ארץ אחרת

כבר שנים נאבק השמאל בישראל על קידום סדר-יומו הפוליטי: סיום הכיבוש, שתי מדינות לשני עמים, פינוי ההתנחלויות, וגם, לדעת חלקנו, ירושלים כבירתן המשותפת של ישראל ושל מדינת פלסטין העתידית.

כעת מראים סקרי דעת הקהל כי מרבית הישראלים כבר תומכים ברוב העמדות האלה, וכי מיעוט גדל והולך מאמץ גם את הרעיון שירושלים תהיה בירתן של שתי המדינות. אם כך, מדוע נדמה שאיבדנו את אהדתם של הישראלים שמיתנו את עמדותיהם? מדוע אנו עדיין מרגישים חסרי-ישע כשאנו מנסים להעמיק ולהרחיב את התקבלותה של השקפתנו?

קבוצה שעַמהּ שלה אינו מעניין אותה מספיק, אין לה זכות או יכולת להשפיע על הפוליטיקה שלו. ההתנתקות מן העַם מערערת את אמינותנו וחושפת היעדר יושרה. היא מציבה סימן שאלה גדול של גזענות מעל פועֳלנו, כאזרחים המוכנים לסכן את עצמם למען מטרות פלסטיניות, אך לא למען עניי עירנו שלנו

רצוני להבהיר תחילה שאינני טוענת כי מדיניות הממשלה הנוכחית משקפת את סדר-היום הפוליטי שלנו. אין זה כך. הממשלה הנוכחית מתכוונת להתנתק מרצועת עזה כדי לחזק את האחיזה הישראלית ברוב שטחי הגדה המערבית. אך לא כך רואה זאת דעת הקהל. למעשה, הציבור סבור, ומקווה, שבסופו של דבר יצא ראש הממשלה שרון לא רק מעזה, אלא גם מרוב הגדה המערבית, במסגרת הסכם שלום כולל. רוב הישראלים הגיעו סוף-סוף למסקנה שהכיבוש אינו יכול להימשך, ושפתרון של שתי מדינות הוא הפתרון המועדף – ויפה שעה אחת קודם. הציבור גם מאמין ששרון הולך, איכשהו, בכיוון הזה.

תפקידו של השמאל הפוליטי בקידום השינוי המהותי הזה הוא נושא לדיון אחר. כאן הייתי רוצה לשאול רק מדוע – לנוכח אימוצן של עמדות הליבה של השמאל הפוליטי בקרב חלקים נרחבים בחברה הישראלית – אנו מרגישים שנואים כל כך, שולִיִים כל כך, חסרי-אונים כל כך בכל הנוגע לקידום שינויים נוספים? למה איש לא מקשיב לנו?

תיאור עדין

נדמה לי שאפשר להתחיל מהאופן שבו נתפשים אנשי השמאל בעיני שאר הישראלים: הם נתפשים כזרים, מנודים אפילו, ישראלים שהאינטרסים של פלסטין, ולא של ישראל, הם שעומדים בראש מעייניהם. נדמה לי שהדברים והמעשים שלנו עצמנו אחראים לחלק מהמיאוס הזה.

במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" (17 במאי 2005), מאשימה לילי גלילי את השמאל בכך ש"ויתר… על 'אהבת הארץ' תמורת 'דמוקרטיה', כאילו יש סתירה בין השתיים". זהו תיאור עדין של ְמה שקרה לשמאל. כפי שאני רואה זאת, השמאל לא רק ויתר על אהבת הארץ, אלא התנתק לחלוטין מישראל. יש שעוזבים את הארץ בגופם, ויש שעוזבים אותה ברוחם בלבד.

התנכרותו הרגשית של השמאל מתבטאת בכמה דרכים. ראשית, ישנו אותו מיאון לשמוח בדברים הטובים שישראל מעורבת בהם – הושטת היד הנדיבה לקורבנות הצונאמי, הזכייה בפרס נובל לכימיה או באליפות אירופה בכדורסל, ואירוח תחרות הפסנתר היוקרתית ע"ש רובינשטיין. אנחנו בזים למוזיקה הישראלית, למנגל ולחגים, אשר רבים רואים בהם חלק מהותי מחוויית הישראליוּת. "גנבו לנו את המדינה", אומרים בשמאל – הכרזת ניכור שצבועה בגוונים של גזענות עדתית.

גם הישגיה הגדולים של ישראל מותירים את השמאל אדיש: מערכת בריאות נגישה לרוב האזרחים (חרף כל ליקוייה); אוניברסיטאות מצוינות (חרף כל הבעיות); שימוש רחב-היקף באנרגיה סולרית; תרומה לספרות העולמית, לפילוסופיה ולמדע; תחייתה של העברית כשפה מודרנית; והעובדה שישראל סיפקה ליהודים את המפלט היחיד אחרי השואה. מובן שבכל אלה אפשר למצוא גם את המגרעות ובכל זאת יש כאן מקום לתחושת שמחה וגאווה בקולקטיב. במקום זאת אנו מוצאים רק סלידה ממנו.

לבל תטעו, אדגיש שאינני מנסה לעודד אימוץ של הסמלים והמיתוסים הלאומניים-המיליטריסטיים המחליאים של המדינה, הממחישים כיצד התחלפה תקוותה של ישראל להיות לאתונה, במציאות ההוויה הספרטנית. יש לישראל לא מעט פנים מכוערים, אבל יש בה גם היבטים שאמורים לעורר גאווה וסיפוק – ולאלה השמאל מפנה את גבו בשאט-נפש מופגן.

ניתוק מגע

השמאל הפוליטי, חוץ מכמה חריגים ראויים לציון, אינו מתמודד עם בעיות החורגות מעבר לכיבוש הישראלי בשטחים – בעיות שמעסיקות ומטרידות את שאר החברה הישראלית: הפחד מפני פיגועי ההתאבדות, קשיי הפרנסה, ריבוי התקיפות נגד נשים, התמוטטותה של מערכת החינוך הציבורית. השמאל שמְגנה את הכיבוש אינו מגיב באותו זעם על המדיניות הכלכלית של ישראל, על האפליה נגד מגזרים שונים בתוכה, על דחייתה של מדיניות סביבתית תקיפה, על נִטרולם של זרמים לא-אורתודוקסיים ביהדות, ואפילו על פיתוחו המביש של נשק גרעיני, ביולוגי וכימי. לשמאל הישראלי המתנגד לכיבוש יש זעם שדי בו רק להוקיע את דיכויים של 4 מיליון פלסטינים, אך לא להתנגד לדיכוי העניים ומשוללי הזכויות בחברה הישראלית עצמה.

אנחנו בזים למוזיקה הישראלית, למנגל ולחגים, אשר רבים רואים בהם חלק מהותי מחוויית הישראליוּת. "גנבו לנו את המדינה", אומרים בשמאל – הכרזת ניכור שצבועה בגוונים של גזענות עדתית

ומכיוון שהשמאל המתנגד לכיבוש התנתק הן משמחותיה של ישראל והן מבעיותיה, מכיוון שהוא מקל ראש בסוגיות אחרות שמעסיקות מאוד את הישראלים, אין פלא שאנחנו נתפשים כמי שדואגים יותר לפלסטינים. אנחנו זרים מכיוון שדחקנו את עצמנו לשוליים.

נדמה שרבים בשמאל הפוליטי אינם חשים עוד שייכות, גאווה, הזדהות או אפילו אכפתיות סתם – וזו הנקודה שבה אנחנו מנתקים מגע משאר המדינה.

אין מדובר פה בציונות מול אנטי/פוסט/אי-ציונות. אפשר להחזיק במגוון עמדות לא-ציוניות ובכל זאת להתמודד עם סוגיות בוערות אחרות – מדיניות כלכלית שמפטמת את העשירים על חשבון העניים, השחיתות הגוברת בקרב מנהיגינו הפוליטיים, או הרגל הגסה שבה רומסים כאן סוגיות סביבתיות, ואלה רק דוגמאות מעטות. אבל נראה שסולידריות חברתית פשוט לא מצאה את מקומה בסדר-יומם של מי שהתמסרו לסיום הכיבוש.

אלא שכדי להשפיע על החברה הישראלית, עלינו לזכות באמונם של מי שאנו פונים אליהם, ולשם כך עלינו לדאוג באמת לרווחתם.

הטענה שאני מעלה כאן אינה טקטית. אינני אומרת, "אם אתם רוצים שהלא-משוכנעים יקשיבו לכם, כדאי שתתייחסו – למראית עין – גם לבעיות שלהם". לא. טענתי היאשקבוצה שעַמהּ שלה אינו מעניין אותה מספיק, אין לה הזכות או היכולת להשפיע על הפוליטיקה שלו. ההתנתקות מן העַם מערערת את אמינותנו וחושפת היעדר יושרה. היא מציבה סימן שאלה גדול של גזענות מעל פועֳלנו, כאזרחים המוכנים לסכן את עצמם למען מטרות פלסטיניות, אך לא למען עניי עירנו שלנו.

פלא שרוב הישראלים אינם בוטחים בנו?

את הדברים הללו אני אומרת לא כמי שהעמדה הזאת זרה לה, אלא כמי שאשמה בה בעצמה. ואני חושבת שהגיע הזמן לחשוב על כך.

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן