ארץ אחרת

האישה הערבייה בישראל היא בעלת זהות מורכבת ביותר, בהיותה צאצא של אומה גדולה בעלת שורשים עמוקים בלב ההיסטוריה, ובת לעם הפלסטיני, עם כל המיוחדות והבעייתיות שבדבר, ובייחוד בהקשר הישראלי. כשמדברים על האישה הערבייה בארץ, אזי מתכוונים לרוב לאישה המוסלמית. גם אם היא נמנית עם עדה אחרת, והיא נוצרייה או דרוזית, השפעת התרבות האיסלאמית בכל זאת ניכרת בחייה. היות שתרבות האיסלאם היתה דומיננטית באזורנו במשך מאות שנים והטביעה את חותמה על כל תושבי האזור, הרי שלא קל להבדיל בין מוסלמית, נוצרייה או דרוזית בכל הקשור להתנהגות החברתית או למעמד בתוך המשפחה. ההבדלים יותר ניכרים וברורים אם ההבחנה נעשית על-פי הרקע הסוציו-אקונומי או הקירבה למרכזי תרבות. המציאות הזו היא שמכתיבה את רמת המעורבות בחברה, את רמת החיים ואת רמת ההשכלה יותר מכל אלמנט אחר.

תרבות האיסלאם מאופיינת ביחסה השמרני לנשים ובמאמציה העקשניים, תחת אצטלה מקודשת, לשמור אותן בתוך הבית, להגן בכך על כבודן ועל טהרתן מפני הניצול לרעה שעלול לפגוע בכבוד המשפחה, ולחסוך מהן את ההתמודדות עם העולם האכזרי והדורסני שעשוי להתאים לגברים הקשוחים והחזקים, אך אינו מתאים לנשים העדינות והחלשות. בין התפישה הזו – שאינה שונה בעיקרה מתפישותיהן של שאר הדתות – לבין ההתפתחות ההיסטורית שמשפיעה על כולם, לרבות הנשים, קיים מתח מתמיד. עם הזמן חלו תמורות רציניות בדרך שבה הנשים תופשות את עצמן וביחס החברה אליהן. ברור שתהליכי הגלובליזציה התרבותית מעוררים אצלן רצון ליטול חלק בכל ההתרחשויות, שהרי הן, ככלל החברה, חשופות למתחולל בזירה הכלל-עולמית.

החברה הערבית השמרנית ביסודה מרגישה מאוימת; או ליתר דיוק, הגברים השליטים בחברה הפטריארכלית חשים כך, וחלקם מנסים לעצור את מה שנראה להם כ"סחף". הם משתמשים בטיעונים שונים, כגון אי-רצון לאבד את הזהות הערבית האותנטית ולהיטמע בתרבות המערבית הזרה, שעלולה לנפץ את המוסכמות החברתיות. אך ברור הוא שמה שמדאיג אותם יותר מכול הוא אפשרות השינוי של הנורמות, שהבטיחו להם עד כה עליונות זכרית מובהקת.

מודעות עצמית גוברת

תהליכי ההתפתחות בחברה הכלל-ישראלית והעולמית ניבטים בכל רגע מעל למסכים המשדרים מאות ערוצי לוויין, משתקפים דרך מכשיר הקסם הנקרא אינטרנט ומחוללים שינויים בכללי העולם המסודר שלכל מין היה בו תפקיד מוגדר ומובחן. אין ספק שזה מבהיל את בעלי ההגמוניה ודוחף אותם לדרוש ביתר שאת את החזרה לסדרי העולם הישן ההולך ומתמוטט.

כך קורה, שמיום היוולדה לומדת הערבייה בארץ להלך בין הטיפות בניסיון לא לשבור את הכלים המאפשרים לה לזכות בהכרה חברתית, שמזכה אותה בהשפעה ובמיקום טוב. עליה להתחשב כל העת בציפיות המופנית אליה, כמו לכבד את מידת הצניעות, להיות עדינה, נשית ובעיקר להפגין יראת כבוד לאב ולאח. עליה לראות את עצמה כפרט מתוך המשפחה, שמוכן לוותר על שאיפותיו ברגע שנוצר ניגוד אינטרסים, ושמירת השם הטוב וכבוד המשפחה היא באחריותה.

בעקבות המודעות העצמית ההולכת וגוברת אצל הנשים הערביות בכל הקשור ל"אני" הנשי שלהן, ההתייחסות אליהן כאל סוג ב' אינה מתקבלת עוד בהכנעה. נשים רבות נאבקו למען תיקון העוול; חלקן הצליחו בעמל רב, וחלקן התעייפו בדרך. אלה וגם אלה תרמו לסלילת הדרך. התקווה חבויה בעובדה שרוב הנשים הערביות מודעות לכך שמגיע להן יותר; וזה התנאי ההכרחי לכל שינוי חברתי בעתיד.

הנקודה המוחלשת ביותר

החברה הישראלית על כל מרכיביה לא הפנימה את עקרון השוויון. אנחנו רחוקים מחקיקתו של חוק מפורש אשר יבטיח שוויון לנשים. אמנם בספר חוקינו קיים חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אך האדמה אינה רועדת כאשר רומסים אותו. המעסיקים מוצאים בקלות דרכים לעקוף את החוק, והמצב הלא-שוויוני מתקבל בהבנה בדעת הקהל, אשר מעניקה לו לגיטימיות.

ברור שחברה המפלה את נשיה לרעה ואינה מקיימת את עקרונות השוויון וכבוד האדם, חברה שאינה מציבה בראש מעייניה את עקרונות הצדק ואי-ההפליה על רקע דת, לאום או מין, כפי שהוכרז עליהם במגילת העצמאות, אינה מסוגלת להיות הגונה כלפי המיעוטים שבתוכה, בין אם אלה מיעוטים על-פי הגדרתם המספרית, כלומר, הערבים בארץ, ובין אם אלה מיעוטים על-פי ההגדה הסוציולוגית, כלומר, הנשים.

השיטה הפוליטית הישראלית דחקה את המיעוט הלאומי לשוליים ומתייחסת אליו בעוינות כאל אויב פוטנציאלי וכאל גיס חמישי, שאין לתת בו אמון. כתוצאה מכך החברה משקיעה מאמצים במניעת צבירה של כוח בידי המיעוט, מחשש שיום אחד הקבוצה הלאומית הזו תתחזק ותהיה מסוגלת להשפיע על קבלת ההחלטות הגורליות בארץ. הממסד תמיד ראה בכך סכנה ועשה הכול כדי לנטרל את הערבים ולמנוע מהם גישה חופשית למוקדי קבלת ההחלטות; ולכן הציבור הערבי בישראל לא יכול היה להגיע לעמדות של כוח, הנגישות לכל אלו המשתייכים למשפחות של אליטה כלכלית, ממסדית או אינטלקטואלית, ולא יכול היה לעלות בסולם החברתי בזכות עבר צבאי מרשים.

כאשר החברה הערבית התחילה להתאושש מהמהלומה שניחתה עליה עם קום המדינה והחלה בהתמודדות שלה עם האובדן העצום של מקורות הפרנסה, של הבעלות על הקרקע ועם אובדן תחושת השייכות לאדוני הארץ, היא מצאה את עצמה כמיעוט נשלט וכמעט חסר-כול. אובדן נוסף שדרש התמודדות בפני עצמה הוא היעלמותה של העיר כמרכז תרבותי ושל אנשי רוח משכילים ואף סוחרים ובעלי הון שהתאיידו מן הקהילה, ולא כאן המקום לדון בסיבות לכך.

לפיכך, הנשים הערביות נמנות עם המיעוט המופלה לרעה ומוחלש בשיטתיות, וגישתן לעמדות מפתח של קבלת ההחלטות ושל שליטה במשאבי העושר חסומה. נוסף לכך, האישה היא שק החבטות של הגבר המתוסכל, אשר מוצא להתנהגותו סימוכין והצדקה בתרבות. ככל שהמצב הכלכלי רע יותר, האישה הערבייה היא זו שתיפגע ראשונה, והיא זו שתידרש לוותר על רצונותיה למען תשלום המס החברתי. שהרי, אם גדל ילד מוצלח מייחסים את הצלחתו לגאונותו של אביו, ואם הילד נכשל ומועד מחפשים את הסיבה לכך באי-מסירותה של האם. באופן דומה מייחסים לאישה את האחריות לשלום-הבית ולניהול משק הבית. על-פי המסורת המועברת הלאה ומשכפלת את עצמה, מעט מאוד נדרש מן האב בתחומים האלה.

כמו כל בני המיעוטים במקומות ובזמנים שונים, הנשים הערביות בארץ גילו שההצטיינות בכל תחום היא התנאי להתקדמות. אך מאחורי הנשים הערביות אין בדרך-כלל מנגנוני דחיפה ועידוד; להפך. הן מוצאות את עצמן נאבקות כדי להשתחרר מן הכוחות החברתיים שהן חיות בקרבם, המושכים אותן לאחור. לכן ניתן לקבוע, שדרכן של הנשים הערביות מתחילה מהנקודה המוחלשת ביותר.

הדרך העמוסה מכשולים מתחילה ברקע החברתי וממשיכה בתוכניות הלימוד בבתי-הספר. רמת הסגל והתנאים הפיזיים מושפעים לרעה מהמחסור בתקציבים, והדבר מקשה על השגת ציונים טובים במבחני הבגרות. גם המבחנים הפסיכומטריים, התפורים על-פי תחומי ההשכלה ה"אשכנזיים", אינם מיטיבים עם המזרחים ועם הערבים בארץ. העקשנים והמוכשרים שבהם, המתקבלים ללימודים באחד המוסדות להשכלה גבוהה, מוצאים את עצמם מתמודדים עם קושי נוסף, והוא מימון לקניית המעמד הרצוי. במצב שבו כל ילד ערבי שני בארץ נמצא מתחת לקו העוני, ברור הוא שכסף עבור השכלה גבוהה אינו נמצא בהישג ידן של רוב המשפחות הערביות. כשהמשאבים הכלכליים הם כה דלים, יעדיפו המשפחות להשקיע בהשכלה הגבוהה של הבן ולא של הבת. הרי הבן הוא זה שנתפש כגאוות המשפחה, נושא את שמה וממשיך את השושלת. מהבן מצפים לתמיכה בעתיד בעת הצורך. יחד עם זאת, משפחות רבות מעוניינות להשקיע דווקא בבת, כדי להבטיח לה השגת עבודה "מכובדת" שתשמור עליה מלחצים ומהשפלות.

יש לזכור, שהרוב המוחץ של מוסדות ההשכלה ומקומות העבודה נמצאים כמעט תמיד מחוץ ליישובים הערביים, וזהו קושי נוסף לנשים הערביות, הנדרשות לנסוע מחוץ ליישובן, דבר הגוזל מהן שעות נוספות מעבר לשעות הלימודים או העבודה. המשפחות שאינן ששות לשינוי דפוסי ההתנהגות מעדיפות לעתים קרובות להשאיר את הנערות בבית, והן נעשות לפועלות בשירותם של קבלני העבדים המספקים עבודה למפעלים השונים. מפעלים אלו, רובם בענף הטקסטיל או האריזה, אשר הוקמו בסמוך לכפרים הערביים כדי לנצל את כוחן האיכותי והזול של הנשים שמעדיפות לא לצאת מן הכפר, משלמים להן פחות משכר המינימום. בשנים האחרונות איתרו ציידים אלה מקורות עוד יותר זולים לעסקיהם והעבירו אותם אל מחוץ לגבולות המדינה, בהשאירם רבבות נשים ללא עבודה וללא פיצויים.

אם אישה ערבייה ישראלית מחליטה להתמודד על תפקיד נחשק, היא מוצאת את עצמה ניצבת בסופו של תור דורשי העבודה. בראש התור נמצא הגבר היהודי, אחריו ממוקמת האישה היהודיה, מאחוריה עומד הגבר הערבי ורק אז מגיע תורה של האשה הערבייה.

כדי להגדיל את סיכוייה, היא נדרשת למצוינות מיוחדת, לאורך-רוח ולעקשנות יוצאת דופן.

רבות מבין הנשים מתעייפות מן המאבק חסר הרחמים, בין אם זה במעגל הראשון, הפנים-משפחתי, ובין אם במעגל השני, החברה הלאומית של המיעוט, או במעגל השלישי, החובק-כול, של החברה הכלל-ישראלית.

אך למרות כל הקשיים, הנשים הבינו שהן חייבות לעשות את העבודה למען עצמן בעצמן. היו חלוצות שפרצו את גבולות המסורת של החברה הערבית הנצורה בכל המובנים – הפוליטי, התרבותי והכלכלי – ושילמו על כך מחיר חברתי ופוליטי הולם. היו מעטות שהיו לניצנים שהתפתחו והניבו דור חדש של שאפתניות, אשר הראו שאפשר גם אחרת. כיום ניתן למצוא נשים ערביות במעט בכל מוסד חינוכי בארץ וגם בחו"ל, ובכל מקום עבודה שמוכן לקלוט ערבים. התופעה של לימודי הנשים ועבודתן מחוץ לבית אינה זרה עוד לנוף הערבי הישראלי, וכיום החברה מתייחסת לנשים אלו בכבוד ובהערכה.

רוב הנשים הערביות מנהלות אורח-חיים כשל "סוּפֶּר-וומן". הן משתדלות לעמוד בציפיות החברתיות המסורתיות ומנסות שלא להרגיז מדי, כדי לא להיפלט החוצה וכדי לפעול במרץ להגשמה עצמית ולקידום הקריירה המקצועית.

אין להבין מן הנאמר עד כה שהאישה הערבייה הפלסטינית בארץ הגיעה אל המנוחה והנחלה, ודרכה סלולה. כפי שציינתי, הנשים הערביות כמיעוט מוחלש מחפשות דרכים לצבירת כוח.

אין כל ספק שחברה המקפחת מחצית מחבריה אינה חברה מתוקנת; הרי המקפח אינו יכול להיות חופשי בעצמו. המסע לשחרור החברה והדרך לשוויון חייבים לכלול חינוך-מחדש לשני המינים: לנשים – כי חלק מהן הפנימו את תרבות הדיכוי המופנית כלפיהן; ובייחוד לגברים, המכתיבים את הכללים ומנהלים את העולם בלי להבין שהם עצמם משועבדים עד עמקי נשמתם לדעות קדומות ולתפישות מעוותות. הרצון להחזיק במושכות השליטה וההגמוניה מרחיק אותם מחוויית השותפות, אשר יכולה לתרום להורדת חלק מן האחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם. זהו מבנה המתקיים בחברה הכלל-עולמית, ועל אחת כמה וכמה בחברה הישראלית המיליטריסטית, המאמינה בכוחניות ומקדמת גנרלים בכל תחומי החיים האזרחיים. בחברה המסורתית, המעצבת את האישה כפרט חלש, תפישה זו מקבלת משנה תוקף.

אך כאשר עורכים השוואה בין בנות הדור הראשון של נשים ערביות בארץ לבין בנות הדור השני, מוצאים שהמרחק ביניהן הוא רב. התמורות מדהימות והשינוי החברתי גדול מאוד, דבר הניכר עוד יותר אצל בנות הדור השלישי. לבנות הדור הזה נקודת זינוק אחרת. יש להן רצון וביטחון עצמי, ואף הרהורי כפירה במוסכמות בכל הקשור למעמד האישה במשפחה. הן בטוחות יותר מקודמותיהן בכוחן וביכולתן לחולל מהפכה חברתית. המהפכה השקטה היא כאן זה כבר, אבל נדמה שהחברה טרם עיכלה זאת. המפלגות הפוליטיות, הפועלות במרחב של החברה הערבית או במוקדי כוח אחרים, מעדיפות להתעלם מן השינויים כדי לשמר את בלעדיותן; אך לא ירחק היום שבו תיאלץ החברה הערבית בפרט והחברה הישראלית בכלל להתחשב בכוחן העולה של הנשים הערביות בארץ.