מן הממשלה, ילדים…". תחושת הפרידה ממדינת ישראל, שחיסולה הוא עתה עניין של זמן, כביכול, השתלטה אז על קהילת העולים. חלק מאלה שעלו ארצה ממניעים אידיאולוגיים התכוונו אז לרדת מן הארץ, מאותם מניעים. מעניין שאף אחד לא עזב.

בהתנגדותנו לאשליות של תהליך השלום מצאנו את עצמנו, כאמור, במחנה אחד עם דתיים למיניהם, שהשקפת עולמם זרה לרובנו. אני שואל את עצמי מדוע דווקא הדתיים לא התפתו, על-פי רוב, למיתוס השמאלני. תשובתי היא שיש להם מיתוסים משלהם: "עם נבחר", "תורה מסיני", הציפייה לביאת המשיח. האם הרעיון של "שטחים תמורת שלום" יכול להתחרות עם אלה? ואיך קרה שנשארנו רובנו מפוקחים, לא מאמינים בזה ואף בזה? אולי מפני שבכל זאת אנחנו קצת בחוץ, איננו שייכים למקום די הצורך ועדיין יכולים לראות את הדברים בלי אשליות?

הדת: ליברלית מבחינת ההלכה, אך שמרנית מבחינת הטקס

בחלק הזה של המאמר קשה לי יותר מאי-פעם לדבר על העלייה הרוסית ככלל. זוהי עלייה חילונית, כביכול, אך יש בה די הרבה חוזרים בתשובה. התנועה הזאת קמה בברית-המועצות עוד בשנות השבעים, אם לא לפני כן. ייחודה היה בכך שהיא נוצרה והתפתחה בתנאים בלתי אפשריים לחלוטין. איך לשמור כשרות, כשתעשיית המזון הכשר אינה קיימת כלל וצריך לעמוד בתור כדי לקנות מזון כלשהו? איך לשמור שבת, כשנאלצים לעבוד או ללמוד ביום הזה? איך להתפלל, כשבית-הכנסת מלא מלשינים מטעם הק. ג. ב? ואילו הניתוק מן המסורת הדתית החיה עשה את היהדות לדבר רחוק ואקזוטי, כמו דתה של רומא העתיקה. לא פלא, שרוב היהודים בעלי דחפים מטאפיזיים פנו לנצרות, לבודהיזם או ליוגה. החוזרים בתשובה עצמם נעשו בדרך-כלל חסידי חב"ד או חברו לזרם הליטאי. בארץ ריכך חלק גדול מהם את עמדותיו והצטרף ל"כיפות הסרוגות". היו אף שחזרו בשאלה או הצטרפו ליהדות הקונסרבטיבית.

למרות מספרם הקטן יחסית, החוזרים בתשובה בולטים בקרב האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות של העדה. זה היה המצב, למשל, במפלגת ישראל-בעלייה: נתן שרנסקי בעצמו הוא אדם מסורתי הנשוי לאישה דתייה; מספר שתיים שלו, יולי אדלשטיין, הוא אדם דתי (וגם פתוח מאוד); דובר המפלגה היה חסיד חב"ד וכו'. משום כך לא יכלה המפלגה לתפוס עמדה חד-משמעית בנושא דת ומדינה, ובזאת היתה נעוצה אחת הסיבות לכשלונה בבחירות האחרונות.

רבים ממצביעיו של נתןשרנסקי לשעבר העדיפו משום כך את 'שינוי', מפלגה בעלת מסר תקיף בנושא. סוד הצלחתה של 'שינוי' היה גם בזאת, שלפני הפרדת הדת מן המדינה היא הפרידה את הרעיון האנטי-קלריקלי מן הרעיון השמאלני, דבר שמפלגה כמו 'מרצ' אף פעם לא עשתה אותו.

אילו הרצל בא לארץ עכשיו, היה מגלה הרבה שותפים לאוריינטציה הדתית שלו דווקא בקרב העלייה הרוסית. העולים נטלו חלק נכבד בפריחת היהדות הרפורמית בארץ בעשור האחרון. כמה מן הקהילות הרפורמיות החדשות שקמו אז היו מורכבות מעולים בלבד. הגישה הליברלית ביהדות נראית, ככלל, די מתאימה לנסיונם ולצורכיהם המיוחדים של הרבה יהודים רוסים. אך מה שמרגיז בה חלק מאיתנו זה זיקתה ל"תקינות הפוליטית", אותה מנטליות ליברלית-שטחית המתייחסת באופטימיות תמימה לבעיות הנוקבות של קיומנו. הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות נוצרו בסביבה תרבותית וחברתית אחרת, לא שלנו (אין מנוס ממילה זו!), ולא מן הנמנע שהיהודים הרוסים ייצרו עם הזמן יהדות משלהם. לדברי אחד הפעילים המרכזיים בקהילה היהודית ברוסיה, מיכאל צ'לֶנוֹב, זאת תהיה יהדות ליברלית מבחינת ההלכה והדוקטרינה, אך שמרנית מבחינת הטקס.

וזהו אולי הכלל בכל הנוגע לתודעה הרוסית היום (לא רק בארץ, ולא רק בקרב היהודים): לצד המרכיב הליברלי, יש בה כמעט תמיד מרכיב שמרני. במונחים האמריקאיים, זוהי אולי העמדה הניאו-שמרנית: עמדתם של אנשים הרגישים לערכי הליברליזם, אך מתחשבים במציאות. גם הרצל, אולי, לא היה מבין אותנו עד הסוף: הרי הוא חי בתקופה תמימה ואופטימית. אך מה שהיה מותר לפני מאה שנה, אסור היום.

ד"ר דמיטרי סליבניאק הוא סופר ועיתונאי

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן