ארץ אחרת

רוח רעה נושבת בארץ. זוהי רוח של ייאוש המהול באימה דקה. התחושה הכללית היא שההנהגה הלאומית נתונה במשבר הגדול בתולדות המדינה, וזה קורה דווקא בשעה שהנהגה היודעת לאן מועדות פניה היא הדבר הנדרש ביותר.

 תחושת המיאוס הכללית מהדרך שבה מתנהלות המערכת הפוליטית, התקשורתית והציבורית, ומיחסי הגומלין בין המערכות האלו לבין "הכסף הגדול", מסתירה מעין הציבור את העובדה שחוליים חמורים אלו אינם כל הסיפור הישראלי. במקביל לתהליכים שליליים רבים מתרחשים גם תהליכי התאוששות מרתקים, ולאחד מהם מוקדש הגיליון הנוכחי.

הנושא המרכזי של גיליון זה הוא הפריחה הגדולה של בתי הספר בישראל שבוחרים להתרחק מן ההגדרות הנוקשות "ממלכתי" ו"ממלכתי-דתי" ולהפוך לבתי ספר בעלי זהות נזילה יותר, שנמצאת בתווך שבין הזהויות הקשיחות והוותיקות. לרשת תל"י (תגבור לימודי יהדות), הפועלת במגזר הממלכתי, יש כ-40,000 תלמידים; לרשת "מורשה", הפועלת במגזר הממלכתי והממלכתי-דתי ומטרתה לקדם את סדר היום של הציבור המסורתי, יש כמעט 20,000 תלמידים; לרשת "מיתרים" ולבתי הספר הפועלים ברוח "קשת" וברוח רשת מרק"ם – יש כ-10,000 תלמידים. אלו מספרים גדולים. ומה שהכי מעניין הוא שהם צומחים מלמטה, מהשטח, מההורים שבוחרים לשלוח את ילדיהם לחינוך בעל דגש תרבותי וערכי מובהק.

מנין צומחים הגעגועים אל התרבות והחינוך היהודיים? מה פשר ההליכה של דתיים וחילוניים זה לעבר זה במערכת החינוך? ובעיקר – האם אנו חוזים ברקימתה של ברית מחודשת בין נשאֵי החלום הציוני – דתיים וחילוניים כאחד? האם, כמו בשלב הראשון של הציונות, חילוניים ודתיים מרחיקי רֵאוּת משלבים ידיים כדי לקדם גדול מן המחשבה הכּיתתית? האם אנו מסוגלים להתרחק במידה מסוימת מקבוצות המוצא שלנו, על המחיר הכבד הכרוך בכך, כדי ליצור ליבה ישראלית משותפת באמת?

מה שברור מהתחקיר לגיליון זה הוא, שבמקביל לתהליכי ההקצנה המתקיימים בחלקים מסוימים של החברה, מתקיים תהליך הפוך; תהליך של התקרבות עמוקה בין ישראלים שאמורים להיות במחנות ניצים. המרכז הישראלי לא מת. הוא חי והוא נותן ידיים.

ימים יגידו מהי עוצמתו ההיסטורית של המהלך החינוכי הייחודי הזה והאם יצליח לאושש את הרוח הישראלית המפעמת במסתרים כשהיא דרוסה על-ידי חבורות אינטרסנטיות למיניהן. מה שברור הוא שמהלך זה, שנועד לחבר בין עולמות ולגשר על פני פערים תרבותיים, זקוק לטיפוח של המערכת הממלכתית.

בשנת 2008 העבירו ח"כ הרב מיכאל מלכיאור (עבודה) וח"כ אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו) את "חוק החינוך המשלב", שאמור להעניק לבתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים המעוניינים בכך את האפשרות להשתייך לקבוצה אוטונומית של בתי ספר, משותפת לדתיים וחילוניים, בעלת מועצה חינוכית עליונה משלה. כיום יש 250 בתי ספר בכל רחבי הארץ, מן הגולן ועד לנגב, המוגדרים כ"משלבים", ומאז שהצעת החוק עברה בכנסת ביקשו עוד 300 בתי ספר להצטרף לחינוך המשלב. אלא שהחוק טרם מומש ויש לקוות שלא יהפוך מכורח שיקולים כלכליים ופוליטיים צרים לאות מתה. ציבור גדול מאוד בישראל מעוניין בחינוך המשלב ותפקידה של המערכת הפוליטית והפקידותית הוא להוציא את החוק מן הכוח אל הפועל.

***

ומילה אישית. משפחתנו מזוהה כציונית-דתית ובחרנו לשלוח את ילדינו לבית הספר היסודי "קשת" בירושלים. לפני שנים אחדות הזדמנו לאחד הקיבוצים הגדולים של תנועת הקיבוץ הדתי ופגשנו באחד ממנהיגיו. האיש התרעם מאוד לשמוע שילדינו לומדים בבית ספר משותף לדתיים ולחילוניים והחליט לתחקר את בננו הבכור, שהיה אז בכיתה ה', באשר לחוויותיו עם בני הציבור החילוני בבית הספר. הוא שאל אותו: "מי מתנהג יותר טוב בכיתה? הילדים הדתיים או החילוניים?" בננו ההמום ענה לו שאיננו מבין את שאלתו, אך האיש לא הרפה. שוב ושוב חקר אותו מי מתנהג יותר טוב. לאחר דקות ארוכות ענה לו בננו בעצב כי איננו בטוח, אך נראה שהילדים החילוניים.

בעיני, זוהי הצלחה חינוכית ברורה של החינוך המשלב. היכולת לצאת מקבוצת המוצא שלך כדי לראות אנשים כפי שהם באמת ולחיות יחד.