ארץ אחרת

חשבון הנפש של השמאל הישראלי ראוי להתחיל מהשאלה, כיצד קרה שהסוציאל-דמוקרטיה העברית היתה מתנועה ממלכתית ל"שמאל", המעורר רגשות שליליים בקרב חלקים גדולים מן הציבור הישראלי. אף שמאז המהפכה הצרפתית נחשבות התנועות הדמוקרטיות והסוציאליסטיות ל"שמאל", הסוציאל-דמוקרטיה העברית לא התכנתה "שמאל", אלא "תנועת פועלים" או "תנועת עבודה". זה אינו עניין לשוני גרידא. הוא מצביע על כך, שתנועת העבודה ראתה עצמה מלכתחילה לא כמפלגה המייצגת מגזר, אלא כתנועה ממלכתית.

תנועת העבודה העברית ראתה עצמה לא כמפלגה מגזרית המייצגת מיעוט באוכלוסייה, אלא להפך, כתנועה המייצגת את ה"מעמד הכללי", כלומר, את הקבוצה שהאינטרסים שלה זהים לאלו של הכלל. תנועת הפועלים הציונית ביקשה לחולל מהפכה בחיים החברתיים היהודיים, ועל כן פנתה להמוני בית-ישראל ביישוב ובתפוצות וביקשה לייצגם, לחנכם ולהנהיגם

משחר קיומה בראשית המאה העשרים שרר בתנועת העבודה העברית מתח פנימי בין שתי מגמות, מגמת עילית ומגמה עממית. מחד גיסא, ראתה עצמה תנועת העבודה כתנועה חלוצית, אוונגרדיסטית, חוד-החנית של המהפכה הציונית (ואין לתת למילים אלה דווקא משמעות מארקסיסטית-לניניסטית). מאידך גיסא, תנועת הפועלים העברית ראתה עצמה גם כתנועה עממית-דמוקרטית. לתפישה עצמית עממית זו היו שלוש סיבות: ראשית, תנועת הפועלים התבססה על המוני הפועלים העברים, ואחר-כך גם על חלק ניכר ממה שמכונה ה"מעמד הבינוני"; שנית, ומעבר לעניין המִספרי, בהתאם למסורת הסוציאל-דמוקרטית, גם תנועת העבודה העברית ראתה עצמה לא כמפלגה מגזרית המייצגת מיעוט באוכלוסייה, אלא להפך, כתנועה המייצגת את ה"מעמד הכללי", כלומר, את הקבוצה שהאינטרסים שלה זהים לאלו של הכלל; שלישית, תנועת הפועלים הציונית ביקשה לחולל מהפכה בחיים החברתיים היהודיים, ועל כן פנתה להמוני בית-ישראל ביישוב ובתפוצות וביקשה לייצגם, לחנכם ולהנהיגם.

מגמת העילית הראשונה היתה חלוצית-אוונגרדיסטית במובן הבסיסי של המילה, כלומר, מגמה שהדגישה את היותו של הפועל הציוני חלוץ ההולך לפני המחנה, מתווה לו את הדרך, מנחה את המחנה, מחנך ומנהיג אותו. התפישה שתנועת העבודה אחזה בה לא היתה של חלוציות מתבדלת, כי אם של חלוציות ממלכתית-רפובליקנית, שרואה חשיבות בעצם השתתפותו הפעילה של החלוץ בחברה ובמרחב הפוליטי-הציבורי, ובעצם הטיפוח של אחריות ציבורית, של מחויבות לאינטרס הכללי של החברה ושל מודעות "אזרחית" לחשיבותם של חיים חברתיים ושל חוק וסדר. החלוציות הממלכתית אכן היתה תפישה אופטימית, האופיינית למחשבה המודרנית שהתעצבה בתקופות הרנסאנס והנאורות, ושהיתה טבועה בה אמונה כי ניתן לחנך ולעצב חברה לפי דגם ראוי.

לעומת המגמה החלוצית-ממלכתית, התרוצצה בקוטב העילית של תנועת הפועלים גם מגמה שנייה, שאני מכנה אותה "נזירית". מגמה זו, שבה התערבבה האופטימיות המודרניסטית עם פסימיות "נוצרית" באשר לטבע האדם, הדגישה שלאוונגרד חלוצי אמיתי יש מחויבות מוסרית לדבוק ברעיון הסוציאליסטי, גם אם החברה הכללית עוינת אותו או אינה מסוגלת להגשימו, ומשום כך הדבקות באידיאלים הציוניים הסוציאליסטיים קודמת למעורבות בחברה הכללית. ל"ממלכתיים" שתבעו מעורבות חברתית עמוקה יותר ענו ה"נזירים" כי הדוגמה האישית של הפועלים, ושל מפעליהם החלוציים, תתרום בסופו של דבר לכלל החברה. דבקותם של אנשי תנועת העבודה באידיאלים של תנועתם אכן מרשימה מאוד: רבבות חיו שנים רבות ויצרו בתנאים קשים מאוד, ומתוך דבקות ואמונה ברעיונות הציוניים והסוציאליסטיים.

אף על פי כן, בזיכרון הציבורי הישראלי תנועת העבודה אינה נתפשת כתנועה עממית או ממלכתית, אלא דווקא כתנועה מגזרית מתבדלת. הציבור הרחב מזהה את תנועות העבודה בעיקר עם הקיבוצים וההסתדרות, שני גופים שאכן מדגישים את היבדלותה: הקיבוצים מבטאים את הפן הנזירי של התנועה, וההסתדרות את הפן ההייררכי, הביורוקרטי והלא-דמוקרטי שלה. נשכחת העובדה, שרוב שנותיה ראתה עצמה תנועת העבודה כחיל-חלוץ ממלכתי, הפועל לטובת המפעל הציוני והחברה בכללותה.

תנועת העבודה אכן הכריעה בעד הממלכתיות ונגד הנזיריות. היתה זו קודם-כול הכרעה רעיונית: תנועת הפועלים העברית התנערה כבר בשלב מוקדם מן הרעיון המארקסיסטי של "מלחמת מעמדות", וביקשה תחת זאת להקים מן היסוד חברת מופת יהודית סוציאל-דמוקרטית וממלכתית. במשך רוב תולדותיה דבקה תנועת העבודה בהכרעה רעיונית זו: פעם אחר פעם בחרה בעשייה הממלכתית ודחתה את ההסתגרות הנזירית במסגרות מופת. הכרעה רעיונית זו הובילה לשתי הכרעות פוליטיות: ההחלטה של תנועת העבודה להיות תנועה סוציאל-דמוקרטית רחבה; והחלטתה להפוך "ממעמד לעם", כלומר, להיאבק על השלטון בחברה היישובית ובתנועה הציונית.

תנועת העבודה ראתה עצמה משלב מוקדם כתנועה סוציאל-דמוקרטית עממית רחבה. אף שגם היא ידעה פילוגים, התהליך המרכזי בתולדותיה – לפחות בעשורים הראשונים לקיומה – היה בעיקרו תהליך של צמיחה ואיחוד: ב-1919 התאחדה מפלגת 'פועלי ציון' עם פועלים לא-מאוגדים ("בלתי מפלגתיים") כדי להקים את 'התאחדות אחדות-העבודה' (שם הארגון מצביע גם הוא על ההכרעה הממלכתית: אחדות-העבודה היתה "התאחדות" ולא "מפלגה"); ב-1920 הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, ששימשה בין השאר מעין פדרציה של תנועות הפועלים; וב-1930 התאחדו מפלגות 'הפועל הצעיר' ו'אחדות-העבודה' והקימו את 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' (מפא"י), ששלטה בגלגולים שונים ביישוב ובמדינת ישראל עד 1977.

הכרעתה החשובה הנוספת של תנועת העבודה היתה להפוך "ממעמד לעם", כלומר, להיות לכוח מנהיג ביישוב היהודי ובתנועה הציונית. גם הכרעה זו, שהתגבשה בשנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים, לא היתה קלה: רבים – ובהם גם התומכים במהלך והמנהיגים אותו – חששו שהוא יוביל לזניחתם הסופית של הרעיונות הסוציאליסטיים. אולם המהלך "ממעמד לעם" לא סתם ביטא רצון לכוח ושררה, אלא גם ייצג בפירוש הכרעה רעיונית שלפיה חשוב יותר להיאבק על עיצובה של החברה היהודית כולה כחברה סוציאל-דמוקרטית וכ"עם עובד", מאשר להסתגר ב"מנזרים סוציאליסטיים" דוגמת הקיבוצים או קבוצות העבודה.

המהלך חייב את מפא"י לא רק להיות למפלגה ממלכתית, כלומר, למפלגת המונים סוציאל-דמוקרטית שמייצגת שכבות רחבות באוכלוסייה, אלא גם לכרות ברית פוליטית עם ה"חוגים האזרחיים" ועם הציונות הדתית. נהוג להסביר את כינונה של הברית הפוליטית הזו כפשרה, שסיבתה חוסר היכולת של מפא"י לשלוט לבדה והצורך שלה להתפשר ולהסתמך על דמוקרטיה הסכמית (קונצנזואלית). זהו תיאור נכון אך חלקי, באשר הוא מתעלם מתפישתה הממלכתית של תנועת העבודה, ומהעדפתה המודעת לכונן ברית פוליטית עם הכוחות הציוניים האחרים, כדי להבטיח שהחברה העברית המתחדשת תהיה סוציאל-דמוקרטית וממלכתית. ראשיה של תנועת העבודה ידעו שה"חוגים האזרחיים" וחלק מן הציונות הדתית אמנם מצויים ימינה ממפא"י על הציר הפוליטי, אך הם גם ידעו שחוגים אלה מקבלים את רעיונות הממלכתיות ומדינת הרווחה ופועלים על-פיהם, הלכה למעשה. על כן, מה שנראה כוויתור מודע של תנועת העבודה על עקרונות הסוציאליזם לשם השגת שררה פוליטית, היה למעשה מהלך ממלכתי שנועד לאפשר את כינונה של חברה סוציאל-דמוקרטית בישראל. ברית דמוקרטית זו גם חיפתה במידת-מה על העובדה, שלאחר קום המדינה מפא"י אימצה דפוסי התנהגות הייררכיים ופחות דמוקרטיים. הברית הפוליטית בין מפא"י לבין ה"חוגים האזרחיים" והציונות הדתית אמנם הרגיזה את השמאל הנזירי, וגם את הימין הלאומני הקיצוני ואת החרדים, אולם היא-היא שאיפשרה למהגרים היהודים לפתח בארץ-ישראל חברה אזרחית ולהקים בה מדינת רווחה ממלכתית.

המהלך האמיתי

ההכרעות הממלכתיות שקיבלה תנועת העבודה לא היו קלות, ורבים בתנועה סברו שהן כרוכות בהגמשת-יתר של הרעיונות הסוציאליסטיים, ואפילו בנטישתם. במהלך כל שנות העשרים והשלושים התנהל בתנועת העבודה ויכוח פנימי קשה בין הרוב שתמך (על אף ההתלבטויות הרבות) בממלכתיות ובין קבוצות "נזיריות" דוגמת 'גדוד העבודה'. ויכוח פנימי זה בלט בעיקר בדיונים שנגעו לתנועה הקיבוצית, שם היה המתח בין הממלכתיות לנזיריות חריף וקשה במיוחד. בעוד ה"נזירים" הדגישו את מחויבותם המוסרית לרעיון הסוציאליסטי, טענו ה"ממלכתיים" כי התנהגותם של ה"נזירים" היא היבדלות לא אחראית ולא ממלכתית המפקירה את החברה ואת המטרה הציונית, וכי דווקא המהלך "ממעמד לעם" הוא-הוא המהלך הסוציאל-דמוקרטי האמיתי. בסופו של דבר הביאו המתחים בין האליטיזם לעממיות ובין הנזיריות לממלכתיות לפילוגה של מפא"י ב-1944 לשני גושים: "גוש ממלכתי" (מפא"י) ו"גוש נזירי" ('סיעה ב" ו'אחדות העבודה'), אף כי בכל אחד מהפלגים המשיכו להתקיים גם המתחים הקודמים.

הפגיעה במדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית קשורה קשר אמיץ לפגיעה במדינת החוק. שתיהן היו מפעלים מרכזיים של הסוציאל-דמוקרטיה המודרנית, ושתיהן נפגעו אנושות מהסתלקותה של תנועת העבודה מאחריותה לחברה

ההיסטוריה הראתה, שהפילוג פגע בעיקר במפלגות ה"נזירים". אלה הלכו ואיבדו מכוחן הפוליטי, בעוד מפא"י התאוששה מן הפילוג ורק הלכה והתחזקה (שיא כוחה נרשם בבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, עת זכתה ב-47 מנדטים). בדרך-כלל נוהגים לתלות את העלייה בכוחה של מפא"י בהסברים נוסח "סאלח שבתי", כלומר, בעובדה שמפא"י, מפלגת השלטון, העניקה טובות הנאה למצביעים עבורה. אף כי יש בהסבר זה מידה של אמת, ברור שהוא אינו ממצה, כיוון שבמציאות הישראלית של משטר דמוקרטי ובחירות חופשיות וחשאיות, פרקטיקה של טובות הנאה אינה יכולה לקנות שלטון במשך שלושה עשורים. לכן יש לתלות את עוצמתה של מפא"י גם במדיניותה הממלכתית. אף שהיא עוררה רגשות קשים של כעס והתמרמרות בשל אחריותה לאפליה ששררה בארץ על רקע פוליטי, עדתי ולאומי, מפא"י נתפשה בסופו של דבר – ובצדק – כמפלגה ממלכתית, וכציר של הברית הפוליטית-הממלכתית שעליה הושתתה החברה הישראלית, לטוב ולרע.

ההתקרבות לשמאל הנזירי

הממלכתיות היתה מקור כוחה של מפא"י, ועל כן נטישתה היתה סיבה עיקרית לירידתן של מפא"י ושל תנועת העבודה הישראלית. אכן, הירידה בכוחה של תנועת העבודה התחילה בתקופה שבה פרצה פרשת לבון (כלומר, במחצית הראשונה של שנות השישים של המאה הקודמת), כשמפא"י הפסיקה לראות עצמה כמפלגה ממלכתית ובחרה לזנוח את הברית עם ה"חוגים האזרחיים" לטובת ברית "פועלית", כלומר, לטובת "מעין איחוד" עם מפלגות הפועלים האחרות, שמשכו את מפא"י שמאלה, לכיוון הקוטב ה"נזירי". אף על פי שתנועת העבודה נראתה בשנות השישים מאוחדת יותר במסגרת 'המערך', היא התרחקה למעשה באופן הדרגתי מעמדתה הממלכתית כמפלגה עממית המשמשת ציר של ברית פוליטית-ממלכתית, והיתה למפלגה המייצגת מגזר או פלח באוכלוסייה ודואגת לשימור כוחם של מוסדותיה.

אינטלקטואלים רבים פירשו את התקרבותה של מפא"י לחוגי השמאל הנזירי כהתפתחות חיובית ואף מופתית, המסמלת את חזרתה של תנועת העבודה למחויבותה המוסרית לרעיון הסוציאליסטי. אולם בעיני רוב הציבור נתפש מהלך זה כהתרחקות ממחויבותה הממלכתית של מפלגת השלטון, ואף כהיבדלות מתנשאת. תנועת העבודה הלכה ונתפשה כמפלגה, המפנה עורף לחברה הישראלית הרחבה ומתרכזת בשימור מוסדותיה-שלה. העובדה, שמאז הקמת המדינה היתה מפא"י לתנועה הייררכית ופחות דמוקרטית, רק חיזקה רושם זה. אפילו את תפישתה העצמית החלוצית של תנועת העבודה שוב לא פירש הציבור כתפישה ממלכתית, אלא כביטוי להתנשאות. שינוי תדמיתי זה היה בסופו של דבר מרכיב חשוב במהפך הפוליטי של 1977.

למרבה הצער, המהפך הפוליטי לא גרם לתנועת העבודה להתעשת ולחזור למדיניות הממלכתית, אלא דווקא להסתגר עוד יותר. עתה היתה הפסימיות הנזירית לא רק מנת חלקם של סוציאליסטים אדוקים או של האינטלקטואלים; היא פשתה גם בקרב שכבות רחבות של האוכלוסייה הישראלית, ובעיקר בקרב קבוצות העילית שלה, שהיו עד אז תומכיה המובהקים של תנועת העבודה (או לפחות של הברית בין תנועת העבודה ל"חוגים האזרחיים"). עילית זו, שהיתה מחויבת בעבר לרעיונות הממלכתיוּת והסוציאל-דמוקרטיה, התאבלה לאחר עליית הליכוד לשלטון על ש"הלכה לה המדינה", ומיאנה להבין שהפסד השלטון והשינויים החברתיים והאחרים שליוו אותו, סיבתם היתה במידה רבה גם הסתגרותה-שלה והפניית העורף לחברה ולצרכיה.

המתח שבין המגמה העממית ובין מגמת העילית, ובין התפישה החלוצית-ממלכתית ובין התפישה ה"נזירית", גרם למחלוקות ולפילוגים בתנועת העבודה ולהתלבטויות ולקשיים עצומים גם במישור האישי, אך מתחים אלה היו חיוניים – במלוא מובן המילה – לתנועת העבודה ולחברה הישראלית, כאחת. משעה שתנועת הפועלים זנחה במידה רבה את הקוטב החלוצי-ממלכתי לטובת הקוטב הנזירי, הפסיק גם המתח המחייה להזין את התנועה והיא הלכה וגוועה. התמקדותה של תנועת העבודה בדאגה ל"מנזריה" המוסדיים וההתיישבותיים והתנתקותה מן החברה ומאחריותה לחברה, הפכו אותה מתנועה עממית ל"שמאל", שהלך ואיבד את כוחו הפוליטי והסמלי בחברה הישראלית. הסוציאל-דמוקרטיה העברית, שצמחה בהדרגה לכוח ממלכתי והיתה בסיס לעם עובד, הצטמקה בחזרה מעם למעמד.

סדר-יום צר

נפילתה של תנועת העבודה הנחיתה מכה אנושה על הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, ותרמה לעלייתן של תפישות שמרניות ניאו-ליברליות ולתופעות הקשות של עוני וקיטוב מתגברים. קריסתה של תנועת העבודה פגעה גם בברית הממלכתית, שעמדה בבסיס החברה הישראלית: הברית הפוליטית, שהיתה המסד של ישראל סוציאל-דמוקרטית וממלכתית, התמוטטה והוחלפה במערכת דו-גושית לא יציבה, וסדר-היום הפוליטי הישן של החברה הישראלית הומר בדיון פוליטי צר, שעיקרו סוגיית השליטה בשטחים. הסדר הפוליטי החדש התבטא גם בדעיכתה ההדרגתית של הממלכתיות הישראלית, כלומר, בפרימתו של המכנה המשותף האזרחי הישראלי ובדעיכתה של מחויבותם האזרחית של הישראלים לחיים הציבוריים, לחוק ולסדר. זה מקור הבוז והרתיעה שחשים רבים לפוליטיקה ולעשייה הציבורית, וזו הסיבה לפגיעות הבוטות בשלטון החוק. זאת ועוד, דעיכתן של הסוציאל-דמוקרטיה והממלכתיות הפכו את הציבור הישראלי מחברה אזרחית-ממלכתית לאוסף של קבוצות ומגזרים, הקשורים ביניהם בקשר תרבותי דל (לא פעם בעל צביון דתי או לאומני). היעלמותו של השיח הממלכתי הותירה חברה נעדרת אחריות אזרחית, חסרת מחויבות לאינטרס הכללי ונטולת מודעות לחשיבותם של חיים חברתיים ושל שלטון החוק. במובן זה, הפגיעה במדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית קשורה קשר אמיץ לפגיעה במדינת החוק. שתיהן היו מפעלים מרכזיים של הסוציאל-דמוקרטיה המודרנית, ושתיהן נפגעו אנושות מהסתלקותה של תנועת העבודה מאחריותה לחברה.

חטאה של תנועת העבודה הוא, אפוא, עמוק משנדמה במבט ראשון: נטישת המחויבות הממלכתית-היסטורית שהיתה לה כלפי החברה והחיים הציבוריים והאזרחיים בישראל פגעה לא רק בה, אלא גם בחברה האזרחית הישראלית הצעירה, שהיתה עדיין בתהליכי בינוי ועיצוב. המהלך העגום של "מעם למעמד" הפך את הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית למגזר, פגע במדינת הרווחה והותיר חברה אזרחית מדולדלת. חשבון הנפש של השמאל חייב אפוא להתחיל באותו מסע ממעמד לעם ובחזרה, כלומר, בבריחה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית מאחריות ממלכתית.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן