ארץ אחרת

צילום: גיא רייביץ

נתוני הפתיחה הבטיחו קשיים רבים ובלתי נמנעים, שינחתו עם בואם של המוני העולים מברית-המועצות לשעבר על הישות הישראלית ה"קולטת". הלוא היא סבלה כבר אז, עם פרוץ השערים במוסקבה בשלהי שנות השמונים, ממשבר זהות מעמיק ומעוד מרעין בישין, שהקיטוב הפוליטי הוא הבולט שבהם. התרופפות ה"ביחד" הלאומי, שחִנו סר כיום בעיני האליטות, הפכה את הלקסיקון המוכר של העלייה – כור ההיתוך וכד' – למלל אפור, מיושן, לא מרנין ולא משכנע. האתוס הציוני, שעיצב את ישראל בשנותיה המוקדמות, התנפץ לאלפי רסיסים, והרכבתם-מחדש לכדי מכלול לא עמדה על הפרק ולא הורגשה כצורך דחוף למשמע הדיבורים על "קץ ההיסטוריה" מעבר האוקיאנוס ולמראה ניצני ה"מזרח התיכון החדש" שנצפו כאן, בבית, בידי מנהיגים חדי עין ולשון. התמוטטותו של האתוס הציוני לא איפשרה לחזור על אותם מפעלי קליטה נועזים שהיו בבחינת דבר מובן מאליו בישראל הצעירה, אשר ראתה בסיסמאותיה ובאורחותיה את הצו האולטימטיבי להישרדות לאומית, את מורשת השואה הקרובה כמְטַחֲווֵי קשת.

כעת לא היה עוד בכוחה של החברה הישראלית, היגעה והמאוכזבת מעצמה, להציג בפני הבאים אליה אות או דגם, חזון לעתיד או ערגה לעבר משותף.

והבאים עצמם? גם הם לא הביאו באמתחתם בשורה מהותית ומעצבת, שתעזור ל"קולטים" במלאכתם. אמנם היו עימם כשרונות ונסיון חיים מעניין, ידע מקצועי ואף חוש עסקי מפותח ששרד את הגבלותיו של המשטר הכושל בארצות מוצאם. על כל אלה ירעיפו הפוליטיקאים ודוברי המימסד הישראלי שבחים בהזדמנויות אין-ספור, שירבו ככל שנתכוף לפקוד את הקלפי. "הברכה שהביאו עימם העולים" היא מעין מוסכמה, או ליתר דיוק, מטבע רטורי שהיה לזרא במשך שנות דור ויותר. עם זאת, בצבצו סימני שאלה: הגטו הרוסי? עצי אשוח לרוב? הרוסית שנשמעת בראש חוצות? הסירוב לספוג מתרבות הכלל ולהיטמע בתוכה? יש שבירכו על ה"שוני" בשם רעיון חדש שהוכר והוכתר אי-שם, במקום הנכון, כ"רב-תרבותיות". התווית המוצלחת כל-כך, שהתאימה לתהליך ההתנערות ממטעני הלאום שפָּשָׂה ממילא בישראל של שנות התשעים המוקדמות, אף פיזרה חששות שהתעוררו פה ושם לנוכח הופעתו של הזולת הרוסי החדש. אך גם מי שלא היה כה שלם עם היות העולים מה שהם לא הטיח בהם את אכזבותיו, פרט למקצת דובריהן של המפלגות החרדיות.

ואכן, אין זה צודק לבוא עם העולים חשבון על המחסור במיצי העיכול בגוף המעכל. מסך הברזל ושנות הדיכוי הסובייטי הסירו מיהודי ברית-המועצות לשעבר את האחריות באשר לאיבוד זהותם הלאומית, על כל רבדיה והשלכותיה. כאשר בתנאים הטובים פי כמה שטפה ההתבוללות את יהודי המערב הרוגע, מי יעז להלין על כך שבנפול האימפריה הקומוניסטית לא היתה לשרידי יהודֶיהָ השקפה ציונית עקבית, שתגרום להם לא רק לבוא לארץ אלא גם לערוג לעברית ולתת כבוד לסופריה?

תחנת מעבר בוינה

יתרה מזאת, לא סוד הוא שרוב העולים של שנות התשעים באו הנה מחוסר ברירה, כשנחסמה בפניהם הדרך לארצות-הברית המעטירה, שעד אוקטובר 1989 העניקה ליהודי ברית-המועצות לשעבר את מעמד הפליטים, על כל הזכויות הרבות הכרוכות בו. היה בכך כיעור מוסרי שלא במהרה יישכח: דוּבּר אז על חופש ההגירה ליהודי ברית-המועצות, והדוברים לא השכילו לחוש עד כמה מעוות, מקומם ומפלה צירוף המילים הזה. הרי ניתן היה להבין את התביעה לחופש העלייה של היהודים, הווי אומר, "רֶפַּטריאציָה" (חזרה למולדת), אבל בכל הנוגע לחופש ההגירה שאלו רבים מדוע נתבעת הזכות הזאת עבור היהודים דווקא, כשהיא נשללת מיתר אזרחיה של ברית-המועצות? אבל כך היה, ובלחצה של השדולה היהודית האמריקאית הכירו רשויות ההגירה בארצות-הברית ביהודים שעזבו את רוסיה עם אשרת העולה הישראלית כפליטים. כבר בווינה, שהיתה עד שנות התשעים תחנת המעבר העיקרית בדרכם של המהגרים, ניגשו אליהם נציגי ה-HIAS (סוכנות הסיוע להגירה יהודית, The Hebrew Immigrant Aid Society, שמושבה בניו-יורק) ושאלו אם ברצונם לסטות מדרכם אל היעד הישראלי ולמצוא את עתידם באמריקה. לא פלא הוא שעם הזמן החלו לבחור באופציה האמריקאית רוב העולים-בכוח, והוצמד להם השם "נושרים".

מבין כלל הנוסעים במטוס שנחת בווינה באחד מימי אביב 1988 היינו המשפחה היחידה שהמשיכה בדרכה לישראל. קרוב למאתיים איש, שהחזיקו כולם באשרה הישראלית כמונו, צעדו בלי היסוס אל שליחי ה-HIAS שקידמו את פניהם בנמל התעופה. הדרך היתה סלולה זה כבר ומוּכּרת למעוניינים. אנחנו באנו ממוסקבה, ובאותו היום עצמו נחת בווינה מטוס רוסי נוסף, הפעם מלנינגרד, וגם בו נחלצה רק משפחה אחת מזרם הנוהרים לארצות-הברית. ייתכן שניתן לראות בזאת מדגם מייצג: שניים-שלושה למאה, אולי חמישה.

לשכת-הקשר ('נתיב') וגופים ישראליים נוספים עשו כמיטב יכולתם כדי לשנות את המצב המביש, אך לא היה בידם להועיל. זאת, מפני שגורמים בעלי השפעה בארצות-הברית ראו ברכה בבואם של "פליטים" מדומים מקרב היהודים, שהיו בעלי השכלה וניחנו ביתרונות נוספים על פני הפליטים האמיתיים, הווייטנמים, למשל, שנסו אז על נפשם מארצם הנבגדת בסירות רעועות, תחת אש מקלעים, בעקבות פרס נובל שזכה בו מר קיסינג'ר על השכנת השלום באזור, כדוגמה לבאים אחריו כאן, אצלנו, שגם הם יטבלו את זרי הדפנה בדם נקיים. אבל מה שלא יכלו לתקן הישראלים בשנות השבעים והשמונים, כשיותר ויותר "עולים" הפנו עורף ליעדם המוצהר, שינה באחת מיכאיל גורבצ'וב, אבי הפרסטרויקה. באמצע שנת 1989 פתח גורבצ'וב לרווחה את שערי ההגירה מארצו, והאמריקאים הבינו שכעת יידפקו על דלתם לא אלפים בודדים ואף לא רבבות, אלא מאות אלפים ואולי אף מיליונים, יהודים ולא-יהודים, נתיניה האומללים של המעצמה המתפוררת. אז תוקנו במהרה תקנות חדשות, ומעמד הפליטים נמנע מכל מי שהיתה בידו אשרת העולה הישראלית. היד שנתנה היא שלקחה, וגורלם של מאות אלפים נחרץ בוושינגטון: ציונה!

מבחן פוליטי במוסקבה

היוצאים עד סוף חודש אוקטובר 1989 היו האחרונים לזכות במעמד הנכסף. בדיוק באותם ימים, כשנה וחצי אחרי שעליתי ארצה, נשלחתי למוסקבה לתקופה של כמה שבועות, ללמד עברית ולהדריך מורים מקומיים. זה היה עידן משונה של טרום ההתמוטטות הכוללת, שאחריה לא תהיה עוד ברית-המועצות אותה מדינה כבירה שהטילה את אימתה על עולם ומלואו. החנויות עמדו ריקות אפילו בהשוואה למה שהכרתי היטב, ממש לא מזמן, והמציאות הזאת נראתה קשה וקודרת. כך ב"גשמיות". אבל ב"רוחניות" פרחו לא "מאה הפרחים" שהבטיח מאו צֶה דונג למעריציו כשנחה עליו לפתע רוח טובה, אלא אלפי פרחים, מכל הסוגים ומכל הגוונים האפשריים, מכיתות יפניות מטורפות דוגמת AUM Senrikyo ועד הנצרות הכבדה, הפונדמנטליסטית.

עוכבתי כארבע שעות במכס המוסקבאי, לאחר שתכולת המזוודה שהבאתי נתגלתה לעיני הבודקים: כמה עשרות ספרים בעברית וברוסית, מילונים, עיתונים, קלטות. ניכר היה במוכסים ובצנזורית הפוליטית שהוזעקה למקום, שהם לא ממש יודעים מה לעשות עם אחד כמוני. היו להם הנחיות ברורות, שעד תמול-שלשום הוטל הס על המהרהרים אחריהן, אבל אלה נהיו לבדיחה כעת, כשהעיתונות הרשמית החלה בפרסומם של כתבי סולז'ניצין ומוקיעי המשטר האחרים, לא פחות חריפים ממנו. לא היה בחבילותי דבר שישחיר את הקומוניזם הגווע יותר מהדברים שפורסמו אז במוסקבה, תחת עינם הפקוחה של השלטונות. בראותם שהצנזורית הפוליטית אובדת עצות גם היא, החלו המוכסים להתבדח והעלו בפנַי את השאלה שבאמת, אבל באמת, הטרידה אותם: מה בין וודקה 'סמירנוב' עם תווית אדומה לבין זו עם הכחולה? היות שגילו עלי בקבוקים משני הסוגים, לצד הספרות המשעממת, נראיתי להם כמומחה לדבָר שיוכל להבהיר למענם את הסוגיה הלוחצת, ואכן לא ביישתי את מדינת ישראל בפני הצמאים לדעת.

לבסוף נלקחו ממני שני ספרים לפי בחירתה השרירותית של הצנזורית, שכנראה הצדיקה בכך את בזבוז זמנה היקר. הספרים שהחרימה לא היו יותר "מזיקים" מאלה שהורשיתי להכניסם לתחומי הממלכה, ייתכן שהיו אף תמימים מחלקם, ומאז לא חשתי ברוסיה שום מגבלה אידיאולוגית. המבחן למורים, שהייתי בין מארגניו, התקיים במבנה של בית-ספר שהוחכר (כן, הוחכר!) באופן רשמי לצורכי האירוע. באחד מאולמי הקונצרטים המרכזיים של העיר שר באותם ימים שלמה קרליבך. לחבריי במוסקבה, אשר רובם היו שייכים, כמוני, לאותה הוויה יהודית-ציונית שצמחה בעריה הגדולות של ברית-המועצות לשעבר החל מסוף שנות השבעים ואילך, היתה זו תקופה של עדנה וחופש פתאומי, מסנוור. המסגרות המחתרתיות שבהן בוצע חלק מפעולותינו, כגון צילום ושכפול ספרים, ניהול ערוצי הקשר עם ערי השדה ועוד, בוטלו בזו אחר זו, ואת מקומן תפסה פעילות לגאלית.

את מקצת חבריי הפגשתי עם עיתונאי של "הארץ", שדרכי הצטלבה עם דרכו ימים אחדים קודם לכן, עת חיכינו ביחד בבודפשט לאשרה הרוסית. האורח ערך ביניהם משאל מאולתר, ותוצאותיו החרידו אותו עד עמקי נשמתו, כי אהדתם של רוב-רובם של הנשאלים היתה נתונה למפלגות הימין בישראל. בשובו לארץ החמיא האיש לעברית שלי בעיתונו וסיפר לקוראיו על המבחן הפוליטי במוסקבה, כשהוא מטיח בהם שאלה נוקבת באשר לנחיצותה של העלייה הלא-נכונה הזאת.

הביקור במוסקבה סיפק לי חוויה מתקנת, כי שוב מצאתי את עצמי בין אנשים שלמדו עברית מאהבה ולא מתוך כורח נואש, כמו בארץ. אבל זו היתה נחלת מעטים, ובה-בעת חוויתי ממש באותם ימים, באותה העיר המוכרת, את אחת החוויות הקשות של חיי. במבנה, שהיה עד 1967 מקום מושבה של שגרירות ישראל במוסקבה, התמקמה באותה תקופה המשלחת הקונסולרית מישראל. בחצר המבנה ולאורכו של רחוב בּוֹלשׁאיָה אוֹרְדינְקָה הצטופפו רבבות אנשים שבאו לכאן כדי לזכות באשרת עולה. הימים, כאמור, ימי אוקטובר 1989, ומי שיאחר את המועד לא יוכל להגר לארצות-הברית, אשר עתידה לסגור בסוף החודש את שעריה בפני "פליטים" שכאלה, ולכן היה אז ערך עצום לאשרה הישראלית. מחזה כה משפיל וכה מדכא לא ראיתי מימיי. האנשים דחקו וצווחו, לעתים איימו איש על רעהו, והקונסולים, מחוסר ברירה, נהגו בהם כבצאן אדם.

כך שאליבא דאמת, לא היה לו, לעיתונאי הנאור, ממה להתרגש. כל אותם חברים שפגש בדירה המוסקבאית המרופטת וכל חבריהם ברחבי ברית-המועצות לשעבר, חובשי הכיפות וגלויי הראש כאחד, לא היו אלא מעט-מזעיר לעומת המסה האדישה, שאינה מצויה בנבכי הפוליטיקה הישראלית. הרי היא, ולא המשוגעים לדבר מהסוג שראה, תהיה הרוב המכריע מכלל העולים שיגיעו לישראל בעשור הקרוב. עשינו את מה שיכולנו, וחלק מחברינו שילמו על כך בשנות חירותם, אבל הספקנו רק להפחיד את העיתונאי הנאור, לא להציב בפניו עובדה מוגמרת. בדיעבד, רבים מאיתנו ישאלו את עצמם מדוע לא עשינו יותר כשהיינו "לבד בשטח". אמנם לא לגמרי לבד, היה בסיפור הזה גם המשטר הרוסי הרודף, אבל נזקו היה כאין וכאפס לעומת ההתכחשות הישראלית הבוטחת לתכניה ולצוויה של ההיסטוריה היהודית.

יחס העולים לאליטות

ברם, כל זה נאמר כדי להמחיש את תנאי הפתיחה, ובהם משבר הזהות הישראלי, מחד, ומיליון העולים, מאידך, שרובם ככולם אינם מביאים עימם מטען יהודי מנחה ואף לא נכונות ברורה "להפוך לישראלים". אבל התמונה שהצגנו לא תהיה מלאה אם לא נתייחס לעובדות נוספות, שגם להן משקל לא-מבוטל בכל הנוגע לענייננו. בין העובדות האלה חייבים לציין את השינוי באופייה של הזירה הבינלאומית, התפתחויות טכנולוגיות והיווצרותו של המרחב התקשורתי הפתוח.

מאז 1989 הגיעו העולים במסות כל-כך גדולות, שדבר זה כשלעצמו העניק להם תחושת ביטחון ופטר אותם במידה מסוימת מן הצורך להידמות לאוכלוסייה הוותיקה של הארץ בדרכי התנהגותם. "ישראל זה אנחנו", אמרו העולים בינם לבין עצמם, ונהגו בהתאם. לכאורה, היה על ה"קולטים" להתברך ביחס הזה, שיש בו מאפיינים של בגרות מנטלית ואחריות עצמית, ואכן, ברטוריקה המצויה עדיין נהוג לציין את התכונות האלה כנכסיה התרבותיים של העלייה הרוסית. אבל בל ניתמם: היה בכך גם איום, גם אתגר, גם שבירת הכללים המוכרים שקבעו תפקידים ברורים לכל צד במפגש הזה בין ה"קולטים" לבין ה"נקלטים".

לא רק בשל מספרם הרב חשים העולים ביטחון עצמי, עד כדי זלזול בתרבות הישראלית וב"מנטליות של הילידים". סיבות נוספות לכך הן רמת השכלתם, הגבוהה מהממוצע הישראלי, וחיכוכם היומיומי עם אותן קבוצות באוכלוסייה שאינן נמנות עם מעמד הביניים ומעלה, שאליו השתייכו העולים בארצות מוצאם. הישראלי שהעולה פוגש אותו בחיי היום-יום הוא סוחר בשוק, נהג אוטובוס, בעל המכולת השכונתית, מאכר בשוק הדירות, הממונה על העובדים בחברת שמירה וכד'. יופיים הנפשי ועושרם התרבותי של האנשים האלה מוסתרים לעתים די עמוק, ולא כל אחד יצליח לגלותם במפגש אקראי ואף לא במגע ממושך, כשהנסיבות שלו הן נסיבות החיים הפרוזאיים, ואינן מוטבלות בבריכת הדבש של ערבי היכרות למיניהם. "והאליטות?", ישאל הקורא הנדהם, "האם לא חש העולה בקיומם של ישראלים אחרים, סופרים ועיתונאים, אנשי תיאטרון ואמנויות, בוהמיינים מלוטשים, אניני הטעם ורחבי האופקים?". הו, העולה חש בהם, כמובן, וכאן אולי המקום לומר עוד כמה מילים שלא יערבו לאוזן הישראלית.

לתרבות הישראלית החילונית, גם כשהיא מתעלה לרמות של איכות אמיתית, קשה לשבות בקסמיה את העולה המשכיל. זוהי תרבות צעירה, לעתים משנית עד כדי קרתנית, שמאמצת צורות, דרכי הבעה, סגנונות ובעיקר ערכים שמקורם במקומות אחרים. רוסיה היא אחד מהם או, לחלופין, תחנת המעבר והאימוץ הקרובה יותר אל המקור. אינני רוצה להאריך בזאת, גם משום רגשותי שהולם אותם הכלל "נאמנים פצעי אוהב", והרי אוהב, כך טבעו, לא יוכל לפצוע בלי להיפצע. מי שמכיר את הספרות הרוסית, למשל, לא רק הקלאסית אלא גם המודרנית, לא יוכל להימנע ממסקנות די ברורות באשר לספרות הישראלית, ודי לחכימא ברמיזא. כלומר, מבחינת הצורות והסגנונות לתרבות הישראלית כמעט אין סיכוי מול המטען התרבותי של יוצאי ברית-המועצות לשעבר, והצעתה היחידה יכולה להיות בתחום התוכן.

אבל מה הם התכנים שאינם מצויים במרקם התרבותי הרוסי, אשר הקפאתו האידיאולוגית בשנות השלטון הקומוניסטי היתה מאוד יחסית בשל סיבות שלא כאן המקום לפרטן? אלה יכולים להיות רק תכנים יהודיים במהותם, השואבים ממורשת היהדות, נאמנים לה ומחויבים לעתידה. לא שיבוץ פולקלוריסטי של דמויות מן המקרא הנהוג לעתים בספרות הישראלית המודרנית, אלא תכנים העוסקים בכנות ולעומק בגורל היהודי, בצו הדורות, בפשרם של מאורעות היסטוריים מעצבים. כפי שציינתי, הרקע היהודי של רוב העולים הוא דל ביותר (ואינני נוגע כאן בסוגיה המורכבת כשלעצמה, זו הקשורה להגדרות הרות האסון של חוק השבות, שהופכות גם נכד של יהודי, את בת-זוגו של הנכד ואת צאצאיהם לזכאי עלייה. את דעתי בנושא הבעתי לא פעם בעיתונות הישראלית בשפה הרוסית, והיא משתמעת גם כאן בצורה נחרצת). ברם, למרבה הפלא, הרקע הדל הזה הוא הדבר היחיד שיכול לשמש מצע להתחברותו של העולה אל התרבות הישראלית, כשזו מסוגלת להעמיד בפניו תכנים יהודיים אותנטיים. אבל היא כמעט אינה מסוגלת – או אינה מעוניינת – לעשות זאת, ולכן דיבורה אל העולים נשאר בבחינת דו-שיח של חירשים או אפילו קרקס מאולץ, לא "קוּל" ולא משכנע.

לכן האינטגרציה האמיתית, שפירושה, בעיניי לפחות, היא חבירה נפשית וקיומית של העולה אל העולם היהודי שמדינת ישראל היא מרכזו לטוב ולמוטב, מתחוללת לרוב במקומות אחרים, ולא על במותיה של התרבות הישראלית המודרנית. היכן נמצא אותה? בחוגים של חזרה בתשובה, שאיכותם שונה מאוד, מגבוהה ביותר עד וולגרית, אבל תמיד מייהדת. היא מצויה בקבוצות אליטיסטיות שמתקדמות לאט אבל בבטחה בחוגים של מדעי היהדות – מחשבת ישראל וכד' – באוניברסיטאות השונות. ניתן לראותה ביישובים ובמאחזים מעבר לקו-הירוק, שהעולים מרגישים בהם את עצמם שותפים למפעל הציוני, ואין כעניין משותף מן הסוג הזה כדי לקרב בין אנשים וזהויות. הרי גם האומה הישראלית, אם יש כדבר הזה, נוצרה מתוך מאבק משותף, ואילו רצתה כעת לשתף בתוכה עולים חדשים היה עליה להציע להם אתגר, מטרה לאומית ותוכן קיומי מגייס. נכון, הצעות כאלה אינן מתקבלות ב"תודה רבה", אבל רק בהן טמון כוח בונה ומעצב; מענקי הקליטה ופעלולי 'החמישייה הקאמרית' אינם יכולים לבוא במקומן.

כאן המקום לחזור אל השינויים הפוליטיים והטכנולוגיים של העשור האחרון. העולים של שנות השבעים והשמונים ראו בבואם לישראל צעד בלתי הפיך. אזרחותם של העוזבים נשללה מהם, ועוד היינו חייבים לשלם על כך 700 רובל, שווה ערך לאלף דולר לפי שער החליפין דאז. העוזבים גם לא הורשו לשמור לעצמם נכסים ברוסיה. את דירתך היית חייב לשפץ ולהחזיר למדינה, שהסמיכה פקיד מיוחד לאשר שמסרת אותה במצב תקין ללא דופי. האם נחוץ להסביר, שאת הפקיד הזה נאלצו לשחד כדי לקבל מידיו את האישור המיוחל? בבואו לארץ היה העולה של אותם ימים מצויד במזוודותיו ובזכרונותיו בלבד, כשריקמת קשריו עם ארצו הקודמת מפוסקת באזמל מנתחים. אמנם נשארה לו זיקה לרוסיה, בעיקר תרבותית ורגשית, אבל לא היה ניתן להעמידה במרכז הווייתו החדשה, כשברית-המועצות הקרינה על סביבותיה שנאה יוקדת כלפי היהודים ומדינתם. המקסימום ה"זיקתי" של אותה תקופה התבטא באימרתו הידועה של אחד הסופרים העולים: "מולדתי היא השפה הרוסית".

כל זה השתנה בתחילת שנות התשעים. מאז 1992 נשארים בידי העולים נכסיהם ואזרחותם הרוסית. הם יכולים לבקר ברוסיה כתיירים או כאנשי עסקים, ואם ירצו בכך, גם לחזור לשם לצמיתות; כנ"ל גם ביתר המדינות של ברית-המועצות לשעבר, אם כי במקצתן המצב הבתר-סובייטי אינו מלהיב במיוחד. אמנים רוסים מבקרים כאן תכופות, כולל הידועים והנחשבים שבהם, ועם היווצרותו של המרחב התקשורתי הפתוח נקלטים בכל בית בישראל מיטב הערוצים הטלוויזיוניים ממוסקבה, שלמען האמת, קשה להם להפסיד בתחרות מול הערוצים המקומיים. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, רואה בעולים חלק מהפזורה הרוסית ומקדם את הקשר איתם במסגרת פרויקט מיוחד ששמו "סוֹאוֹטֶצֶ'סְטְווֵניקי" ("בני אותה מולדת"). לעולים ניתנת הזכות להצביע בבחירות לנשיא ולדוּמָה – הפרלמנט הרוסי – וכתוצאה מכך הם גם מחוזרים בידי הפוליטיקאים הרוסים. מדיניותה של מוסקבה במזרח התיכון אולי לא תמיד מספקת אותנו, אבל היום היא פחות עוינת את ישראל ממדיניותן של רוב הארצות החברות באיחוד האירופי. בתנאים כאלה הזיקה לרוסיה היא לא רק "מורשת" ערטילאית, אלא מצע יציב לשימור הזהות, על כל המשתמע מכך.

אהין להדגיש פעם נוספת את דעתי: אין בכוחה של הישראליות לגבור על כל אלה ללא היזקקות למשאביה ההיסטוריים, הרוחניים והתרבותיים של היהדות. אבל לא ניתן להיזקק למשאבים הללו באופן תועלתני בלבד, הווי אומר, לצורך פנייה אל העולים, כשהחברה הישראלית עצמה ממשיכה להתנכר למשמעויות היהודיות של קיומה. כאן "בעיות הקליטה" נושקות לבעייתיות היסודית, העמוקה ביותר, של המצב הישראלי, לשאלות של חיים ומוות, קיום וחידלון. לדעתי, וכאן אני נוגע ממש בעיקר, ישראל כמו שהיא היום, עם המוסדות, הערכים והאליטות שלה, אינה יכולה לשרוד באותו מצב אכזרי עד בלתי אפשרי שהיא נתונה בו. אם תחפוץ בחיים, יהיה עליה להשתנות באופן העמוק ביותר. הכיוון לשינוי הנדרש הוא הפנמה ויישום של החוסן היהודי, עם הפיכתה של ישראל לחברה מגויסת; כך בקליטת העלייה וכך גם בכל ענפיו של קיומנו הלאומי. ארשה לעצמי מטאפורה פשוטה: אדם שאינו מסוגל לבצע משימה מסוימת, כגון להעפיל אל פסגת ההר, אם בסופו של דבר יוכל לה, כבר יהיה לאדם אחר. כזה הוא בעיניי מצבה של ישראל.

אינני תמים עד כדי חוסר יכולת להבין איזו התנגדות תעורר אצל חלק מהקוראים השפה הזאת, על עולם המושגים שגלום בה. גם בקרב העולים יהיה מי שיכעס על גישתי וירצה לסתור אותה כלא-אופיינית ולא-מייצגת. הייתי יכול "להחליק" ולא להדגיש את מה שהדגשתי, אבל לומר את כל היתר בלי להצביע על העיקר נראה לי לא-מכובד וגם חסר טעם.

התקשורת והפוליטיקה של העלייה

ובכן, את רובה של היריעה הקדשתי לתנאי התהליך ולאפיון מרכיביו, וזאת מתוך הנחה שמשתתפים אחרים בגיליון יציירו בפני הקורא את תמונת המצב הקיים, מי באבחנותיו המלומדות ומי בהצגת עצמו כהתגלמות של עולה מטיפוס מסוים, עם שאיפות וטרוניות משלו. כעת אבקש להתייחס בקצרה לשני עניינים בולטים, שחשיבותם ידועה לכול אבל פשרם לעתים צולע. עניין אחד הוא השתלבותם המוצלחת של העולים בחיים הפוליטיים בישראל, והעניין השני הוא כלי התקשורת הישראליים בשפה הרוסית, שרבים תופשים את קיומם כסמל להסתגרותם של ה"רוסים" בגטו משלהם.

בתחום הפוליטי היינו עדים להצלחות מהירות אך גם מאכזבות. העולים גילו עם בואם שתחום זה הוא נגיש ביותר, וניתן לתרגם בו בקלות עוצמה כמותית לכוח פוליטי או, אם נדייק, לייצוג מיוחל במסגרות פוליטיות פומביות, כגון הכנסת, הממשלה, הרשויות המקומיות. כאן הושגו הישגים לרוב, למרות ההתפלגויות הרבות והיריבויות הקשות, ולעתים המכוערות, שאפיינו את מאבקי העולים. אבל כשהתיאבון לייצוג בא על סיפוקו התברר לעולים, שהכוח האמיתי מצוי בחלקו הגדול במערכות אחרות, פחות נגישות, הגלויות והחסויות כאחת. בכלכלה ובאקדמיה, בבתי-המשפט ובפרקליטות, בצבא ובמשטרה, בגופי מודיעין ובכלי התקשורת המשפיעים ביותר אין השפעה של ממש למשקלם הכמותי של העולים בחברה הישראלית, והעובדה הזאת מתחילה להציק להם.

בחלק מהמקרים קיומם של המכשולים מתקבל בהבנה, אבל ישנם מצבים שבהם החסימה המערכתית נתפשת כדבר מלאכותי ואף זדוני. לסוג הראשון ניתן לשייך את אטיות הקידום הצבאי וכד', כי הרי ברור לכולם שאלוף "רוסי" יישב במטכ"ל רק אחרי שנים של שירות ממושך. לכאן שייכות גם מגבלות הסיווג הבטחוני, שהעולים נתקלים בהן יותר מאשר ילידי הארץ, והדבר אינו מעורר בהם מרירות מיוחדת. אבל ישנו גם הסוג השני, ובו לדוגמה, התנגדותו של ה"כסף הישן" לחדירת הכוחות החדשים לשוק הישראלי. תופעות דומות קיימות בכל העולם, אבל משקלם של העולים בחברה הישראלית גורם להם להתרעם על כך, בייחוד לאור העובדות שהם מפרשים אותן כנקיטת אמצעים פסולים במאבקן של הפרקליטות וחלק מכלי התקשורת למען המטרה המקודשת של בלימת ה"מאפיה הרוסית". גם זכויותיו של המימסד הוותיק באקדמיה נראות לעולים מוגנות מדי, עד כדי פגיעה ממשית בסיכוייהם של מדענים מוכשרים מברית-המועצות לשעבר.

קיומם של קירות הזכוכית הללו מרגישים רבים מבין העולים, וחשיבות הדבר בעיניהם עולה על הצעת ההזדמנויות השוות במערכותיה של הפוליטיקה הפומבית. זה היה כנראה אחד הגורמים למפלתה של מפלגת עולים מובהקת בראשותו של נתן שרנסקי בבחירות האחרונות, אם כי ניתן לציין גם סיבות נוספות, כגון סירובה של 'ישראל בעלייה' לשחק תפקיד של "ש"ס הרוסית", כלומר, מפלגה עדתית נושכת שמעמידה את האינטרס הסקטוריאלי שלה מעל כל שיקול אחר. אי-לכך, עדיין מוקדם לשייך לעבר את האופציה של ההצבעה הרוסית המאסיבית, ולקראת הבחירות הבאות ניתן לצפות להופעתן של רשימות רוסיות חדשות, בהן גם כאלה שהמרכיב הסלאבי, הלא-יהודי במודגש, יעמוד במרכז מצען ותעמולתן הפוליטית. עם המסר המפוקפק הזה לא היו מוכנים לצאת אסירי ציון לשעבר, אלה הנמצאים בזירה המפלגתית (נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין) ואלה שעמדו עד לא מזמן בראשותו של 'הפורום הציוני', שהיה לו פעם תפקיד חברתי חשוב (יוסף מנדלביץ' ואלכסנדר חולמיאנסקי). גם מפלגתו של אביגדור ליברמן התנזרה מניצולו של המסר האמור בגלל שותפותה עם הימין הדתי ובשל רתיעתה ממנו. אבל הנישה הסלאבית קיימת, וסביר להניח כי יימצא מי שיחפוץ להיבנות בתוכה.

ואחרון-אחרון, התקשורת הרוסית. היא כוללת, נכון להיום, שני יומונים ("וֶסטי" ו"נוֹבוֹסטי נֶדֶלי"), אין-ספור שבועונים ומקומונים, את הערוץ הטלוויזיה ישראל-פלוס, את רדיו-רק"ע וכמה תחנות אזוריות. עד לאחרונה נכללו ברשימה הזאת גם שידוריו הרוסיים של ערוץ-7, אבל הם נסתתמו יחד עם שידוריה של תחנת-האם העברית. נוסף לזאת, ניתן לציין את קיומם של כמה כתבי-עת ספרותיים ופוליטיים, חלקם ותיקים מאוד, ואתרים רבים באינטרנט הישראלי-הרוסי. ככלל, ניתן לומר שבתחום התקשורת המשודרת חשיבותם של הגופים המקומיים הפונים אל ציבור העולים בשפה הרוסית היא קטנה יחסית. הערוץ ישראל-פלוס, שהוקם בנובמבר 2002, לא הצליח לעצב את ייחודו ולמשוך אליו צופים מהערוצים המשדרים ממוסקבה. אחוזי הצפייה בו מגיעים אל הרף הסביר רק ככל שזה נוגע לחדשות, שעל הכנתן מופקדת חברת-החדשות של ערוץ-2; גם לתוכנית השבועית בנושאי היהדות "שבת שלום" היתה בשנה שעברה תהודה חיובית. יתר התוכניות של ישראל-פלוס היו בקרב העולים למשל ולשנינה בשל איכותן הנלעגת. גם ברדיו אין אחיזה חזקה לתחנות המקומיות שמשדרות ברוסית, כי רוב העולים, פרט למבוגרים שבהם, מגיעים עם הזמן לרמה של שליטה בעברית שמאפשרת להם להאזין לשידורי החדשות של קול-ישראל וגלי-צה"ל. גם כשלא כל הניואנסים מובנים, יש עדיפות לתחנות הנתפשות כמקור ידיעות ראשוני ואופרטיבי יותר. מאידך, בעיתונות הכתובה, שהיא ככלל תובענית יותרבאשר לידיעת השפה, ובייחוד לאור קשייו המיוחדים שלהכתיב העברי, יש נוכחות בולטת לכלי התקשורת המקומיים שפונים אל ציבור העולים בשפה הרוסית. העיתונות שמקורה ברוסיה גופא אינה עונה על צורכי המקום, והיא מוגשת לקורא הישראלי בצורת מיקבצים שבועיים (דאייג'סטים) המצורפים לעיתונים המקומיים בסופי-השבוע. נסיונותיה של עיתונות זו לקנות לעצמה אחיזה בישראל הצטיירו עד כה ככישלון חרוץ, והדבר אילץ אותה לשתף פעולה עם גורמים כמו "וסטי" ו"נובוסטי נדלי", באמצעות אישורים לפרסום חוזר של הכתבות שיצאו ברוסיה.

זהות, מוצר שאזל מהשוק

לא רק יכולתם או אי-יכולתם של העולים לקרוא עברית להנאתם תורמת לנוכחותם היציבה של העיתונים בשפה הרוסית בשוק הישראלי. כאן נודעת חשיבות גם לזווית ההתייחסות אל האירועים, להפעלת הקודים התרבותיים ולהקצבה שונה של שטחי סיקור. לדוגמה, עבור העיתונות העברית ההתרחשויות באוקראינה ובברזיל מרוחקות באותה מידה, וההתייחסות אליהן תהיה, אם בכלל, בעמודים האחוריים של חדשות-החוץ. העיתונות הישראלית בשפה הרוסית תבכר את אוקראינה על פני ברזיל, גם אם עיקר מעייניה כאן, בישראל ובמזרח התיכון. נוסף לכל אלה, קיימים גם תחומים שהם ייחודיים לעיתונות הזאת, כגון התרבות היהודית-רוסית, אירועים היסטוריים מסוימים, דמויות מן העבר, קורות העלייה ועוד. כל אלה מעניקים לתקשורת הישראלית בשפה הרוסית זכות לקיום כלכלי גם כעת, כשתפקידה החברתי המובהק שהיה חשוב ביותר בשנות התשעים, עם בואם של גלי העלייה הגדולים, הצטמצם.

לתקשורת הזאת יש הישגים אינטגרטיביים לא-מבוטלים וגם, בחלק מהמקרים, איכויות נדירות. הצורך של העולים בכלי הבעה יעילים ובזירה ציבורית משלהם הוא צורך אמיתי, בבחינת "חי הנושא את עצמו". ראוי גם לומר שהאינטליגנציה הרוסית, יהודית בחלקה והיום גם ישראלית, היא בעלת ניסיון היסטורי יחיד במינו, שמקורו בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים ובתהליכי קריסתה של האימפריה הסובייטית; לניסיון הזה יש לעתים חשיבות גם כאן ועכשיו. יחד עם זאת, אי-אפשר לא לציין שהעיתונות הישראלית בשפה הרוסית מתקיימת לרוב בתנאי ניצול מחפיר, שאיפשרו בעבר את הזנייתה בידי פוליטיקאים ואינטרסנטים כלכליים, ועורכים ששיתפו עימם פעולה. הקורא ודאי התרשם שהעיתונות העברית רחוקה מלהיות מושא חלומותי ככל שהדבר נוגע לתכניה ולגישותיה, אבל אינני יכול להתכחש להיותה מונחית על-ידי קני-מידה מקצועיים, שמפארים אותה ומבדילים בינה לבין רוב-רובה של התקשורת הרוסית.

לבסוף, התבקשתי להבהיר מה גורם לי, באופן אישי, להישאר בעיתונות מגזרית שמידותיה נראות צרות למתבונן הישראלי. מלכתחילה היתה כאן יד המקרה, ובסתיו 1990, אחרי שנתיים של לימודי מקרא ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מצאתי את עצמי בין מייסדיו של העיתון "ורֶמיָה", אז בבעלותו של רוברט מקסוול, שהיו לו יומרות מעניינות לפיתוח תקשורת ישראלית-רוסית ברמה גבוהה.

עם מותו של מקסוול שנתיים לאחר מכן, את ייחודו של "ורמיה" ואת ציבור קוראיו ירש עיתון חדש בשם "וסטי", שהקימה קבוצת 'ידיעות אחרונות'. בהמשך דרכו היו מהמורות רבות, אבל גם היום, אחרי שינויים מוצלחים ולא-מוצלחים, "וסטי" שומר על מעמדו כעיתון הנפוץ והאיכותי ביותר בקרב ציבור העולים בישראל. במשך תקופה ארוכה ראיתי את עבודתי בו, ובעיתונות הרוסית בכלל, כעיסוק זמני, אבל עם השנים נוצר הרגל שעליו התווספה תחושת שליחות: קיומו של ציבור קוראים נאמן ומחויבות מסוימת כלפיו. הבנתי שניתנה בידי עמדת השפעה. בין "בעיות הקליטה" יש אחת מרכזית בעיניי, והיא עיצוב תודעתו של ציבור גדול שנגזר עליו לחפש זהות, גם אם המוצר הזה כבר אזל מן השוק הישראלי.

"זהות?", ישאלנו החנווני הוותיק, ­"רצוי יהודית, מלבלבת? זרקנו, החלפנו, שלחנו בחזרה למפעל, לא היה לזה ביקוש. קח במקומה משהו משומש מאמריקה. זה ששמעת שכאן מוכרים – באמת מכרנו, אבל מזמן. כן, פה מסתדרים בלי זה, לא ידעת? שמעתי מהקונים שזה לחץ להם במותניים, הפריע בחו"ל, גם קנסו על זה באירופה. אתה באמת חושב שזה חיוני? לא, גם השכן שלי לא מוכר את זה כבר שנים, הוא בכלל הפסיק אחרי מלחמת יום-כיפור, ואני עוד המשכתי עד אוסלו. גם אצל ההוא לא תמצא, הוא מאלה שתמיד העדיפו את הסגנון הכנעני, ועכשיו פשוט אי-אפשר להבין מה הוא מציע. איפה אפשר להשיג? תן שנייה… מצטער, כנראה תצטרך להכין את זה בעצמך".