ארץ אחרת

כשרבין נרצח, חשבתי – כמו רבים במחנה השמאל – שהוא היה "קורבן השלום". אך מאז פרוץ מלחמת הטרור בשנת 2000 הבנתי שרבין היה קורבן חינם. הגעתי למסקנה שכנראה לא יהיה שלום, לפחות לא בטווח הנראה לעין, ויותר מכך, אילו רבין היה חי כיום, גם אז היתה פורצת מתקפת הטרור הפלסטינית, והוא היה נוהג בפלסטינים כמו ברק ושרון.

המשבר המתבקש לא פקד את מחנה השמאל. הגרעין הקשה של המחנה הזה לא ערך חשבון נפש נוקב בעקבות האירועים של השנים האחרונות, אלא להפך, התבצר בעמדותיו הסהרוריות, שהגיעו לשיא קיצוניותן ביוזמת ז'נבה. באמצעות מסמך ז'נבה כבש ביילין את מרצ, וכמעט הרס סופית את השמאל הישראלי. אילו היה נערך חשבון נפש, לא הייתי עוזב את מחנה השמאל אלא מנסה לשנות בו את הכיוון ואת הערכת המציאות, וממילא גם את העמדות הפוליטיות הנובעות מהם.

אבסורד הוא שהשמאל הפך את רבין לסמל השלום. רבין היה בטחוניסט ולא היה מעלה בדעתו להחזיק בעמדות כשל אנשי השמאל. בכך שהם משייכים אותו אליהם יש לא רק עיוות ההיסטוריה, אלא גם פגיעה קשה בזכרו של ראש הממשלה המנוח

אני מנסה להבין מהו מקור העמדות הסהרוריות, ולדעתי, התשובה טמונה בדברים שכתב יהושפט הרכבי עוד לפני מלחמת ששת-הימים. הרכבי טוען שהישראלים סובלים משגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להעדר השלום באזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים, ישרור שלום בינינו לבינם. ההִיבְּריס, חטא הגאווה של השמאל, מתעלם מעומק השנאה וההתנגדות הערבית-פלסטינית-מוסלמית לעצם קיומנו כאן, במדינת ישראל.

את צורת החשיבה וההתנהגות של מחנה השמאל אפשר להמשיל לילד שאינו מבין את המציאות הכלכלית הקשה בחברה, אך הדבר אינו מונע ממנו להאשים את אביו בכך שאינו מרוויח מספיק. אנשי השמאל רוצים שלום בכל מחיר, ולא מבינים את האילוצים המונעים את השגת השלום, אילוצים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל.

ההישג הישראלי היחיד

"יונה פסימית", כך אני מגדיר את עצמי כל השנים. אני מעריך שעידן ה"שלום" מצוי מאחורינו – הוא שרר כביכול עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, כאשר האמנו עדיין בתהליך אוסלו – ומשער שהמציאות המדינית-הבטחונית רק תלך ותחמיר. גם הסיבה לתוכנית ההתנתקות של שרון אינה אלא העובדה, שהעולם עדיין לא הבין ולא הפנים את מלוא סכנותיו של טרור פונדמנטליסטי-איסלאמי, ולכן אילץ את שרון להראות שישראל מוכנה לעשות "צעד חיובי", ובלבד שלא יגידו שאין תזוזה. יש חשש סביר מאוד שלאחר ביצוע ההתנתקות ישרור כאן מצב חמור פי כמה. יישובים עבריים אולי ייעקרו, אך הטרור הפלסטיני ודאי יימשך. ההישג הישראלי היחיד שאפשר לראות במהלכיו הטאקטיים של שרון הוא קיצור קו הגבול בינינו לבין העזתים.

אבסורד הוא שהשמאל הפך את רבין לסמל השלום. רבין היה בטחוניסט ולא היה מעלה בדעתו להחזיק בעמדות כשל אנשי השמאל. בכך שהם משייכים אותו אליהם יש לא רק עיוות ההיסטוריה, אלא גם פגיעה קשה בזכרו של ראש הממשלה המנוח. הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקות במורשת השלום של רבין הם בחלקם מילים ריקות. המורשת הייחודית שיש לשמֵר אותה לזכר רבין היא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח, בדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה היה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.

אין צורך להיות "ימני" ולרוץ על הגבעות בגדה כדי להתפכח ולהבין, שאין לנו שום אפשרות לגרום בכוחנו בלבד לכך שהאיסלאם הקיצוני יוותר על מאבקו הנחוש והאכזרי בתרבות המערבית, מאבק שמתמקד גם – ואולי בעיקר – בנו, וזאת מעצם היותנו, אם נרצה ואם לא, עמדה קדוֹמָנית של התרבות המערבית והדמוקרטית מול מאות מיליוני מוסלמים.

איש לא תיאר לעצמו מציאות כזאת בזמן שהאימפריה הסובייטית עדיין התקיימה, והיא היתה ה"איש הרע" בעיני המערב (לפני כן הרייך הנאצי הוא שייצג את "ציר הרשע"). והנה בשנים האחרונות, בייחוד מאז קריסתם של מיגדלי התאומים, נמצאות ישראל, ארצות-הברית, הודו, סין, רוסיה, אולי גם גרמניה – ובעתיד יצטרפו אליהן מדינות מתפכחות נוספות – בצד אחד של המתרס, בצד אלה הנלחמים בסכנת הטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם, ואילו בצדו השני נמצאות צרפת, בלגיה, דנמרק ועוד כמה מדינות אירופיות מתחסדות או מאוימות על-ידי המוסלמים שלהן, ועימן רוב העולם הערבי והמוסלמי.

אז אולי מבחינה גלובלית מצבנו לא כל-כך רע, אף כי ברור שלא יהיה שלום ולא ייפסק הטרור עד אשר רוב העולם המוסלמי והערבי יהיה לחברה שמחסלת את האנאלפביתיות ומעניקה חינוך חילוני-הומאני, מעודדת את הקטנת הילודה לרווחת הנולדים, מעניקה שוויון זכויות מלא לנשים, מפסיקה למול להן את הדגדגן בילדותן או לרצוח אותן על רקע כבוד המשפחה, ועוד כמה קטנות כאלה.

מהצד שכנגד, ישנה הפשטנות של הימין הישראלי המדבר על "פשעי אוסלו", כאילו אלמלא הסכמי אוסלו היינו חיים היום במצב אחר עם הפלסטינים, ותוך שליטה נוחה בהם. אלה דיבורים ריקים. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכמי אוסלו, שנתנו שנים אחדות של שקט יחסי, אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא היינו מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, ישראל לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה ב-15 השנים האחרונות, לא היה נכרת שלום עם ירדן, והאינתיפאדה של ספטמבר 2000 היתה פורצת שנים אחדות קודם לכן.

לפני האינתיפאדה היה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלסטינים, היה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים עד כדי כך שיהרסו לעצמם השקעה בלתי חוזרת (של מה שנשאר לאחר הגניבות של מנהיגיהם) בסכום עתק של שניים וחצי מיליארדי דולרים, שקיבלו ממדינות אירופה ומארצות-הברית לשיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000. מי יודע אם אי-פעם יחזרו לאותו מצב. במו ידיהם הם הרסו את מעמדם, מוסתים-מרצון כהמון נבער בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת, ואני לא מוכן לפתרון הקל של ראיית יאסר ערפאת כשעיר לעזאזל, שאחריו כביכול ישתנה הכול.

לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו, ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתפות יומיומית ומתישה במלחמה נגד הטרור הפלסטיני – ויש המשלמים על כך בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום, ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.

מי שצריך לעצור את הטרור בגופו או לשלוח בני-משפחה, בנים, בנות ובעלים למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האיסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים, כמובן).

לכך מצטרפים הדיבורים הריקים של "מחנה השלום", של יוזמי אמנת ז'נבה 2003, של הכותבים המתקרנפים לפי הקו של עיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל שאר נביאי שלום-השקר למיניהם, שאת פעילותם מממנים לעתים קרובות האיחוד האירופי, ארגון אונסק"ו ותורמי כספים זרים אחרים, הידועים בחיבתם הרבָּה לישראל ולממשלתה הנבחרת.

העתיד המזרח התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר. הדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו בכך שאין פתרון כולל, וכי תקוות הערבים היא לחסל אותנו בשיטת הסלאמי, פרוסה ועוד פרוסה, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאבת ששום ויתור שלנו, גם ההתנתקות, לא יביא שלום אמיתי, ואולי רק יחליש אותנו.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן