ארץ אחרת

בפסיפס צבעוני מעשה ידיו של האמן דוד וקשטיין, נראה יצחק רבין לוחץ את ידו של אדולף היטלר. שניהם לבושים במדי צבא שעליהם מופיעים באופן בולט מגן דוד וצלב קרס, ושניהם ניצבים בתנוחה שמזכירה את לחיצת היד המפורסמת בין רבין לערפאת בהסכמי אוסלו – רבין מאופק ומסויג ובן זוגו רוכן לעברו בנכונות. כותרת היצירה, שנעשתה בעקבות ההתנקשות בחייו של רבין, היא 'היטלר מחכה לרבין'. יצירה זו היא אחת מהעבודות הנידונות בספר חדש, מאת דנה אריאלי-הורוביץ, ושמו "יוצרים בעומס יתר – רצח רבין והאמנות". הספר מלֻווה בתערוכה שתוצג בבית הספר לאמנות בצלאל בירושלים, וייצא לאור בחודש נובמבר הקרוב – יום השנה העשירי לרצח רבין.

"אני לא באה מהעמדה שהתקבלה בחלק מן המחקרים הפוסט-מודרניים, והעוסקת באופן בו המהלכים האלה מפענחים את הזהות הפרטית שלי. אני גם לא מאמינה שהניסיון הציוני לא עלה יפה. אני חושבת שהניסיון הציוני עלה פנטאסטי. יש לי את כל הביקורת שבעולם על המקום שאני חיה בו, אבל אני בחיים לא אחליף אותו. יש לי את כל הביקורת שבעולם על הסיטואציה שנקלענו אליה אבל אני תמיד זוכרת כיצד זה התהווה"

"אני מגיעה למסקנה שאי-אפשר לקרוא ולראות אמנות אלא כחלק מקונטקסט", מנסה אריאלי-הורוביץ לתרץ את השימוש הפרובוקטיבי שעושים אמנים כמו וקשטיין באלמנטים מהשואה בתור מרכיב לגיטימי בעבודותיהם הפוליטיות. "אמר לי וקשטיין: 'יש לי אובססיה שנמשכת שנים לקריקטורות אנטישמיות. כל מה שאני מביא זה את הניסיון שלי לקרוא את עצמי כיהודי, אל נוכח האופן שמציגים אותי בעולם, אם זה הנאצים בתקופה של הרייך השלישי או המצרים היום. מותר לי להתמודד באמנות שלי עם העובדה שמתעבים אותי בעולם וכל השנים מגחכים אותי ומלעיגים אותי?'".

הסברו של וקשטיין כי יצירתו נסמכת על קריקטורה מצרית, אינה מבטלת את הקושי ואת ההסתייגות שחשים רבים מן התמונה שמפגישה בין ראש ממשלה שנרצח עקב קנאות לאומנית, ובין מנהיג שכמעט הביא לידי השמדה גמורה של העם היהודי. אי-אפשר להימלט מהתחושה שהיום, בעידן הסנסציות והפרובוקציות, האצבע של האמנים הפוליטיים קלה מדי על ההדק, כמו שקלה על ההדק דרך הביטוי של פוליטיקאים ושל קנאים מכל קצות הקשת הפוליטית. ספרה של אריאלי-הורוביץ מנסה, בין היתר, להתמודד עם תופעה זו דרך שרטוט מפה של התפיסות השונות, של האמנים השונים, בנוגע לשאלה מהי אמנות פוליטית ומהם גבולותיה.

אמנות מתגייסת באמצע שנות ה-90

הקשר בין אמנות לפוליטיקה עובר כחוט השני בכל שנות המחקר של אריאלי-הורוביץ (41). עבודת הדוקטורט שלה נכתבה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ועסקה בקשר שבין המפלגה הנאצית ובין האמנות הפלסטית ("רומנטיקה מפלדה, אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית" הוצאת מאגנס, 1999). את המחקר ל"יוצרים בעומס יתר" החלה לפני שלוש שנים. היא ראיינה חמישים אמנים, ומהם נבחרו לבסוף שלושים. אפשר להעריך שכדי להיכנס לעולם המושגים והיצירה של אמנים כה רבים, נדרשה ממנה מנה גדושה מאותה קואופרטיביות וישירות משוללת גינונים, המאפיינים אותה במהלך הריאיון. סביר שהנכונות הטבעית שהיא מקרינה, לעבור מהתחום המחקרי לתחום האישי ולקשר ביניהם, סייעה לה. "יצאתי לסדרה של ראיונות שמטרתם הייתה לבדוק את קשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בישראל", היא מתארת את התפתחות העבודה על הספר. "לא הייתה שם שום תפישה ברורה או תזה כלשהי. הרעיון היה לצאת לשיחות עם אמנים ולשאול אותם מתי האמנות שלהם מגיבה לפוליטיקה".

"איך הגעת אל האמנים?

לא באתי עם רשימה של עיתון 'סטודיו', שבהיותו כתב העת היחיד המתפרסם באופן עקבי בנושא האמנות אפשר לטעון כי הוא מכתיב את הקו בעולם האמנות הישראלית. אלא הלכתי למרואיין ושאלתי אותו עם מי אני מוכרחה לדבר. אם השם חזר מספר פעמים, כלומר יש לו נוכחות בשיח האמנותי, פניתי אליו. גם לא רציתי לקבוע לעצמי באופן ודאי על איזה תחנות ארצה להתעכב עם האמנים, אבל היה לי ברור שהם ידברו מה שהם זוכרים.

"ומה קרה?

אחרי שקיימתי עשרה ראיונות נוכחתי להפתעתי שרבים מדברים איתי על רצח רבין כעל נקודת ציון. ואז קצת שיניתי את הפוקוס של השאלות וביקשתי מכל אחד מהם שבראש ובראשונה ייתן לי עדות על הרצח. קודם כל איפה הם היו פיזית ברביעי בנובמבר. איפה הרצח 'תפס' אותם, ואיך זה היתרגם, אם זה היתרגם, לעשייה של אמנות. בעצם כל הראיונות שהיו אחרי כן, קרו סביב הפתיחה האחידה הזאת, ולאחר מכן דברנו על מצבים נוספים בהם הגיבו האמנים אל הפוליטיקה, או 'באיזה עוד מצבים הרגשת צורך לצייר'.

"למה זה כל כך הפתיע אותך כשהזכירו את רצח רבין?

לא ציפיתי למצב שמעל מחצית יגיבו לרצח. מה שריתק אותי הוא שזה קורה בשיאו של עידן האינדיבידואליזם של החברה הישראלית, כשבעצם אנחנו נמצאים בעשור שבו במופגן אין יותר אידאולוגיות. הרי מאז 1977 המערכת הפוליטית עוברת שינויים כל העת; בשנות התשעים התהליך הזה מגיע לשיאו; יש התפוגגות של השיח הפוליטי, התפוגגות של מפת מפלגות, של המפה המפלגתית בכלל, עקב ההליכה לעידן של בחירה ישירה לרשות הממשלה ובגלל הפריימריז, וגם בגלל הכניסה של התקשורת המסחרית וההתחזקות שלה; בשנות התשעים אתה לא יכול לדבר על אידאולוגיות. והנה פה בתוך קהילת האמנים, אתה רואה התגייסות שהיא התגייסות וולונטרית. זה מאוד הפתיע אותי."

האמנות הפוליטית של קום המדינה

כדי להבין את הרושם שעשתה על אריאלי-הורוביץ ההתגייסות של האמנים בעניין רצח רבין, כדאי לעקוב תחילה אחר החלוקה שהיא מחלקת את התפתחות האמנות הפוליטית בישראל. לשלב הראשון, שמתרחש בשני העשורים שלפני הקמת המדינה, רלוונטית מאוד ההבחנה בין אמנות מגויסת לאמנות מתגייסת.

"הטענה שמה שקרה כאן, בשנות השלושים הארבעים והחמישים נסמך על הדגם של הריאליזם הסוציאליסטי, הסגנון האמנותי שהתבסס לאחר המהפכה בבריה"מ, היא כמובן עורבא פרח", אומרת אריאלי-הורוביץ ונשענת על המחקר שעשתה על האמנות הסובייטית בין שתי מלחמות עולם. "מקובל לטעון שעד שנת 48, אולי גם קצת אחרי כן הייתה האמנות 'מגויסת', ומביאים כדוגמה את המקרה על בן גוריון שהסתובב בתערוכת העשור ב-1958 והביע את התנגדותו לזריצקי כי הוא לא אהב אמנות מופשטת. אבל גם במקרה הזה התמונה לא הורדה מהקיר, אלא מוקמה בחדר צדדי יותר. הטענה הזאת היא נאיבית – כי יש כל הבדל שבעולם בין המקרה הזה לבין אמנות מגויסת. ההבחנה הזאת אינה טרמינולוגית, היא קודם כל הבחנה שנעוצה בחיים – כי בדיקטטורות, אמנים שלא צייתו לעמדת המשטר, שילמו על כך בחייהם.

"איך היית מכנה את האמנות הזאת?

אלו הם מצבים של אמנות שהתגייסה, מדובר במהלך וולונטרי שהאמן בוחר לעשות אותו. אמנם יש בה הרבה השפעות מברית המועצות, אבל ממש לא ריאליזם סוציאליסטי. מבקרת האמנות סמדר שפי, אני חושבת, השתמשה לגבי תקופה זו במינוח "ריאליזם חברתי". זאת אומרת אותם אמנים המשתמשים בסגנון הריאליסטי לעיסוק בבעיות השעה, בכדי לבטא את המצב הקיים, והם עושים את זה מתוך אמונה בהשקפת העולם. אתה יכול לקחת כדוגמה את נפתלי בזם, שמרתק בעיני – שביתות הימאים. מישהו אחר יגיד גם שלום סבא – הפועל בקיבוץ."

תומרקין וראשית אמנות המחאה הפוליטית

"בעשורים הבאים לא נוצרו סדקים במחויבות שביטאו אמנים פוליטיים", מקדימה אריאלי-הורוביץ את הדיון שלה בתחנה המשמעותית הבאה, שמתחילה עם חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 2004, יגאל תומרקין. "אפשר להגדיר את תומרקין כאבי האמנות הפוליטית הישראלית, ששיא הקריירה שלו הוא מסוף שנות ה- 60 עד לאמצע שנות ה-70. אבל תומרקין לא היה היחיד כמובן; במקביל אליו פעלו אמנים נוספים כמו מיכה אולמן, אביטל גבע, וכן יהושע נוישטיין ומוטי מזרחי. רבים מהם בוגרי בצלאל. והחבורה הזאת הלכה והתחזקה באמירתה הפוליטית, החל בראשית שנות ה- 70 ומהר מאוד זו היתרגמה לתגובה על הכיבוש".

"מה מאפיין אותם מלבד העמדה השמאלית?

אפשר לומר, כמעט בלי יוצאים מהכלל, שמדובר באמנים שהם ילידי שנות קום המדינה. מה שבולט אצל בני הדור הזה זו הבחירה להתמודד עם שאלות פוליטיות באמצעים אוניברסליים, וזה בא לידי ביטוי גם בדרך שבה התייחסו לרצח רבין. רובם הוטרדו מהשאלה איך אני מטפל ברצח רבין ברמה שלא תצא שטחית. רפי לביא אמר לי בריאיון באופן גלוי: 'אני את העבודות שעשיתי לעיתון העיר בשבוע אחרי הרצח, אני לא רואה בשום מקום, הן לא אמנות'. מבחינתו הן היו על גבול הפלקט. מצד שני הוא העדיף לדבר איתי בריאיון על גוף העבודות שהוא עשה בהשראה של כתם הדם שהיה על עותק של שיר השלום שהיה בכיס של רבין. כתם הדם הביא אותו לאמירה שהיא הרבה יותר אוניברסלית והרבה פחות פלקטית.

"ומה מייחד את תומרקין בתוך הקבוצה הזאת?

"אני נוטה לחשוב שהדור הזה של האמנים הביקורתיים/פוסט ציונים, הוא הכי מעניין. אבל זו 'הסטייה' שלי, כי אותי מרתקת אמנות פוליטית. בעיני פלקט פוליטי הוא לא מילה רעה, אני מעריכה אנשים שיש להם אומץ לבטא את עמדתם הפוליטית עד הקצה, גם אם יהיו מי שיטענו כי זהו פלקט. אני לא בקלות אבקר את הקבוצה הזאת"

אחת הביקורות כלפי תומרקין הייתה על כל ההתעסקות הזאת במקלעים, בטנקים ובאנדרטות הצבאיות. ראו בכך ספק-הערצה לכלי נשק ולגנרלים בצה"ל. טענו נגדו שהוא לא החליט אם הוא מעריץ אותם או שהוא מבקר אותם. אני חושבת שיש משהו אניגמטי במהלך שלו, ויש בעיקר משהו חשוב שמשקף את רוח התקופה. כשאתה מסתכל על תומרקין, שהוא אמן פוליטי כמעט מכונן של שנות ה- 60 ושנות ה- 70, הגדולה שלו בכך שהוא משקף את הצייטגייסט, את רוח התקופה. זה הלך הרוח של שנות השישים והשבעים במובן הזה שקיימת דואליות ביצירה שלא באה לכדי פתרון וקיים סימן שאלה לגבי העמדה של היוצר. בעיני אמנות טובה זו אמנות שמשאירה את סימן השאלה הזה. כשאתה בודק את גוף העבודות שהוא עשה סביב רצח רבין, ברור לך שהוא לא נשאר מחוץ למחנה, הוא נשאר מאוד מאוד מעורב, וגם שוב כמו אצל תומרקין, יש לו הרבה אומץ פוליטי. הוא הציב פסל ענק בכניסה למוזיאון רמת גן וקרא לו: 'לא תרצח'. הוא גם היה אחד הראשונים שמתמודד עם יום השנה לרצח רבין תוך התעמתות עם הדמות של יגאל עמיר."

האמנות הביקורתית/פוסט-ציונית

תופעת ההתגייסות המתרחשת לאחר רצח רבין, שמתארת אריאלי-הורוביץ, שונה בתכניה באופן מהותי מההתגייסות שהתקיימה בראשית המדינה. את השוני הקיצוני ביותר אפשר לראות בדור השלישי של האמנות הפוליטית, המורכב מילידי שנות ה- 60 וה- 70, שאחד מנציגיו הבולטים הוא דוד וקשטיין. ההתגייסות שלהם מאופיינת בניסיון לפרק כל אתוס לאומי שהיה אמור לאחד, עד לא מזמן, חלק ניכר מהציבוריות הישראלית. "הם פורצים בשנות ה- 90 ויש להם את רצח רבין להתייחס אליו", מתארת אותם אריאלי-הורוביץ, "יש לך את בועז ארד שממשיך את סדרת העבודות על היטלר, אבל הפעם זה הוא עצמו שעוטה את המסיכה של היטלר. הוא קרא לעבודה 'לופ. נצחונו של יגאל עמיר', שהיא גם כן עבודה מאוד קשה שהמסר שלה הוא שהרוצח הוא מתוכנו. יש לך עבודה מרתקת של גיא רז. הוא מדבר איתי בשיחה על תרבות הכוח ואומר: 'רבין רצה לצאת מתרבות הכוח, רצה שלא להיות זה ששובר את העצמות, לא להיות הרמטכ"ל, המנהיג הצבאי, אבל הפרדוקס הוא שכאשר רצה לעשות את זה אז רצחו אותו'. גיא רז רצה להציב את הטענה הזאת בכיכר מלכי ישראל כמיצב מאוד גדול שמורכב מגילויים של אותה תרבות כוח: העיטור, או סיכת המלחמה שמקבלים מי שהשתתפו במלחמת ששת הימים, יש גם את ההמנון של הפלמ"ח וסדרת תצלומים מקוריים משנות ה- 40 של מתאבקים. ויש את עבודת שחזור הרצח של ניר הוד שהיא קשה מנשוא. זו עבודה ענקית, דומני בגודל של שני מטר על ארבעה, בה מתוארת הלימוזינה של רבין, מהגב אנו רואים את היורה, ואת הדמות של רבין ירוי זרוק על המושב האחורי, זה ברור לך שזה הוא, והמאבטחים שקופצים".

"מה מבדיל בינם לבין הדור הקודם?

הם פוליטיים ובוטים והם לא חוששים להיות ישירים או פלקטיים. את הבוטות הפוליטית שלהם אי אפשר לנתק מן ההתגבשות של השיח הפוסט-מודרני והפוסט-ציוני באותן שנים: ההתפוגגות של הערכים הקולקטיביים, המחזקת אמירה אינדיבידואליסטית לחלוטין".

הצורך באלטרנטיבה אמנותית-פוליטית

"אני נוטה לחשוב שהגוף הזה של העבודות הוא הכי מעניין", מתייחסת אריאלי-הורוביץ לדור הזה של האמנים הפוליטיים (הביקורתיים/פוסט ציונים). "אבל זו 'הסטייה' שלי, כי אותי מרתקת אמנות פוליטית. בעיני פלקט פוליטי הוא לא מילה רעה, אני מעריכה אנשים שיש להם אומץ לבטא את עמדתם הפוליטית עד הקצה, גם אם יהיו מי שיטענו כי זהו פלקט. אני לא בקלות אבקר את הקבוצה הזאת".

בפועל, עמדתה מורכבת יותר. היא מוטרדת מאוד מהעמדה הערכית שמציגים היוצרים הללו. "אני לא באה מהעמדה שהתקבלה בחלק מן המחקרים הפוסט-מודרניים, והעוסקת באופן בו המהלכים האלה מפענחים את הזהות הפרטית שלי", היא מסבירה את ההסתייגויות שלה. "אני גם לא מאמינה שהניסיון הציוני לא עלה יפה. אני חושבת שהניסיון הציוני עלה פנטאסטי. יש לי את כל הביקורת שבעולם על המקום שאני חיה בו, אבל אני בחיים לא אחליף אותו. יש לי את כל הביקורת שבעולם על הסיטואציה שנקלענו אליה אבל אני תמיד זוכרת כיצד זה התהווה".

ההסתייגות של אריאלי-הורוביץ מתחדדת יותר כאשר מבינים, לדבריה, שאמנים אלה הם שנותנים את הטון באמנות הפוליטית של ימינו. העובדה שמיעוט בעל עמדות קיצוניות יחסית מכתיב את הטון של אמנות השמאל הפוליטית נעשה בעייתי יותר כאשר דנים בהיעדרה המוחלט של האמנות הפוליטית בקרב אמנים מהמרכז וימינה.כאן מתארת אריאלי-הורוביץ את חיפושיה הסיזיפיים אחר אמנים מן הימין, שהביאו אותה לבסוף לצייר הירושלמי ישראל הירשברג. אך הוא סירב לשתף פעולה בטענה שהשאלון שלה מוטה כאשר הוא מתמקד ברצח רבין.

את העובדה שלא קיימים אמנים פוליטיים בולטים בימין אפשר להסביר בכמה דרכים: מכיוון שכדי להיות אמן צריך להיות קודם כל אינדיבידואליסט, והעמדה הזו נתקלת בחומה של אידאולוגיה לאומית ימנית המקדשת את הקולקטיב. כמו כן, על אנשים דתיים-לאומיים רובץ האיום של 'לא תעשה פסל ומסכה', ונדרשת תשתית תרבותית של "אמנות לשם אמנות" כדי ליצור אמנות פוליטית משמעותית. ייתכן גם שקהילת האוצרים, השמאלית בדעותיה, אכן מעודדת ומקדמת את הדומים לה. כל ההסברים האלה, התקפים יותר או פחות, אינם פוטרים את אריאלי-הורוביץ מניסיון להתמודד עם התחזקות הטון הפוסט-ציוני בשפת האמנות הפוליטית, בלי שתהיה לעמדה זו כל אלטרנטיבה אחרת הנראית לעין.

"לאן הולכת האמנות הפוליטית של היום?

הגל הפוסט-מודרני בכל העולם המערבי מיצה את עצמו מבחינה אינטלקטואלית ומכאן שגם אמנותית. באמנות – אני נוטה לחשוב, עם ההסתייגות שהנבואה ניתנה לשוטים, שיכול להיות, שבתקופת המעבר זו אנחנו הולכים חזרה לאיזה סוג של ריאליזם. כשאתה מסתכל היום מה קורה בביאנלות, מה קורה בתערוכות, אתה רואה שני דברים בולטים: האחד זה האינטרדסציפלינריות כלומר: שליטה של האמן ביותר מאשר מדיום אחד, את זה אפשר לראות היטב בעבודות של סיגלית לנדאו. מצד שני כשאתה מסתכל גם בציור וגם בצילום אתה בהחלט רואה איזושהי חזרה של הריאליזם. וזה יהיה מעניין לראות אם כמגמה זה יישאר, או שפתאום ייוולד איזה אוונגארד חדש. הריאליזם תמיד נמצא בתקופות הדגירה של האמנות, כשהיא עוברת ממקום למקום, הוא מסמל את אי-השקט.

"יש לך שאיפה לעודד אמנות שהיא יותר ציונית?

אני לא יודעת אם ציונית זה המילה. האם אפשר בכלל לדבר בדור שלי על ציונות נטו? אבל יש בי גם אי נוחות נוכח מקצת המגמות בתל אביב שבעיני יש בהן משהו רדיקלי מדי. אם הייתי יכולה 'להחזיר עטרה ליושנה', להביא את ירושלים חזרה להיות שחקן בתוך כל המהלך התרבותי הזה. זה מהלך שקורה ברמה של התיאטרון בתקופה האחרונה ומתקיים תמיד ברמה של הסטודנטים בבצלאל שמאוד חשוב לי שהם לא יעזבו. חשוב לי שירושלים תתקיים כשחקן בכל המהלך הזה, כי כרגע הכל קורה בת"א ושם השיח הוא בעיני הומוגני מידי".

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן