ארץ אחרת

תופעת האיסלאם הרדיקלי מעוררת בציבור המערבי שתי תגובות עיקריות. הראשונה היא מעין תערובת של בהלה, מבוכה, כעס ואף דחייה, נוכח העדויות על מחיקתם של כפרים שלמים באלג'ריה בידי ה-FIS (החזית האיסלאמית לישועה), הוצאות המוניות להורג של נשים באפגניסטן (מדינה שבה נשים, מעצם היותן נשים, לא זכו לקבל טיפול רפואי, חינוך ועבודה), או ידיעות בדבר רדיפות עד חורמה של הקופטים במצרים על-ידי האחים-המוסלמים.

התגובה השנייה היא של תסכול ובלבול, נוכח העדר של הסבר ופשר לתופעה. מאין צמחו רעיונות אלו? מהי המטרה של משרתיהם, אשר המערב כבר אינו מהסס להגדיר אותם כ"ברברים של אללה", אחרי ששנים רבות הם הוגדרו כ"מטורפי אללה". כמובן, אין תשובות חד-משמעיות לשאלות אלו ואם ישנן, נמצא בהן מידה לא מבוטלת של קלישאות. יש הרואים את האיסלאם, כדת וכציביליזציה, ואת הטרור האיסלאמי, כמקשה אחת, ואחרים יטענו שאין ביניהם קשר מחויב המציאות ושהאיסלאם "האמיתי" נקי מנטיות אלימות ומשאיפה להכניע את עולם "הכופרים". האמת היא יותר מורכבת, ובו-בזמן גם יותר פשוטה: המנהיגים הרוחניים של הפונדמנטליזם האיסלאמי מצאו במסורת האיסלאם את המקורות, התכנים והחזיונות שהם ידעו לפרש אותם באופן אשר הוביל לטרגדיה של ה-11 בספטמבר 2001. חשוב להדגיש שהאמונה האיסלאמית והקריאה בקוראן אינן מחייבות את האופציה הדתית-טרוריסטית, אך הן מאפשרות אותה. זו אחת האפשרויות החשובות שהקוראן מציג בפני קוראיו, אך לא האפשרות היחידה. מונחים כמו "מאמינים וכופרים", "ג'יאהד", "דאר אל-איסלאם", "עבודה וחילול" לא נתפשו בעיני כל מוסלמי כעידוד של פעילות אלימה. דוגמה משכנעת לכך אנו מוצאים בזרם הסוּפי. המערב אמנם נוטה לרומנטיזציה יתרה ביחס לאותם "היפּים" של האיסלאם ושוכח תוך כדי כך שגם מקרבם צמחו זרמים גזעניים ומאוד דוגמטיים, אך אנו מגלים בתולדותיהם פתיחות וסובלנות אותנטיים. מחברים סוּפים וראשי קהילותיהם מוכיחים שהכול תלוי בטיפול הפרשני במושגי הקוראן. זהו המצב, למשל, ביחס למושג-מפתח כמו ה"ג'יאהד". אנשי דת מוסלמים מתירים כיום, בשם ה"ג'יהאד", מעשי הרג ואכזריות כנגד מה שנתפש בעיניהם ככוחות הטומאה המערביים. אך לא תמיד זה היה הפירוש היחיד למושג הזה. לשיטתם של הסוּפים, הג'יאהד משמעו מאבק המתנהל בנפשו של המאמין פנימה כנגד טבעו השלילי, האנוכי של האדם, הנמשך לגשמיות, להנאות השעה, לתאוות המשגל. תהליך זה של ספיריטואליזציה שעבר מושג הג'יאהד הרחיק לכת עד לטקסטים הקנוניים של היהדות, כמו "חובות הלבבות" לבחיי אבן-פקודה (שחי במאה ה-11 בספרד), אשר עליו התחנכו דורות של יהודים. חוקרים שונים קבעו כי מחברו של ספר מוסר קלאסי זה הנו בעצם היהודי הסוּפי הראשון, אשר מתייחס לג'יאהד כאל מאבק פנימי. וכך כותב אבן-פקודה על מלחמת היצר: "בן-אדם! ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עימך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים… ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שָׁבִים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו". ("חובות הלבבות", שער ייחוד המעשה, פרק ה'). אנו רואים כאן מהלך של "ג'יאהד" המנותב למציאות הפנימית, שכלל אינה מציאותם של הקנאים העכשוויים. לכן עלינו לשאול: מתי החלה הפוליטיזציה של הג'יאהד? כיצד עלינו להבין את הצלחת הגירסה הטרוריסטית של הג'יאהד, על חשבון גירסתו הרוחנית? ומעל לכול, מי הם התיאורטיקנים של הפונדמנטליזם המודרני?

העת האידיאולוגית

כדי להבין את האיסלאם הרדיקלי, עלינו לחזור אל מה שקדם לו: הפאן-ערביזם ונביאו, נאצר. לאורך כל שנות השישים השתדלה מצרים לסמן את האוונגרד של התנועה הלאומית הערבית. היא יצרה מיתוסים ורטוריקה משלה. ברוח פירושו המפוקפק של נאצר לסוציאליזם, הוא מעמיד בפני מדינתו כמה מטרות ברורות: להוביל את האומה הערבית כולה לאיחוד, לאפשר את כניסתה לעידן המודרני, ובדרך לחסל את הישות הציונית שהצטיירה בעיניו כסרטן אשר פשט בגוף הלאומי. הוגי הפאן-ערביזם, רובם אנשי צבא, מדברים במונחים של "התעוררות ערבית", "תחייה תרבותית" או "התחדשות זהותית". הטון והתוכן היו חילוניים לחלוטין, ומושג ה"ערביות" העסיק אותם הרבה יותר משאלות אמוניות (זוהי מסגרת שהיה בה כדי לאגד גם מוסלמים וגם נוצרים, לפחות במישור התיאורטי). ביולי 1952 מהפכנים לאומנים תפסו את השלטון, ונאצר היה לאבי ההמון הערבי. בנאומיו הפומביים הבטיח להחזיר את הכבוד לאומה. אך למעשה, זו היתה תחילתה של תקופה אשר באופנים רבים מזכירה הפיכות טוטליטריות אחרות. נאצר דורש מעמו, ובעצם "מכל ערבי וערבייה", דבקות מוחלטת בסיסמאות הרשמיות. כל היסוס רעיוני או מעשי נחשב לסרבנות, לעוין את המהפכה ואת ה"מאמץ הלאומי". ה"מוחבראת" (שירותי הביטחון) מסתננים לכל פינות החברה והופכים למשטרת המצפון. נאצר קונה את נאמנותן של האינטליגנציה המצרית ושל השכבות העשירות, שהלכו שבי אחר רעיונות הפאן-ערביזם והמודרניות. לכאורה, המדינה הערבית הטוטאלית מתגשמת בידו, אך הערעור מגיע מן היסודות: הסירוב צומח מן ה"עמךָ", אשר אינו מוכן לנטוש מסורת עתיקת ימים לטובת אידיאל חילוני של מודרניזם, המפזר הבטחות לחידוש תור הזהב של עולם הערבי. בסתיו 1954 נעשה ניסיון להתנקש בחיי הראיס. הוא ניצל, אך המצרים, ויחד עימם העולם כולו, מתוודעים לקיומם של האחים-המוסלמים, שהיו אחראים לפיגוע. האחים-המוסלמים מציגים את צדו השני של החלום המצרי. מנהיגם, סעיד כתאב, שנהרג ב- 1966מגדיר את נאצר ככופר, מטיל חרם עליו ועל משטרו ומוציא אותם מ"כלל המאמינים". במסגרת חוקי המשפט המוסלמי, שימוש בפסקי-דין מעין אלה חמור ומזמין דרך פעולה אחת ויחידה: ג'יאהד מזוין.

ג'יאהד נגד ג'אהליה

ארגון האחים-המוסלמים התגבש ב-1928. מייסדו, חסן אל-בנא, נרצח, אך תנועתו הצליחה לשרוד בשולי השיח הלאומי. מיד אחרי ההתנקשות הכושלת נגד נאצר הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק. מיום ליום נאצר ושלטונו נוכחים בהתהוותה של מציאות חדשה: מתחת לאפם ניצב אויב מסוכן ביותר, אשר הולך ומכה שורשים בעם. כוחם של ה'אחים' מתעצם כיוון שהם לא דורשים תקשורת חופשית, חופש דיבור או הטבות דמוקרטיות, אלא בעיקר אותנטיות, ובדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, קוראים להחזרתו של הקוראן ללב חיי האומה. השלטון המצרי מבין מיד שבחשבון לטווח הארוך אין לו כל סיכוי מול האחים-המוסלמים ומול המצע שלהם. שירותיו עוצרים, מענים ומוציאים להורג את ראשי התנועה. מרגע זה שום מכשול לא יעמוד בפני התפשטות הקנאות בכל מצרים ומעבר לה, בכל העולם המוסלמי. סעיד כתאב נידון לתלייה ב-29 באוגוסט 1966, ועלה לגרדום כמנצח. על אף כשלון ההתנקשות בנאצר והפגיעה הישירה בתשתית התנועה, הוא היה משוכנע שהשאיר אחריו את האלטרנטיבה היחידה לעתיד האיסלאם.

כתאב תפש מוקדם מאוד, שחולשתם של נאצר ומנהיגי הפאן-ערביזם טמונה בראש ובראשונה בסגנונם. כנגד המינוח השלטוני המושפע מן המערב, כתאב מדבר בשפה פשוטה וישירה, החודרת ישר אל לב העם. רעיונותיו מגיעים לכל כפר ומתקבלים בכל בית. לתפישתו, המדינה המצרית הצעירה היא תועבה אחת גדולה, והעולם הערבי כולו אחוז בכבלי האשליה הלאומנית. כתאב חיבר שני ספרים חשובים שהיו למורי-הדרך של כל תנועה איסלאמית קיצונית שקמה מאז: "בצל הקוראן" – פירוש לקוראן, ו"סימני דרך" – מדריך להפיכות שלטוניות ולהקמת מדינות על-פי מיטב מסורת השריעה (ההלכה האיסלאמית). כיצד כתאב בונה את ביקורתו על הפאן-ערביזם המתגבר בעולם הערבי? בראש ובראשונה, הוא רואה בלאומנות "עבודה זרה" מובהקת. בעיניו, כל עוד לא ישלוט הקוראן בכל רובדי החברה, ימצאו העמים הערביים של המאה העשרים את עצמם במצב שבו היו נתונים עובדי האלילים הערבים לפני הופעתו של מוחמד, בתחילת המאה ה-7 לספירה. המצב הקדום הזה, "תקופת הבורוּת" שלפני נבואת מוחמד, מכונה בקוראן "ג'אהליה". בדומה לערבים הפּרֵה-איסלאמים אשר השתחוו לאבנים או לשמש, נחשבים נאצר ושלטונו לעובדי האלילים המודרניים ששמם "סוציאליזם", "מדינה", "אומה", "צבא". כתאב קורא להקמת "דור קוראני חדש" אשר יחסל את הכופרים, כדרך שמאמיני מוחמד הראשונים "טיהרו" אוכלוסיות ערביות שלמות. כאן מתבקשת סטייה קלה מן הנושא: על אף ההבדל התהומי, ניתן להשוות בין ביקורתו של כתאב לבין ההתנגדות לציונות בקרב חוגים חרדיים יהודיים. גם לשיטתו של הרב יואל טייטלבוים, בן-גוריון ותנועתו המירו את קודשי ישראל במסירות למדינה, לצה"ל, לעם ולארץ. כמובן, אנשי נטורי-קרתא תמיד צפו בתופעת "ההתפקרות הלאומית" מן הצד, ומעולם לא חלמו על מאבק מזוין נגד התנועה הציונית. אך הטענות דומות: הציונים רוקנו את המסורת מתוכנה הרוחני האמיתי ובנו תחתיה "במות" עכשוויות…

את הטקסטים אשר שינו את פני האיסלאם כתב סעיד כתאב כשהיה שרוי במאסר באשמת היותו "אויב המדינה", המסכן את שלום הציבור וחותר נגד המהפכה. נאצר לא צפה מראש את ההשלכות המרות העתידיות של הוצאתו להורג. מיד אחרי מותו נכנס כתאב לתודעה האיסלאמית כשאהיד פאר-אקסלאנס. בכך משיג נאצר את המטרה ההפוכה; באופן פרדוקסלי, מותו של כתאב לא רק שאינו מנחית מכה אנושה וניצחת על התנועה, אלא תומכיו מפרשים אותו כניצחון. בנוסף לכך, בעת שבה נאצר נלחם כנגד ה'אחים', הוא מקצין את איומיו כלפי ישראל. בכך הוא מבקש להוכיח כי הוא-הוא המגן על האינטרסים החיוניים של הערבים. ועוד הוא טוען, שבהתנגדותם ובנסיונם לערער את שלטונו, נעשים האחים-המוסלמים בפועל לבעלי-בריתם האובייקטיביים של הציונים. טענה זו מתמוטטת כעשרה חודשים אחרי הוצאתו להורג של כתאב, כאשר בבוקר של 5 ביוני 1967 השמידו הטייסים הישראלים במהלך שעות ספורות את חיל-האוויר המצרי, בעודו על הקרקע. מלחמת ששת-הימים מסמנת את קץ החלום הפאן-ערבי, והדבר רק מחזק את ה'אחים' בצדקת דרכם. אט-אט הופך הפונדמנטליזם לאוטופיה המוסלמית הראשית. כיוון שערב-הסעודית היתה ערש האיסלאם, נוטים לצמצם את תופעת האיסלאם לארצות ערב. אך זוהי טעות, כמובן. לפונדמנטליזם האיסלאמי שורשים עמוקים בהודו ובפקיסטן. מי ששכח זאת, קיבל לאחרונה תזורות מהטאליבן. יתרה מזאת, במדינה כפקיסטן, שחשיבותה להבנת הפונדמנטליזם רבה, לא התנהלה מעולם רדיפה כנגד הקיצונים (כמו במצרים, בעיראק או בסוריה), והתופעה התפשטה באזורים אלה באין מפריע.

אחרי מותו של כתאב נעשה הפקיסטני מַאוּדוּדי (1903-1979) לפיגורה הקנאית החדשה. ספרו הראשון, שיצא לאור בסוף שנות העשרים, כבר נשא כותרת פרוגרמטית: "הג'יאהד באיסלאם". הגותו של מאודודי דומה ברוחה לזו של כתאב: הוא מטיף כנגד פקיסטן החילונית (שהוקמה ב-1947) ותוקף את הלאומנות הכופרת ואת ההשפעות האירופיות ה"שטניות". ב-1941 הוא הקים את מה שיכול להיחשב לתנועת האוונגרד של המהפכה האיסלאמית, את מפלגת 'ג'מעת איסלאמי'. מאודודי הכתיב למפלגתו מצע מסוכן, שבו שנת 622 לספירה היא הסמל והקריטריון העליון. ידוע כי בשנה זו נפרדו המאמינים מעל תושבי מכּה עובדי האלילים והִגרו למדינה, להקים שם את מדינת האיסלאם. במשנתו מאודודי מרחיק לכת עוד יותר מכתאב, והוא בעצם הראשון במאה העשרים אשר נותן ביטוי מוחלט – תיאורטי, פוליטי ואסטרטגי – להפרדה בין הדת ללאומיות. על-פי חוקר האיסלאם גי'ל קפל בספרו "ג'יאהד", "השפעתם המשולבת של כתאב ומאודודי לקראת סוף שנות השישים גורמת, בעולם המוסלמי-הסוני, לצמיחת התנועה האיסלאמית בעשור הבא".

מעל למחלוקות

מיזוג תורותיהם של כתאב ומאודודי בא לידי מימוש בפעולותיו של חומייני (1902-1989) ובמהפכה האיראנית (1979). הצלחתו של חומייני להפוך את השיעים לתיאולוגים-טרוריסטים (ולעתים הם אף אינם מהססים להגדיר כך את עצמם) היא כמעט לא-טבעית בהקשר השיעי, מפני שהיא מנוגדת לכל הפסיכולוגיה ההיסטורית של הזרם השיעי באיסלאם. כדי להבין מדוע, יש לחזור אל הייחוד הדוקטרינלי של השיעים: זרם זה חי על זכרון סבלו של האימאם חוסיין, בנו של עלי (נכדו של מוחמד). האימאם חוסיין נרצח בקַרבַּלָה (דרום עיראק בימינו) בשנת 680 לספירה, על-ידי צבאות הכליף הסוני מדמשק. טקסי הזיכרון לציון רצח האימאם חוסיין מוכרים לנו היטב: השיעים מכים את עצמם בשוטים בתנועות ריטואליות, מדממים, בוכים ומאשימים את עצמם על חטא שחטאו אבותיהם, שלא השכילו להגן על חייו של חוסיין. אך הקריאה למתקפה חזיתית נגד שאר העולם הטועה והחשוך (אשר כולל, כמובן, את הסונים) זרה למסורת השיעית. להפך, השיעים תמיד חיכו בסבלנות לתחייתו של האימאם ה-12 , מוחמד אל-מהדי, שמת בשנת 874. לפי אמונתם, המהדי יחזיר בסוף הדורות את האור לעולם. עד אז, יש להסתיר את שנאתם כלפי הכופרים לפי הנחיות ה"תקיה" – מלה המתייחסת לנאמנות שקרית-זמנית, אשר השיעים נשבעים לשלטון עד לרגע שבו יוכלו להביא להפלתו. חידושו המהפכני של חומייני היה שבירת המסורת הפסאודו-סובלנית הזו. בתחילת שנות השבעים (כאשר הגותם של כתאב ומאודודי כבר היתה לעמדותיה המכוננות של הקנאות הסונית) הוא קורא בנאומיו להפיכה אלימה נגד שלטון השאה. כעמיתיו הסונים, האייטוללה חומייני סבור כי רק בכוחו של האיסלאם לכונן צדק. ישראל, אמריקה והמערב הן ציביליזציות המתפרנסות מן הגזל והריקבון, כל חוק שאינו איסלאמי טמא, וסופו להישמד על-ידי הג'יאהד…

כתאב, מאודודי, חומייני – הדמויות שהותירו את חותמן על האיסלאם המודרני – מלמדות שהאיסלאם הקיצוני ידע להתעלות מעל למחלוקות הפנימיות שלו ומעל לחלוקה הסקטוריאלית המסורתית הנהוגה בו (לסונים ולשיעים), ומצא בחלום הג'יאהד תמטיקה מאחדת. האם המאה ה-21 תהיה איסלאמית? אם לשפוט לפי הקולות הנשמעים בימינו מקהיר ועד טהראן, דרך אלג'יר וסודאן, ברור לכל החוקרים שזו אינה שאלה היפותטית גרידא.

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 8: "לנוכח האיסלאם: מסע בעקבות ה- 11 בספטמבר". לחצו כאן להזמנת הגיליון