ארץ אחרת

גיליון זה עוקב אחר הפער הבלתי נסבל בין המטרות הנאצלות שהנחו את מקים המוסד, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בשנת 1921, לבין תפקודו בפועל כיום. הגיליון איננו מתמקד בתחום הנפוטיזם במינויים וגם לא בכסף הטמון במשרות הציבוריות של אלה שזוכים לעבוד במוסד; אפילו רמתם האישית של חלק מן הדיינים מבחינה תורנית ומבחינת השכלתם הכללית ? נושא שחזר ועלה בתחקיר המוקדם ? איננה לוז העניין. הגיליון מתרכז בעיקר בפגיעה הנמשכת בזכויותיהם של יהודים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, גֵרים וגֵרות, שאיתרע מזלם להיקלע לזירת הקרב שבין רבנים מחמירים וקנאים לבין רבנים החשים אחריות לגורל העם, אשר מתבטאת גם בהחלטותיהם התורניות. הללו נופלים לעתים קורבן (הכל תלוי בכך לאיזה הרכב רבני הם מגיעים) לעמדות תורניות קיצוניות, או במקרים מסוימים משמשים קלף במלחמות בין מחנות דתיים ניצים בתוך הרבנות הראשית, שאינן קשורות אליהם כלל. הכל כשר, כביכול, בדרך להמלכת "התורה בטהרתה".

גיליון זה נערך לקראת דיון, שאמור להתקיים בבית-הדין הגבוה לצדק בעתירה לביטול הפְּסק של בית-הדין הרבני הגדול, ולפיו יש להעמיד בספק את הגיורים שערכו הרב חיים דרוקמן ובית-דינו החל משנת 1999. ההחלטה זו עלולה להביא להרס חייהם וזהותם של אלפי אנשים: הגֵרים וכל בני משפחותיהם. זאת, בנוסף להטלת דופי תורני והלכתי ברב חיים דרוקמן וברב יוסף אביאור על לא עוול בכפם, להוציא העובדה שהם נחשבים ל"יותר מתונים בדין", ולעובדת היותם בעלי השקפה ציונית ומחויבים לעתיד העם היהודי, דבר המשתקף בפסיקתם ההלכתית. זהו בוודאי חטא חמור ביותר.

כמו כן, בודק הגיליון את הקשר הסמוי, הבלתי מתקבל על הדעת לכאורה, בין בעיות הגרים והמתגיירים לבין בעיות הנשים מעוכבות הגט בבתי-הדין; את אדישות הפוליטיקאים החילונים והדתיים כלפי ההתנהלות הכושלת של הרכבים רבים ברבנות הראשית, התנהלות הפוגעת בזכויות היסוד של אנשים רבים מאוד; את נכונות הפוליטיקאים החילונים והדתיים להתעלם מהמשמעות של מינוי רבנים ודיינים בלתי ראויים או מחמירים בגישתם, כדי לזכות בקולותיהן של המפלגות החרדיות בנושאים שאין להם כל קשר לרבנות הראשית; את הפקרת הציבור הרחב בשְׁמָן של מטרות זרות.

הציבור החרדי עצמו איננו נזקק לבתי-הדין של הרבנות הראשית. ענייניו נידונים בפני הרכבים מיוחדים משלו, והמדינה מאפשרת לו לעשות כן. הציבור החרדי אף איננו מכיר בתוקף ההלכתי של פסקי הרבנות הראשית. מדוע, אם כן, צריכים כל היהודים האחרים להביא את ענייניהם בפני הציבור החרדי? איזה היגיון מעוות השתלט על החיים של כולנו?

הפנייה לבג"ץ מאיימת להפר את האיזון העדין בין דת למדינה, ובין סמכותה ההלכתית של הרבנות לבין סמכותו של הבג"ץ לפקח עליה כרשות שלטונית. היא טומנת בחוּבּה קשיים לא מבוטלים, בגלל הצורך של ערכאה חילונית לשיפוט לבחון את היסוד הנוגע ל"גרעין הקשה" של דיני הגיור ולהכריע בעניין.

הבג"ץ איננו יכול להכריע בענייני הלכה. הוא יכול להכריע בענייני זכויות אדם. הללו מופרות בהרכבים מסוימים של הרבנות הראשית, כאילו מדינת ישראל איננה קיימת וכאילו לחוקיה וערכיה אין תוקף מוסרי כשזה מגיע אל בתי-הדין הרבניים. למשל: זכותה של אישה לקבל גט כי היא אינה רוצה להמשיך ולהיות נשואה היא זכות יסוד המופרת לעיתים קרובות; ומעמדן הנחות של נשים בבתי הדין הרבניים הוא חרפה בגדר לאומית.

התמונה העולה מן הגיליון עלולה להשכיח את העובדה, שבבית-הדין הרבני הגדול מכהנים גם כיום אנשים הנחשבים לסמכויות תורניות חשובות, אשר מעניקים לקהל יחס מעולה ועושים את עבודתם כראוי. אין בכוונתנו לפגוע בהם, חס ושלום. כוונתנו להודיע ברבים שכך אי-אפשר להמשיך: הפער הערכי והתודעתי בין רוב העם היהודי, בישראל ובחו"ל, לבין עולמם של רבים מאלה המקבלים את ההכרעות ההלכתיות ברבנות הראשית, זועק לשמים. אי-אפשר להמשיך לקיים מוסד שראשיו פוגעים במכוון בזכויות הבסיסיות של הציבור, אשר נאלץ להידון בפניו מכוח החוק.

ולכן עומדות בפני הציבור הישראלי-היהודי שתי חלופות: לפרק את מוסד הרבנות הראשית או לשנותו מן היסוד, כדי שנשים, גֵרים ויהודים מכל הזרמים ירגישו שהם מביאים את ענייניהם בפני דיינים הדנים דין צדק מכוח התורה.