ארץ אחרת

קארוי פאפ: אוצרו הרוחני הטבעי ביותר היה ונשאר התנ"ך

"כבר הלילה היה איזה סימן: הרגשתי צורך לקום בשעה שלוש, וכתבתי רשימה קטנה על קובץ הנובלות החדש של קארוי פאפ. הספר הקסים אותי. אני מחשיב את קארוי פאפ לסופר היהודי-הונגרי המעולה ביותר, והספר החדש הזה חיזק בי את האמונה בכך. הוא באמת סופר גדול, ומפליא עד כמה אינו מצליח להיכנס לתודעה הציבורית. בני עמו אינם רוצים סופר גדול, אלא חנפן גדול. אבל אני משוכנע שאם הוא יוכל ליצור קשרים עם סופרים יהודים בעלי שם בספרות העולמית, אזי יהיה סופר מוכר, בעל מוניטין בינלאומיים, ואיש עשיר. השיכבה המזוכיסטית של היהדות תגַלֶה אותו". את השורות האלה כתב זיגמונד מוריץ ביומנו ב-1936. אחד מכותבי הפרוזה הגדולים ביותר בספרות ההונגרית הגדיר את קארוי פאפ כסופר גדול וכסופר יהודי. מוריץ עצמו כבר כתב אז מאמר חיובי ולבבי – שעורר ויכוחים רבים ­– ביחס לרומן של סופר יהודי אחר, שבו המליץ לסופר היהודי לא לעסוק בתיאור החברה הנוצרית שהוא אינו מכיר או מכיר באופן שטחי בלבד, אלא נהפוך הוא, לכתוב על עולמם-שלהם. וכך, כותב מוריץ, בתיווך הסופרים היהודים יהפוך עולם זה לנחלת הספרות ההונגרית הכללית, ודרכה ייכנס למודעות ולהכרה של כלל החברה.

הגיגיו של זיגמונד מוריץ מאותה תקופה עוררו, כמובן, תגובות-נגד נסערות מצד הליברלים, שראו בעצות הגיוניות אלו אפליה. הם נחרדו מהדרישה שהופנתה לסופרים היהודים להגביל את מחשבותיהם, יצירתם ושיקוליהם לנושאים מוגדרים. עמדת הליברלים מסבירה את חוסר ההתקבלות של קארוי פאפ, ואף את בדידותו ה"קפואה" שחותמה היה מוטבע על חייו, אשר גם מות הקדושים שלו בשנת 1945 לא הצליח להבקיע אותה (בפעם האחרונה ראו אותו בחיים במחנה הריכוז בוכנוולד, קרוב לשחרור). ביסוד תופעת הדחייה או ההשתקה עמדו המתבוללים או אלה שכונו "בעלי המוצא היהודי" (כלומר, בעלי עניין בהסתרת מוצאם זה), שהתייחסו לחיי הרוח ה"מסורתיים" כאל ישות לא נעימה, ומאז מלחמת העולם הראשונה ואילך השתדלו למחוק כל עדות לקיומה של ישות זו ממפת חיי הרוח ההונגריים. גם אחרי השואה – ברציפות מדהימה – מה שנהוג לכנותו "חיים יהודים רשמיים" לא סבלו את הביקורתיות, דהיינו, האמת, ומשום כך דחו גם את הקיום היהודי האמנותי-הרוחני. להוציא רשימה אחת בעיתון, העדרם של שלושת היוצרים היהודים החשובים ביותר בתקופה המודרנית – הסופר קארוי פאפ, הצייר אימרה אמוש והחוקר והמסאי אלאדר קומלוש – מן התערוכה לכבוד המילניום במוזיאון היהודי ההונגרי התקבל בקול דממה דקה.

ואכן, קארוי פאפ מתחיל לזכות עתה להערכה בסביבה שההתחשבנויות, הנגועות בפוליטיקה, של יהדות הונגריה אינן תקפות בה. בסוף קיץ 2001 ראה אור תרגום לאנגלית של יצירתו החשובה ביותר של קארוי פאפ, הרומן "עזראל" (בתרגומו של פאל אולצווארי, בהוצאת Steerforht), וזכה תוך כמה חודשים לתריסר ביקורות מצוינות. כותבי הרצנזיות ב"פרוורד", ב"ג'רוסלם ריפורט", ב"ניו-יורק טיימס" וב"וושיגנגטון פוסט" מיקמו את הסופר שנגלה לעיניהם בשורה אחת עם פראנץ קפקא, ברונו שולץ, איסאק באבל והאחים זינגר. "לוס-אנג'לס טיימס" בחר את "עזראל" כסיפורת הטובה ביותר שנכתבה בידי מחבר זר לשנת 2001.

מיהו הסופר הזה, מיהו הסופר היהודי הזה שכעת, 55 שנה לאחר מותו, נראה שזכה להגיע סוף-סוף למקומו הראוי? מהו הנושא המיוחד לו, הניסיון והקול שהם רק שלו?

קארוי פאפ לא יוכל, לצערנו, לטעום את טעמה של תהילה עולמית, ואף לא להיות עשיר בעולם הזה. מוטב, אם כן, שנתעשר דרכו כשנתעמק בעולמו, נקבל ונכיל אותו בתוכנו, כי כך ניעשה טובים וצודקים יותר.

קולם של הכתבים

קארוי פאפ נולד ב-1897, בשוֹפרוֹן, כבנו השלישי של מיקשה פולק, הרב העירוני הניאולוגי (מזרם הרפורמה הדתית).

נתונים מוגבלים אלו על נסיבות היוולדו טומנים בחובם אם לא את התשובה, אז את נקודת הפתיחה שמגדירה את הנושאים, האמיתות הטראגיות שלו, ויותר מכך, את קולם של הכְּתבים עצמם. זיגמונד מוריץ ניסח זאת היטב באותו לילה ב-1936: "בבסיס הנושאים שהוא עוסק בהם מונח יחסו לבעיות השורשיות העמוקות ביותר של היהדות. הוא היחיד מבין הסופרים בעלי המוצא היהודי, שהסכים לקבל על עצמו באופן מושלם וללא סייג את תוצאות הגורל הנובעות מהעובדה שנולד יהודי, שכל קיומו יונק מהיהדות, ולכן הוא באמת קנאי לחיים היהודיים האלו, להתפתחות ההיסטורית היהודית ולפסיכֶה היהודית. עוד לא קרה שבעיה יהודית תמוקם בחבורה זרה, שייתן לדמויותיו היהודיות שמות זרים, ויראה או יציג את עצמו אפילו לצורך הדיון, כאדם אחר פרט ליהודי אמיתי".

שוֹפרוֹן שוכנת בחלקה המערבי ביותר של הונגריה. זוהי עיר שתרבותה היא המערבית ביותר (המרוחקת כארבעים קילומטרים בלבד מווינה), וקהילתה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בהונגריה. בימי-הביניים מילאה שופרון, בצד בודה ופוז'ון (כיום בּרַטיסלַבָה), תפקיד מרכזי ביותר בחיי הממלכה ההונגרית, ולקהילתה נודע תפקיד מרכזי בחיי היהדות בימי-הביניים. בתקופת 150 שנות שלטון התורכים נקטע רצף הנוכחות היהודית בעיר, אך ב-1840 היהודים קבעו בה מחדש את מושבם. בכפר באזור זה של מערב הונגריה (מבֶּלֶד, שממלא תפקיד בחלקו הראשון של "עזראל"ובכמה נובלות נוספות) נולד ב-1868 אביו של קארוי פאפ, ד"ר מיקשה פולק. הוא היה רבהּ הראשון של הקהילה המחודשת בשופרון (מוּנה למשרתו בשנת 1894, היות שעד אז לא יכלו להגיע להסכמה בעניין בחירת הרב), ואף הרב האחרון שלה. שהרי לעת זיקנתו, גם הוא, כמו בנו, יחד עם קהילתו וכל משפחתו (הדמויות מ"עזראל"), סיים את חייו במחנה ריכוז גרמני. מיקשה פולק היה תלמיד המכון הארצי להכשרת רבנים בבודפשט בין השנים 1883–1893. זוהי הסדנה הרוחנית בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בהונגריה שהנהיגה, על-פי הדוגמה הגרמנית ובתיווכה, את ההשכלה ברוח מנדלסון, כלומר, את הרפורמציה בדת היהודית והתאמתה לדרישות המודרניזציה. בין היתר, זיקקו בה מתוך הדת היהודית, ממערכת המנהגים המורכבת של חיי היום-יום – מערכת מדעית בעלת רמה גבוהה, וכינו אותה "מדעי היהדות". בודפשט נחשבה אז לאחד המרכזים הגדולים ביותר של מדעי היהדות; כאן יצרו והתחנכו המדענים שנפוצו בכל העולם, הרבנים דוד קאופמן, וילמוש באכר, איגנץ גולדזיהר, ליוש בלאו ואחרים. הסדנה הרוחנית הזאת היתה מרכז הרפורמה הדתית, והנחתה את תלמידיה לנהוג על-פי הדגם שבו, לבד מהנהגת החיים הרוחניים, היה עליהם לפעול בתחומים של השכלה ודעת (תלמידי המכון נדרשו גם לקבל תואר דוקטור במדעי הרוח מהאוניברסיטה הלאומית, במקביל לדיפלומה שלהם כרבנים), ולקחת חלק בחיי התרבות והחברה של הסביבה. אף שהמכון הרבני הארצי בבודפשט היה מבצרו של המודרניזם היהודי, מוריו ותלמידיו המעולים ביותר הגיעו, ללא יוצא מן הכלל, מאוכלוסיית תלמידי הישיבות. על הידע הזה שספגו במשפחותיהם ובישיבות נבנו המדעים המודרניים ושיטותיהם. מיקשה פולק היה אחד המגשימים המצוינים ביותר של רוח המכון. הוא כתב את תולדות יהודי שופרון ואוסטריה התחתית, וחקר את הקשר בין הספרות ההונגרית למקרא. בין היתר, כתב על זיקתו למקרא של אחד מגדולי המשוררים ההונגרים, אראן יאנוש. הוא היה משתתף קבוע באין-ספור כתבי-עת יהודיים בהונגרית ובגרמנית, והוזמן ליטול חלק במפעל היהודי הגדול ביותר בתקופתו, האנציקלופדיה היהודית.

בעוד אצל פראנץ קפקא בן-זמנו (או אצל פרויד) אישיות האב המועצמת באופן מיתי היא מקור הדיכוי והמרד המתפרץ, הרי שאצל קארוי פאפ (כמה משמעותית היתה בחירת השם; פאפ מציין כוהן או כומר יהודי) זה להפך: עבור הבן, קטנותו של האב היא שמדכאת באופן בלתי נסבל. באנליזה וביקורת חדות כתער, חודרות עצמות, שב קארוי פאפ ומפריד מן הדת היהודית את המדע ואת צורות החיים המרוקנות מתוכן של תפישת העולם הניאולוגית. זוהי השליחות הנבואית, הכעס והצליל של נושאיו – ויהי זה רומן, נובלה או מסה. זהו המסר של שליחותו: לכך נולד. לא רק הספרות, אלא גם תולדות החברה מכירים את המרד המאוכזב או הנוסטלגי, התובע שיבה אל עולם הערכים המקורי, מול אבות שכאלה, הנתונים למהלכן של "התקדמות" וסקולריזציה. משום שחיפש את המצע הבסיסי ביותר של ערכי היהדות ולתוכם "התבולל" (לדמותו של משה וחוקיו, למאבקי הנביאים ושירתם), הגיע אל האוניברסליות האמיתית. אלו הן שאלות היסוד של הציביליזציה. זה המפתח לגאוניותו (אני לא מתבייש לכתוב ליד שמו את התואר השחוק הזה, שבכל מאה שנה מגיע לסופר אחד או שניים), וכמובן, גם לבדידותו בפסגת המון-בלאן.

התנועה הרוחנית היחידה

כשם שהצליף באופן קטלני וללא רחמים בכניעה העצמית הניאולוגית, כן דחה גם את העול המעוות של חוקי הדת הקפואים וחסרי החיים של עולם האורתודוקסיה: את רוח הגטו המנוון והפורמליזם שלו. ברום התבודדותו, אוצרו הרוחני והטבעי ביותר היה ונשאר התנ"ך. שום השפעה ספרותית אחרת אינה ניכרת ביצירותיו. הוא אינו מסתמך על שום "אב רוחני". יחד עם זאת, לשונו היא לשון הונגרית נפלאה שמפעמת ומריעה בקצב, המתאחד עם לשון המקרא; ואי-אפשר להשוותו לשום סופר הונגרי. המקור הטהור הזה הוביל אותו לשיאים רוחניים ופואטיים והדיח אותו מתקופתו-שלו, כדי שיוכל להתבונן בה מהמקום הגבוה והעמוק ביותר. הנארטיב הזה הוליך את קארוי פאפ דרך השלשלת המהפכנית של הנביאים אל אחרון הנביאים היהודים, ישוע מנצרת. לכן דמותו העסיקה את קארוי פאפ במידה רבה. אין הכוונה לישו כפי שהוא מופיע בסיפורי הבשורה הנוצריים, אלא לדמותו של ישו שניזונה (כפי שהוכיח זאת במחקריו הגדולים פרופ' דוד פלוסר המנוח) מהמדרשים, מהספרות הרבנית הענפה ומהספרים הגנוזים. עבור קארוי פאפ, הנארטיב של הברית-החדשה, הלך-המחשבה, המְשלים והפואזיה של ישו היו המשך ישיר לנביאים מן הברית-הישנה: התנועה הרוחנית היחידה שהוא יכול היה להזדהות איתה. עבור היוצר קארוי פאפ זו הזדהות ברורה לא רק במובן היסטורי ומחשבתי, אלא גם כדוגמה סגנונית: בלשון המקרא התפתחו מהפכות שיריות וטעמים שהוא ספג (למעשה, הכיר את התנ"ך לא מתרגום אלא מהמקור; הוא עצמו השאיר אחריו גם תרגום מופלא של "חד גדיא". גם אביו, אגב, היה עורכו ומתרגמו של סידור תפילה פופולרי הנמצא בשימוש עד היום). תקופתו, השנים שקדמו לשואה, נגעה במצב הרגשי ובראיית השחורות שבתקופתו של ישו. חייו של קארוי פאפ (שבדומה לאיש מנצרת, היו קצרים ודמו להם בסבלותיהם) ויצירותיו שזורים באותן שאלות שהעסיקו את ישו: כיצד להחזיר בתשובה את העם היהודי המנוכר לעקרונותיו, ל"התפתחות" הערכית (הכוונה כאן להתבוללותו ולכניעתו העצמית בפני התרבות והפוליטיקה של המעצמות), אל הרוחניות המקורית. שאלה נוספת מתקופת ישו, שמצאה הד בתקופתו של קארוי פופ, היא כיצד ניתן למנוע את ההשמדה הפיזית והנפשית של העם היהודי, ומדוע מצבה של היהדות קשור למצב הכלל-עולמי. ומה בדבר ימות המשיח, עת שבה יביא קיום המצוות להתבוללות העולם לתוך חוקותיו של משה (זו היתה התוכנית של האיש מנצרת ושל תלמידיו המקוריים), עולם שהיהודי יישאר יהודי בתוכו, במקום שחלקו הברברי יבולל לתוכו את היהודי. זוהי השאלה והמערכה העומדות בבסיס תולדות האנושות, ובעיקר בבסיס תולדות תרבותה. קארוי פאפ הכיר בכך באופן ברור, כפי שמעיד אחד מכתביו האחרונים, שהופיע ב-1940. במשל "על הצדקה"הוא שם בפי רבי חנן את הדרשה: "'…ואם אז יהיו בינינו כאלה שיציתו בלבבם שלהבת שתבַעֵר את כל הייסורים, וברצון נמסור נפשנו בשם אלוהים למען אנושות מאוחדת ובעלת שותפות – זאת תהיה הצדקה האמיתית, היחידה'.

"'כלומר, אתה חושב על המשיח?', שאלו התלמידים.

"'אכן', השיב הרבי, 'אך לא על אחד אלא על אלף ועוד אלף, עד כדי כך שיהיה די בהם לכל כדור הארץ. כי אחד היה כבר, ועשר היו כבר, אך כל זה היה מועט מדי. כי מאז צמח עולם ומלואו, ועוולות האנושות בו התרבו עד מאוד'".

מלחמת העולם הראשונה השיגה אותו בדיוק בעת שהתכונן לבחינות הבגרות. הוא ביקש להיבחן בחינה מזורזת כדי שיוכל להתנדב לשירות כקצין בגדודי המונרכיה האוסטרו-הונגרית, ולהישלח לשדה הקרב. אביו ביקש לארגן את שחרורו של בנו הצעיר, כמו שעשה במקרה של אחיו, אך מרידתו של קארוי פאפ באביו הניסה אותו אל המערכה.

בתולדות התקופה הקצרה של חייהם המשותפים של הונגרים ויהודים, השתתפות היהודים במלחמת העולם הראשונה היא נקודה רגישה. כבר במהלך המלחמה, אך בעיקר אחרי ההתמוטטות שבעקבותיה, היהודים הואשמו בכך שהשתמטו מן השירות הצבאי, ובמקום זאת עשו רווחים מן העסקאות עם הצבא וגייסו את המלחמה גם לאינטרסים אחרים שלהם. להוציא העובדה שמלחמת העולם הראשונה לא יכלה להיחשב על-ידי ההונגרים כמלחמה על הגנת המולדת, ולכן היה קשה להזדהות איתה, היהודים לא רק שלא השתמטו ממנה, אלא להפך: הם רצו להצדיק את שוויון הזכויות שהשיגו ב-1895, ולכן התחרו על הזכות למות או להיפצע בשדה הקרב. גם מחוות המרד הנערית של קארוי פאפ מקורה ביהדותו. הוא רצה להתמודד עם "מורך הלב היהודי", הדעה הקדומה שנוצרה בשל העובדה שנשיאת נשק לא היתה אפשרית בסביבה היהודית.

לא למען העולם החיצוני-ההונגרי, אלא למען עצמו רצה קארוי פאפ להתיר את המצב הקונטרוברסלי והמזויף הזה. על כך מעיד מחזהו "ג'ורג' לויאט",שנותר בכתב-יד ופורסם רק לאחרונה. במחזה המתרחש בשדה הקרב באיטליה, בסביבה חברתית עוינת ובעלת דעות קדומות כלפי היהודים, מוצגים טיפוסים שונים שהם תוצר ההתבוללות היהודית: מוג-הלב שספג לתוכו את ערכי הסביבה, האינטלקטואל המתנשא, וטיפוס שנגזר על-פי דמותו-שלו, זה שכהרף-עין מסכן את חייו, כהרף-עין מקבל על עצמו את הסולידריות עם שותפיו לצרה ועם היהדות עצמה.

כעת, כשהסופר קרוב לזכּוֹת בתהילה עולמית, מציינת כל ביקורת וידיעה שהוא היה איש שמאל. אבחנה זו – שכוונתה טובה, כך נראה – מושתתת על הדעה הקדומה, שסופר יהודי מזרח אירופי (ואולי גם מערב אירופי), מה גם שהוא חי חיי עוני ומחסור ומתייסר רבות בעניין חוסר הצדק החברתי, יכול להיות אך ורק איש שמאל.

יש בדעה הקדומה מן האמת, אך במקרה של קארוי פאפ זה "לא מסתדר". אף שורה שכתב לא הופיעה בעיתון בעל השקפות שמאליות, ופורומים של השמאל לא הרבו להתייחס לעבודותיו. רוב הדברים שכתב הופיעו בכתבי-עת בעלי מגמה פוליטית, בעיקר ב-"Nyugat"(מערב), כתב-עת חשוב ביותר בין שתי מלחמות העולם(1908-1942), ובכתב-העת היהודי והציוני "Mult es Jovo"(עבר ועתיד). לצורך פרנסה כתב גם ברשת העיתונים הליברלית "Est"(ערב), שהיתה בבעלות יהודית ונועדה לציבור קוראים יהודי, שם, לצערו הגדול – הוא הדגיש זאת ברבים מכתביו – היה מנוע מלכתוב על נושאים יהודיים. יותר מכול ניתן להגדירו כאנרכיסט: כמו הנביאים, או אולי גם כמו ישו, שכולם הוקיעו נמרצות את המשטר ושלטון הדמים שהביאו לדיכוי העם. קארוי פאפ – ממשיך דרכם האמיתי, או גלגולם – חש זיקה לתנועתם הרוחנית.

אם השאלה בכל זאת מצריכה התייחסות מדעית, אזי היינו צריכים לכנותו ימני (בזמן שאני כותב שורות אלו, אני חש שהדבר הוא בלתי אפשרי). וזאת בשל עמדת היסוד,מפני שהתייחס ליהדות לא כדת אלא כעם, ופסל מכול וכול את אפשרות ההתבוללות הבריאה. עמדת יסוד זו קבעה מי יהיו חבריו הספרותיים ומה יהיו קשריו, שניתן להגדירם כפוליטיים.

באמצע שנות השלושים נעשו "השאלה היהודית", שאלת הקפיטליזם וההתנוונות המוסרית, הפיזית והחומרית, וההידלדלות המואצת בקרב האיכרים שהיו, באופן משוער, הרוב באוכלוסייה, לבעיות המרכזיות בשיח האינטלקטואלי ההונגרי. בכל הנוגע ל"שאלה היהודית" ולקפיטליזם, יש לציין את המצב המיוחד בחברה ההונגרית שלא התפתח בה מעמד בורגני, והיהודים מילאו את מקומו של החֶסֶר הזה. כמו כן, יש לזכור שכשלושה מיליונים מיהודי הונגריה היגרו לאמריקה, כי בדומה ליהודים ברוסיה הצארית, גם מהם נמנעו זכויות האזרח. את ה"שאלה" הזאת הציגה האינטליגנציה שצמחה ועלתה מן העם (או "סופרי העם" – דור ראשון לאיכרים. סופר כזה היה גם זיגמונד מוריץ), אשר גיבשה את רעיונותיה סביב הפרוגרמה של "הדרך השלישית": תמהיל של אידיאולוגיות קפיטליסטיות וסוציאליסטיות, שבמרכזן עמדו חיפושי הדרך להשגת השליטה של האיכרים באדמה וברכוש, ולהשלטת התרבות העממית. מן התנועה הזאת הובילו הדרכים, מאוחר יותר, גם לקומוניזם ולפאשיזם. קארוי פאפ חבַר לסופרים האלה (לסלו נמט, ג'ולה אילש, יאנוש קודולני, לורינץ סבו ואחרים), שגם הם בלטו בפרסומיהם בכתב-העת "Nyugat". אלמנת הסופר תיארה בספרה, "Fenyek es fenytoresek" (אורות ואורות נשברים), את מערכת הקשרים הזאת, ובין השמות שהיא מונה אין אף חבר שהשתייך לשמאל או נחשב ליברלי, ורק אחד מהם הוא ממוצא יהודי.

זיגמונד מוריץ מסביר את הזיקה הספרותית-רוחנית הזאת, שאין לה אח ורע, בעמדתו האופיינית, הייחודית של הסופר. "קארוי פאפ בן ה'כומר' היהודי-הונגרי. נצר לשושלת רבנים. אבותיו, עד כמה שידיעתו מגעת, חיו על אדמה הונגרית, נשמו אוויר הונגרי והוא למעשה הונגרי, הונגרי מושלם עד מלוא גדותיו, אולם הונגרי-יהודי, שהצמיח את יהדותו ומורשתו באוויר ההונגרי הזה, ומעולם לא מצא נקודת מחלוקת בהגדרות של שני הגזעים. …את הבסיס הזה להתפתחות, שהוא יהודי והונגרי כאחד, הוא מציב ללא כל משוא פנים, בכנות ובאופן נבואי. זה אינו מיזוג אלא דגם שהולידה נפש יהודית תחת שמי הונגריה. אחת התוצאות לכך, בין היתר, היא שהוא יכול להגות בעבר ההונגרי ממש באותה מידה של כנות כמו בעבר היהודי".

מערכת קשרים ייחודית זו הוכחה כפורייה באופן יוצא מן הכלל. מחנה "סופרי העם" האינטלקטואלי ראה בקארוי פאפ את נציג המתדיינים הבודד מצד היהדות. ואם נתבונן היטב במפת הרוח ההונגרית, הם גם לא יכלו למצוא נציג אחר: הוא היה היחיד – לא "יהודי מקצועי" (נציג קהילה רשמי) אלא דמות הנוטלת חלק בחיי הרוח בהונגריה – שהזדהה כיהודי. קארוי פאפ לא זו בלבד שהתייחס אל היהדות כאל עם, אלא ערער על הזכות שנטלו לעצמם היהודים, שבאמצעות מהפכות או בעזרת יתרונם הכלכלי ישפיעו על הפוליטיקה ההונגרית: יתערבו במאבקיהן של השיכבה השלטת ושיכבת המשועבדים, יקבעו את התרבות ההונגרית ויכוונו אותה. הוא דחה לחלוטין את ההתבוללות. הציונות, לעומת זאת, היתה קרובה ללבו. בכתבים רבים עסק ברעיון הציוני והתמודד איתו; אבל היהדות היתה בראש מעייניו. גם את העם היהודי בחן על-פי ערכו המוסרי: כלומר, באמות-מידה חפות מפוליטיקה. את גורל היהודים, תפקידם ויחסיהם עם סביבתם ראה כשליחות היסטורית, שמטרתה להנחיל לכל העולם את חוקות משה בכל מקום על פני כדור הארץ שיימצאו בו, ואם יש צורך, באמצעות סבלותיהם.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפכות שבאו בעקבותיה קארוי פאפ חי בווינה ונדד במחוזות שונים בהונגריה. הוא עבד כפקיד, שטף מכוניות, עבד בנגרייה לייצור ארונות מתים, ופעמים רבות – גם בתחילת הקריירה הספרותית שלו – הצטרף ללהקות שחקנים נודדות. הוא כתב שירים אקספרסיוניסטיים מטורפים ועורך בעל עין חדה, ליוש מיקש, הציע לו לעבור לכתיבת פרוזה. אצלו הוא הכיר סופרת בתחילת דרכה, אשר היתה עתידה להקריב למענו את שליחותה הספרותית ולהקדיש את חייה למימוש דרכו הספרותית של קארוי פאפ, ועד מותה ב-1975 ניהלה קרב מר על המשך חייו הספרותיים של בעלה הנערץ.

סוף-סוף הגיע קארוי פאפ בחייו אל המנוחה והנחלה. בכל בוקר קיבל מרעייתו כרטיס הלוך ושוב לחשמלית וכסף עבור שני ספלי קפה, ובדיוק של פקיד הלך לכתוב בבית-קפה אחד. עשר שנים נשארו לו ליצירה. ואולם, אחרי 1935 השתתק. לא ב-1938, כשנכנסו לתוקפם חוקים המצֵרים את צעדי היהודים ומבודדים אותם מהחברה, הפסיק את כתיבתו, ואף לא ב-1940, כשהוקמו מחנות "שירות העבודה", כשכל הדור נקרא להתגייס לעבודות כפייה מבזות, וכמובן לא ב-1944, כשהיהודים נשלחו למחנות ריכוז והוא הגיע לבוכנוולד. תכונתם של הנביאים היא, שהם צופים הכול מראש. פאפ צפה את העתיד להתרחש, ומרוב זוועה וחוסר אונים נאלם. בשנים הבאות המשיך לבוא אל אותו בית-קפה, אך מבטו קפא על הנייר הריק. הוא אסר על אשתו לשחרר לפרסום חלק מכתביו. רק ב-1940, כאשר הרחיקו את האמנים היהודים מכל מסגרת, ובאולם הגדול של בית הקהילה היהודית הקימו תיאטרון, התיר להציג שניים ממחזותיו, אך מעולם לא צפה בהם. המחזות "משה" ו"בת-שבע" הוצגו בהצלחה רבה.

במשך עשור כתב שלושה רומנים; בין כתביו אפשר לציין את המסה רבת-התפוצה, "Zsido sebek es bunok" (פצעים וחטאים יהודיים), קובץ נובלות ומספר כפול של נובלות מצוינות שראו אור רק לאחר מותו. ברובן הגדול של הנובלות מעובדים התכנים של הרומנים מהיבט חדש. זהו גם אופיים של סיפורי "עזראל" בעלי ההשראה האוטוביוגרפית: הם מרחיבים את האפיזודות המופיעות ברומן בעל השם הזהה, וממשיכים את קורותיו של הגיבור. מאלה ניתן היה להרכיב עוד רומן. קארוי פאפ אף עשה כמה נסיונות לחבר רומן על קורות ישו, שהיה חלום חייו. מחוויותיו במלחמה, או מהתנסויותיו מתקופת היותו בלהקת שחקנים נודדת, בנה נובלות אחדות בעלות אופי המינגוויי. הרומן הראשון שלו, "Megszabaditottal a halaltol"(שחררת אותי מהמוות),שלשונו היא פרפראזהעל השפה המקראית, מתרחש בתקופת המקרא, ועוסק בציפייה למשיח ובתגובת החברה על רעיון הגאולה. קארוי פאפ הצליח להפיח חיים אותנטיים בסיפור העתיק-חדש, באופן שאִפשר לו להידמות לכתבים הגנוזים מתקופת המקרא, או לשורת הרומנים המודרניים הגדולים של המאה העשרים, גם יחד. "A nyolcadik stacio" (התחנה השמינית) מתאר את מאבקיו והתמודדויותיו של צייר בעת ציור תמונת התחנה השמינית (ויה דולורוזה, דרך הייסורים). רומן-אמנים זה בוחן את הפילוסופיה האקזיסטנציאלית של האמנות – את החוויה, את האותנטיות, את המסר – והיבטים סוציולוגיים ונפשיים של ההכרה האמנותית. אף שעלילת הרומן מתרחשת בכפר הונגרי, למרבה התדהמה לא ניתן לשייכו לשום תקופה ואינו תלוי במקום: הוא יכול להתרחש בכל מקום, ובכל סביבה אנושית שבה צמאים לגאולה. ספרו "עזראל", שיותר קשור לזמן ומקום, ואשר הופיע כעת בתרגום אנגלי, השתחרר סוף-סוף מכבלי הבידוד של השפה ההונגרית. הקורא יוכל ליהנות מהרומן גם אם אינו בקי כלל בהיסטוריה של יהדות הונגריה ובבעיותיה. כמו בכל רומן גדול, גם כאן יש אינספור רבדים ואפשרויות קריאה. הספר עוסק במרד של ילד קטן, אשר בתמימותו הילדותית, בנאיביות חסרת הרחמים שלו, עומד ביושר מול עולם המבוגרים ובראש ובראשונה עולמם של הוריו, הרצוף בשקרים ובהתפשרותם עם המציאות. מוריץ כתב על שלוש מבין הנובלות שסובבות סביב נושאי "עזראל": "ישנם שלושה סיפורים שיפים מהם הוא עצמו לא כתב: רחמים, ילדים, דם. בכל אחד מהשלושה מדובר על התקופה החייתית של רוח הילד. הנובלות הנן וידוייו הכנים ביותר של הלב הילדי, שעדיין אינו נגוע בתרבות. אלה הם עיונים פסיכולוגיים, שעליהם אפשר לבנות מחקר פסיכואנליטי. כמו כן, מדהים איך הוא יכול להיזכר בבהירות כה רבה ובחוסר חמלה שכזה בכל האירועים, אחרי הרשמים שהותירו בית-הספר והחינוך. גם הסופרים הגדולים ביותר רואים את ילדותם מבעד לצעיף. גתה כבר לא זכר את האינסטינקטים הבסיסיים: האדם בחוסר מודעות מזייף את ציורי ההכרה העצמית הראשונית, ורואה אותם כפי שהיה רוצה לראות אותם אצל ילדו-שלו. כאן חודר קארוי פאפ למעמקים כאלה, שאיש לפניו לא הראה את הדרך לשם".

אולם המרד הפסיכולוגי, המתואר באופן מופתי, בנוי על ההיסטוריה והגורל של יהדות הונגריה ועל שאלות היסוד: הקרע בין האורתודוקסים למחדשים. הילד, גיבור הסיפור, מתחנך כמה שנים אצל סבא ירמיה, סבו הזקן האורתודוקסי שמכין את עצמו לעלייה לארץ הקודש. רק אחרי פטירתו של הסב, שהיה שרוי בטירוף דתי, הוא חוזר להוריו ולאחיו. העולם הניאולוגי מתגלה לילד מבעד לערכיו ולנקודת מבטו של הסב, והוא נאבק בשיניים ובציפורניים נגד כל מה שנראה לו כ"פירות ההתבוללות", כל מה שהוא טבעי להוריו ואחיו. ה"מטא-שפה" של ההתבוללות משפיעה על כל יחסיהן של הדמויות (הוריו ואחיו). השפה הזאת משפיעה לא רק על העולם החיצוני – היא אינה לקוחה מן העולם החיצוני – אלא כשפה שמשתמשים בה רק יהודים, היא משפיעה גם על מערכות היחסים ביניהם. זוהי שפת הנכונות התמידית שנשענת על הרצון לרַצות, שמתכננת את ההתקדמות אשר אליה מכוונים כל המאמצים, אך יחד עם זאת, שומרת על מרחק מתחת לפני השטח. אופן הדיבור הזה ומערכות היחסים הבין-אישיות חושפים את משפחת הרב ואת עולמו המודחק של הציבור היהודי, את הקיר השקוף של הגטו שאמנם נפל, אבל במקומו הוקם קיר עוד יותר לא-נראה: אין מדברים בו אבל הוא מוחש בהדגשי המלים, בצורות התנהגות. שהרי את הקיר הזה יצרו באונס באמצעות כינונם של חוקים חכמים ו"נאורים" לקיום הבנוי על שפת סימנים (עד כמה המטאפורה הזאת אינה יציר-דמיון: דבר שנדרש לו פרק זמן בימי-הביניים, בוצע במהירות בקיץ 1944. את רחובות הגטו של פעם בשופרון גדרו בקורות, כדי להגביל את תנועות תושביו, עד שיבואו הרכבות לקחתם, כדי שמשם דרך ארובות אושוויץ ייפתח עבורם עולם החופש הנצחי).

בסוף הרומן נשברת עמידתו האיתנה של הילד, ומאוחר יותר הוא בוש להיזכר במרד שלו. כשמזכירים לו את המעשים ה"משוגעים" שעשה, הוא עונה במבוכה – כשם שהוריו הסבירו לו – "הייתי חולה". המחלה, כמצב וכמטאפורה, היא תמונה מדויקת, דימוי: הלוא כל "הישגי" ההתבוללות, שהילד בתמימותו הבתולית עמד מולם, גבוּ מחיר כבד: הם לוּו במחלה גופנית-נפשית. הם היו המחלה עצמה.

והמחלה הזאת אין ממנה מרפא עד היום.

יאנוש קובאנאי הוא עורך כתב-העת היהודי-הונגרי "עבר ועתיד"

תרגמה מהונגרית: מרים-נייגר פליישמן

הכתבה המלאה התפרסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 10 יחסים מסוכנים- החברה הישראלית והמתנחליםשל "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן