ארץ אחרת

בידה השמאלית היא החזיקה כלניות אדומות, ובידה הימנית סייעה לאיש קשיש לטפס במעלה השביל. היא קראה לשתי בנותיה, שהתרוצצו לבושות בשמלות חגיגיות בטעם מיושן, להתקרב אליה. הלכתי אחריה וניסיתי להתקרב ולשמוע מה היא אומרת להן, וגם ניסיתי להיזכר מתי ראיתי לאחרונה אישה שקוטפת כל-כך הרבה פרחים מוגנים. מסביב פרחו עשרות שקדיות וזרחה שמש חמה של צהרי אביב, וכמה עשרות פלסטינים מבוגרים, ילדיהם ונכדיהם, עלו מליפתא אחרי ביקור בבתים הנטושים שלהם, או של הוריהם. בין פורים לפסח תשס"ה.

שנים עמדנו מדי יום שישי, בשנים שבהן רוב הישראלים האמינו שהשלום כבר כאן, לבושות שחורים, בכיכר פאריס בירושלים, ובידינו שלטים קטנים בצורת יד שחורה ועליהם הכתובת באותיות לבנות: "די לכיבוש". הצעקות והקללות של הנהגים שעברו על פנינו חזרו על עצמן גם הן מדי שבוע

אני זוכרת את המורות ואת המדריכים בתנועה מלמדים אותנו להבחין בין פרחים מוגנים ובין אלה שמותר לקטוף; כיתות ילדותי היו מקושטות בדפים ירוקים עם תמונותיהם של פרחי בר. אני זוכרת את שדות הכלניות שמאחורי בית ילדותי, אבל אני לא זוכרת מתי לימדו אותי מה קרה לאנשים שחיו בליפתא, או במאות הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948.

את המילים כמיהה, געגועים, מורשת ואהבת הארץ לא אמרו מעולם בהקשר של הפלסטינים שחיו כאן, ושמאז 1948 לא הורשו לחזור לבתיהם. הכמיהה, הגעגועים, אהבת המולדת, הזיכרון היו תמיד שלנו. הם היו פליטים. הם היו הסכנה הדמוגרפית שמאיימת עלינו.
הנופים של הילדים שגדלו בישראל של שנות החמישים והשישים היו משובצים במראות שלא רואים עכשיו. במשך השנים נמחקו התמונות והשמות. חוף טנטורה היה לחוף

דור, צומת קסטינה לצומת אחים, ושרידי הכפרים, אלה שאז קראנו להם בשם הכולל "חירבה", נבלעו בתוך הבנייה החדשה או בתוך חורשות האורנים; ודווקא בכניסה לירושלים הכפר ליפתא נשאר על תלו, הרוס וכמעט נטוש, אבל כמעט שלם. ביני לביני חשבתי שהותירו אותו, כמו את הכתם הלא-צבוע על הקיר, זכר לחורבן שראוי היה למנוע, וחובה לזכור.

עד ששמעתי לאחרונה על תוכנית הבנייה בליפתא, מעולם לא טרחתי לבקר בכפר שראיתי אותו אלפי פעמים מחלון המכונית. גם היום, אחרי שחיפשתי לשווא בספרי הלימוד של ילדיי זכר לאנשים האלה שחיו בליפתא או במאות הכפרים שהרסו הורינו ב-1948, גם היום אני לא מבינה מה אנחנו חושבים שיקרה להם. מה אנחנו מציעים להם? לשמור על הכלניות כדי שימשיכו לפרוח בפעם האחרונה, עד שיבנו במָקום דירות יוקרה לעשירים היהודים?

העיסוק המקצועי שלי בשאלות של שוויון התחיל בעבודת הדוקטורט, שכתבתי על השכתוב ועל השימוש בהיסטוריה בדרום אפריקה. כשנסעתי לשם בפעם הראשונה ב-1984, בתקופת המאבק נגד האפרטהייד, הכול נראה לי שם לגמרי שונה, ובכל זאת משהו היה מוכר. בימים ההם אסור היה אפילו לחשוב על השוואה בין ישראל למדיניות האפרטהייד, אבל דווקא עם התמוטטותו של המשטר בדרום אפריקה כדאי לחשוב, לכתוב ולחלום על כך, מה ניתן ללמוד מקץ שלטון האפליה שם.

אפליה על-פי חוק

האפרטהייד היה משטר מעורר חלחלה לא רק משום שמיליוני אנשים חיו בו ללא זכויות מינימליות ובקיפוח מתמיד, אלא משום שהאפליה היתה מעוגנת במערכת סבוכה של חוקים: חוקים שאסרו על הנישואים בין השחורים ללבנים, חוקים שאסרו על השחורים לגור בערים שהוכרזו כלבנות, חוקים שהפרידו בין השחורים ללבנים באוטובוסים, חוקים שאיפשרו ללבנים בלבד להצביע בבחירות, חוקים שיצרו מסגרות חינוך נפרדות ומקפחות לשחורים, חוקי צנזורה שהגבילו את הכתיבה על המתרחש ב"עיירות השחורים". החוקים חוקקו בהליך כמו-דמוקרטי, ואכפה אותם מערכת מיומנת של עורכי-דין ובתי-משפט. ביורוקרטיה עצומה נבנתה כדי לשמור על האפליה. גם בשטחים הכבושים הכול נעשה על-פי החוק. בשטחים הכבושים יש הרבה מערכות משפט ומאות חוקים והוראות ותקנות: תקנות שנותרו מהשלטון העותומאני ומהמנדט הבריטי, ועל גביהן חקיקה ישראלית, וחוק ירדני, וחוק מצרי, וחוק הומניטרי בינלאומי – שלא ממש מוּחָל, אבל בית-המשפט העליון הואיל לאמץ את הרוח ההומניטרית שלו – וצווים צבאיים, וחוקי השריעה, ועכשיו גם חקיקה של הרשות הפלסטינית. גם אצלנו המדינה מעסיקה מאות עורכי-דין ומשפטנים ויועצים, שמסבירים כי העוול הוא בעצם חוקי.

אלפי התקנות והחוקים והצווים מאיימים על ההבנה הבסיסית שלנו, שחוק הוא לא רק הסכם בין חזקים. דרום אפריקה אינה המדינה היחידה בעולם שהיתה נהוגה בה אפליה, אבל היא היתה המדינה היחידה במחצית השנייה של המאה העשרים שבה הגזענות היתה מעוגנת בחוק, והאפליה היתה חלק ממערכת חוקים מסודרת וממוסדת. עם השנים למדתי שהדמיון בין המצב בדרום אפריקה לבין המצב בשטחים הוא השימוש המדוקדק והעקבי במערכת חוקים, שמנרמלת את המצב הלא-נורמלי של האפליה. ולא חשוב איך נסביר את זה וכמה מאמרים יכתבו מלומדים ומשפטנים ישראלים – באותה פיסת ארץ אחת קטנה חיות שתי קבוצות: האחת נהנית מזכויות ומחירות, והאחרת לא.

עם זאת, תמיד רציתי להאמין שהדמיון נגמר בקו-הירוק, ואם רק נפסיק את הכיבוש ונחזור לגבולות 67', נשתחרר מן האפליה. לכן הקריאה המשמעותית ביותר שלנו, של נשות ואנשי השמאל הישראלי, היתה: "די לכיבוש".

שנים עמדנו מדי יום שישי, בשנים שבהן רוב הישראלים האמינו שהשלום כבר כאן, לבושות שחורים, בכיכר פאריס בירושלים, ובידינו שלטים קטנים בצורת יד שחורה ועליהם הכתובת באותיות לבנות: "די לכיבוש". הצעקות והקללות של הנהגים שעברו על פנינו חזרו על עצמן גם הן מדי שבוע.

הם התמקדו בדרך-כלל באיחולים שונים, למשל: "שיהיו לכן סיבות ללבוש שחורים כל החיים". היו גם שקיללו קללות יותר מקוריות: "שמנות עם שפם", "שתקבלי סרטן השד", או: "הערבים שאתן כל-כך אוהבות ישחטו אתכן". היו שהתקרבו אלינו להסביר לנו שאין ברירה, שהערבים עכשיו רוצים את השטחים ואחרי זה הם ירצו גם את חיפה ואת יפו. אבל אני ידעתי שאנחנו עומדות שם לבושות בשחור נגד הכיבוש של הגדה, ושל עזה, ושל מזרח ירושלים.

אמרתי לעצמי שאפשר לפעול למען השוויון, ואם רק ייגמר הכיבוש נוכל להתפנות לבנייה של חברה צודקת. רציתי להיאחז באופטימיות, כי זאת הדרך היחידה לפעול לשינוי. רציתי לשמוח בהשגים שלנו (כמה מעט אנחנו נוטים לשמוח), בדרך שבה בחר ללכת השמאל הישראלי, ושהיתה עם השנים לדרך הראשית. כי אף על פי שהכיבוש נמשך, עם השנים היתה ההבנה של אנשי השמאל המעטים, שלא נוכל להמשיך לכפות שלטון של דיכוי על מיליוני פלסטינים ולאמלל את חייהם, למקובלת על רוב הציבור הישראלי. אחרי הרג, מעצרים, פיגועים ואלפי פצועים, גם אריאל שרון הכריז: "די לכיבוש".

אבל לא בדרום אפריקה, ולא במשמרות ה'נשים בשחור', אלא במטה משרד החינוך השוכן בבניין לב-רם (!!), במשׂרה שהוגדרה כ"יועצת בכירה לצמצום פערים במערכת החינוך", נגלה לעיניי הקו המחבר בין האפליה של התלמידים הערבים במערכת החינוך, לכיבוש ולליפתא.

איך לקרוא להם

אני לא זוכרת את הרגע במדויק. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה מותשת מעוד יום של עבודה במשרד החינוך, כשלעיניי מרצדים עוד ועוד מספרים. כל היום הבטתי במספרים, וראיתי איך בכל עמודה, בכל טור של מספרים, מפלים את התלמידים הערבים בישראל: בהקצאת מספר שעות הלימוד, באיכות המבנים של בתי-הספר, במספר המורים; ההשקעה במגזר קטנה בכל תחום, בהשוואה למגזר היהודי. ואני התחלתי לשאול למה מפלים את התלמידים הערבים בישראל.

עם השנים למדתי שהדמיון בין המצב בדרום אפריקה לבין המצב בשטחים הוא השימוש המדוקדק והעקבי במערכת חוקים, שמנרמלת את המצב הלא-נורמלי של האפליה. ולא חשוב איך נסביר את זה וכמה מאמרים יכתבו מלומדים ומשפטנים ישראלים – באותה פיסת ארץ אחת קטנה חיות שתי קבוצות: האחת נהנית מזכויות ומחירות, והאחרת לא

במסגרת עבודתי במשרד החינוך, באחד הימים בשנת 2000, עוד לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה, הזמין אותי זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, לדון בנייר עמדה שכתבתי בנושא החינוך לשלום. הוא כעס על נייר העמדה, כי באחד הסעיפים בו הוצע לקיים סיורים לימודיים למורים ביישובי ה"עקורים". המילה הזאת, ה"עקורים", הפריעה לו. "מילא", הוא אמר לי, "אם את מתכוונת לעקורי אקרית וברעם – בית-המשפט כבר החליט שהם עקורים – אבל אני לא רוצה שישתמשו במילה הזאת כשמתייחסים לאנשים שגרו בביר-נבאלה או ברמלה".

"ואיך אתה רוצה לקרוא להם?", שאלתי אותו.

חברותי הפלסטיניות דיברו על הבתים שלהן ביפו, ובחיפה, ובירושלים המערבית. אני ראיתי במו עיניי ותיעדתי לא מעט מזוועות הכיבוש: כתבתי על עינויים של עצירים פלסטינים בבתי-הכלא הישראליים, ראיתי את רשימות הספרים שהיו אסורים לקריאה בשטחים, פרסמתי את סיפוריהם של עשרות פלסטינים שנעצרו ללא משפט. אבל דווקא במשרד החינוך גיליתי את קשר ההכחשה בין הכיבוש של 1948 לבין הכיבוש של 1967. גיליתי שיש נושאים שאסור לדבר עליהם, ויש היסטוריה
שמשרד החינוך במדינת ישראל מצווה למחוק ולהעלים.

לעזוב או להיאבק

את המסה הנפלאה של אלבר ממי על הכיבוש הצרפתי בטוניסיה קראתי עשרות פעמים. המסה נכתבה ב-1957, ולי היה נדמה שכאשר הוא כותב על "הכובש בעל הרצון הטוב" הוא כותב עלינו, על אנשי השמאל הישראלים. בזלזול רב הוא כותב עלינו, ובחיבה רבה. על כך שנרצה או לא, גם אנחנו נהנים ממנעמי הכיבוש, על כך ש"כל כובש הוא מיוחס באופן השוואתי לרעת הנכבש". "הכובש בעל הרצון הטוב" הוא זה ש"אם הוא כבר אוהב קוסקוס, הוא לא יכול לסבול את 'מוזיקת הלונה-פארק הזאת', השואבת ומהממת אותו בכל פעם שהוא חולף על פני בית-קפה. למה כל-כך חזק?". על כך ש"כל מחווה בשגרת יומו מקשרת בינו לבין הנכבש, ובכל מחווה הוא נהנה ממקדמה מוכחת. הסתבך עם החוק? המשטרה, אפילו מערכת המשפט, יגלו כלפיו התחשבות יתרה. נזקק לשירותי המינהל? המימסד יגלה כלפיו סובלנות יתרה… מחפש עבודה? עליו לעבור מבחן קבלה? מקומות ומשׂרות יישמרו מראש ולמענו, המבחנים ייערכו בשפתו תוך שהם מהווים מכשלה בלתי עבירה לנכבש" (אלבר ממי, "דיוקנו של כובש", תרגם אבנר להב, קולוניאליות והמצב הפוסט-קולוניאלי, ערך יהודה שנהב, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2004). ממי מציע שתי אפשרויות בפני שוללי הכיבוש: לעזוב או להישאר ולהיאבק למען שינויים. בכל פעם שקראתי את ממי שאבתי מדבריו כוחות לפעול נגד הכיבוש של השטחים, אבל לאט-לאט הבנתי שהכיבוש הוא לא רק שם.

צודקים אנשי השמאל הישראלי בטענתם שיש צורך בהכרה בקיומם של שני עמים, שצריך לפנות את ההתנחלויות, לסגת לקווי 67' ולאפשר לפלסטינים להקים גם את בירתם בירושלים. צודקים גם אנשי הימין, הטוענים שהפלסטינים רוצים יותר מכך.

יש בין הפליטים הפלסטינים, שרוצים לחזור לבתיהם. יש הרוצים לקבל פיצויים. יש המבקשים רק הבעת צער ולקיחת אחריות. אך עד היום רוב הציבור היהודי לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע אותם, לא רוצה לדבר איתם. ואם מי מבינינו, אנשי השמאל, מעז להציע לפתוח את הדיון בשאלה בדבר "זכות השיבה", מיד מנדים אותו מן המחנה.

אבל אם אנחנו רוצים לחיות בכבוד, בלי ההכחשה והשקר שאנחנו חיים איתם ושמכרסמים בנו ומולידים אלימות ושנאה ופחד, אנחנו צריכים להמשיך ולהתבונן בליפתא, הכפר הנטוש וההרוס, ולשאול את עצמנו ואת שכנינו הפלסטינים, איך אפשר לחיות כאן אחרת? איך אפשר לזכור את העבר של כולנו, ביחד ובנפרד? לכבד את כיסופי היהודים לארצם, את המדינה שהקמנו ואת הגעגועים של הפלסטינים לבתיהם? מה אנחנו מציעים לאדם שנולד בליפתא ושביתו במחנה הפליטים מיועד להריסה?

מילים מאוסות

כשעלינו במעלה השביל מליפתא באביב 2005, ולפנַי טיפסה אישה אחת וזר כלניות אדומות בידה, ירדה קבוצה של נערות ונערים חרדים לטבול במעיין. אחת הנערות שירדה בשביל מולנו, אמרה לחברותיה: "תראו, ערבים יימח שמם". היה לה שיער ארוך והיא היתה יפה, וכמו חברותיה שירדו איתה במורד הגבעה, גם היא לבשה חצאית כחולה ארוכה וחולצה לבנה. היא הביטה בטור האנשים שחזרו מהביקור בבתים שהיו שלהם, ועתה הם מיועדים ליזמי נדל"ן.

כמה מאוסה בעיניי היתה אותה עלמה, וכמה מאוסות המילים הרעות שלה. וכמה מאוסים אנחנו כולנו, שלא אומרים מילים רעות כל-כך אבל מאמינים שניתן יהיה להכחיד את הגעגועים של עם אחר לשקדיות, ולבתים, ולאדמות, ולעָבָר שהפקענו מרשות בעליו – ולדבר על שלום.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן