ארץ אחרת

במשך שנים ארוכות מייצר השמאל הישראלי התנגדויות ללאומנות דומיננטית. היו רגעים של הצלחות, ותנועת המחאה שתרמה ליציאה מהבוץ של מלחמת לבנון היא דוגמה לכך. ואולם, בשנים האחרונות אנחנו שרויים במשבר. המציאות השתנתה, אך ברובנו עדיין לא הפנמנו זאת. קבוצותינו הקטנות ממשיכות לדמות לעצמן שהקרבות נערכים באותה זירה מוכרת, אך בפועל זוהי מערכה חדשה לחלוטין. אם לא נצליח להבין אותה, גם לא נוכל להיערך בהתאם.

השמאל ניצב נבוך מול העוצמה והחיוניות של הפרויקט האימפריאלי. רווחת בקרבו, ולא רק בישראל, התחושה שהדרך אבדה, ובוודאי אבד החזון הכולל. המסורת הסוציאליסטית, על גווניה השונים, ידעה בעבר להציג חזון מלהיב של עולם אחר, של חברה צודקת. אך שתי התנועות הגדולות שביקשו להציע מוצא מהקפיטליזם – המסורת הקומוניסטית והמסורת הסוציאל-דמוקרטית – נקלעו למשבר עמוק

כמו בכל ברחבי העולם, גם בישראל הקפיטליזם המנצח השתחרר מהריסונים החברתיים שנכפו עליו במהלך המאה העשרים. הסֵדר הכלכלי החדש מאלץ את המדינות לצמצם את הסדרי הרווחה שלהן ולדחוק לשוליים את ארגוני העובדים. הפערים הכלכליים – הן בין מדינות עשירות לעניות, והן בתוך המדינות עצמן – גדלים לממדים עצומים. תנועות ההון והסחורות מתגברות בנקל על מחסומי הגבולות של המדינות. העולם נעשה קטן יותר לסחורות, אבל כפי שכותב וולפגנג סאקס, הוגה דעות של התנועה הסביבתית, גםצפוף יותר לצרות. בצפיפות הזו של סחורות, משאבים וצרות שלטת מערכת גלובלית, המתנהלת תוך שימוש בכוח רב.

צל על החזון

זהו הרקע להופעתו של הפרויקט ההגמוני האימפריאלי, שמימשל בוש משמש לו שופר בזירה העולמית. הפרויקט ההגמוני הזה אינו הדרך היחידה לניהולו של הקפיטליזם המאוחר; קיימות גם דרכים אחרות. אך במציאות, כפי שהיא התפתחה בשנים האחרונות, המערכת מייצרת מעגל קבוע של אלימות: האי-שוויון הגלובלי מעמיק, והתסכול המלווה אותו גואה. במקביל, כתוצאה מכך שיותר ויותר כוח מועבר לזירה הגלובלית, נסגר האופק של שינוי חברתי אמיתי. כל אלה משמשים חממה לטרוריזם. הטרוריזם, מצדו, מוליד דיכוי. הדיכוי מייצר טרור נוסף. המעגל הזה מוליד סדר-יום בטחוניסטי, וסדר-היום הזה מצמצם את החירויות הדמוקרטיות ודוחק הצִדה שאלות חברתיות וסביבתיות. מעגל האלימות כשלעצמו הופך למנגנון המחזק ומתחזק את מערכת השליטה הגלובלית.

שר האוצר בנימין נתניהו הוא המייצג הישראלי הבולט של שילוב חדש: מצד אחד, פירוק של הקפיטליזם הישראלי מכל רסני הרווחה, ומצד שני, פוליטיקה של שימור הכיבוש והעימות הלאומי, של לאומנות אתנו-תרבותית בעלת רכיב דתי חזק. בפרפראזה על אמירה ידועה של מארקס אפשר אולי לומר, שאם המהדורה העולמית של הפרויקט האימפריאלי היא טרגדיה, התרגום שלה למציאות הישראלית הוא פארסה. הצרה היא, שזהו ניסוי הנעשה על העתיד שלנו. הרי ברור, שלא כל מה שמתאים למערכת הגלובלית או למערכת האמריקאית העצומה, יכול להתאים לישראל הקטנה. הנסיון לייצר אמריקה זעירה בלב המזרח התיכון עלול בהחלט להסתיים באסון מְצָדָה חדש. אך בינתיים הפרויקט של נתניהו חי ובועט חזק, והוא מצליח להישען היטב על קשריו עם הימין הפונדמנטליסטי בארצות-הברית ועל יכולתו לגייס תמיכה ציבורית בישראל.

זניחת התפישה התנועתית

השמאל ניצב נבוך מול העוצמה והחיוניות של הפרויקט האימפריאלי. רווחת בקרבו, ולא רק בישראל, התחושה שהדרך אבדה, ובוודאי אבד החזון הכולל. המסורת הסוציאליסטית, על גווניה השונים, ידעה בעבר להציג חזון מלהיב של עולם אחר, של חברה צודקת. אך שתי התנועות הגדולות שביקשו להציע מוצא מהקפיטליזם – המסורת הקומוניסטית והמסורת הסוציאל-דמוקרטית – נקלעו למשבר עמוק. המהפכה הרוסית, שהולידה תקוות והתלהבות, התגלגלה לדגם הסטאליניסטי והגיעה לידי משבר העמוק, אשר הוביל בסופו של דבר לקריסת המשטר בקול רעש גדול. הסוציאל-דמוקרטים, שהתחילו בתמיכה ברפורמות מבניות אשר נועדו לקרב בהתמדה את המעבר מהקפיטליזם לסוציאליזם, השלימו במהלך הזמן עם חברה קפיטליסטית מתוקנת, והגיעו עתה ל"דרך השלישית", אשר אינה מבקשת אלא להיות ניאו-ליברליזם רחום. כישלונן של שתי התנועות ליצור חברה סוציאליסטית מטיל צל על עצם החזון. נוכח כישלונות המאה העשרים, קשה עתה להציב חזון אמין שיציע חלופה מהותית, חזון של חברה שוויונית וסולידרית שתשלב גם צדק ורגישות סביבתיים, מגדריים ואתנו-תרבותיים.

לחזון הסוציאליסטי של חברה צודקת היה כוח רב לגייס לו תומכים, ואובדנו פגע ביכולתו של השמאל לפנות לשדרות רחבות בציבור. קל לפטור היום את הביקורת הרדיקלית באפיונה כחלומות של פונדמנטליסטים מנותקים מהמציאות, או כמתכון לטוטליטריזם. אובדן החזון מאפשר אפילו לטעון שאין עוד הבדל בין סוציאליסט לקפיטליסט רחום, ושהיחידים אשר עדיין שומרים על המחשבה האוטופית – במובן של חזון כולל, המבקש לשנות באופן רדיקלי את המציאות הקיימת – הם הדתיים הפונדמנטליסטים.

קושי נוסף הקשור במעבר לגלובליזציה הניאו-ליברלית הוא היחלשות הקהילה הפוליטית. הגלובליזציה הניאו-ליברלית העכשווית מטשטשת את גבולות הקהילה הפוליטית: העברת סמכויות השליטה והפיקוח לתאגידים הבינלאומיים, לשווקים הפינאנסיים ולשיכבה של טכנוקרטים, יש בה איום ממשי על הדמוקרטיה כריבונות עממית ועל יכולתם של המאבקים הפוליטיים להשפיע על התהליכים הכלכליים. תנועת האנטי-גלובליזציה היא דוגמה של צורת מאבק חדשה, אך השמאל לא הצליח בינתיים לפתח אסטרטגיה כוללת שתאחד רובדי מאבק גלובליים, מדינתיים ומקומיים.

אובדן החזון הכולל והיחלשות הקהילה הפוליטית הביאו רבים בשמאל לזניחת ה"תפישה התנועתית" של הפוליטיקה, תוך הפנמת ההפרדה בין חברה אזרחית למדינה, בהתאם לתפישה הליברית. התוצאה של הפנמה זו היא, מצד אחד, מפלגות פוליטיות הנתפשות רק כמנגנונים לגיוס קולות למערכות הבחירות השונות, ומכוונות אך ורק לזירה הפרלמנטרית, כשמספר המנדטים והיקף החקיקה הופכים לאופק היחיד. מצד שני, הארגונים החברתיים מבקשים להישאר במסגרת החברה האזרחית ונרתעים מקשרים מוסדיים עם המפלגות הפוליטיות. כיוון שבישראל יש חשיבות רבה למערכת המפלגתית, קורה לעתים שארגונים חברתיים הופכים למפלגה פוליטית, אך אז הם פשוט חוצים את קו ההפרדה ומתייצבים מֵעֶברו הפוליטי, בלי לקיים מבנה דו-ממדי מן הסוג שאפיין את התנועות הפוליטיות של השמאל בעבר (דווקא תנועת ש"ס אימצה לעצמה דגם של תנועה בעלת זרוע פוליטית וזרוע של החברה האזרחית, כאחת).

תגובה אחרת על הקשיים האמורים, שמאפיינת את השמאל, היא רדוקציה של העשייה הביקורתית לביקורת אינטלקטואלית-תרבותית, וּויתור על הפוליטיקה כפרקטיקה המונית. ב"ביקורת על פילוסופיית המשפט של הגל" כתב מארקס, שאי-אפשר להפיל את המשטר הקפיטליסטי רק בנשק הביקורת האינטלקטואלית. הוא הוסיף, שביקורת מן הסוג הזה הופכת לנשק ממשי במאבק האנטי-קפיטליסטי, אם היא "אוחזת את ההמונים". אך בשמאל הישראלי הביאו התסכול והייאוש לצמצום החשיבה הביקורתית לגבולות השיח שאינו רואה את עצמו כחלק מקהילה פוליטית, כחלק מחברה. כך הולכת הביקורת ונעשית יותר ויותר חדה, רדיקלית ו"טהורה", אך גם יותר ויותר מנותקת מחלקים גדולים בציבור. וביקורת שאין לה כל יכולת לדבר אל חברי הקהילה הפוליטית היא עקרה לחלוטין.

בקרב קבוצות מסוימות בשמאל אפילו נוצרת אידיאולוגיה של ויתור על עצם הניסיון לקיים דיאלוג אמיתי עם הציבור בארץ. במקומו מתפשטת האמונה התמימה, שה"עולם" או ה"אמריקאים" כבר יעשו בשבילנו את העבודה ו"יביאו לסיום הסכסוך". הפופולריות של הנכונות להישען על ישועה שתבוא מבחוץ רק מעידה, כמה ממעט השמאל להבין את אופיו הגלובלי של הפרויקט האימפריאלי העכשווי.

לחזור לאמירה רב-ממדית

בעשורים האחרונים שאלת העימות הלאומי ניצבת במרכז סדר-יומו של השמאל הישראלי. אך על רקע הפרויקט ההגמוני החדש יש להבין שאלה זו באופן שונה, כחלק ממכלול בעל ממדים בינלאומיים וישראליים כאחד. זה אומר לתפוש את הסכסוך לא רק כסוגיה מדינית, אלא גם כמייצג סוגיות חברתיות ושאלות יסוד בחברה הישראלית. הבעיה היא שהדיון החברתי הכולל נדחק לשוליים לא רק במציאות הישראלית הכללית, אלא גם במציאותו של השמאל הישראלי. אכן, לא ייתכן בישראל שמאל המתעלם מהכיבוש; אבל האם ייתכן שמאל המקנה לסוגיות החברתיות חשיבות משנית בלבד?

לחזון הסוציאליסטי של חברה צודקת היה כוח רב לגייס לו תומכים, ואובדנו פגע ביכולתו של השמאל לפנות לשדרות רחבות בציבור. קל לפטור היום את הביקורת הרדיקלית באפיונה כחלומות של פונדמנטליסטים מנותקים מהמציאות, או כמתכון לטוטליטריזם. אובדן החזון מאפשר אפילו לטעון שאין עוד הבדל בין סוציאליסט לקפיטליסט רחום, ושהיחידים אשר עדיין שומרים על המחשבה האוטופית – במובן של חזון כולל, המבקש לשנות באופן רדיקלי את המציאות הקיימת – הם הדתיים הפונדמנטליסטים

בעולם התוכן של השמאל הישראלי האמירות החברתיות הן חלשות, מובלעות ומשניות לאמירות המדיניות. המציאות היא שמולידה דינמיקה, המעודדת את ההתמקדות בסוגיית הסכסוך. סוגיה זו היא תמיד דוחקת ודחופה, בשל עוולות הכיבוש, בשל סכנת המלחמה או דווקא משום שמסתמן סיכוי להתקדמות. במצב זה ההתמודדות של השמאל עם הסוגיות החברתיות נדחית תמיד לעתיד לא מוגדר, לתקופה של "פוסט-סכסוך".

בשמאל התפתחה "תורת השלבים", שעל-פיה עלינו להתקדם קודם-כול לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, ואז ממילא יזרום לכאן הכסף, הכלכלה תפרח וניתן יהיה לפתור את הבעיות החברתיות. לתפישה חד-ממדית זו יש תוצאה פוליטית קשה: כל עוד לא "עשינו שלום", היונים אינם מפתחים אסטרטגיה שיטתית שתתאים לשכירים מעוטי ההכנסה, לשכבות המצוקה, לעשירונים התחתונים. ההתמקדות בתהליך השלום מלוּוה בדחיקתם של כל אלה למקום משני. הפעולות בתחום החברתי נושאות אופי ספורדי: יוזמות חקיקה ללא תוכנית חלופית כוללת, או הפגנות נקודתיות, ללא נוכחות ארוכת טווח בקרב הקבוצות המוּדרות. כשמחברים בין אופי הפעולה בתחום החברתי לבין הקושי להתעלות מעל למחיצות הנבנות בשל הסכסוך הלאומי, אפשר להבין איך אבדה לשמאל היכולת להתבסס במקומו הטבעי, בקרב מי שאין להם. העשירונים התחתונים, הנכים, המובטלים, אנשי עיירות-הפיתוח הרגישו שהשמאל לא באמת מתעניין בהם. הפוטנציאל החברתי של תומכי השמאל הוזנח, ויכולת הגיוס שלו נשארה מוגבלת מאוד .

הדינמיקה של דחיית הצד החברתי דנה את השמאל לנכות מתמדת. במציאות רב-ממדית לא תצלח פוליטיקה חד-ממדית של התמקדות בשלום בלבד. כאשר לזהויות הפוליטיות יש שורשים חברתיים מובהקים, כמו בישראל, להתעלם מהן פירושו לנהל מדיניות של בת-יענה. לכן גישה חד-ממדית תחמיץ גם את השגת השלום. התמודדות מתמדת עם מגמת הנסיגה לחד-ממדיות היא תנאי להצבתו של מענה שמאלי כולל בפני החברה הישראלית. המימד החברתי הוא ה"בטן הרכה" של הפוליטיקה הלאומנית הניאו-ליברלית; חידודו יכול לפרק אותה מהיכולת לגייס מאחוריה ציבורים רחבים.

גם המימד הסביבתי בעולם התוכן של השמאל הישראלי הוא חלש, אף שדווקא הוא עשוי לעזור לנסח ביתר חריפות את שאלות היסוד הקשורות לסדר החברתי. שכן, המשבר הסביבתי העמוק אינו בעיה טכנית, שהפתרון לה הוא טכנולוגי. המשבר הסביבתי מעיד במישרין על שיטת פיתוח שבמרכזה עומד הרווח הפרטי הבלתי מרוסן, שיטת פיתוח הזונחת את ההגנות על הציבור ועל בריאותו: המרחב הציבורי מצטמצם וסובל מהשחתה; האוויר והמים מזוהמים; השטחים הפתוחים וחופי הים היו לנדל"ן.

אם כן, המשבר הסביבתי אינו סוגיה של מותרות לעשירים; הוא פוגע קודם-כול בקבוצות המודרות, בעניים ובפריפריה. המשבר הסביבתי איננו אוסף של בעיות טכניות נקודתיות. כדי להתמודד עימו צריך להתגבר על הדיכוטומיה הישנה של שימור מול פיתוח, ולחשוב על פיתוח אחר, על קידמה אחרת, על חברה מקיימת מבחינה סביבתית. המשבר הסביבתי מעיד על משבר ערכי, והתמודדות אמיתית עימו תוביל להתמודדות עם שאלות היסוד של תרבות הצריכה.

חולשת הממדים החברתי והסביבתי בפוליטיקה השמאלית תורמת לבידודו של השמאל בישראל ולאי-יכולתנו להמחיש לאנשים כאן, שאנחנו דואגים להם ומייצגים אותם.

להגן על הדמוקרטיה ולהרחיבה

בניגוד למיתוסים הרווחים, העולם האימפריאלי החדש מתאפיין דווקא בהתגברות האיומים על הדמוקרטיה. הפרויקט הכלכלי העכשווי כולל הגבלות ניכרות של זכויות העובדים, כגון צמצום זכות השביתה או שימוש בחקיקה ל"הסדרתם" של יחסי העבודה. את הדמוקרטיה מצמצם גם תהליך ההפרטה, שכתוצאה ממנו השליטה על תחומי חיים נרחבים מועברת מהמדינה לידי מספר מצומצם של בעלי שליטה. חברות בבעלות ציבורית מביאות בחשבון מיגוון שיקולים; לחברות הפרטיות שיקול אחד ויחד: רווחים. חסידי הרטוריקה המתלווה לסדר הכלכלי החדש מתגאים בכך שרצון השווקים, ולא רצון האזרחים, הוא הקובע את המדיניות הכלכלית והחברתית, אך רודנות השווקים משמעה החלשה מהותית של ריבונות העם. הדמוקרטיה נפגעת גם כשכוח ההחלטה בתחומים רבים מועבר מנציגי העם ל"אנשי מקצוע". "עצמאותו" של בנק ישראל היא דוגמה בולטת לתופעה הזאת: החלטות בתחום המדיניות המוניטרית, נדבך מרכזי במדיניות הכלכלית בחברות קפיטליסטיות, נלקחות מידיהם של נבחרי הציבור ומועברות לידיהם של כלכלנים ה"משוחררים" מהפיקוח הציבורי. היחלשות הכנסת והמפלגות הפוליטיות כמוסדות מתווכים פוגעת גם היא באיכות הדמוקרטיה. ריכוז הבעלות על אמצעי התקשורת בידי כמה תאגידי ענק, השולטים בזירה כולה באמצעות בעלות צולבת, מצמצם את המרחב הציבורי הממשי.

על כן, ההגנה על הדמוקרטיה על שני היבטיה – כמכלול של זכויות והליכים וכביטוי לריבונות העממית – חייבת להיות מרכיב מרכזי בחזון של השמאל בישראל. על השמאל להציע תפישה רחבה של הדמוקרטיה, המושתתת על עקרונות אוניברסליים. יש לכלול בדמוקרטיה לא רק את המישור הפוליטי אלא גם את המישור החברתי-כלכלי, כדי שבמקום לשקף את האינטרסים של בעלי המניות, ישקפו ההחלטות בתחום זה גם את האינטרסים של כלל בעלי העניין: עובדים, צרכנים והקהילות שהתאגידים פועלים בהן.

הרחבה כזאת של הדמוקרטיה היא מפתח לשינוי חברתי וסביבתי. משמעותה גיבוש מעצורים בפני עריצות השוק והרווח, וחתירה לשחרור תחומי המפתח של החיים החברתיים ממנה. במהות הדברים, זוהי הַחְזרה של התפישה הסוציאליסטית ללבו של הפרויקט השמאלי.

לקיים פוליטיקה יהודית-ערבית

הפוליטיקה של הרחקת האוכלוסייה הערבית נמצאת במוקד האיום על הדמוקרטיה בישראל. הדה-לגיטימציה של הערבים היא שיטתית ויומיומית, ותגובת השמאל עליה היא לגמרי לא מספקת. במציאות מתפתח דפוס מדאיג של הפרדה לשני מסלולים: מסלול של "פוליטיקה ליהודים" ומסלול של "פוליטיקה לערבים". השמאל עצמו נסחף לתוך אותה דינמיקה: יש המתמקדים בפוליטיקה ליהודים, ויש המתמקדים בפוליטיקה לערבים. ההיסחפות הזו משמעה אימוץ דפוסי ההפרדה בין יהודים לערבים הנהוגים בישראל, במקום מאבק נגדם.

הגלובליזציה הניאו-ליברלית העכשווית מטשטשת את גבולות הקהילה הפוליטית: העברת סמכויות השליטה והפיקוח לתאגידים הבינלאומיים, לשווקים הפינאנסיים ולשיכבה של טכנוקרטים, יש בה איום ממשי על הדמוקרטיה כריבונות עממית ועל יכולתם של המאבקים הפוליטיים להשפיע על התהליכים הכלכליים

שותפות יהודית-ערבית אין פירושה ויתור על השתייכות לאומית, ובוודאי לא התנתקות מקהילה לאומית. חובתו של השמאל להציע מענה יהודי-ערבי היא נגזרת הכרחית של השאלה, מהו שמאל בחברה שיש בה מיעוט לאומי. אך בישראל זהו גם תנאי מוקדם ליכולתו של השמאל להציע חלופה, שתוכל לשכנע את החברה הישראלית באפשרות קיומו של עתיד אחר. התנגדות לדחיקת רגליה של האוכלוסייה הערבית מן החיים הפוליטיים והחברתיים חייבת לעמוד במרכזו של סדר-יום דמוקרטי אמיתי בישראל. כמענה למגמות ההרחקה או ההסתגרות של האוכלוסייה הערבית, צריך להיאבק למען העמקת מעורבותה בקביעת העתיד המשותף לשני העמים.

חשוב להבין, שפעולה יהודית-ערבית בתנאים השוררים בישראל פירושה שחייה נגד הזרם בציבור היהודי והערבי, כאחד. ההפרדה היא לא רק מציאות, אלא גם באידיאולוגיה השלטת בקרב שני העמים. אצל היהודים מנוצלים החששות וחוסר הביטחון לטובת פוליטיקה לאומנית; אצל הערבים, המדיניות הרשמית של אפליה והשפלה מולידה ייאוש מן היהודים ומשותפות יהודית-ערבית, הסתגרות ולאומנות. אף כי יותר נוח לשני העמים להסתגר במסגרת חד-לאומית, חיוני שהשמאל ישכיל לפרוץ אותה.

האתגר של ישראליות אחרת

בימי גדולתו היה השמאל מחובר לזהות הקולקטיבית. היחלשותו הגדולה של השמאל קשורה לשקיעת הזהויות הקולקטיביות שהוא טיפח. שמאל החותר להגמוניה חייב לתת מענה לא רק לצרכים החומריים, אלא גם לצרכים הנפשיים. עליו להציע חלופה משלו גם לשאלות של זהות.

זהות תמיד נמצאת בהתהוות. לשמאל אסור להפקיר את המאבק על עיצובה של הישראליות. כנגד הזהות האתנית המתנשאת והמסוגרת של הימין, אנחנו נדרשים לפתח זהות ישראלית אחרת. בישראליות של השמאל צריך להיות מימד רפובליקני, תחושה של שותפות בקהילה פוליטית בעלת יעדים משותפים. ואולם, הקהילה החברתית הישראלית צריכה להיות רב-תרבותית, ולכבד את מיגוון הזהויות של הקבוצות החברתיות השונות. רב-תרבותיות איננה נטל על הישראליות; היא יכולה להיות הנכס הגדול, העושר הגדול שלה. רב-תרבותיות לא צריכה להיתפש כחלופה ליצירת רקמות של סולידריות בחברה, אלא דווקא כאמצעי למתן הכרה לקבוצות השונות, מה שיקל עליהן להיות לחלק מן הקהילה הפוליטית המשותפת. היותה של הקהילה הפוליטית מורכבת מכמה תרבויות אינו מחייב ויתור על גיבושו של "טוב משותף", או הסכמה לערכים המנוגדים לו בשאלות של שוויון וחירות. אך להבדיל מתפישות קהילתניות, ה"טוב המשותף" אינו מושרש באחידות תרבותית או אתנית, אלא הוא תוצאה של שותפות אמיתית בעשייה הפוליטית. תפישה של ישראליות רפובליקנית, הנותנת מקום אמיתי לזהויות המרכיבות אותה ובונה מתוכן תפישה של "טוב משותף", חייבת להתבטא גם בסגנונו הפוליטי של השמאל ובסמליו.

כשמוותרים לימין על הפטריוטיזם, מקנים לו מונופול לא רק על נכס תרבותי רב-עוצמה אלא גם על מענה מרכזי לצורך האנושי בהשתייכות קולקטיבית. אך ביסודם של דברים, דווקא שלוש אמיתות היסוד של השמאל הן המענה הפטריוטי: אם ישראל לא תחסל את הכיבוש, הכיבוש יחסל את ישראל; אופק ההתפתחות האמיתי של ישראל איננו התרחבות טריטוריאלית אלא שינוי חברתי; תיקון עולם ותיקון האדם יכולים להפוך את ישראל למקום שבאמת טוב לחיות בו.

סוף דבר

ניסינו לשרטט במאמרנו מיתאר של מרכיבים, ההכרחיים ליצירת פרויקט חדש של השמאל הישראלי. זהו דיון המחייב ליבון, חידוד והעמקה – הן ברמת החזון והן ברמת הפוליטיקה הממשית. דיון כזה הוא, לדעתנו, תנאי ליכולתו של השמאל להציע חלופה כוללת. צריכות להשתתף בו ההתארגנויות הרבות שהמתנגדות להגמוניה הניאו-ליברלית, אך עושות זאת באופן נקודתי. רובן שייכות לחברה האזרחית, ומנותקות – במוצהר או בפועל – מהמערכת המפלגתית, שאינה יוצאת מצִדה בקריאה ברורה כנגד הפרויקט הניאו-ליברלי, ולכן אינה מצליחה להציע חלופה שתלכד סביבה את ההתנגדויות הקיימות בחברה האזרחית.

משמעות המהלך המוצע היא חזרה לפוליטיקה, במובנה הכולל: פעולה בקרב האנשים, שכנוע והסבר, ייזום מדיניות והצגת דרכים חלופיות, יצירת נוכחות מתמדת בקהילות השונות וגיבוש הכלים המוסדיים המתאימים לחיבור בין כל הקולות המצדדים בחברה צודקת וסולידרית.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן