ארץ אחרת

"מדוע צריכה האנושות לנהל מלחמות תמיד?". חנה ארנדט שמה שאלה זו בפיו של בן-שיחה הגרמני במסתה "ביקור בגרמניה" (1950), ומשיבה עליה: "הגרמני הממוצע מחפש את הגורמים למלחמה האחרונה לא במעשי השלטון הנאצי, אלא באירועים שהביאו לגירושם של אדם וחוה מגן-העדן". הגרמנים, טוענת חנה ארנדט, מתייחסים למלחמה כאל אסון טבע או כאל תופעה שמקורה ברוע האנושי, ולא כאל אמצעי פוליטי שאפשר לשלול אותו מסיבות טובות; כך הופכים המלחמה והשלום לשאלות מטאפיזיות. מפגיני השלום בגרמניה פועלים מכוחם של רעיונות כל-כך מופשטים, שהם מוצאים את עצמם מפגינים כתף לצד כתף עם מפגינים אחרים, ש"שלילת המלחמה" עבורם אינה אלא כסות לסימפתיה שהם חשים למדינה המותקפת.

זמן קצר לאחר ההתקפות הראשונות של הצבא האמריקאי על מוצבים של הטאליבן באפגניסטן, כלומר, אחרי שאמריקה פתחה באופן רשמי במלחמה נגד הטרור, אפשר היה להבחין בגרמניה בתופעה מוכרת: בברלין התארגנה הפגנה נגד המלחמה. המפגינים צעדו דרך שער ברנדנבורג, עוטים כאפיות. ואולם כל המשתתפים, ללא יוצא מן הכלל, היו תומכיה של המפלגה הניאו-נאצית: המפלגה הנאציונל-דמוקרטית הגרמנית (NPD), שמנהיגהּ הורסט מאהלר – אשר היה בעבר חבר בקבוצת באדר-מיינהוף – נעשה בינתיים להוגה-הדעות המפורסם ביותר של הניאו-נאציונליזם בגרמניה. הניאו-נאצים הגרמנים הצהירו עוד לפני תנועות השלום, שהמלחמה נגד הטאליבן לא תפתור שום בעיה ורק תשרת את האימפריאליזם האמריקאי. בדבריהם הם הקדימו בעצם את מה שיטענו במהרה בהפגנותיהם קבוצות השמאל, פלגים של הירוקים ומפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (PDS).

העמדה האנטי-מלחמתית של הניאו-נאצים הגרמנים, כמו הסימפתיה שלהם למחבלים האיסלאמיים, ניזונות מן האמונה שיש להם אויב משותף. גרמניה והעולם הערבי חולקים אותו גורל, כך נרמז בעלון נגד מלחמה אפשרית בעיראק שהופץ לאחרונה בידי ארגון-מפתח של איגודי הסטודנטים הנאציים הקיצוניים (Freie Kameradschaften). בעלון זה נאמר שבסדר העולמי החדש, (כלומר האמריקאי), שמכונה גם Oneworld, לא יהיו עמים חופשיים ומשטרים עצמאיים: "הם רוצים שליטה טוטאלית בכל העולם! אנחנו הגרמנים היינו הקורבן הראשון של המגלומאניה האמריקאית, וזאת מפני שממשלת הרייך העזה ללכת בדרכה-שלה לעצמאות פוליטית וכלכלית. זאת גם הסיבה לכך שארצות-הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה והפציצה ערים גרמניות בלי שום התחשבות, כפי שהדבר נעשה היום בעיראק ובמקומות אחרים".

החוגים הניאו-נאציים בירכו בגלוי על אירועי ה-11 בספטמבר, כהתקפה על לב-לבה של המעצמה השנואה. כבר למחרת הכריז הורסט מאהלר: "התקפות האוויר על וושינגטון וניו-יורק מסמנות את סוף המאה האמריקאית, את סוף הקפיטליזם הגלובלי, וגם את סוף פולחן יהוה והממוניזם". לאחר ימים אחדים, ב-15 בספטמבר, נכתבו על הצריפים במחנה הריכוז דכאו סיסמאות כמו: "היהודי הוא הפרובוקטור", "אמריקה מסיתה למלחמת עולם שלישית".

מי שעוקב אחר החוגים הימניים הבחין בברית שנוצרה במשך השנים בין הניאו-נאצים, האיסלאמיסטים והבעת'יסתים; מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצא הברית הזאת בגרמניה התהדקה בצורה ניכרת מבחינה אידיאולוגית וארגונית. דבר קיומה של ברית זו הגיע לתשומת-הלב הציבורית רק בסוף אוקטובר 2002, כשארגון אסלאמי קיצוני, חיזבה אל-תחריר, שנוסד בירדן וקיומו נאסר שם, קיים אירוע נגד מלחמה בעיראק דווקא באוניברסיטה הטכנית של ברלין. באירוע הזה השתתפו, בין היתר, הורסט מאהלר וניאו-נאצים מוכרים אחרים. על האירוע, שמשתתפיו קראו לג'יהאד נגד אמריקה וישראל, נודע רק במקרה, אך מיד לאחר מכן גילו העיתונים בברלין שזו לא הפעם הראשונה שבאוניברסיטה הזאת מתארגנות התכנסויות כאלה. חיזבה אל-תחריר, ארגון חוקי בגרמניה, מציג את עצמו באתר האינטרנט שלו בזו הלשון: "חיזבה אל-תחריר היא מפלגה פוליטית, שהאידיאולוגיה שלה היא האיסלאם. היא שואפת לכינון-מחדש של הח'ליפות". ההצהרה הבאה מגלה את המכנה המשותף לאיסלאמיסטים ולניאו-נאצים: "היהודים הם עם של שקרנים, עם של בוגדים, עם שמפר הסכמים וחוזים. הם ממציאים שקרים ומעוותים משמעויות, פוגעים בזכויותיהם הצודקות של אחרים, הורגים נביאים ואנשים חפים מפשע, והם האויבים הגדולים ביותר של המאמינים". באתר הזה משבחים את הגי'האד ואת פיגועי ההתאבדות וכן את האמהות המעודדות את בניהן להיות שאהידים, "האמהות המשתחוות בתודה לפני אללה, כשהן מקבלות את בשורת המוות". המוסלמים נקראים "להשמיד את היצור היהודי המכוער ולהחיות את תהילת האיסלאם ואת ההיסטוריה של המנהיגים הגדולים".

בזכות האויב המשותף, הניאו-נאצים הגרמנים גילו כבר מזמן את קירבתם האידיאולוגית לאיסלאמיסטים. לדבריהם של אידיאולוגים ניאו-נאציים, האיסלאם נטל על עצמו לפי שעה את מאבק העמים נגד השליטה היודו-אמריקאית בעולם. השנאה הגזענית של הניאו-נאצים מופנית בעיקר נגד נסיון ההטמעה של המהגרים. ניסיון זה נתפש כחתירה תחת אושיות התרבות הגרמנית וכשליטה של תרבות זרה בגרמנים. בתוך אירופה גם האיסלאמיסטים נלחמים נגד האינטגרציה של המהגרים ומתעקשים על שמירת צביון תרבותי ייחודי משלהם (רעלות וכו'). צביון זה מבטיח את קיום הקשר למדינת המוצא, והנאצים מקדמים זאת בברכה. אידיאלים של שמירה על טוהר תרבותי ודתי, נכונות להקרבה עצמית עד כדי מארטיריות, דחייה של חירויות האזרח ושל מדינת החוק קוסמים אף הם לניאו-נאצים הגרמנים.

אחרי ה-11 בספטמבר מספר האירועים הפליליים על רקע גזעני ירד בצורה דרסטית (מאז איחוד גרמניה נרצחו בידי בריונים כמאתיים עובדים זרים ובני משפחותיהם), ומספר האירועים האנטישמיים עלה. לעתים קשה לדעת אם התוקפים הם ניאו-נאצים גרמנים או פונדמנטליסטים איסלאמיים. בין הקבוצות הללו יש הסכם לא-כתוב לא לתקוף זו את זו, כדי לאפשר את ניהולו של המאבק המשותף נגד השטן הקטן והשטן הגדול. גרמני שהתאסלם, אחמד הובר, היה אורח רצוי במפלגה הנאציונל-דמוקרטית הגרמנית עוד לפני אירועי ה-11 בספטמבר. הוא משמש כחוליה המקשרת בין הארגונים האיסלאמיים קיצוניים לבין הארגונים הרביזיוניסטיים למיניהם, ותומך בגלוי באל-קאעידה. בכתב-העת האוסטרי "פרופיל" סימן הובר את המטרה המשותפת לניאו-נאצים ולאיסלאמיסטים: "להעביר את שלטונם של היהודים מן העולם. מוחמד כבר ניבא, שבאחרית הימים יהרגו המוסלמים את היהודים".

גרמניה כמופת ללאומיות ערבית

דמות בולטת נוספת היא אבו-בכר ריגר. לא זו בלבד שיש לו קשרים עם מכחישי השואה; ריגר, אף הוא גרמני שהתאסלם, הוא חבר ההנהלה של מועצת האיסלאם בגרמניה. מועצת האיסלאם היא ארגון-גג הנשלט בידי הקהילה התורכית, הקהילה האיסלאמיסטית הגדולה ביותר בגרמניה, ובראש המועצה עומד מילי גרוס. הממשלה הגרמנית רואה במועצת האיסלאם פרטנר ב"דיאלוג עם האיסלאם". הארגונים של שני המתאסלמים האלה מקיימים קשר הדוק עם הניאו-נאצים הגרמנים. כך, כבר בסתיו 1997 קראו עסקנים נאציים בולטים בברלין לתמיכה בחמאס והסבירו בכתב-העת הימני הקיצוני "ברלין-בּרַנדֶנבּוּרגישֶׁה צַייטוּנג" את "הבסיס ההיסטורי המשותף לשיתוף הפעולה בין הנאצים לאיסלאמיסטים". הבסיס ההיסטורי הזה אכן קיים, אך עד כה לא טופח בשיתוף עם האיסלאמיסטים, אלא רק עם הפאן-ערביסטים.

תפקידה האומלל של גרמניה במזרח התיכון מאז נאום דמשק של הקיסר וילהלם השני (1898) משמש כבסיס למיתוס ההיסטורי, שקושר בין הניאו-נאצים לבין הקבוצות הפאן-ערביסטיות או האיסלאמיסטיות. האליטות הצבאיות בחוגים הערביים הלאומניים המוקדמים הסתמכו על מושג הלאום הגרמני. המושג הזה היה קרוב ללבם יותר מהרעיון הרפובליקני של מדינת לאום, ולא רק משום שחונכו בבתי-ספר פרוסיים לקצונה. הרעיון של אומה ערבית, שלמעשה אינה קיימת, התבסס, כמו אצל הגרמנים, על קהילה מטאפיזית של עם ותרבות ולא על גבולות ועל מוסדות מדיניים. משנות העשרים הרייך הגרמני שימש כמופת ללאומיות הערבית, משום שהצליח להיעשות שוב למעצמה לאחר המפלה במלחמת העולם הראשונה. כשלון הניסיון הגרמני לקולוניזציה של המזרח התיכון, והקירבה האידיאולוגית, גרמו לנטייה גרמנופילית בקרב הלאומנים הערבים. התנועה הלאומית הערבית נשבתה בקסמו של הנאציונל-סוציאליזם. למשיכה זו תרמו שלילת מדינת הלאום הבורגנית על-ידי הנאציונל-סוציאליזם והמושג ההיסטורי-מיסטי של עם, גם יחד.

האנטישמיות הגרמנית מצאה במזרח התיכון הערבי תנועות אנטי-קולוניאליות ואנטי-ציוניות, שהציר הגרמני בירושלים כתב עליהן ב-1937: "הם רואים את עצמם בחזית אחת עם הגרמנים במלחמה נגד היהודים". בלטו בכך בעיקר ארגונים פאן-ערביסטיים קיצוניים. בתמיכת הצירוּת הגרמנית התארגנה ב-1936 בעיראק תנועה פאשיסטית, שהגיעה לשלטון לאחר פוטש באפריל 1941 והצטרפה לגרמניה הנאצית ולבעלות-בריתה. כשכוחות קרקע בריטיים סיימו את הפרשה הזאת ביוני אותה שנה, עשו חברי ארגון הנוער פֻּתווה פרעות אנטישמיות בבגדאד (פרהוד). גם סמי אל-ג'ונדי, ממייסדי מפלגת הבעת' הסורית, ציין במבט לאחור: "היינו מוקסמים מהנאציזם… מי שחי בדמשק לא יכול היה שלא לראות את הקירבה של העם הערבי לנאציזם". הקירבה נותרה בעינה למרות העובדה, שעד 1941 הנאצים קידמו בברכה הגירה יהודית לפלשתינה, ואף עודדו אותה. מנהיגים ערבים רבים, ובראשם המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, קיימו יחסי ידידות עם גרמניה הנאצית וקיוו לברית גרמנית–פאן-ערבית. יחסו של היטלר לערבים היה אמביוולנטי. עוד בשנת 1939 הוא תיאר אותם כקופים, אך בצוואתו המפורסמת (1945) הצטער שלא העניק עצמאות למדינות ערב. הברית בין הנאצים הגרמנים לבין התנועות האיסלאמיות לא הסתיימה ב-1945. מדינות ערב העניקו מקלט לאין-ספור נאצים, כמו התועמלן הידוע לשמצה יוהנס פון-לירס. מדינות ערב וכמה ממדינות דרום אמריקה היו המקומות היחידים בעולם שבהם ניתן היה להביע יחס בחיוב לרייך השלישי בלא שום חשש. יחד עם שנאת היהודים הופיע בהן אנטי-אמריקניזם קיצוני, שהיה בשעתו נחלתם של נאצים גרמנים בחוגים המקורבים להיטלר.

הסולידריות עם הפלסטינים משכה לא רק נאצים, אלא גם שמאלנים גרמנים, ולעתים היה קשה להבחין בין אנטי-אימפריאליזם, אנטי-אמריקניזם ואנטישמיות. בשנות השישים הקים ניאו-נאצי צעיר בשם אודו אלברכט פלוגת סיוע לאש"ף. יש דיווחים שמאוחר יותר, בשנות השבעים, התאמנו תומכי ה- RAF(Rote Armee Fraktion הידועים גם כקבוצת באאדר-מיינהוף, תא הטרור הגרמני הידוע ביותר בשנות השבעים והשמונים) יחד עם חברי הארגון הניאו-נאציWehrsportgruppe Hoffmann, כהכנה למאבק המזוין, במחנות האימונים של אש"ף בלבנון. לאחר שהראשונים נמקו בבתי-סוהר מיוחדים, ויתרו הדורות הבאים של ה-RAF על רעיון המאבק לשחרור עולמי בערים הגדולות ובשוליים, ותחת הסיסמה האנטי-אימפריאליסטית אימצו את רעיון השחרור הלאומי של אש"ף, IRA האירית או ETA הבאסקית, שלבד מהרטוריקה המלחמתית, לא נשאר בו הרבה מן התפישה המקורית של מהפכה עולמית. הורסט מאהלר היה כבר אז פעיל ביותר, ורצה להקים "בריגדות בינלאומיות" נגד הציונות בירדן.

שעה שהניאו-נאצים התענגו על יחס הכבוד המתמשך שהיטלר זכה לו בעולם הערבי, נמשך השמאל לשפה הפסאודו-מהפכנית של אש"ף, שפנתה בעיקר נגד היהודים ונגד אמריקה, ושניהם החלו להיתפש גם כאויב העיקרי של השמאל הגרמני האנטי-אימפריאליסטי. שמאלנים גרמנים האשימו את ארצות-הברית ואת ישראל בשימוש בשיטות שאפיינו את הנאצים. כך, השמאלנים הגרמנים שמרדו בדור ההורים שלא התנגד לפאשיזם, מוצאים עצמם עתה נאבקים נגד אויבי הנאצים ונגד נרדפיהם.

מאז מתנהל השיח של התנועה האנטי-אימפריאליסטית והאנטי-מלחמתית בגרמניה ביחס לישראל ולאמריקה באותה שפה קיצונית. הם מדברים על איום השואה האטומית הנשקף מצד האמריקאים ועל מדיניות ההשמדה הישראלית ביחס לפלסטינים. את התפקיד של יורשי הנאצים הם מייעדים בעיקר לישראלים. ב"מכתב מעמאן" הידוע לשמצה כותב דיטר קונסלמן, אחד הנציגים המפורסמים של דור 68', שהיה חבר בקומונה-1 (נסיון מפורסם של שותפים לדעות פוליטיות מן השמאל לנהל חיים משותפים ואשרחלקם הצטרפו מאוחר יותר לקבוצות טרור): "אם למדנו להבין סוף-סוף את האידיאולוגיה הפאשיסטית של הציונות, לא נהסס להחליף את הפילושמיות התמימה שלנו בסולידריות חד-משמעית עם הפת"ח, שהתחיל את המאבק ברייך השלישי של המזרח התיכון".

תנועות שלום גרמנית-ערבית

בעוד השמאל האמין שהוא נמצא במלחמה נגד האימפריאליזם המבצע פשעים בממדים של פשעי הנאצים, הניאו-נאצים ידעו תמיד שבעולם הערבי יש קרקע פורייה לתעמולתם. שהרי גם בסעודיה וגם באיראן מדפיסים את ה"פרוטוקולים של זקני ציון" בבתי-הוצאה ממלכתיים, ו"מיין קאמפף" הוא ספר מבוקש בארצות אלה. הניאו-נאצי גרט הונזיק חיבר ב-1986 "קריאה לעולם הערבי", שבה הוא כותב: "יש להסיר את המסווה מעל לשקר התעמולתי הגדול ביותר בהיסטוריה, דהיינו, השמדת העם היהודי בתאי הגזים. לשתי אומות תהיה בכך חשיבות מכרעת: לעם הגרמני שיתנער מן העבדות, ולעם הערבי שיוכל לזעזע את מוקד הכוח של התוקפנות הישראלית, שמקורו בסימפתיה ובחמלה שרוחש העם האמריקאי המסונוור כלפי הציונים השולטים בו". לא ברור אם העולם הערבי נענה לקריאה זו; אבל יש הוכחות לתמיכה הכספית של קדאפי, למשל, בארגונים שונים בגרמניה כדוגמת 'שלום אלפיים'. את הארגון הזה ייסד בתחילת שנות התשעים חוקר השלום אלפרד מכטרסהיימר, לאומן גרמני שהתחיל את דרכו בתנועת הירוקים והיום הוא פאשיסט מוצהר. 'שלום אלפיים' שינה מאוחר יותר את שמו ל'תנועת שלום גרמנית-ערבית' שארגנה אירועים פרו-לוביים, היתה פעילה נגד החרם על עיראק ושימשה כלשכת קשר לתומכי מפלגת הבעת' בגרמניה.

מוזרמים גם כספים נוספים, ולא רק לקבוצות שוליים. לאחרונה נחשד איש המפלגה הליברלית מלמן בקבלת כספים ממדינות ערב לצורך פרסום כרוז אנטי-ישראלי בתעמולת בחירות. בפרשה הזאת באים לידי ביטוי הקשרים בין ה-RAF לפלסטינים. כפי שנכתב לאחרונה ב"דר שפיגל", "איש הקשר בין ערפאת ובין ה-RAF היה סטודנט פלסטיני, סעיד דודין, שהעריך עד מאוד את התגייסותו של עורך-הדין, איש השמאל דאז, הורסט מאהלר, לייצג את בני עמו ללא תשלום".

סדאם חוסיין, שהכריז על עצמו כיורשם של הפאשיסטים העיראקיים, נחשב בחוגי הימין לאליל, לפחות מאז מלחמת המפרץ. מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין ממשיכה מבחינה אידיאולוגית את הפאן-ערביזם. ב-1968, כשמפלגת הבעת' עלתה לשלטון, נערכו כמה משפטי ראווה נגד יהודים עיראקיים, שנשפטו כ"סוכנים ציונים" ונתלו בכיכר החירות במרכז בגדאד. מאז מכונות כל פעולות ההשמדה של השלטון, הן נגד כורדים וקומוניסטים והן נגד מתנגדים שיעים, "אמצעים נגד הציונות והאימפריאליזם האמריקאי". כבר ב-1991 רצה מיכאל קנן, מנהיג החוגים הניאו-נאציים, להקים בריגדות שיתמכו בעיראק במלחמתה נגד ארצות-הברית. מאז הנאצים מזדהים יותר ויותר בגלוי עם מדינת הבעת' העיראקית. הניאו-נאצים הגרמנים מוקסמים מהאנטישמיות של סדאם ומן הכלכלה המדינית שלו, שהם מכנים אותה "סוציאליזם ערבי". יתרה מזו, מלחמתו של סדאם נגד אוכלוסיית עמו, שהוא מנהל אותה כשליחות היסטורית (בשנות השמונים סדאם תקף בשיטתיות את כורדיסטאן העיראקית בגאז והביא למותם של מאות אלפי עיראקים, ובשנות התשעים הוא מחה כארבעת אלפים כפרים בדרום עיראק וגרם לחיסולם של כשלוש מאות בני אדם), מאחדת את כל המרכיבים של הנאציונל-סוציאליזם הגרמני והטרור האיסלאמיסטי.

פשעי אמריקה

אלפרד שפאר כותב בזכרונותיו: "היטלר תיאר לעצמו ולנו, כמו בשיכרון, איך נמחית העיר ניו-יורק בעשן ובאש". אם כן, נראה שנבואתו של היטלר התממשה ב-11 בספטמבר, ואנשים צהלו למראה הקטסטרופה הזאת לא רק ברמאללה, בבומביי ובבואנוס-איירס, אלא גם בחוגי הימין בגרמניה.

גם בחוגי השמאל התגובה הדומיננטית על אירועי ה-11 בספטמבר לא היתה זעזוע או פלצוּת. תנועות השלום, קומוניסטים 'אורתודוקסים' והשמאל החדש, ומתנגדי הגלובליזציה הדגישו באין-ספור מאמרים ונאומים, שמי שזורע רוח יקצור סופה. נראה שנוכח התוכנית להפלת סדאם חוסיין, האנטי-אימפריאליסטים מן השמאל ומן הימין, תנועות השלום והנאצים רוצים לחזור ולכרות ביניהם ברית, ושאיפתם לשלום פירושה בראש ובראשונה הגנה על שלטון הפושע העיראקי כנגד אמריקה השנואה. ארגונים אלה "יודעים" מראש, שאמריקה תשתמש בשיטות נאציות במלחמה הזאת. בכתב-העת של האינטלקטואלים השמאלנים "קונקרט" מתאר יורגן אלזסר כיצד בוש, כמוהו כהיטלר, מנסה להסיח את הדעת מבעיות הפנים על-ידי תמרונים במדינות-החוץ. הכותב מנבא "טבח" של מאות אלפי אנשים בעיראק. כבר באביב 2002 קראו ניאו-נאצים וקבוצות איסלאמיסטיות לערוך הפגנות נגד בוש בברלין. את האירועים ארגנה רשת מתנגדי הגלובליזציה Attac. הטון האנטי-אמריקאי המובהק של מתנגדי הגלובליזציה בקריאתם להפגנות שכנע את הניאו-נאצים עד כדי כך, שהם מצאו את עצמם צועדים מאחורי הסיסמה "לא ניתן דם תמורת נפט" (כלומר – לא נלחם את מלחמתה של ארצות הברית) ומזדהים עם הביקורת על "ההגמוניה של אמריקה בעולם".

הטענה לפיה אמריקה פועלת היום כמו הנאצים אז, אינה רק נחלת הימין בגרמניה. הסוציולוג ארנו קלנה, מתנגד מפורסם של התנועה הנאצית ודובר מפורסם של תנועות השלום, מנסה להוכיח בספרו "מסע צלב למען הציביליזציה", שאמריקה נזקקה לפיגועי ה-11 בספטמבר כדי להצדיק את שאיפותיה לשלוט בעולם כולו. הוא כותב: "התקשורת האמריקאית השפיעה בעבר על יפן ועל גרמניה כדי שיודו בפשעי המלחמה שלהן, יתנצלו וישלמו פיצויים. פוליטיקאים רבים, וכמוהם הציבור הרחב, אינם יכולים לתאר לעצמם שאמריקה עצמה ביצעה פשעים מטעם המדינה. הבעיות החברתיות שקשורות ללא הפרד לגלובליזציה אינן באות לכלל ביטוי בתקשורת האמריקאית. זו משתיקה את הפשעים שעשו האמריקאים או בעלי-בריתם". הקונצנזוס הגרמני החדש נראה כך: "פשעי מלחמה" – שישה מיליוני יהודים שנרצחו, עשרים מיליון אזרחים סובייטיים הרוגים, מיליוני אנשים שהוחזקו במחנות, יבשת שלמה באפר, מכאן; ו"פשעי מדינה" – בעיות חברתיות וגלובליזציה, מכאן; אלה שקולים כנגד אלה.

בהפגנות תמצאו את כולם: את תנועות השלום, את הקומוניסטים למיניהם, את מתנגדי הגלובליזציה, ולצדם את החמאס, את החיזבאללה, את אוהדי מפלגת הבעת' ואת הנאצים. על-פי רוב קשה להבדיל בין הסיסמאות, אך מי שמפגין לצד איסלאמיסטים קיצוניים ופאשיסטים אין לו מן הסתם עניין בשלום. התמונות מן ההפגנות בברלין ובהמבורג מוציאות שם רע לפציפיזם. זה לא היה כל-כך נורא, אלמלא המאה העשרים הוציאה לו שם רע זה מכבר.

תגובות הגרמנים על המשבר הזה מרמזות על דברים גרועים יותר. בהפגנה בברלין ב-13 באפריל 2002 השתתפו 13 אלף איש, ובהפגנה ב-26 באוקטובר האחרון, 8,000 איש. אלו הם מספרים גדולים, יחסית לסדרי הגודל של ההפגנות בגרמניה, מה גם שהאווירה הציבורית במדינה תומכת במפגינים וביעדיהם. פרופ' אולריך גוטשטיין, נשיא הכבוד הגרמני של הארגון הבינלאומי 'רופאים נגד מוות אטומי' (IPPNW) ואחד החברים הבולטים בתנועת השלום הגרמנית ישב על הבמה ליד השגריר העיראקי בלונדון.

לפי סקר שנערך לאחרונה, 70 אחוז מן האוכלוסייה תומכים במדיניות החוץ של שרדר; עם זאת, רק 17 אחוז מן הנשאלים מאמינים ששרדר מסוגל להתמודד עם בעיות הפנים של גרמניה. ניתן להסיק מכך, שהפופולריות של שרדר נשענת בעיקר על המגמות האנטי-אמריקאיות במדיניותו.

הרוב המוחלט של המוסלמים בגרמניה, אף שאינם תומכים בעמדה האיסלאמיסטית, גם אינם מתייצבים חד-משמעית כנגד הפונדמנטליזם. שלא כמו בארצות-הברית, בקרב המוסלמים בגרמניה כמעט אין ארגונים חילוניים, שמאליים או אחרים; בגרמניה אין אף מנהיג מוסלמי בשיעור קומתו של המופתי ממארסיי, שלאחר הצתות בבתי-הכנסת בצרפת קרא לערוך הפגנה משותפת למוסלמים וליהודים כנגד האנטישמיות הגואה, ואף ארגן הפגנה כזאת.

קל להדחיק את הבעיה באמירה, שמדובר רק בקולות מן השוליים. ואולם, ההשפעה שלהם גוברת והרושם שנוצר הוא שהקולות האלה אומרים למעשה את מה שהרוב הדומם שותק.

תומאס פון-דר-אוסטן-זאכן ותומאס אובר הם עיתונאים עצמאיים ופעילים בארגון גרמני בשם "ואדי" העוסק בסיוע לפליטים ותומך בפרויקטים הומניטריים במזרח התיכון.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר13 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן