ארץ אחרת

"תכתוב על היחס בין החברה הישראלית ובין המתנחלים". כך, בטלפון. ובדיוק כמו בקלישאה, הרגשתי כמו סכין בלבי. "תני לי יום". וכל אותו היום הכאב, והעלבון, לא מרפים. למחרת, הטלפון מוצא אותי נוהג אי-שם בין רמת-אביב לרחובות. אינני פוקד את המקומות האלה, כי אם לעתים רחוקות. כדי לנסוע לגליל, אני עובר בבקעה. טבעי לי בצד התנ"כי של הקו-הירוק. ועל כן אני מרגיש קצת כמו תייר. גם האקלים שונה, דביק כזה. אני נהנה מן המראות, זה ישראלי, לא יומיומי אבל מוכר, חביב עלי. יש גם טיפוסים כאלה שלא רואים בירושלים, כאילו קפצו לרחוב ממסך הטלוויזיה. אבל לא כולם, רחוק מזה. יש גם הרבה אנשים ונשים רגילים, מכל הסוגים, פולנים, מרוקאים, אנשי היישוב. כאלה שרואים בטלוויזיה רק כששואלים את דעתו של ה"איש ברחוב". אני נוסע בארץ, אלה האנשים שברחובות טבריה, עפולה, באר-שבע, אשדוד. כמובן, הפרופורציות משתנות משכונה לשכונה, מיישוב ליישוב. אבל המכנה המשותף שלהם הוא, שתמונותיהם כמעט אינן מופיעות במגזינים.

החברה הישראלית. לא אחידה, רחוק מזה. קבוצות ותת-קבוצות, עדות ומיזוגי עדות ושרידי עדות, ונציגי שכבות שונות של צבריוּת, שעליהם מוטבע חותם העשור שלהם. וכשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. עם כולם, לפי המזדמן, יש שיח, שיח לא-שטחי. אני מקשיב לו ברוב עניין, אני משתתף בו, לפי המזדמן. הזדמן לי לפקוד לתקופת-מה את הספרייה למדעים בגבעת-רם בירושלים. חיבה יתרה יש לי לקמפוס הזה, שבו למדתי לפני שנות דור. ושוב, גוונים-גוונים של בני-אדם, סטודנטים, מורים, שומרים, ואני מקשיב ולפעמים נקשרת שיחה. אין חיץ, השוני זורם במערבולותיו ומזין את השיח. גם במחנה יהודה. גם המגונדרים מחומצני השיער ברחוב הילל, יש איתם, איך להגיד, רצף. עד כאן.

הניסוח של כאבי הוא כדלקמן:

מי נתן למישהו את הרשות לקבוע, כדבר המובן מאליו, כמושכל ראשון שאין לערער עליו, שהדבר הזה שקוראים לו החברה הישראלית אינו כולל את ה"מתנחלים", ושיש בין שני הגופים הכך-מוגדרים מערכת יחסים שצריכה ליבון כי, כמו שנאמר לי, "יש כאבים". קרי, המתנחלים מכאיבים ל"חברה הישראלית".

איך אדם משכיל מסוגל ליפול במלכודת הסופיסטית הכה-ידועה, להניח כידוע ומוסכם זה מכבר, כאילו זה מאחורינו, את הדבר שהוא עצמו צריך בירור, כדי שהיריב יימצא מרגע פתיחת הוויכוח בעמדה של התגוננות, בשדה שכפו עליו? אז סליחה, איני משחק במשחק המכור הזה. מה משתמע מ"יש כאבים"? שה"חברה הישראלית" סובלת את אימי המלחמה בגלל עקשנותם של המתנחלים להיאחז בשטח לא-להם, ופינויָם הוא פתרון הסכסוך. ועל רקע זה אנו אמורים להגיד: "תראו, גם אנחנו בשר-ודם, הדברים קצת יותר מורכבים, וכו' וכו' וכו'…".

אינני רוצה לעסוק בהיפוך, המוצדק לחלוטין, לדעתי, של הטענה: קבוצה קטנה, בתכסיסים לא-חוקיים, אנסה את ממשלות ישראל להיכנס אל תוך מסלול משיחי בלתי הפיך, שתוצאתו היתה יצירתה לצדנו – על-ידי השלטת הפת"ח על הפלסטינים, חינוכם השיטתי לשנאה, לרצח ולהתאבדות –של מיני-מדינת-טרור בעלת לגיטימציה בינלאומית, וזה גורם ל"כאבים" לחברה הישראלית. מה שאני טוען הוא, שהחברה הישראלית, יהיו גבולותיה אשר יהיו, כוללת קבוצות שונות, רבות, בעלות אפיונים של אורח-חיים ושל דעות, לשון, לבוש, טעם הנגזרים ממוצא, ממקום מגורים, מרמת הכנסה, מתרבות, מרמת הזיקה לדת. בגדול, מתחתנים בתוך הקבוצה ומבלים בתוך הקבוצה. ויש אזורי מפגש מסוימים בין קבוצות שכנות או אפילו מרוחקות, בחיי המקצוע, בצבא, בלימודים. ברור שלכל קבוצה יש מודעות עצמית במידה משתנה, וגם מודעות להיותה חלק מכלל יותר רחב. למשל, להיותה שייכת ל"חברה הישראלית". ויש קבוצות שחבריהן יגדירו את עצמם כמצויים מחוץ לחברה הישראלית באופן עקרוני, כמו החרדים, או באופן זמני, כמו אולי החברה הרוסית, באופנים מסוימים. שני סוגי המודעות האלה, המודעות העצמית בתור קבוצה ומודעות ההשתייכות אל כלל יותר גדול, משתנות עם התחלפות הדורות ועם מהלך המאורעות. אין ספק, לדוגמה, שבחברה החרדית מתחולל שינוי עמוק ביחס לישראליוּת. וגם להפך, ביחס כלפיהם: עם גבור האנטישמיות בעולם, יש תחושה בציבור הרחב שהחרדים בדבקותם האַל-מודרנית במנהגים היהודיים אינם כה לא-רלוונטיים כמו שהם נראו. אפשר לעשות כמו בקיבוץ, הצבעה על חברות. נשאל כל קבוצה מהן הקבוצות השייכות לחברה הישראלית ונראה מי בפנים, מי בחוץ. אין לי ספק שהמתנחלים בפנים, ברוב קולות. חוץ מקול המחרימים, הקבוצה האחת הנוטלת לעצמה את הזכות לפסוק בכל עניין, דרך המונופול בתקשורת שהיא סדרה לעצמה ומנסה לשמור עליו בקנאות. הקבוצה שבתמימות תהומית חושבת שהיא, רק היא, החברה הישראלית. אלה האומרים בלוויות: "דווקא הוא לא היה צריך להיהרג, הרי כל ימיו פעל במחנה השלום". משמע, אחרים…

יש כאבים.