ארץ אחרת

אנדרטה של בתיה לישנסקי. צילום: אבהם חי

לאחר ההלוויה אנדרו ואני תהינו: "מה ההבדל בין להיוולד בבודפשט ולהיקבר בסאן-ברננדינו, לבין להיוולד באונגיין ולהיקבר בישראל".

אמו, נלי קורלניה ריכטר, מתה אחרי שלוש שנות סבל שבהן היתה מרותקת למיטה ולכיסא גלגלים בבית-האבות היהודי 'לורל הייט', באזור הקמעוני בשדרת פיקו האפרורית בלוס-אנג'לס. בשנה האחרונה לחייה היה קשה להאמין שזו אותה אשה שתמיד הקפידה על אלגנטיות זוהרת, זֵכֶר לתקופה הקצרה שבה נהנתה מרווחה כלכלית, ומאז זכורה הכרזתה ששתי המלים האהובות עליה בשפה האנגלית הן "room service".

יום לאחר מותה יצאנו אל סאן-ברננדינו שעל גבול מדבר מוהבי, המקום שבו הגשימה לתקופה קצרה את החלום האמריקאי: בעלה סוחר רהיטים מצליח, היא אם ורעיה שמטפחת את הבית ומגננת את הגינה, בן ובת בזה הסדר, וקאדילק ענקית שבה היתה נלי קורעת את ה-high way. פעם בשבוע שלוש שעות הפלגה אל האטליז של בוב בלוס-אנג'לס, שם היתה ממלאת את המכונית בבשר "גלאט כושר", לה ולחברותיה, נשות 'הדסה'. באותו זמן היא ובעלה היו חלק מהקהילה היהודית במקום, קהילה ששימשה לה תחליף, ואולי אפילו נחמה, למשפחה הגדולה, 12 ילדים, שממנה באה ואשר ממנה לא נשאר כמעט זכר לאחר מלחמת העולם השנייה.

מצב הסאנטה-אנה, או בעברית סתם שרב, טפח בפנינו כאשר פתחנו את דלת המכונית במגרש החניה של בית-הכנסת 'טמפל עמנואל'. המזכירה השחורה, בחצאית אדומה צמודה ורגליים ארוכות בנעלי עקב שחורות, הובילה אותנו אל בניין סמוך ופתחה בפנינו אולם ממוזג ואפלולי שבו עמדו שבעה סוגי ארונות קבורה. אנדרו בחר ארון מעץ אלון, העץ שמסמל את דרום קליפורניה. הפרט הזה ריגש אותי, משום שעץ האלון נבחר על-ידי אבי לשמש כסמל העיר טבעון, שבה כיהן כראש המועצה הראשון לפני כחמישים שנה, תפקיד שמילא בהתנדבות מטעם מפלגת אחדות-העבודה. אחר-כך נפגשנו עם רב הקהילה, הלל כהן, שאנדרו הכיר אותו מילדותו, כאשר עוד שימש כעוזרו של הרב פלדנהיים הנערץ. אחרי שיחה קצרה שהלל הזכיר בה את מעלותיה של המתה, הוא שאל מה אנדרו מתכוון להגיד על קבר אמו, ואנדרו אמר שבעיקר אהב את כשרון הסיפור שלה, ועמד על ההבחנה החדה שהיתה לה, של המגוחך ויחד עם זאת האנושי, שבבני-האדם. הוא סיפר לרב שבתקופות הקצרות שבהן הצליחה להתאושש ממחלתה ולקום על רגליה היתה נוהגת לומר: "כששכבתי רציתי לשבת, כאשר ישבתי רציתי לעמוד, ועכשיו כשאני עומדת אני רוצה לנהוג. כמה מטופש להיות בן-אדם". חיוך התפשט על פניו של אנדרו כאשר נזכר בסיפור איך הוריו מצאו עצמם בפאריס עומדים בתור הארוך שחיכה לעבור על פני קברו של נפוליאון. בעוד אביו נרעש ומזועזע משלט קטן על גדות הסיינה שהיה מצוין בו: "מכאן נשלחו ילדי פאריס היהודים למחנות המוות" ונשבע שרגלו לא תדרוך יותר באירופה, אמו הטתה אוזנה לשתי גברות מבוגרות אשר עמדו לפניהם ושוחחו בהונגרית. אחרי שהן עברו על פני הקבר הרם והנישא, אחת מהן נשמה לרווחה והשנייה אמרה: "עכשיו נאכל את העוגייה".

למחרת נקברה נלי קורלניה לבית שוורץ לצד בעלה, צ'ארלי חיים ריכטר, בבית-הקברות היהודי של הקהילה הקונסרבטיבית, הקהילה היהודית הראשונה של דרום קליפורניה שראשוניה היו יהודים גרמנים אשר הגיעו לשם מטקסס. בית-הקברות, שפעם היה בקצה העיר, עמד עכשיו בצד כביש ראשי כנטע זר וגלמוד. זו היתה הפעם הראשונה שנכחתי בקבורה שבה מת, שאינו חייל, נקבר בארון ושהרב אשר ניהל את הקבורה הכיר את בני המשפחה ואת רוב מלווי המת רוב חייו. עכשיו הם כולם אנשים זקנים, קהילה קטנה ומצטמקת, מאחורי גבם צ'יקנוס, ראיתי אותם חולפים על הכביש בטויוטה-טרקס ובבגדי עבודה, וגם שחורים ואוריינטלים, The New Americans.

הקבורה האחרת שנכחתי בה היתה הקבורה של אבי כשבע שנים לפני כן. אבי מת בחטף בביתו ברמת-אביב והיום, עשרים שנה אחרי, אני יודעת שנקבר בחטף. הכול קרה כל-כך מהר והזעזוע היה כה חזק , שאף אחד לא חשב בהיגיון. כתוצאה מאורח-חיים חילוני בעיר גדולה, לא היה רב ואף לא קהילה לצדנו, כדי לעזור בהחלטה. את ההצעה הנדיבה שקיבלנו ממועצת קריית-טבעון, לקבור את אבי בבית-הקברות שם, בית-קברות קטן שלא פוצע את האדמה, חלק מגבעה המשקיפה אל עמק יזרעאל, דחתה אמי ("זה כל-כך רחוק") על הסף.

ההלוויה היתה חלום בלהות, שיירה של אנשים ההולכים בין קברים צפופים, שיכוניה המכוערים מוכי השמש של העיר חולון ברקע הקרוב, ורב מיוזע, זר ומוזר למשפחתי בכל מובן שהוא, בבגדים שחורים מוכתמים, שהגיע באיחור ניכר. הוא סיכם עם אחי הבכור בקשר לקדיש, אמר תפילה בחיפזון, אנשים זרים אחזו באלונקה שעליה היתה מונחת גופת אבי המכוסה בטלית, שרק שלושה ימים קודם לכן ראיתיו לבוש בחליפה ובחולצת תכלת מגוהצת בקפידה, לפני צאתו לעבודה בבית-המשפט לענייני עבודה, שעשה אותה כפנסיונר, בהתנדבות. התפילה, שבקושי נשמעה, והקדיש בארמית, הסתיימו, האוחזים האלונקה ניערו אותה בחוזקה, גופת אבי נשמטה אל הבור העמוק והתחיל הכיסוי. אני גם זוכרת שסושקה, חברו של אבי מימי הגימנסיה העברית בקישנייב, עיר המחוז, ניגש והניח אבן קטנה, ואיך חשתי שהמעשה הזה, שעד אז לא ידעתי שהוא מנהג שכיח, היה המעשה האנושי היחיד בכל הטקס, אם כי מאוחר יותר למדתי שהמנהג הזה השתרש בגולה כתוצאה מכך שהיו מקומות וזמנים שבהם ליהודים היה אסור להקים מצבה, ואבנים אלה שימשו לסימון קבר של יהודי.

ביום השנה הראשון עלינו לקבר, ומאז לא חזרתי. אמרתי לאמי שאבי נטוע בי, שהקבר שלו לא אומר לי דבר, שאין שום קשר בין אבי לקבר שלו, ואמי קיבלה את החלטתי ללא טרוניה.

במשך כל 14 השנים שחייתי בלוס-אנג'לס ידעתי בבירור שאני רוצה לחזור לחיות בישראל. ברצון הזה היה צורך אמיתי להתמודד בכתיבה עם חומרים טבעיים לי, היה הקשר שלי לתרבות ולחברה בארץ, געגועים למשפחה, בעיקר לאמי, לחברים, לשפה (בוא'נה ילד 'סתלק מכאן) וכדומה, אבל היתה בו גם כמיהה, הייתי אומרת כמעט קמאית, לאדמה, לאדמה ממש ולא רק למה שקשור אליה: הצמחים, הפרחים, העצים, האבנים, רמש השדה והציפורים (גם הן, שאם לא כן, איך נתקלתי בגופותיהם הזעירים מוטלים מרוסקים וחסרי אוויר על האדמה?) ששמותיהן המתיקו את לשוני כל ילדותי בטבעון, כמו שלילדיי מתקו אותיות האל"ף-בי"ת העבריות הראשונות שלהם.

אנדרו לא הבין את הקשר הזה: "יהודי לאדמה? אז מה עושים עם הפספורט שתמיד בהישג יד והמזוודה המוכנה ליד הדלת?", היה מתנגח בי, פניו מאירות, בסופן של השיחות ההן, ההבטחה שילך אחרי לארץ-ישראל ומיד חוזר אל הספר, אל האותיות שבלעדיהן לא היה יכול, שאיתן חצה כל גבול אפשרי, מצפצף על חוקי המשיכה, נוגע בשמים ובמה שאחריהם. אני יודעת, זה היה הסוד הגדול שלו.

משום שהוא היה אמריקאי ולא ידע עברית, גדל בבית לא ציוני ולא היה בעל מקצוע שבו היה יכול לעבוד בישראל, התקופה שבה התגבשה ההחלטה שלנו לשוב לחיות בישראל היתה הרבה יותר ממושכת ממה ששיערתי. רוב חיי שם התמודדתי עם המתח שבין הרצון לחזור ארצה לבין ההכרח להמשיך לחיות בלוס-אנג'לס. או כמו שאמר לי מטפל שמאן, שאליו הלכתי לברר את פשר נפילות האנרגיה שמהן סבלתי תקופות מסוימות: "לא פלא, הגוף שלך פה, אבל האנרגיה שלך בישראל".

היו ימים שבהם השלמתי עם העובדה שאולי אחיה בלוס-אנג'לס את רוב חיי, אבל בצורה מוזרה ביותר לא יכולתי להשלים עם המחשבה שאמות ואקבר שם. כאשר שיתפתי שני חברים ישראלים בתחושה המוזרה הזו, הם אמרו לי שהם חשים את אותו הדבר, ולא להם ולא לי היתה תשובה באשר למקור התחושה. למיותר לציין, שאינני מאמינה בחיים שלאחר המוות ושלא הם ולא אני מאמינים בתחיית המתים.

לפני שלוש שנים, לאחר מותו הפתאומי של אנדרו, התרסק הכול, התנפץ הכול לרסיסים, לבד מדבר אחד: הקשר לאדמה נחתם, והשמים שלו נפתחים בפני.

ברגע הראשון שהצלחתי לחשוב מחשבה בהירה, ידיעתי שני דברים: שאני חוזרת ארצה מהר ככל שיתאפשר לי (לקח לי שלושה חודשים), ושאנדרו ייקבר בישראל. בעוד אחי הבכור דאג להעברת הגופה, אחי השני, חבר קיבוץ, לקח על עצמו לסדר את כל הנוגע לקבורה בארץ וגם לנהל את הטקס בעצמו. ההלוויה התקיימה בקיבוץ עינת שליד ראש-העין. ליוו אותו בני המשפחה שלי וקבוצת חברים קרובים, שכולם הכירו אותו היטב. הבנים של אחיי נשאו את הארון. אנדרו, נכד לרב הרפורמי הראשון של בודפשט, בן לאם מהגרת ולאב פליט (על אביו אמר, בין היתר, שהוא היה "פקק על נהר ההיסטוריה"), אמריקאי דור ראשון שכלי-הרכב האהוב עליו היו אופנועים, ("אז אתה מרגיש את הלב שלך בגרון"), שנלחם בווייטנאם, אף על פי שכל אדם שנפגש עימו שיער שהוא אינטלקטואל יהודי מניו-יורק, נטמן בטקס חילוני באדמת ארץ-ישראל, ואני חשה שלא הייתי יכולה לעשות מעשה יותר נכון מזה.

בשנתיים הראשונות נסעתי לעתים תכופות לבית-העלמין של קיבוץ עינת (חבריו עזבו את קיבוץ גבעת-השלושה הסמוך בזמן הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנת 1953). נסעתי לא משום שהיה לי צורך להיזכר באנדרו והקבר "עשה לי את זה", לא כי רציתי לדבר איתו כשאני בקירבתו, אלא היה קיים בי הצורך להיות קרובה לאדמה. החזרה לישראל לא היתה יכולה להיות שלמה בלי החזרה לטבע ולתרבות ולשפה, והטבע והתרבות הארץ-ישראליים הם קודם-כול אדמה. עם קבורתו של אנדרו הקשר היה ליותר אינטימי, לטוטאלי. ואז נוצר הטקס: אני נוסעת אל הקיבוץ, יורדת במהירות מהכביש הראשי ומיד מאיטה ואז פותחת את החלון. מצד שמאל תחנת דלק, בורגר-ראנץ' ומפעלי הקיבוץ ברקע, מצד ימין עדיין שדה חרוש ופתוח. בנסיעה אטית במיוחד אני מגיעה אל שער הקיבוץ ואל הכיכר. כיכר קטנטנה שבמרכזה פסל יפה להפליא: שלושה גברים בבגדים חקלאיים הצועדים קדימה בעוז, שכם אל שכם, יד האחד על כתף רעהו, מחוברים, כאילו היו אדם אחד. אני משערת שהפסלת, בתיה לישנסקי, רצתה לומר, אולי, שהם הגשימו ביחד, ביום-יום וגם בדרכם האחרונה, רעיון שחשו בצדקתו, רעיון נשגב אשר דחק לשוליים את האגו של האחד, את "כמה טיפשי להיות בן-אדם", את העוגייה. אני מסתובבת סביב הפסל פעם, פעמיים, שלוש, מזכירה לעצמי את שקראתי בפעם הראשונה בבואי הנה על השלט לזכרם, משהו כמו: "לזכר השלושה אשר מסרו נפשם בעד כלל הפועלים ומתו בכלא בדמשק בשנת 1916", ואז ממשיכה על הכביש הצר שעוקף את הקיבוץ ואת בתיו הזעירים – חדרים-חדרים, כמו לפני חמישים שנה, בשולי הדרך עדיין אדמה ברה. אני פונה שמאלה, אל הכביש המוביל אל בית-העלמין, ברושים זקופים עומדים צפופים כחומה בצדדיו ושדה של חמניות, ראשיהן אל השמש. הכול שטוח, צנוע, שקט, מקיים בעקשנות פינה של חיים ישראליים, שבזיכרון הקולקטיבי של חלק מאיתנו אנחנו מזהים אותה עם הנוף של המהפכה הציונית שהפכה את הפירמידה, ציוותה על חזרה אל האדמה ואל עבודת כפיים. אני מחנה וחשה שהגעתי לבית (לא הרחק ממקום מגורינו בלוס-אנג'לס, בגבם של אולפני פארמונט, על שער בית-הקברות היהודי הישן של הוליווד, כתוב: בית-החיים).

הקבר של אנדרו עמד ללא מצבה זמן ממושך, כשבעה חודשים אחרי קבורתו עדיין לא היתה מצבה. לא היה לי קל עם זה, לא ידעתי להשיב לעצמי מה יותר ברוטלי, להניח מצבה על הקבר או להשאיר את הקבר חשוף. בכל מקום שנסעתי אליו תמיד מצאתי את עצמי מחפשת סלע בצדי הדרך, עד שיום אחד מצאתי והמצבה הוצבה, וילדיי, אריאל ואלמה ואני שתלנו עץ זית ליד הברוש.

באותה תקופה התחלתי לעבוד על תסריט תיעודי בשם "אהבה סוככת מעל", על השנה האחרונה בחייו של קפקא, שבה חי עם אהובתו דורה דיאמנט בברלין. התיאור של דרכו האחרונה ריתק אותי עד כדי כך, שבחלום שָׁבוּ והציפו אותי שני דימויים שמהדהדים בי עד היום. בבוקר כתבתי: "מציפים אותי שני דימויים שלא מרפים ממני: הקבר של אנדרו – אני על הברכיים, אני כפופה אל האדמה, מכונסת בעצמי, המצח מונח על הברכיים המקופלות. אני מרחיקה לצדדים את האדמה שמתחת לסלע, הסלע שהנחתי על הקבר, שהוא המצבה שעליה כתוב בעברית: אנדרו ריכטר, 1947–1998, ומלה באנגלית, flight. אני עובדת בשתי הידיים, חותרת, מרחיקה את האדמה הכבדה שמתחת לסלע. אני רוצה שהסלע לא יכביד, שלא ילחץ, אין פה היגיון, אני רוצה להפוך אותו לחסר משקל. אני חותרת והאדמה המוסטת לצדדים עדיין שם. אני מסלקת את האדמה הכבדה והיא שם, שם בכפות ידיי, שם בקבר, אני חותרת והאדמה שם, זו עבודה סיזיפית שאותה אני מקבלת על עצמי באהבה. אני חותרת, וחותרת, וחותרת, ובאותו זמן בתוך ערפל אפור-סגלגל סמיך וחד של סתיו אירופי קר, דורה עומדת זקופה, ברוש צעיר, סוככת בגופה הקטן מפני הגשם והרוח על קפקא המונח לפניה, בדרכו אל בית-החולים. אני רואה את האוטו, עם הגג הפתוח, שנשלח להעביר את קפקא הגוסס מהסניטוריום שבו שהה אל בית-החולים, הרחוק משם שישים קילומטר!!! חנוק משחפת הגרון, ימים שהוא לא אכל אוכל מוצק, משקלו 54 קילוגרם. את העיקר, את המשפט: 'להשמיד את כל אשר כתבתי', כבר דרש מדורה. הנסיעה דוממת ואינסופית, בחלל אינסופי, אין בו אדמה, אין בו חוקים לבד מחובה של אדם לאדם, אולי חובת האהבה".

כאשר סיפרתי זאת לידידתי קאטי דיאמנט, הביוגרפית של דורה דיאמנט, שהכרתי אותה לראשונה דרך אנדרו, היא כתבה לי שהתיאור של דורה סוככת בגופה על קפקא באוטו חסר הגג אחז גם אותה בחוזקה, ואין יום שהיא לא חושבת עליו.

אני יוצאת מהמכונית אל הקברים, העצים, השיחים, הפרחים, המצבות מסלעי ארץ-ישראל, אני מעשבת פה ושם, ואז מתיישבת להביט אל השמים, השמים שאנדרו נגע בהם, ואני חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות בהם. ואז אני ממהרת החוצה בחוסר סבלנות, חשה כאחת מקהל הצמים הממהרים הביתה מבית-הכנסת בסופו של יום-כיפור. מעולם לא הייתי בקהלם, אבל זה הדימוי היחיד שאני מזדהה עימו בשניות האלה. אפילו ליד הכיכר הקטנטנה אני לא מאיטה, אין צורך, אני יודעת בבירור ששם השער לתשובה על השאלה של אנדרו ושלי, מה ההבדל בין להיוולד במרכז אירופה ולמות במקום שאליו הגיע אביו בטעות ממקסיקו, "פקק על זרם ההיסטוריה", לבין הוריי שעלו ארצה מתוך אמונה במהפכה הציונית, ומה שבשמים ואחריהם. אני חותרת בלי פחד, רוצה לגעת, לדעת, להבין, וככל שאני חותרת אני חשה שאני הולכת ונקשרת לאדמה.