ארץ אחרת

צילום: איל יצהר

גדלתי על ברכי רבנים ובסביבה רבנית. אבי היה נצר למשפחת רבנים, דור תשיעי למורשת חסידית. הוא מרד, הוסמך כרב קונסרבטיבי והתחתן עם בתו של רב רפורמי. סבי מצד אמי היה רב רפורמי ציוני, עוד לפני שהתנועה הרפורמית עשתה את הצעד הגדול של התקרבות לאידיאולוגיה הציונית. אחי הקים בית-כנסת רפורמי בירושלים, בסגנון ניאו-חסידי. אני הוסמכתי כרב הראשונה בישראל. מרקע זה ברור שאין לי מודל אחד וחד-ממדי לרב, אלא מגוון של דמויות. יתרה מזאת, הרבנים שהערכתי ביותר הכילו בתוכם מתחים וניגודים דינאמיים שאיפשרו להם להתפתח, לצמוח ולהכיל עולמות שונים בתוכם.

האומץ לחבק את ה"טעות"

אבי ומורי, הרב זאב קלמן ז"ל, היה מרבה לספר סביב שולחן השבת שלנו בנו-יורק את הסיפור הבא: משפחה יהודית אמידה חיפשה חתן מתאים לבתה. ההורים רצו תלמיד-חכם וקיבלו על עצמם לדאוג לכל צרכיו החומריים, ובלבד שילמד תורה. השידוך נעשה עם התלמיד-החכם המבטיח ביותר בעיירה, אך מתברר שהיתה לו חולשה אחת: נוסף ללמדנותו המופלגת היה לו רבֵּה (חסידי) שהוא היה מרבה לשהות אצלו ולספוג מרוחניותו. בני משפחת הכלה היו "מתנגדים" וביקשו שהחתן המיועד ינתק כל קשר עם רבו וילמד אך ורק אצל הרב המקומי. החתן העני אמנם רצה לדבוק ברבו, אך הסכים להצעתה הנדיבה של משפחת כלתו. בני-הזוג נישאו והחתן ישב ולמד. במשך הזמן התעוררו אצל החתן הצעיר הגעגועים לניגונים, לתפילה ולדבקות הנפש בבורא שחווה אצל הרבּי. כל כמה שניסה להתגבר, גברו הגעגועים. לבסוף הוא נשבר ובאמצע הלילה ברח מביתו החדש. למחרת מצא אותו אבי הכלה אצל רבו, וזרק אותו מביתו. מרוב בושה וחרטה לא היה לו לאן לחזור, לא לרבי ולא לאשתו. פרחה נפשו והוא מת משברון לב.

בשלב הזה היה אבי פונה אלינו ומוסיף: כשהמשיח יבוא, הוא יזמן את אבי הכלה, את רב העיר ואת החתן לדיון אצלו. הוא יבקש לשמוע את שלוש הגירסאות. האב יאמר שהכול היה מוסכם בינו לבין חתנו, הרב יסביר שהוא רק לימד את התלמיד כמיטב יכולתו, והחתן יישב, עטוף דממה עצובה. המשיח יפנה קודם לאבי הכלה ויגיד כך: "נכון, הסכם זה הסכם", ואחר-כך יפנה לרב העיר ויגיד: "נכון, אתה מילאת את חובתך כרב לחברי קהילתך ולכן גם אתה צודק". אחר-כך המשיח יקום וייגש לחתן, יחבק אותו ויאמר: "ואני באתי לעולם עבור אלה שטועים".

ההזדהות עם החלש

אבא שלי סיפר את הסיפור הזה וסיפורים נוספים בתקופה של שינויים חברתיים דרמטיים. זו היתה התקופה של המאבק למען שוויון הזכויות לשחורים, ויותר מאוחר של המאבק למען שוויון בין המינים. הוא מצא את עצמו מזדהה עם ה-underdogs. אבא שלי היה שותף נלהב למאבקים אלו דווקא משום שהיו מאבקים מאוד לא-פופולריים. כאשר קבוצה של יהודים צעירים הגיעה לכנס הפדרציות היהודיות להפגין נגד הממסד היהודי ולדרוש יותר תמיכה בחינוך היהודי, יצא אבא מהכנס והצטרף להפגנה. כאשר באמצע שנות השבעים קבוצה של נשים הגיעה למפגש השנתי של הארגון שהוא ניהל (כנסת הרבנים הקונסרבטיבים) כדי לתבוע שוויון לנשים בכל הקשור לתפקידי בית-הכנסת, אבי מצא את עצמו שוב מצטרף למפגינות, כדי לקדם את דרישותיהן. רבנות הקשובה אך ורק לממסד, לכוח הפוליטי, לשגרה, לנוחיות של מיעוט שבאה מטבע הדברים על חשבון הרוב, איננה רבנות ראויה לשמה. הרב צריך/ה להקשיב לקולות שאינם נשמעים.

מי הם ה"טועים" של ימינו? מי הם ה-underdogs המנסים להציב אלטרנטיבה ומחאה מול המציאות? אלה הם כל מי שנלחמים בכל מאודם נגד הייאוש; אנשים ונשים המאמינים עדיין שאפשר לתקן את העולם, שחובתנו היא לשאוף לשלום, לשוויון, לסובלנות ולדו-קיום, המוכנים לשבור חומות ולבנות גשרים, המאמינים עדיין שיסוד האמונה והייעוד שלנו כעם הוא לזרוע תקווה. כל אלו הם ה"טועים" של ימינו.

בפנינו, הרבנים והרבות, עומד האתגר לגלות ולהעצים את הכוחות האלו. עלינו לבנות קהילות מזמינות, מגוונות ופתוחות. עלינו להקשיב לצרכים האישיים והרוחניים של תלמידינו. עלינו ליצור תחושה של "חוף מבטחים" בכל פעילות שלנו כרבנים. עלינו לפגוש אנשים במקום שהם נמצאים בו, לא לשפוט ולא להטיף, ולצייד אותם בכלים לעצב דרך חיים אחרת: דרך יהודית, ישראלית, ליברלית, דתית. עלינו להזכיר בכל הזדמנות את העוצמה של היצירה היהודית והעברית, ולקשור קשרים עמוקים עם המקורות. המקורות וטקסי מחזור החיים חייבים לדבר באופן אישי לפונים אליהם. "המחדש בטובו כל יום תמיד מעשה בראשית", נאמר בתפילת הבוקר שלנו. דברים אלה אינם בגדר תיאור תיאולוגי בלבד, יש בהם גם דרישה אמונית.

לסיפור שסיפר לנו אבי היה גם מסר טאקטי; מסר ואזהרה. בדרך שלכם לצדק, הוא אמר, אל תדרסו אף אחד, תמיד יש לדאוג לא רק לאלה שלצדכם. צריך לכל הפחות להכיר ולהבין את מי שאינו איתכם. מסר זה הגיע לאוזנינו לא רק דרך סיפורים. הלכה למעשה, זה מה שאבא לימד, זה מה שאבא קיים. סביב שולחן השבת שלנו ישבו אנשים זרים ומוזרים, יהודים ולא-יהודים; יהודים מכל הזרמים ומכל האידיאולוגיות. בשנים ההן זה עוד היה אפשרי. אהבת ישראל ואהבת הבריות היו בבית שבו גדלתי בניו-יורק בגדר "הוראות הפעלה" לחיים יהודיים. היום, כשאני יושבת בציון, בראשית המאה החדשה, במציאות החשוכה והמפחידה של ימינו, הדברים האלה נראים כמו פנטזיה. כל מחנה מתבצר בגבולותיו ולא מוכן להושיט יד לאחר, בין אם זה ימין–שמאל, דתי–לא-דתי ,עשירים–עניים. יש כל-כך מעט הבנה לאחר, או חמלה כלפיו.

ה"אחר" והממסד הרבני בישראל

נדמה לי שאי-אפשר לדבר על רבנות במדינת ישראל בלי להתייחס לממסד הרבני הקיים. לצערי, הממסד הרבני-הדתי עוסק בשאלות שאינן מעסיקות את רוב האוכלוסייה. אין ביכולתו של הממסד הדתי-הרבני הקפוא לקדם חוקים המתאימים למאה הנוכחית. הוא עסוק במלחמות שווא נגד שוויון, פלורליזם וקידמה במקום למצוא פתרון אנושי לעגונות, לגירושין הדדיים, לטקסי נישואין יותר שוויוניים, לגיור המתאים את עצמו לאורח-החיים של המתגיירים ולא רק לאורח-חיים חרדי, ועוד ועוד. העצוב מכול הוא, שהממסד הדתי הרבני שותק שתיקה רועמת בכל הנוגע לנושאים מוסריים בסיסיים כמו אלימות במשפחה, תנאי העסקתם של עובדים זרים או הפער החברתי-כלכלי, שהולך וגדל. אפילו כאשר מדי פעם נשמעת ביקורת, והיא מבורכת, לא מוצאים את אותם רבנים עצמם מתנדבים בבתי-תמחוי, או במקלטים לנשים מוכות, או במטעי הזיתים של האוכלוסייה הפלסטינית.

איפה הקול הנבואי שהתריס וזעק מול כל גילוי של אי-צדק? איפה הביקורת העצמית שאפיינה את חז"ל? איך ייתכן ש"סולחים" לרבנים המציעים לקבור (קריא, לחסל) נשים רפורמיות בטלית שבה הן מתעטפות? או כאלה שמגמגמים למול המצדיקים גזל מנוכרי? איפה הקול הרבני המוקיע מאמרים בעיתונות הדתית והחרדית, הטוענים שלמנהיגות הרפורמית מגיע עונש סקילה בגין חילול שבת? איפה הקולות של "הבאת שלום בין אדם לחברו"? מול הממסד הרבני המתקרנף דרושה היום רבנות מוסרית-מהפכנית ברוחם של עמוס וירמיה. מול הממסד המשפיל והמתנכר דרושה רבנות פתוחה, קשובה וסובלנית, ברוחו של הלל.

הרב אברהם יהושע השל ז"ל, שנפטר לפני שלושים שנה, צעד בשנות השישים כתף אל כתף עם מרטין לותר קינג הבן במצעד המחאה באלבמה. השל לא היסס לגנות כל צורה של גזענות. הוא דיבר, לימד והנהיג דור שלם מתוך השורשים החסידיים העמוקים שלו. קולם של נביאי ישראל היה הבסיס לפעולתו. כשהוא השתתף בצעדה למען זכויות שוות לשחורים, הוא אמר: "בסלמה אלבאמה חשתי שרגליי מתפללות". הוא היה בין הראשונים שהשתתפו בדו-שיח עם הכנסייה הקתולית. בסוף חייו היה עסוק בפעילות נגד המלחמה בווייטנם. השל, לפי עדותו, היה לפעיל ציבורי בעקבות העמקתו בעולמם של נביאי ישראל, שעליהם כתב שני כרכים בחיבורו "הנביאים". נביא הוא אדם המסוגל לחוש את צורכי האנוש ואת והקול האלוהי בעת ובעונה אחת.

היום יש הרבה אנשים טובים שפועלים למען אחרים ללא מחויבות לציווי אלוהי. המצפון האישי מניע רבים לתקן ולרפא. אולם המימד האלוהי חסר. לצערי, הוא נחטף, יש לו זיהוי פוליטי וממסדי. ולכן יש יותר מדי אנשים שוויתרו על המסע לאלוהים בחייהם. דרושה רבנות שתגביר את הכמיהה לאלוהים, שנוכל לחוש כי "מלוא כל הארץ כבודו". דרושה רבנות שתזכיר ותדרוש שכל אדם נברא בצלם אלוהים.

לשמחתי הגדולה יש כבר דמויות נשיות מהעבר ומההווה, שהן דמויות מופת. בעבר נשים לא חויבו ליטול חלק בעולם הטקסי. חכמינו פטרו נשים מקיום מצוות שהזמן גרמן. אבל כמו בהרבה גזירות, היו מקרים של יוצאים מן הכלל, ודווקא מהיוצא מהכלל יש מה ללמוד. חכמינו שאלו אם נשים חייבות לשמוע מגילת אסתר, שהיא מצווה הקשורה לזמן מסוים. והתשובה, במסכת מגילה דף ד': "אמר רבי יהושע בן לוי, 'נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס'". ומפרש רשב"ם, מצאצאיו של רש"י (שלו כידוע היו לו רק בנות): "עיקר הנס היה על-ידן: בפורים על-ידי אסתר; בחנוכה על-ידי יהודית; בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו". מי הן הצדקניות האלו? לפי מדרשים נוספים, אולי הן המיילדות במצרים, אולי נשות ישראל שלא התייאשו, שלפי מדרש במסכת סוטה יצאו לשדות לרומם את רוחן. ושוב, אם עיקר הנס היה על-ידן, מה הן עשו? איך הן פעלו כדי לגרום להתחוללותו של הנס הגדול של פח השמן או של קריעת ים סוף?

המשותף לכל הנשים האלו הוא העובדה, שהן פשוט לא קיבלו את הדין. המיילדות מחו הן בפרצופו של פרעה, והן מאחורי גבו. אסתר לא קיבלה את הגורל שהמן ייעד ליהודים, והצדקניות סירבו לקבל את גזירות פרעה. בכך נשים אלה שינו את המציאות, ואת ההיסטוריה. ניתן לגרום ל"נסים" להתחולל, אם נאמין שאפשר לשנות את המציאות בכוחות שיש בנו.

היום, בייחוד בארצות-הברית, רבנים-נשים משנות את המציאות. יש יצירה מרשימה של כתיבה, של מחקר, של תפילה וטקסטים שמעשירים את המורשת היהודית בצורה מרשימה. אין לי ספק שהשפעתן של נשים על מוסד הרבנות היא מרתקת, הן בהרחבתו של התפקיד והן במהות התפקיד. אישה כרב? להרבה יהודים זה בגדר "טעות". אבל אנחנו כבר יודעים שדווקא הטועים והטועות מקרבים את העידן המשיחי.

הרב נעמה קלמן היא האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות על-ידי התנועה הרפורמית בישראל.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר13 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן