ארץ אחרת

מה יהיה הו מוסלמים כי אני איני מכיר את עצמי/ איני נוצרי לא מוסלמי/ איני מהמזרח מהמערב או מהאדמה/ גם לא מהמים/ איני מהטבע ולא מהשמים המסתובבים/ לא מהעפר לא מהמים לא מהאוויר/ איני מהאש או מהמעצמות/ איני מהודו סין בולגריה או ארצות סאקסים,/ איני מִמַלכות של עיראק ולא מהחורסאן/ איני מהעולם הזה ולא מהבא/ איני מגן-עדן או גיהינום/ איני בן אדם ולא בן חוה/ מקומי האין מקום ומוצאי הלא מוצא/ איני גוף ואיני נשמה/ כי אני דבוק בנשמתו של הנאהב/ איני חפץ בטוב כי ויתרתי כי ראיתי שני העולמות הם רק אחד/ אחד אחפש ואחד אדע/ אחד אני אראה ורק אחד אני אזעק/ הוא הראשון והאחרון/ מבחוץ הוא ומבפנים/ איני יודע אחר מלבד יה הוא ויה מי הוא גָ'לָאל אֵל-דִין רוּמִי

בהקדמה שהוסיף יוסף ינון (פנטון) לתרגומו לעברית של "אלמשרד אלי אלתפרד"– לרבי דוד מימוני ("מורה הפרישוּת" – הוצאת מקיצי נרדמים, 1987), מזכיר המתרגם דברים אחדים על אודות מכתב שכתבה יהודייה אלמונית למחבר, צאצא של הרמב"ם אשר חי במאות ה-14-15:

"מסמך הגניזה השלישי (של רבי דוד מימוני) הוא תלונה שנשלחה לנגיד על-ידי יהודייה אשר בעלה עזבהּ על מנת ללכת לגור במנזר סוּפי… ממזרח לקהיר, מנזר המנוהל על-ידי שיח' בשם אלכוֹרָאנִי. היא מפצירה בנגיד להשתדל להשפיע על בעלה להפסיק את התחברותו אל הסופים ולחזור לחיק משפחתו, והיות שהשיח' אלכוראני מת בשנת 1367 הופנתה האיגרת אל הנגיד לפני תאריך זה".

לכאורה, יש לתמוה מה עושה איש יהודי של אותם ימים במנזר סופי מוסלמי? הרי המוסלמים מקיימים סדר-יום דתי בלתי אפשרי ליהודי דתי כמוהו. הם מאמינים במוחמד כשליח האל וכנביא הגדול מכולם, מתפללים חמש פעמים ביום כשפניהם נשואות למֶכָּה, חייבים בצום הרמדאן ובעלייה-לרגל למכה לכל הפחות פעם אחת בימי חייהם (מצוות החָאג', שהוא התואר שמקבל כל מוסלמי שביקר במכה), ועוד כהנה וכהנה חובות הלכתיות. אינני מניח שאותו יהודי שהלך לגור במנזר הסופי קיבל על עצמו סדר-יום מוסלמי חמור שכזה, שהיה כפי הנראה מנהגם של השוהים במנזר, משום שמתוכן הדברים שנאמרו אפשר להבין שאותו יהודי לא התאסלם. מתעוררת השאלה מה, אם כן, נשאר לו לאותו יהודי לעשות במנזר הסופי בראשותו של השיח' אלכוראני…

התשובה תינתן, גם אם באופן חלקי, לאחר בדיקת יחסם של כמה מיסטיקנים סופים לעולם ההלכה (שָׁרִיעָה) המוסלמי, יחס שהוא, אם להתבטא בכלליות רבה, מסובך עד מאוד. מדבריהם של אותם מיסטיקנים וכן מהמסופר עליהם יהיה ניתן להבחין בחוסר הנחת של רבים מהם מכבליה של ההלכה המוסלמית. ההלכה, מעצם היותה שלטון ממוסד, לעתים קרובות מנטרלת את יכולת איבוד השליטה, שכרון החושים והאקסטזה שהִנָּם מיסודותיה של כל חוויה מיסטית, על אחת כמה וכמה החוויה המיסטית אצל הסוּפים. אותו יהודי אלמוני בן המאה ה-14 לא הגיע, לדעתי, למנזר הסופי אלא כדי לחוות חוויה דתית שהיא אפשרית רק מחוץ לחברה ההלכתית, אשר במקרה שלו היא חברה יהודית. שָׁם, במנזר, אותו יהודי היה יכול למצוא את אלוהים ששוכן בתוכו, רחמנא לִצלן, או לחלופין, לאבד את עצמו ואת זהותו בתוך האינסופיות של אלוהים. אלו שני מצבי תודעה של אחדות שכרונית-מיסטית שנקראים אצל הסופים בשמות פָנָה וּבָקָה, שהם מעין תוֹהוּ ובוֹהוּ שחווה המיסטיקן. נחזור אל אותו יהודי שחיפש חוויה מחוץ לעולם ההלכה החברתית, ונמצא שאינו שונה מאותם יהודים – ישראלים או לא ישראלים – בני-זמננו שנוסעים לחוות חוויות דומות במקצת באָשׁרָמִים הרבים שברחבי הודו. חלקם יהודים דתיים החפצים לצלוח ולוּ לעת-מה את ים ההלכה ההמוני המקיף אותם, ואגב כך להתנסות בחוויית קירבה לאלוהים פנימי שנמצא בתוכם, או לחלופין, לאבד עצמם לזמן-מה בתוככי אלוהים מבטל-כול…

איש פגע בי בדרך

באשר לי, אדם ישראלי כמוני, שחי במצוקת התמודדות עם העולם הדתי, ההלכתי והטריטוריאלי הישראלי-יהודי ועם ההלכתיות הטריטוריאלית (אינתיפאדת אל-אקצא!) המוסלמית-פלסטינית, שמבהילה עוד יותר כשמבינים שהיא הד של טריטוריאליזם מוסלמי פנאטי – דווקא בימינו אלה, אותו יהודי בן המאה ה-14 נעשה הכרחי עבורי.

מה יעשה, אם כן, איש כמוני בימים אלה? אל עולם ההלכה שאני קורא לו המוני אינני נמשך, והיהדות הרי אין בה בסופו של דבר מקום למי שאינו מקיים את מצוות ההלכה. החוויה הדתית האגוצנטרית שאפיינה את השבתאות או את הפראנקיזם כבר אינה רלבנטית בימינו, מפאת קיומו של העולם החילוני הישראלי. אם כן, כיצד אפשר להמשיך להיות דתי ויחד עם זאת ארוטי, אגוצנטרי, שיכור… דעתי היא שאפשר להיות דתי ויחד עם זאת, מחוץ לגבולות ההלכה, באמצעות אימוץ דרכם של מיסטיקנים סופים מוסלמים, שהלכו בדרך מוסלמית אנטי-הלכתית.

ועכשיו, כששואלים איך?..

אפתח בדוגמה אחת המציגה את דרכו האנטי-טריטוריאלית של ביאזיד מביסטאם, מיסטיקן מוסלמי סופי בן המאה ה-11. "איש פגע בי בדרך", סיפר פעם ביאזיד מביסטאם. "לאן אתה הולך, שאל אותי האיש. אני עולה לרגל למכה, עניתי לו. כמה כסף יש לך, הוא שאל. מאתיים דינר, עניתי לו. תן לי אותם, הוא ביקש והוסיף: איש עני אני שצריך לפרנס משפחה. הסתובב סביבי שבע פעמים כאילו הייתי הקעבה שבמכה, וזה יהיה בשבילך הזָמְזָם והחאג'. עשיתי כדבריו, הקפתי אותו שבע פעמים כשאני ממלמל: לָא אִילְהָא אִיל אָלְלָא, ולבסוף נתתי לו את מאתיים הדינר ושבתי לביתי".

עלייה למכה שכזו יכול לעשות גם יהודי מאמין, לאו דווקא בגלל ההיבט המוסרי שבסיפור. הוא אינו מעניין אותי ואיני עוין אותו, אולם מיצוי הסיפור למוסריותו אינו אלא מקטין את עוצמת האיש המופלא הזה, ביאזיד מביסטאם, שמספרים עליו שכשהתפלל לא הפנה את תפילותיו למכה אלא לעצמו, וכל זאת, לדבריו, כיוון שכשהוא מתפלל, הקעבה היא זו שמסתובבת סביבו. אין סיפור מבטל טריטוריה יותר מסיפור זה – אני בכל אופן לא מכיר סיפור כזה – אולם ביטול הטריטוריה תלוי בביטול ההלכה (שריעה), לכל הפחות בהיבט הגלוי שלה, וביטול טריטוריה והלכה הוא שמאפשר לביאזיד לגלות את עצמו ואת האלוהים ששוכן בו ואגב כך להבין שהוא הִנוֹ הטריטוריה היחידה שישנה.

אותו יהודי בן המאה ה-14, שאשתו מתלוננת על עזיבתו את הבית, ככל הנראה אינו יכול אלא במנזר הסוּפי לחוות מעט מהשחרור הטריטוריאלי והחיצוני (אשה, הלכה, בית) ולהכיר ולוּ לזמן-מה מתוך מסעו את פנימיותו ואת הטריטוריה האחרת, שאני קורא לה כאן: העַצמִי-יָה!

אחצה את המדבר בעיני

בעזרת הדרך (טָרִיקָה) הסופית אני מתמודד עם מצוקותי הדתיות שנובעות מבגדי העוֹר של הדת (כל דת ובגדי העור שלה…), ומכיר גם מלבושי אור (בגד הסופי…). על המיסטיקנית הסופית בת המאה ה-9, רַבִּיעָ אִל-אַדָוִויָה, מסופר: "פעם אחת ראו את רביע אל-אדוויה צועדת ברחובות בצרה כשהיא אוחזת בידה הימנית לפיד ובידה השמאלית דלי מלא מים. כששאלוה העוברים-ושבים מה פשר המעשה שהיא עושה ענתה רביע, אני הולכת לשרוף את גן-העדן ולכבות את אש הגיהנום…". אני סבור שבמנזר שאליו הלך היהודי בן המאה ה-14 למדו להיפרד מהמושגים הרגילים של אהבת האל ויראתו ומהיחס הדיאלקטי אליו, למדו איך פשוט להיות איתו באחדות, ושזה אפשרי אם יוצרים תנאים של התפנות לחיים מוחלטים לגמרי במחיצת אלוהים ובמחיצת עצמך. "פעם אחת ישב ג'וּנָאִיד בחברת אשתו. שִׁיבְּלִי נכנס לבקר ואשתו של ג'ונאיד התכוונה לכסות את פניה. אמר לה ג'ונאיד לאשתו שתישאר כפי שהיא, כי שיבלי לא מרגיש בנוכחותה. שוחח ג'ונאיד עם שיבלי עד שלפתע שיבלי התחיל לבכות. באותו רגע פנה ג'ונאיד לאשתו ואמר לה שתכסה פניה כי שיבלי התעורר ושב מהיעדרותו".

מספרים על איברהים אִבֵּן אָדְהָם (אחד מראשוני המיסטיקנים הסופים; גם הוא, כמו רביע, בן המאה ה-9), שנדד בדרכים 14 שנה עד שהגיע למכה. הוא אמר: "אחרים חצו את המדבר ברגליהם, אני אחצה אותו בעיניי!". וכך, כל פעם שסיים להתפלל שתי תפילות, פסע אבן-אדהם פסיעה אחת. והנה, כשהגיע לבסוף למכה, לא ראה את הקעבה. "מה קרה לי?", שאל. "האם משהו השתבש בראייתי?". והנה שמע קול: "עיניך רואות, אלא שהקעבה יצא לקבל את פניה של אשה עייפה שנמצאת בדרכה למכה". כששמע זאת אבן-אדהם, הוציא מפיו זעקת קנאה ואמר: "מי זו אותה אחת?..". לא חלף זמן רב והנה רביע נכנסה למכה כשהיא נתמכת במקל והקעבה מרחף סביבה. כשראה אותה אבן-אדהם פנה אליה ואמר: "הו רביע, אינך יודעת כמה המולה והתרגשות חוללת בעולם העליון!". כששמעה רביע את דבריו, ענתה: "איברהים אבן-אדהם, אתה הוא זה שחולל את ההמולה וההתרגשות בנסותך 14 שנה להגיע לקעבה!". אבן-אדהם עמד מול רביע וענה: "אמת דיברת, במשך 14 שנה חציתי את המדבר בתפילה…". "ואני", השיבה לו רביע, "כל אותו זמן חציתי את המדבר בגעגועיי".

הסיפור על אבן-אדהם ורביע לא מסתיים בשאלת האגוֹ, מי משניהם יותר אהוב על אלוהים. הוא מסתיים בזיווג נוגע ללב של השלמה, וזה כך היות ששניהם נמנים עם אלה שבן-זוגם היחיד הוא אלוהים. "פעם אחת פנה חסן מבצרה אל רביע אל-אדוויה וביקש לשאתה לאשה. ענתה לו רביע: אל תבקש ממני להינשא לך, בקש מאלוהים, כי שלו אני והוא בעלי". הבעל היהודי שברח מאשתו למנזר הסופי ברח מהאשה ההמונית של ההלכה, אולי כדי למצוא אשה אחרת בעת שישב לבדו במנזר, את האשה שבו, שהיא האשה של אלוהים המאפשרת לו להתפלל מתוך-תוכו בארוטיקה ובגעגועים אל אלוהים אהוב שיבוא אליו ויגלה לו שגם הוא נמצא בו, כי הוא בא בתוך הבה שיש בו. ייתכן שאותה אשה יהודייה מתלוננת, בת המאה ה-14, היתה צריכה להימנע מלשקוע בנישואי ההלכה. היה עליה להבין שהשלטון איננו בידיו של נין הרמב"ם, ולפנות אל אלוהים ולבקש ממנו שהבעל ישוב. כי נראה לי שבשהותו של הבעל במנזר, כמו שאכן קורה במנזר, היה הבעל נשוי לאלוהים שבתוכו.

עיניים עצומות תמיד

הסיפור על הבעל שברח למנזר היה יכול להיות באותה מידה סיפור על אשה שברחה למנזר, ואמנם סיפורים כאלה קיימים לרוב. ההשתחררות מההלכה אל החוויה המיסטית, כשהיא מתרחשת באמת, היא שוויונית לחלוטין מבחינת המינים, כי המובן ההלכתי של המינים אובד בה.

גם רביע מבצרה היתה אשה, ולא די שהיתה אישה בת המאה ה-9 אלא עוד בהיותה ילדה נמכרה לעבדות. הסיפור על אודות שחרורה הוא סיפור ההתגלות של אדונה, שפעם אחת בעלוֹת השחר, כשראה אותה במקרה מתפללת בחדרה, גילה שאין באפשרותו, ושהוא אף אינו רוצה, שיהיה לו קניין על דבר ששייך לאלוהים, ועל כן שחרר אותה מיד ללא כל תמורה.

המנזר הסופי שבסיפור הוא בית שבאמצעותו מבטלים את המושג החיצוני של בית. הבית שהיהודי הערטילאי מהמאה ה-14 נדרש לחזור אליו מכוחה של סמכות הלכתית (אותו נין רחוק של הרמב"ם בעצמו הושפע מהסופים, שהרי הוא זה שחיבר את הספר "מורה הפרישות") הוא היפוכו של הבית הפנימי, שאליו השתוקק היהודי לבוא בזמן התבודדותו במנזר הסופי.

במחצית דרכה של רביע אל-אדוויה למכה, כשאיבדה את דרכה במדבר, הופיע לפניה הקעבה. הביטה בו רביע ואמרה: "לֵך, איני חפצה בך כי אני חפצה באדון הבית. מה אעשה בבית עצמו, הוא אינו אומר לי דבר ועל יופיו לא אתענג. לֵך, איני חפצה בך אלא בזה שאמר, כל מי שיתקרב אלי בזרת של כף ידו אני אבוא אליו בזרועותי. עכשיו לֵך, כי אין לי כל עניין להביט בך". אין צֶלֶם, אין משפחה, אין אדמה, אין הלכה… יש הליכה אל חלל של Love and Peace מיסטי, שכפי שאני מבין אותו, ככל שהוא יותר עתיק הוא גם יותר עמוק, גם אם במידה רבה יותר אכזרי מנקודת המבט החברתית, שמוצאת את מפלטה בהלכה.

תלמיד אחד של השיח' הסופי אַבּוּ-בָּקֵר אִל-קָאתָאנִי סבל מייסורי גוף כה נוראים עד שעיניו היו עצומות תמיד. פעם אחת פתח התלמיד את עיניו לרגע ונְשָׂאָן לעבר הקעבה שבמכה. מיד הופיע לפניו גמל שבעט בפניו ועקר את שתי עיניו. באותה שעה שמע אבו-בקר אל-קאתאני קול פנימי בתוכו אומר: במצב של התגלות הבלתי נגלה נשא תלמידי את עיניו לקעבה ונענש. אין זה ראוי להביט בבית בנוכחות אדון הבית! אולי את אותה מסקנה אפשר להחיל גם על היהודי. אם הביט במצוקתה של אשתו, הרי אפשר לטעון כנגדו טענה דומה ולומר שאין זה מתאים להביט בכלים שבבית כשאפשר להביט בבעל-הבית. את הקונפליקט העז הזה של מי שנמצא בדרך המיסטית מיטיב לתאר הסיפור הנורא שקרה ערב שבת אחד לאר"י ולתלמידיו: "פעם אחת בערב שבת, סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש בבגדי לבן כדי לקבל השבת, והתחיל מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, ופזמון לקבלת שבת, ומזמור שיר ליום השבת וה' מלך, בניגון נאה, ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: חברים, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים? וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: אנו שומעים בכך, רצוננו לילך לשם, וקצת השיבו ואמרו: נלך מקודם ונודיע את הדבר לנשינו. כיוון שאמרו, נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר, אוי לנו שלא היה לנו זכות להיגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר חזר הגלות לאיתנו". (מתוך זכרון צדיקים, קובץ סיפורים חסידיים)

מרכז קוסמי

המיסטיקן הסופי מוהן אבן אל-ערבי יצא מאנדלוס בדרכו למכה, עד שהגיע אליה בשנת 1201 והתארח אצל משפחה פרסית מאיספהאן, שראשה היה שיח' בכיר. לשיח' בת שיופייה החיצוני מדהים וחוכמתה רבה, ובשביל אבן אל-ערבי היא נעשית מה שביאטריצ'ה היתה לדנטה. וכך, דרך התבוננותו הנסערת באותה בת שיח', מגיע אבן אל-ערבי לחוויה מיסטית של התגלות היופי האלוהי! שהייתו במכה מביאה אותו לשיא יצירתו, וחייו המיסטיים כה מעמיקים ונמתחים, עד שסיבובי הזָמזָם הדמיוניים והאמיתיים שהוא מסובֵב סביב הקעבה נעשים עבורו למרכז הקוסמי, והוא מחליט שהדבר הרוחני יכול לקרות רק במרכז העולם (זאת אומרת, בו!). הוא כותב על אחת מחוויותיו באותה תקופה: "לילה אחד, בעודי מקיף בסיבובים את הקעבה, טעמה רוחי שלווה עמוקה וחשתי מין תחושה עדינה שמילאה אותי לחלוטין. אבל בגלל לחץ ודחיפות ההמון עזבתי את שטחו המוכר של הקעבה והמשכתי לסובב בחול עד שעלו בשפתי מלים ששרתי בקול, וכל מי שהיה לידי יכול היה לשומען: הַמְאוֹהָב עָד עָבְדוּת נִשְאָר מְבוּלְבָּל בָּאַהֲבָה/ נֶחְשָּף לְכָל סַכָּנָה//. כשסיימתי לשיר הרגשתי מגע יד רכה על כתפי. הסתובבתי לאחור ומצאתי עצמי מול נערה, נסיכה מבנות היוונים… מעודי לא ראיתי נערה יפה כמותה, נעימת דיבור, חמת לב ורוחנית ששפתה כה דקה ברמזיה… היא כה הדהימה אותי והיתה יוצאת מגדר הרגיל ביופייה ובחוכמתה". התעוזה בדיווח האישי הזה של אבן אל-ערבי בוודאי אינה פחותה מתעוזת המעשה של היהודי בן המאה ה-14; היא אפילו סוגרת מעגל עם אותו מעשה, אף על פי שקדמה לו בלמעלה ממאה שנה. אבן אל-ערבי מביא את האשה אל קודש-הקודשים הפנימי, בזמן שהיהודי בורח ממנה; אצל אבן אל-ערבי האשה היא נערה שיש בה כל מה שככל הנראה אין באשת היהודי, כי הנערה היוונייה היא היפוכה של ההלכה, היא ארוטית, צעירה, חכמה וחשוב מכול, אסורה בתכלית! שומו שמים, נערה יוונייה ביזנטית מוכנסת לקעבה, מקום אסור, והלוא בן דין מוות הוא מוסלמי הבא אליו. אבל כך הם פני הדברים כשהאשה שבורחים ממנה היא ההלכה, והאשה שמסתירים אותה פנימה היא האנטי-הלכה, היא ה"אני" המשתוקק לחוות את אלוהים כבן-זוג, בדמות נערה שאליה הוא כַּלֵּה בגעגועים. הקעבה הפנימית שבמכה נמצאת אצל אבן אל-ערבי בשוליים, שההמון של ההלכה דוחף אותו אליהם. החול והדרך הלא-סלולה שמחוץ למסלול הקעבה הם מקום החוויה המיסטית-ארוטית של הגילוי הדו-מיני והרב-דתי שבו.

הטריטוריאליות של המקום החיצוני נעלמת, מחליף אותה המקום הפנימי של האחד. עם היעלמותה נעלמים גם הזמן המפוצל והמרחב החומרי, מחליפים אותם הזמן והמרחב הרוחניים או הפנימיים, ואפשר לומר שבעולם סופי-מיסטי כזה נעלמת גם ההיסטוריה. המיסטיקן הסופי, מוחמד אבן-פזל, אמר: "המום אני מאלו המחפשים את משכנו של האל בעולם. מדוע שלא יחפשו את משכנו בלבם, שם ימצאו אותו שוכן בביתו, או אולי לא. אם זו הוראה אלוהית לבקר אבן פעם בשנה בלא להביט בה אף לא פעם אחת, הן יהיה זה יותר נכון לבקר במקומה את הלב, שהוא מקום שבו אלוהים יכול להימצא 360 פעם ביום ובמחיר מבט פנימי אחד". על המיסטיקן הסופי טוּסְטָרִי מסופר שפעם ראו אותו עומד בשער ערפאת (ליד הקעבה במכה) באותו יום שבו עזב את ביתו שבעיראק. עוּתְמָאן מָרְזוּק קוּרָאִישִי (בן המאה ה-2) ערך יחד עם אחד מתלמידיו מסע סיבובים: קהיר-מכה-מדינה- ירושלים-קהיר בלילה אחד! גָ'לָאל אֵל-דִין רוּמִי עזב לילה אחד בחשאי את ביתו שבקוֹנְיָה כדי לפגוש דרוויש בקעבה שבמכה. לפני עלות השחר הספיק להראות לאשתו את סימני החול של מֶכָּה על נעליו, כדי שלא תתמה מדוע נעלם בלילה. מָעָרוּף קָארְחִי (בן המאה ה-9) מהעיר בגדאד תירץ צלקת שהופיעה בפניו כעדות לכך שבילה את הלילה בזמזם מסביב לקעבה.

הו אתה העולה לרגל/ איפה אתה איפה הו איפה?/ כאן כאן הוא האהוב/ בוא עכשיו הו בוא הו בוא/ ידידך הוא שכנך/ הוא מעבר לכותל ביתך/ אתה תועה במדבר/ איזה משב אהבה יש בכך?/ אם ראית את האהוב/ צורה ללא כל צורה/ אתה הבית אתה האדון/ אתה הקעבה/ אתה/ איפה זר השושנים/ אם אתה הגן/ איפה פנינת הנשמה/ אם הים של אללה זה אתה/ זאת האמת וזאת עדיין צרתך/ אל-נא תפנה ממטמון ואוצר/ כה עצוב שאתה מכסה עצמך/ ממטמון ואוצר שבך ושלך ג'לאל אל-דין רוּמי

כה עצוב הוא הרגע הזה עכשיו, שבו אני חוזר ממסע השכרות שלי עם המיסטיקנים הסופים, שהם כאחים לי, אל לחם חוקי הקורא לי לשוב אל דת ההלכה הסובבת-כול, על פגעיה. ראיתי בעיניי את סארייבו ההרוסה, את רמאללה, את עזה, את ירושלים ואת הארץ כולה בסבלה. שמעתי על אפגניסטן, איראן, פקיסטן, הודו ועיראק, ולפני שבועות אחדים אף ראיתי בעיניי עיר שהיא גם קונסטנטינופול וגם איסטנבול. ביקרתי באושוויץ והייתי פה והייתי שם, אבל עוד לא הייתי שנאה וגם עוד לא הייתי אהבה. זאת האמת וזאת עדיין צרתי, כי אני פונה ממטמון ואוצר, זה כה עצוב כי המטמון הוא בי והוא שלי.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 8: "לנוכח האיסלאם: מסע בעקבות ה- 11 בספטמבר". לחצו כאן להזמנת הגיליון