ארץ אחרת

בניגוד לדעה הרווחת, השמאל הישראלי איבד את ההגמוניה שלו בארבעת העשורים האחרונים משום שהוא נטש את הסוציאליזם, חדל להיות חלופה כלכלית-חברתית לימין והתבטל בפניו. דעיכת השמאל הואצה ככל שהאינטרסים קצרי הטווח של מעמדות הביניים, שהוא מייצג אותם, דחקו את רעיונות השוויון החברתי, הוויסות הכלכלי והצדק החלוקתי. ואולם, הפרטתה של מדינת הרווחה פגעה בחלק הולך וגדל ממעמדות הביניים, שהיו ל"מעמד הנשחק" אשר התרחק מן השמאל; ובמקביל העמיקו תהליכי ההפרטה את הניגוד בין השמאל לבין המעמדות הנמוכים, שהידקו את זיקתם אל הימין. לפיכך, ככל שמשטר ההפרטה הרחיב את האי-שוויון הכלכלי-חברתי בתמיכת השמאל, כן נשחק כוחו הפוליטי והציבורי של השמאל והתחזקה ההגמוניה של הימין. ההיבטים המעמדיים של המהפך הימני, שהתחולל בשמאל וניוון אותו לדעת, יידונו להלן.

אדריכלי המהפך הימני בשמאל הצדיקו אותו, בין השאר, בנימוקים של תועלת פוליטית. הגורם העיקרי לכשלון השמאל, לשיטתם, היה העוינות שחש חלק גדל והולך בציבור ובחברה הישראלית כלפי המשטר הסוציאליסטי, ערכיו וסמליו וכלפי מדינת הרווחה והסדריה, כביטוי לשחיתות שלטונית, לאי-יעילות כלכלית, לפיקוח חברתי ולדיכוי תרבותי. המקרה הישראלי היה, על-פי עמדתם, חלק ממגמה עולמית של ניכור כלפי מדינת הרווחה, שהובילה להדחתן מן השלטון של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות במערב ולקריסת הקומוניזם והגוש הסובייטי במזרח. המסקנה מכך, לטענתם, היתה, שכדי לזכות מחדש בהגמוניה בחברה הישראלית, על השמאל להתנער מערכיה וממימסדיה של מדינת הרווחה ולאמץ את התרבות של משטר ההפרטה. ההיגיון שהנחה את המגמה הימנית בשמאל היה, אפוא, שעל השמאל להיות לימני כדי להצליח בזירה הפוליטית. אוקסימורון זה עלול להישמע כמו סיסמת בחירות קנטרנית של הימין, אלא שהשמאל אימץ אותו כהשקפת עולם וכמדיניות, וככל שהוא דבַק בו, כן התנוון ואיבד את השפעתו.

התאבנות של ערכים

סדר-היום של השמאל היטלטל בשנות השישים בין תפישותיהם של אלה שנצמדו לערכים הישנים לבין השקפתם של אלה שקראו בגלוי לנטישתם. ההכרה, שלפיה ללא התחדשות אמיצה יאבד השמאל את השלטון, היתה נחלתם של רבים בתנועת העבודה בתקופה זו, אלא שהשינויים שהוצעו לא היה בהם כדי להתמודד עם התמורות שהתחוללו במציאות. כך נגרמה התאבנותם של ערכים, שהיו למליצה ריקה אשר הזינה כפל לשון וצביעות. מנגד, צברו עוצמה גורמים שקראו להחליף את רעיונות השוויון החברתי והוויסות הכלכלי באלו של שוק חופשי, תחרות ללא הגבלה ומימוש עצמי. מאבק קולות זה היה בין הגורמים שהכשירו את הקרקע למהפך הימני אשר התחולל בתנועת העבודה, ואשר מצא ביטוי בייסודה של מפלגת רפ"י בשנות השישים ובייסודן של רצ וד"ש בשנות השבעים. מדיניותה של ממשלת רבין הראשונה בשנות השבעים – בין השאר, בתגובה להפגנות 'הפנתרים השחורים' ולמחדל מלחמת יום-הכיפורים – היתה ניסיון לעדכן את סדר-היום החברתי של השמאל באמצעות הרחבה והעמקה של מדיניות הרווחה, דבר שעורר תגובה חריפה מצִדם של גורמי הימין בשמאל. מפלגת ד"ש, התגלמות המהפך הימני בשמאל, ביטאה את התנגדותו של החלק המבוסס מבחינה כלכלית בתנועת העבודה למדיניות הרווחה המרחיבה של ממשלת רבין ואת נכונותו לחבור לימין כדי לסכלה. היה זה, אפוא, המהפך הימני בשמאל שהכשיר את הקרקע למהפך של 1977, אשר העלה את הימין לשלטון במדינה.

בחסות ההלם שגרם המהפך הצליחו החוגים הימניים בשמאל להשליט על התנועה את מדיניות ההפרטה ואת ערכיה. עם חזרתו של השמאל לשלטון, כחלק מממשלות האחדות הלאומית או בממשלות בראשותו, הוא אכן פעל למימושה של מדיניות ההפרטה: השמאל תמך בתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 שהניחה את היסוד לכלכלת ההפרטה בישראל; ממשלת רבין השנייה, שהיתה היפוכה של ממשלתו הראשונה במגמותיה החברתיות, דגלה במדיניות ההפרטה והובילה לפירוק ההסתדרות ולהפרטת מערכת הבריאות ושוק העבודה; ממשלת ברק האיצה את מגמת ההפרטה, אשר זכתה להכשר רעיוני גם מידי ה"סמל החברתי" שלה, שלמה בן-עמי, שבעצמו קידם את הפרטתם של בתי-הסוהר; שרי החינוך מטעם מרצ פעלו בעקביות להפרטתה של מערכת החינוך; וגם חד"ש השתלבה במשטר ההפרטה והסוותה בסיסמאות השוויון את הפיכתה למפלגה מגזרית ערבית. ואולם, המהפך הימני לא השיב לשמאל את ההגמוניה; להפך, ככל שהוא אימץ את מדיניות ההפרטה וחדל למעשה להיות חלופה לימין, כן העמיקה שקיעתו.

לצד שיקולי התועלת הפוליטית, הציג השמאל גם נימוק ערכי-מדיני לתמיכתו בהפרטה: השגת השלום קודמת למאבק למען הצדק החברתי, שיש לדחות אותו עד לאחר סיום הכיבוש. ואולם, על-ידי תמיכתו בהפרטה, דווקא סייע השמאל ליצירת התנאים להתמשכות הכיבוש. ההטבות המופלגות של "ארץ ההתנחלויות" שימשו תחליף לשירותי הרווחה שצומצמו ממערב לקו-הירוק, ועודדו את הגירתם לשטחים של נפגעי ההפרטה, משמע, בעיקר בני המעמדות הנמוכים. ההפרטה הפכה, אפוא, את הכיבוש למנגנון פיצוי שהידק את זיקתם של המעמדות הנמוכים אל הימין, הבטיח את המשך ההתנחלויות והעמיק את התנגדותם לשמאל. משמעותו של פירוק ההתנחלויות, בתנאי ההפרטה שנוצרו, היתה פגיעה ברווחתם החברתית של מעמדות אלה.

עד שנות השבעים ישראל היתה מדינת רווחה מפולחת. היא סיפקה שירותים יעילים למרכז החברתי, האשכנזי ברובו, וכך הבטיחה את זיקתו למימסדים המדינתי וההסתדרותי וביססה אותו כמעמד ביניים; מנגד, הסתפקה המדינה במתן שירותים חלקיים ונחותים לפריפריה, המזרחית ברובה, וקיבעה אותה כמעמד נמוך ומנוכר למימסד. גורמים שונים בשמאל שמעו במשך השנים את התביעה לביטול אופייה המפולח של מדינת הרווחה ולהרחבת שירותיה, אך דרישות אלה היו נושא למאבק ציבורי רק בעקבות "אירועי ואדי סאליב" בסוף שנות החמישים, מאבק שהגיע לשיאו בפעילותם של 'הפנתרים השחורים' בתחילת שנות השבעים. מעמדות הביניים הגיבו על תביעותיהם של המעמדות הנמוכים בשני אופנים מנוגדים, שחשפו את השניוּת הטבועה בשמאל הישראלי: מצד אחד, נשמעו קולות שקראו להיענות לתביעות השוויון, מגמה שמצאה ביטוי במדיניות הרווחה המקיפה של ממשלת רבין הראשונה; מצד שני, חלק ניכר מקרב מעמדות הביניים, שניצלו את שירותיה של מדינת הרווחה כפיגום לעלייה כלכלית וחברתית, החל לטפח עוינות כלפיה ככל שהרבתה לפעול לקידומם של עולי שנות החמישים והשישים, ובעיקר המזרחים. כדי לשמר את יתרונם היחסי הם יצאו למאבק כנגד הרחבתה של מדיניות זו, ואימצו מדיניות של קיצוץ והפרטה.

ההפרטה הרעיונית

המהפך של 1977 חיזק את האגף הימני בשמאל. ההתשה מבפנים, לא פחות מאשר מבחוץ, החלישה את יכולת התנגדותם של הגורמים הסוציאליסטיים בשמאל לגילויי מדיניות ההפרטה של הימין. במהלך שנות השמונים הועמקה תמיכתם של מעמדות הביניים הנמנים עם השמאל בהפרטה, אך הם לא ראו בה עוד אמצעי לשיבתם לשלטון, שנראתה רחוקה בשל התעצמות ההגמוניה של הימין, אלא אסטרטגיה שנועדה להבטיח את האינטרסים שלהם, למרות אובדן השלטון. פירוקה של מדינת הרווחה עתיד היה לצמצם את שליטת המדינה – משמע, הימין וקואליציית המגזרים שהוא כונן – במשק ובשירותים החברתיים את פיקוחה עליהם, ולהעביר את השליטה בהם לכוחות השוק ולמימסדים המקצועיים, שבהם שמרו מעמדות הביניים על כוחם.

כחלק מן המהפך הימני, עבר השמאל תהליך של "הפרטה רעיונית". בעקבות נטישת הסוציאליזם הוא חיפש חלופה, שתוסיף לבדל אותו מן הימין. מאחר שהימין הגדיר את עצמו דרך הרגש היהודי-לאומי, ביסס השמאל את הגדרתו העצמית על ביקורת, אם לא שלילה, של גילוייו הקיבוציים של רגש זה. בחירה זו של השמאל סייעה לימין לנכס לו את היסודות הקיבוציים-לאומיים של הזהות הישראלית-יהודית ולטשטש את אחריותו להשלכותיו המפוררות של משטר ההפרטה; התנכרותו של השמאל ליסודות אלו גרמה לזיהויו עם מצב הפירוק שבו נתונה החברה הישראלית בעקבות הפרטתה של מדינת הרווחה, ולניכורו החברתי והתרבותי ביחס למעמדות הנמוכים.

ככל שהשמאל נסוג מן הסוציאליזם והתבדל מן היסודות הקיבוציים-הלאומיים, כן הרבָּה להפנות את מאמציו ולהשקיע את כוחותיו בהגנה על זכויות הפרט; מהלך זה החל במאבק נגד שרירותם של המימסדים המדינתיים והציבוריים, אך בהתאם להגיון ההפרטה, התגלגל לשלילת ההסדרה המדינתית והוויסות הציבורי של הכלכלה והחברה, כגילויים של פגיעה בזכויות הפרט. ככל שאיבד השמאל את ההגמוניה שלו, הוא התמקד בשינוי השיח כתחליף לשינוי המציאות, העדפה שהלמה את הייצוג הגבוה של תומכיו מקרב מעמדות הביניים בעולם ייצור הידע והסמלים. גם המאבק למען זכויותיהם של ערביי ישראל, שדרכו בידל עצמו השמאל מן הימין, הופרט; במקום מאבק מדיני למען "שתי מדינות לשני עמים", הוא התגלם בדיון בשינוי אופייה של ישראל ממדינת לאום יהודית למדינת כל אזרחיה, תוך הנגדת האזרח ללאום והפרט לחברה. ההפרטה הרעיונית עיצבה גם את תפישת השלום של השמאל, שהיה לנושא המרכזי על סדר-יומו. וכך, מצד אחד, המאבק למען השלום החל בשלילת הכיבוש ובתביעה לסיומו והתגלגל עד מהרה לערעור על יסודות מהותיים של המדינה כמדינה כובשת, ומצד שני, הצגת היעד שהסדר השלום יוביל אליו כ"מזרח תיכון חדש" שילבה את חזון השלום וההפרטה.

יוצא, אפוא, שככל שהשמאל התמכר להפרטה וחדל להיות אופוזציה לשיטה הכלכלית-חברתית העומדת ביסודה, כן החל לשמש אופוזציה לחברה הישראלית. תהליך זה בא לידי ביטוי בולט בחלחול של רעיונות פוסט-ציוניים משולי השמאל אל מרכזו.

העויינות לחברה הממשית

הפוסט-ציונות היא אידיאולגיית-העל של תהליך ההפרטה בישראל. היא תקפה את הרעיון הציוני ואת דרכי מימושו בשל קרבתו להנחות היסוד של התפישה הסוציאליסטית, כמו ויסות כלכלי וצדק חלוקתי ומיסודם במדינת הרווחה. יתר על כן, המתקפה הפוסט-ציונית נועדה לערער את הלגיטימיות של הזהות הקיבוצית הישראלית ולדחוק בישראלים לשלול את החברה הישראלית, על עברה ועל ההווה שלה, כתנאי לשימור מוסריותם. כלומר, הפרט מכונן את מוסריותו דרך שלילת החברה. ואמנם, עם העמקתו של משטר ההפרטה חלחלו רעיונות מתוך כתב-האשמה הפוסט-ציוני אל מרכז השיח של מעמדות הביניים והשמאל, והזינו את העמדה שלפיה האצת תהליך ההפרטה היא הדרך להתגבר על המימד הדכאני הגלום בציונות ובאופן מימושה במדינת הרווחה הישראלית.

כאשר השמאל המיר את ביקורת החברה בשלילת החברתיוּת, הוא העצים את הניכור בינו ובין שכבות רחבות בציבור. בד בבד עם תהליך זה, נחלשה השפעתו על המציאות ועוינתו לחברה הישראלית הממשית גברה.

תהליכים חברתיים וכלכליים היו הגורם לניוונו של השמאל, ובתהליכים אלו גלום עתה הסיכוי להתחדשותו. התאמתם של הרעיונות הסוציאליסטיים למציאות הישראלית ומיסוּדם במדינת רווחה אוניברסלית, שתפרושׂ רשת צפופה של מנגנונים לביטחון חברתי, הם תנאי לחידוש המאבק של השמאל להגמוניה בחברה הישראלית.

מעמדות הביניים, שהובילו את מהפכת ההפרטה, היו לקורבנותיה. הפרטת שירותיה של מדינת הרווחה היא שיצרה את המעמד הנשחק, שהאינטרסים שלו הולכים ונעשים דומים לאלו של המעמדות הנמוכים ויוצרים בסיס חברתי לכינונו של כוח סוציאל-דמוקרטי בישראל. ואולם, בדיוק בשל כך המשך ניוונו של השמאל היה לאינטרס חיוני של היסודות חברתיים החותרים להעמיק את מהפכת ההפרטה, אשר מערערת את יסוד קיומם של יותר ויותר ישראלים. הניסיון ההיסטורי מלמד, כי כשלונה של הסוציאל-דמוקרטיה במצב חברתי-כלכלי דומה לזה שבו נתונה ישראל ניתב את מקביליו של מעמד הביניים הנשחק הישראלי אל עבר פתרונות טוטליטריים ופרוטו-פאשיסטיים. סכנה דומה אורבת לדמוקרטיה הישראלית, שנעשתה שברירית יותר ככל שמהפכת ההפרטה העמיקה ופוררה את רשתות המגן החברתיות. הרִיק שהותיר המהפך הימני בשמאל, תוך כדי הפרטתו לדעת ובהעדר חלופה לימין הכלכלי הופך, אפוא, בהדרגה לאיום קיומי על החברה הישראלית. מהפך סוציאליסטי בשמאל וכינונה של סוציאל-דמוקרטיה ישראלית הם, אפוא, תנאי לא רק להתחדשותה של מדינת הרווחה, אלא גם להבטחת אופייה הדמוקרטי של ישראל.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן