ארץ אחרת

העולמות כולם עומדים ומחכים. עומדים ושואלים. עומדים וצועקים. שבתאי. שבתאי שבתאי.

הוא מתעורר שטוף זעה. הוא לא יודע מי זה שבתאי ולמה הם צועקים לו.

הוא יודע באיזה שהוא אופן שהם מתכוונים אליו. הוא מבין – שהדברים מכוונים אליו, אך הוא יודע שהוא אינו שבתאי. בשום פנים ואופן אינו שבתאי. אך הם רואים בו שבתאי. וגם הוא יודע זאת.

שבתאי שבתאי שבתאי. הוא מתעורר מן החלום והולך ליומו. לא כל כך מהר הולך. לא כל כך הרבה. הוא מגיע עד הסלון, שם הוא מתיישב ומדליק את הרדיו, מכוון אל היומן. החדשות מצליחות לטשטש את רושמו של החלום. הוא מאזין לא מאזין לשערוריית הקרקעות, למחלה הקשה שהתגלתה, למריבת הפוליטיקאים המתמשכת. אחרי כרבע שעה הוא מגלה את עצמו יושב ומבטל את זמנו על הכורסא, ולכן הוא קם ומתחיל להתארגן.

הוא מאורגן. לקח לו זמן. הוא מכבה את הרדיו בדרכו החוצה, אבל שוב הוא שומע את הקריאות שבתאי, שבתאי, שבתאי. שבתאי, שבתאי, שבתאי.

הוא יוצא החוצה, נותן לעצמו לראות מה קורה בחוץ. המראות שוטפים אותו, והוא מגיב עליהם באנחה קלה. יש. העולם עוד שם, וזה מקל. זה מנחם, זה מרגיע.

הוא בדרכו לעבודה. נכנס למכונית ונוסע.

הוא נוסע.

לאן הוא נוסע? דומה שהוא יודע. בדרך הזו הוא נוסע מדי יום. אבל הרחובות מלאים. מוקדם מדי לכך. והם מלאים באנשים, לבושים לבן. על ראשיהם טורבנים טורקיים והם צועקים שבתאי שבתאי שבתאי. ושוב, שוב הם קוראים לו, אבל אין זה הוא. הם מביטים בו אבל לא אליו. מי זה שבתאי מי זה מי זה שבתאי?

שבתאי הוא איש גדול. ללא ספק. שבתאי הוא איש חשוב אם האנשים קוראים לו כך. הם זקוקים לעזרה. הם צועקים. הם מוכרחים לו.

מי הוא?

הוא איש שנוסע עכשיו הביתה. למה הוא חוזר כלעומת שבא ? השעה עדיין לא שמונה וחצי והוא חוזר הביתה. שמונה וחצי. למה הוא חוזר? הוא לא שבתאי. האנשים הצועקים, אליו הם פונים, אבל טעות בידם. הוא אינו שבתאי, ושבתאי אינו הוא.

הוא חוזר למיטה. מסיר את בגדיו ונכנס עירום אל מתחת לשמיכה. חם עכשיו. חם מדי. הוא מתחיל להזיע. הוא מנסה לשקוע בשינה אבל כבר מאוחר מדי, חם מדי והשמיכה קוראת לו שבתאי שבתאי שבתאי.

צא מעצמך. לאן אתה הולך? למי אתה קורא?

כל העולמות עומדים וצועקים.

הוא נרדם שוב.

עכשיו הוא רואה שלשלאות ניתקות. כבלי פלדה נמסים. קירות נופלים.

אנשים עומדים בתוך בתיהם, הרהיטים שם, מכשירי הטלוויזיה, מכונות הכביסה – הכל. רק הקירות אינם.

אחר כך נעלמים הבגדים. והאנשים נגלים לאט לאט בבגדיהם התחתונים. אחר כך במערומיהם. האנשים אינם זזים, חסרי אונים, עומדים ליד השלחנות, מכונות הכביסה והטלפונים. רק שפתותיהם מדובבות, שבתאי שבתאי שבתאי.

אחר כך נעלמים גם האיסורים. משהו בהבעתם של האנשים משתנה. משתחרר. הלסתות יורדות למטה. הם ניגשים אחד אל השני לוקחים מה שעיניהם רואות: לחם, תכשיט, אשה או גבר. הם כופים את עצמם אחד על השני לפי כוחם. הם עושים את זה בתשוקה מסויימת אך ללא כל עכבה, תובנה או הקלה. גם אז הם ממשיכים למלמל מלה אחת. שבתאי.

שבתאי מתעורר מהחלום. שקוף מדי. שקוף שקוף שקוף. מי שעושה לו את זה עושה זאת שקוף מדי. שבתאי נושם בכבדות. החדר שלו נראה בדיוק כמו שהיה. הוא נופל על המיטה מותש . המצעים רטובים. הזיעה לוחשת לו, "שבתאי זה אתה". היא ודאי מתכוונת למישהו אחר. מי זה שבתאי ? אני לא יודע וגם לא רוצה לדעת מי זה שבתאי.

אל המטבח. במטבח למעלה מעל הארון-התרופות. הוא מחפש במהירות. רובן פג תוקפן. אנטיביוטיקות לא מזוהות. זהו. מטשטש. הוא לוקח בולע. הכדור נתקע לו בגרון. הוא בולע שוב. לא זז. כואב. אינסטינקט של הקאה ואחריו בליעה. הכדור בפנים ובפה נותר טעם חמצמץ. הוא יושב בסלון מחכה להשפעה המרגיעה. וזו באה. הוא לא מרגיש עייף. הוא לא רוצה לישון, והכי חשוב, אף אחד לא קורא לו שבתאי. הוא יוצא מהבית נכנס למכונית ונוסע. אנשים הולכים ברחובות ממש כמדי יום ביומו. מי לעבודה ומי הביתה ויש מי שמהלך לו סתם. גם הוא סתם נוסע. לא לפה לא לשם. נוסע מהר. נוסע לאט. נוסע. נושם לרווחה.

להיכנס למשרד. להגיד 'שלחן' ? לא. להגיד 'שלום'. שלום לאנשים. היי. הלו. פונים ימינה, קצת שמאלה. בוקרטוב הכלבסדר. לשבת. עכשיו השלחן. להניח את התיק להביט למעלה. להסתכל ימינה שמאלה. אף אחד לא נועץ מבטים. אפשר לנשום עמוק ולהרגע. חולשה. הגוף קצת רועד. העולם מסביב רגיל כל כך. מה עושים ? נושמים עוד דקה, עוד דקה, עוד דקה. הכל בסדר. הכל יהיה בסדר. כן. משהו נרגע. הכל בסדר.

מרים את הראש. כולם עובדים או מדברים, השד יודע על מה. על השלחן תיק קרטון. כן, בטח. המרגרינה החדשה הזאת. לבנות קונספט. לספר סיפור, דוגמנית – אמא או חתיכה ? להפתיע. צריך להגדיל מכירות בין שנים עשר לששה עשר אחוזים. מי בצוות, מנסה להיזכר מי בצוות. הם עובדים על זה כבר קרוב לחודש. לנשום. כן זהו.

הוא פותח את התיק החום. ניירות. סרטים. קלטות. המון תמונות. חומר מדעי. מרגרינה.

אלוהים. צריך למכור את המרגרינה הזאת. להגדיל מכירות בין שנים עשר לששה עשר אחוזים. צריך לבדוק, הוא פותח את היומן ומביט עמוק בתוכו. מה התאריך ? יש כאן סימניה. יש עיתון אבל הוא לא של היום. המחשב דולק. יש תאריך. עכשיו נבדוק יש או אין פגישה ? אחת. באחת בצהריים פגישה. אלוהים. איפה הם ? אין לו מושג. הטלפון מצלצל – מי זה יכול להיות ? עדיף להתעלם. מישהי – עדי, נכנסת למשרד מניחה לו ניירות על השלחן. לחתום היא אומרת, אבל כשהוא מביט בה הוא רואה שהיא שקועה בטלפון. אין לו מה לומר לה. אין לה מה לומר לו. הוא מביט בניירות מיואש. סחרחורת תוקפת אותו. הוא רוצה לשכב על הרצפה. לרפות את עצמו ולא להחזיק כלום, אבל הוא יודע שהרפיון הזה, ומגע הגוף שלו ברצפה יעשה בלגן, ולהרבה שקט הוא לא יזכה. לכן הוא נושם עמוק ומביט הכי רחוק שהוא יכול בתוך המשרד. אחר כך הוא קם לאט לאט ובאורח מדוד. לאט לאט. הוא יוצא מהמשרד בהליכה מחושבת. יודע שאם הוא יאבד את מעט הרכוז שיש לו הוא יפול. פשוט יפול. הוא יוצא החוצה. עולה במדרגות, יודע ששם לא יטרידו אותו, ומתיישב. זהו. אפשר לעצום עיניים.

עכשיו כאב מתחיל לצרוב אותו. כאב צרבתי פנימי. כאילו משהו בפנים מתכווץ והולך, כמו איזה ננס אדום שנכנס אל תוכו. לא ברור מה כל כך כואב בו. מה יכול לכאוב בו. הוא חייב לחזור למשרד. למצוא משהו. יש שם משהו שעשוי לעצור את ההתכווצות. ודאי יש שם משהו. הוא נכנס שוב. קודם פונים שמאלה. אחר כך הולכים ישר. נעצר ליד החדר של דלית. הוא מאמץ את המבט הכי רגוע שהיה יכול בלי לדעת אם הוא מצליח. הוא מביט בה. היא מחייכת אליו. מה היא לובשת – מה היא אומרת ? היא שואלת מה קורה. הוא מסמן לה לבוא אחריו. היא יוצאת. הוא פונה למטבחון. למחסנון. היא אחריו. הוא מביט בה. הוא סוגר את הדלת. עוצר את עצמו. יודע שאסור להאיץ בה. אסור למהר מדי. לאט לאט. יש ביניהם מרחק של כשלושים סנטימטר. המרחק הזה כואב לו כאילו הוא מרוח בשעווה רותחת. הוא חייב להיצמד אליה כדי לצנן את עצמו. כדי להיספג. אבל הוא יודע שאם הוא ימהר היא תברח לו. היא לובשת גופיה. מתחתיה חזיה. חייבים להסיר הכל. הוא חייב להפשיט אותה, וגם אותו, ולהכנס לתוכה. אבל אי אפשר שם. אי אפשר. מישהו עלול להיכנס ולתפוס את ראש צוות מרגרינה שוכב עם המזכירה של צוות וופלים. גם היא לא תיתן לו. עכשיו הוא תופס אותה. הוא יודע איך היא אוהבת את זה. הוא מחזיק אותה בכוח ומנשק אותה. בכוח. הוא מכניס ידיים מתחת לגופיה ומנסה להוריד אותה. דלית מהדקת את הידיים לגוף. לא נותנת. אבל הוא מוכרח. הוא מסיר את הגופיה בכוח. הוא רואה את המבט שלה מופתע. הוא מוריד את החולצה שלו כי הוא יודע שהיא לא תעשה את זה בשבילו. הוא גם יודע שמראה הגוף העירום שלו ירגיע אותה. מה יש לך, היא לוחשת לו. מה יש לך. הוא מוריד את המכנסיים שלו. הוא מבין שזה הדבר היחיד שיסלק את ההתנגדות שלה. הוא פותח לה את הג'ינס. מוריד את החזיה. היא לא מאמינה. היא נאבקת בכוח רב אבל בשקט. היא לא תיתן לו להיכנס אליה ככה. היא לא מתארת לעצמה מה עובר עליו. הוא מנסה להכנס לתוכה אבל אז הוא רואה את הפנים שלה. משהו בה מתרכך בהשלמה, ההשלמה הזו הורגת אותו. ומיד גם בו משהו מתרכך. הוא עומד מולה. מתרחק קצת ונופל על הרצפה. היא ממהרת לשים על עצמה את הבגדים שלה. תתלבש, היא לוחשת. תתלבש. היא יוצאת במהירות. החולשה שתוקפת אותו מפיגה קצת את הכאב של הננס האדום. בשכיבה הוא מושך את המכנסיים. לובש את החולצה , עכשיו זה רק הוא והכאב. רק הכאב והוא. וברור לו שהכאב הזה הולך ומתגבר, ומהרגע שהוא נכשל עם דלית יש לו בעיה.

הוא עומד במחסנון. הוא מחזיק את עצמו, מנסה לחשוב לעצמו מחשבות טובות. דלית לא עוזרת לו. הוא חושב על הבחורות בערוץ האופנה אבל המחשבות לא עוזרות. מה נשאר ? נשארה הבחורה מהצילומים למרגרינה, הבחורה שעוד לא מצאו. קשה לו להתרכז. איך היא ניגשת אליו אחרי הצילומים. יושבת עליו. היא מפשקת את עצמה. היא מתנועעת. הוא מגיע לפורקן במחסן, עוצר את עצמו עם היד. מוצא נייר, הוא מנקה את עצמו וסוגר את מכנסיו. כמה זמן הוא היה שם ? מה הוא עשה כל היום ? הכאב עכשיו בלתי נסבל. הוא מציץ למטבחון, ריק, הוא יוצא החוצה בחצי ריצה, כדי שאף אחד לא יוכל לגלות עליו סימן למה שקרה. הוא יוצא בריצה. דלית מביטה בו, אבל הכאב גדול ממנה. גדול מכל המשרד. מכל העולם. מכל העולמות. לא. לא נכנסים לזה. הוא רץ לאוטו. נכנס ופותח את הרדיו.

כאשר הקולות מתחילים בתוכו.

שבתאי צבי עומד מול השמש. מול הירח. מול הכוכבים.

והלאה. הלאה. גלקסיות שלמות. מול עולם מלא. מול היקום.

שבתאי מתמלא ענווה.

הוא, משנה כל היקום, מעצב המסילות, רואה מה קטן הוא, והעולם שהוא ניצב עליו.

שבתאי מתמלא חולשה. גלקסיות על גלקסיות. עולם מלא. ורק הוא. עולם דורש תיקון. שבתאי נושא עיניים אל על ורואה את אלוהים.

אלוהים מחייך אליו ואומר לו. אתה רואה.

שבתאי עונה: כן. אני רואה. עולם גדול בראת. ובכל זאת אתה זקוק לי לתקנו. אלוהים מחייך ואומר כן.

בסדר אומר שבתאי. אני אתקן אותו, אם ירצה השם. אלוהים צוחק שוב. אם ירצה השם, חוזר אלוהים. אם ירצה השם.

ואז שבתאי מתרחב. בלי לאבד את הפרופורציות המתואמות של גופו הוא מתרחב. הוא עוצם את עיניו. ואחר כך כשעיניו פקוחות, הוא מגלה שהכל בהישג ידו. כל הגלקסיות, גם החדשות וגם הקדומות, אלו שמתרחקות ומתרחקות, כאילו הן בורחות, אבל בעצם הן רוצות לעצור. והוא עמן. מתרחב אתן. הוא עדיין עומד איפה שהוא. אבל הוא מגיע לכל מקום. עכשיו הוא עובר אותן. עד קצווי היקום. אלוהים. מה יש מעבר ליקום?

הוא מתפשט מעבר ליקום. אלוהים. הוא גדל עד כדי כך. מה יש מעבר ליקום המתפשט ? הוא מגלה. אלוהים שם. וככל שהיקום מתפשט, אלוהים נסוג. ובין אלוהים לבין היקום יש רווח קטן. קטנטן, כי אלוהים לא רוצה לגעת בעולם. ושם מסביב לעולם, לא אנטי חומר, לא קווארקים שנוסעים ברוורס, שם יש שבתאי. שבתאי מקיף את היקום כולו. שבתאי עוטף את העולם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. ומסתמן לו חיוך קטן כמו של אבא גאה, שמנסה להסתיר את גאוותו ומרצין את פניו. ונשמט לו חיוך קטן. והוא מיד מתיישר ורואה את היקום כמו שהוא. והוא חש רחמים גדולים על העולם הזה שרץ ורץ ורוצה כל כך לגעת באלוהים, ואלוהים בגלל שהוא זריז כל כך מצליח לברוח בזמן. ושבתאי מרחם על העולם שלא מבין שאין לו צורך באלוהים כאשר שבתאי נוגע בו. שבתאי מחבק את העולם, והעולם אינו מנוחם. ושבתאי מגביר את לחיצתו ואת חיבוקו. שירגיש העולם את הלחץ, שידע שלמישהו אכפת. אבל היקום רק רץ. ורץ. ושבתאי מחבק וכל כך חזק שפתאום הוא נבלע פנימה והעולם עכשיו מקיף אותו. וכמו שהעולם מתפשט החוצה העולם מתחיל להתפשט פנימה. והוא מתחיל ללחוץ על שבתאי, ושבתאי עצמו נלחץ ונלחץ. מסתבר עכשיו שלא רק שהגלקסיות מתפשטות החוצה, אלא גם נכנסות פנימה. והן גדלות. והכוכבים גדלים, וגם בני האדם גדלים מאוד. והם מתפשטים ומתרחבים, אולי כתוצאה מהחיבוק שלו. אולי הם קיבלו יותר מדי עידוד. הכל גדול גדול. האנשים גדלים. הגוף גדל. המעשים גדלים וגם העבירות וגם המצוות, מאיפה זה בא לו ? השדיים שהוא רק הציץ לעברם לפני רגע ברחוב, גדלים ומתנפחים. הפיטמה נתקעת לו בפה והוא מתקשה לנשום. ידים מזיעות. מכוניות שחורות גדולות, כמו מוניות אנגליות, ומלים, מלים גדלות ועכשיו באמת שחור לו וקשה לו לנשום. והוא מרים את הראש בכוח, ודוחף אותו למעלה דרך סדק צר מאוד והוא מזיע כל כך שכל הבגדים שלו נרטבים, והוא מרים את הראש והוא רואה שהוא בתוך דלית. ושהיא מכווצת רגליים ושעוד מעט והוא יימחץ.

דלית די.

העולמות קוראים שבתאי שבתאי.

שבתאי לחוץ נורא. הלחץ של דלית נגמר. היא מפסיקה ללחוץ נותנת לו להישמט ככה סתם וחוזרת לשלחן שלה, לעבוד, אבל הוא עדיין לחוץ. ושבתאי שומע את העולמות קוראים שבתאי עזור. שבתאי רחם. שבתאי הצל. ושבתאי רוצה להציל. הוא בהחלט רוצה להציל אבל שבתאי מבין פתאום שהמשימה הזאת הרבה יותר קשה ממה שהוא חשב. כי קרו לו המון דברים שבכלל לא היו קשורים למה שהוא ניסה לעשות. אפילו להפך. ומי שיודע לפרסם מרגרינות, לא חייב בהכרח לדעת איך להציל את העולם. והוא גם קצת ממורמר. הוא הניח שאם העולמות קוראים לו כך, סימן שהם יודעים שהוא יכול להציל. הם צריכים לדעת מי יכול לעזור להם. והנה מסתבר שהאיש הזה שהם בחרו, שזה הוא, האיש הזה שהם יורדים לחייו ומשבשים את שפיותו, האיש הזה שהורס לעצמו כל חלקה טובה, האיש הזה לא יודע מה לעשות. והוא די כועס על העולמות האלה שנתנו לו בפירוש להבין שמדובר בעניין של מה בכך. והוא צועק די. שבתאי תעזור. איך ? איך לעזור ? לא אמרתם תחשוב איך לעזור. אמרתם שבתאי וזהו. כאילו שדי שאקבל על עצמי את שבתאיותי .

והוא כועס על העולמות. וזה לא ממש עוזר לו. כי הוא מבין שהם צעקו ממצוקה. ושאי אפשר לצעוק על מישהו שצועק פשוט כי הוא לא פשוט כי הוא לא יכול יותר. אבל מי אמר שהוא, שבתאי, יודע מה לעשות, ומי יגיד לו מה לעשות, ואולי בעצם מדובר בטעות ? שבתאי יושב ובוהה. יושב עצוב. רחם אלוהים. תראה מה נהיה. ממשיח אני נהיה צ'וקאמייקה.

שבתאי, עד כמה שלא נעים להודות, כבר התרגל לכך שהוטל עליו להציל את העולמות. עכשיו מתברר שאולי זה לא הוא. אין ספק שעם כל הקשיים להציל את כל העולמות, יש בכך גם יתרון. ומה אם אין מישהו שיוכל להציל את העולמות, ומה אם זה מישהו אחר ? לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה ! שבתאי מרגיש שכוחותיו אוזלים. אין בו כוח עוד. דמעות נוטפות לו בפנים ופניו מתעוותות. בדיוק כשמגיע חבר דירקטוריון מפעל המרגרינות ואומר לו, גדול. גדול.

הסיפור "שבתאי שבתאי"פורסם בגיליון מספר 4 "אין לאן לברוח" לחצו כאן להזמנת הגיליון