ארץ אחרת

אשרף פואח'רי, מתוך הסדרה "made in palestine",

2001

הסדרתה של שאלת הקרקעות היא תנאי הכרחי ואבן-יסוד בנרמול הקשר בין האוכלוסייה הערבית לבין מוסדות המדינה. העיסקה הענקית הנרקמת בסתר בין המגזר החקלאי לבין המוסדות הלאומיים, שתביא להפרטתן של רוב עתודות הקרקע במדינה, רק מגבירה את הצורך המיידי בהעלאת העניין לסדר-היום הציבורי.

המדינה נדרשת להשיב את הבעלות על אדמות המדינה שבתחומי היישובים הערביים לאוכלוסייתם, דרך הרשויות המקומיות. היקפן של אדמות אלה נאמד ב-20% עד 30% משטחן של אדמות היישובים ומגיע לכ-180 אלף דונמים, שהם כאין וכאפס לעומת מיליוני הדונמים שבמרכז המשא-ומתן המתנהל בין המדינה לחקלאים. לצורך השוואה בלבד: אוכלוסיית היישובים הערביים מגיעה לכ-15% מכלל האוכלוסייה במדינה, לעומת אוכלוסיית היישובים החקלאיים היהודיים, הנאמדת ב-8%. אדמות המדינה שבתחומי היישובים הערביים שימשו את כלל אוכלוסייתם, במעין חזקה משותפת, למרעה ולצורכי מחיה מגוונים לפני קום המדינה ואחר-כך. בפועל, זיקתה של האוכלוסייה לאדמות האלה לא פסקה לאורך הדורות. כמה מדיניות מערביות, כגון אוסטרליה וקנדה, הכירו עקרונית בתקפוּת הזיקה ההיסטוריות של הילידים לאדמותיהם ובזכויותיהם האזרחיות, לרבות זכויות השימוש ב"אדמות הכתר"; במושגים שלנו, אדמות המדינה. ביישובים הערביים קיים מחסור משווע באדמות שייועדו לבנייה לצורכי ציבור ולמגורים, ובשטחים פתוחים, שאפשר לספק ממאגר זה של קרקעות. חלק מהאדמות יכולות לשמש פיצוי על האדמות שהפקיעה המדינה מבעליהן הערבים.

מקצת האדמות שהפקיעה המדינה לצרכים ציבוריים "דחופים" לא שימשו לצרכים שלמענם הופקעו, וחלקן עדיין לא נוצלו. אין כל היגיון בהמשך החזקתן ברשות המדינה ובסירוב להחזירן לבעליהן.

הרקע לבג"ץ קציר

זאת ועוד, מאז קום המדינה לא הוקמו יישובים ערביים חדשים, וכתוצאה מכך תפחו היישובים הקיימים ללא תכנון, בגבולותיהם המקוריים המצומצמים. כיום ברוב היישובים הערביים הצפיפות היא גבוהה והתשתיות העירוניות רעועות.

תחושת המצור של תושבי היישובים הצפופים, אשר מחמירה מכוח העובדה שהיישובים היהודיים האיכותיים סגורים בפניהם, היא הרקע לבג"ץ קציר. נראה שיידרשו עוד כמה החלטות בג"ץ תקיפות כדי לאכוף את בג"ץ קציר – שפסק כי ערבי יכול לרכוש בית על אדמה השייכת למדינה או להסתדרות הציונית – הלכה למעשה. מתברר שמדיניות האפליה נגד האוכלוסייה הערבית בתחום הקרקעות כה משורשת וממוסדת, עד כי אפילו אימת הבג"ץ – שפסק-הדין שלו מצטייר כמעין המלצה ערטילאית שאינה מחייבת את השלטונות, או כמס-שפתיים נוכח התגברות ההכרה בערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח – אינה מצליחה לשנותה.

נוכח הזדעקות המימסד והמוסדות הלאומיים נגד בג"ץ קציר ונוכח חוסר העניין של האזרחים הערבים במעבר המוני למגורים ביישובים קהילתיים יהודיים, מוצע לאמץ הסדר פשוט: להתעלם מהיישום בפועל של ההחלטה ובתמורה ליזום את הקמתם של יישובים ערביים חדשים, לרבות הכרה ביישובים ובריכוזים לא-מוכרים בנגב ובגליל. מספר היישובים שיוקמו צריך להיות די בו כדי לספק פתרון למצוקת הדיור ביישובים הערביים, ולתת מענה לרצונה של האוכלוסייה הערבית לשפר את איכות חייה. כמו כן, מוצע בזאת להרחיב את תחומי היישובים הקיימים ולספק להם היצע של אדמות.

בד בבד עם זאת יש ליזום את בנייתם-מחדש של היישובים הערביים שפונו ונהרסו במלחמת 48' ובעקבותיה, ולהשיב אליהם את תושביהם, הפליטים הפנימיים. מבחן היישום יהיה פרגמטי. אם יישוב מגוריה של אוכלוסיית העקורים שמקורה ביישוב אחר, אשר חיה במדינה ומעוניינת לחזור לחיות בכפר המוצא, עובר את סף כושר הקיום, יוחלט על בנייתו-מחדש של יישוב המוצא. יש מקרים שבהם ניתן לתכנן את היישוב החדש כשכונה או כהרחבה של יישוב קיים. לדוגמה, רוב אוכלוסיית הכפר סַפּוּרִיה (ציפורי) גרה בתנאי מחיה קשים בשכונת ספאפרה בנצרת, מרחק מאות מטרים בלבד מאדמות הכפר המקורי. אין ספק שהמעבר של אלפים מתושבי נצרת למגורים בכפר החדש-ישן ספוריה יפתור את בעיית הדיור של התושבים שיעברו ויקל על מצוקת הדיור בנצרת.

אורח-חיים ייחודי

אף עניין אדמותיה של האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב הוא טעון מאוד, ונמצא זה כמה שנים על סף פיצוץ. מדובר ביותר מ-750 אלף דונמים של קרקע שהמדינה טוענת לבעלותה עליהם, אף על פי שהאוכלוסייה הבדואית חיה על אדמות אלה זה דורות ומקיימת שם אורח-חיים ייחודי לה. יותר מ-70 אלף אזרחים חיים ביותר מחמישים יישובים לא-מוכרים, הפזורים ברחבי שטח זה. המדינה מתכחשת לחלוטין לזכויות הבדואים ופועלת בדרכים כוחניות לפינויָם מאדמתם, כדי להשתלט עליה. ההתכחשות הרשמית לקיומם של היישובים, מניעת תשתיות ושירותים בסיסיים וחיוניים מהאוכלוסייה, הריסת בתים, ריסוס מטעים ברעלים ורדיפה מתמשכת בשיטות צבאיות מצדן של זרועות השלטון הם רק חלק מהשיטות שנוקט המימסד במטרה לגרש את האוכלוסייה מאדמתה. אי-אפשר שלא להשתומם נוכח המוסר הכפול שמגלים השלטונות: מצד אחד, ממשיכים לדבר, ואפילו בהדגשה יתרה, על הצורך בהפרחת השממה בנגב ופיתוחו, ומצד שני, רודפים את האוכלוסייה הבדואית כדי לגרש אותה מהאזור. עמדות אלו מסגירות את כוונת השלטונות ומעלות חשד, שמא פיתוחו של הנגב מתבטא בדחיקת רגלי הבדואים ממנו ובהבאתה של אוכלוסייה יהודית במקומם. פעולות ההתיישבות היהודית באזור ומדיניות הקצאתן של קרקעות המדינה למתיישבים יהודים בודדים, בחוות שכל אחת מהן חולשת על אלפי דונמים, מספקות עדות ניצחת למגמה זו.

למותר לציין, שתגובת האוכלוסייה הבדואית על פעולותיהם של השלטונות נגדה עד היום, והנכונות המתגבשת בקרבה להתנגד באופן מאסיבי לנסיונות לגרש אותה מאדמותיה, מעידות על מה שעלול להתפתח בעתיד. המדינה חייבת להידבר עם נציגות האוכלוסייה הבדואית ועם נציגי היישובים הלא-מוכרים, במגמה להגיע לפתרון של הבעיה באופן שיבטיח את זכויות האוכלוסייה ויכבד את הייחודיות התרבותית-חברתית שלה.

בעיה שכיחה אחרת כמעט בכל היישובים הערביים, מוכרים ולא-מוכרים כאחד, היא עניין הבנייה הלא-מוסדרת או הלא-מוכרת, או בלשון השלטונות, "בלתי חוקית". מדובר בבתי מגורים שברוב המקרים האזרחים הערבים בנו אותם על אדמתם, ולא על הקרקע של המדינה – בניגוד לרושם המוטעה שמנסים ליצור השלטונות – מחוץ לגבולות הפיתוח שאישרו רשויות התכנון והבנייה, בלי לקבל היתרים כחוק. זרועות האכיפה של הרשויות מכבידות את ידן בטיפול בתופעה ביישובים הערביים. בה-בעת, השלטונות מחפשים כל דרך אפשרית לתת לגיטימציה לבנייה הלא-מוסדרת בערים וביישובים הכפריים היהודיים, שבהם התופעה לא פחות שכיחה. זוהי דוגמה נוספת למוסר הכפול שבו מטפלים השלטונות בבעיות מאותו סוג בשני המגזרים, היהודי והערבי. כמעט לא עובר חודש בלי שנתבשר על הריסה של בית ערבי נוסף באחד היישובים.

תגובתה של האוכלוסייה הערבית על הטיפול המפלה של השלטונות בבנייה הלא-מוסדרת ביישובים הערביים הולכת ומחמירה. ככלות הכול, מדובר בתופעה שהיא תולדה של מדיניות האפליה התכנונית המתמשכת נגד היישובים הערביים מצד רשויות התכנון והבנייה. השלטונות, בשיתוף הרשויות המקומיות הערביות, חייבים לספק לאוכלוסייה עתודות קרקע לבנייה, כדי שברירת-המחדל של האזרח הערבי, בבואו לבנות לעצמו קורת-גג, לא תישאר לבנות בלא היתר.