ארץ אחרת

וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה: הרי הוא אומר "אנשים חכמים ונבונים" (דברים א, יג), הרי בעלי חוכמה אמור. "וידועים לשבטיכם" (שם), אלו שרוח הבריות נוחה מהם; ובמה יהיו אהובים לבריות, בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ומשאן ודיבורן בנחת עם הבריות. […]

(הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ב' הלכות ז', ט')

הרב יונה יחיאל מצגר (55) נולד בחיפה ולמד בישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" בקריית שמואל. לאחר מכן למד במשך 11 שנה בישיבת ההסדר "כרם ביבנה", שם סיים את לימודי הרבנות והחל בלימודי דיינות. חשוב לציין שהוא לא סיים את לימודי הדיינות – דבר שהיה תנאי על מנת להיות רב ראשי.

הוא שירת בצה"ל כשריונר. הוא לחם במלחמת יום הכיפורים במסגרת חטיבה 7 ולאחר מכן עבר הסבה לרבנות הצבאית. בתום שירותו הצבאי פנה הרב מצגר לקריירה רבנית, כיהן כרב בית הכנסת "תפארת צבי" בתל אביב ונחשב לרבה של צפון העיר. מראשית דרכו לא נחשב הרב מצגר לעילוי תורני או הלכתי, וגם לא התיימר להיות כזה; בתחום התורני הוא התמקד בליקוט הלכתי ובמתן תשובות שהתקבלו על ידי רבנים אחרים, אבל בעיקר הוא התמקד ביצירת קשרים טובים ומועילים.

בימיו בתל אביב עשוהו חביבותו ופתיחותו היחסית לרב אהוד ומבוקש. הוא השיא זוגות ידועים רבים, ובהם אנשי ממון כמו שרי אריסון ועופר גלזר. בחלוף הזמן גבר הביקוש, והרב מצגר החל לערוך יותר מחופה אחת בערב. לעתים – והדבר תועד בצילום שפורסם ב"ידיעות אחרונות" – הגיע מצגר לחתונה רכוב על אופנוע סוזוקי, כדי שיוכל להגיע במהירות לחופה הבאה ולזו שאחריה, והיו ערבים שבהם ערך אף חמש חופות. במסגרת תחקיר שפורסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" התקשר חתן פוטנציאלי בדצמבר 1997 לרב מצגר, ושאל כמה יעלה לו להתחתן אצלו. הרב מצגר השיב לו כי "עכשיו זה חודש כסלו, וכסלו זה כיס ולב, ולא לכל אחד יש את הכיס. מה שאנשים נותנים זה בין שבע מאות לאלף דולר".

בשנת 1990, בטרם היוודע הדברים, הוסמך הרב מצגר בכשירות לרב עיר על-ידי מועצת הרבנות הראשית, בראשה עמדו אז הרב הראשון לציון מרדכי אליהו, והרב הראשי אברהם שפירא. בסוף 1995 הוא הוזמן להתייצב לפני ועדת בחינות לרבני עיר, כדי לבחון מחדש את ידיעותיו בהלכה ולחדש את תעודת הכושר שלו. הוא עמד בבחינות, אבל מועצת הרבנות הראשית, בהמלצת הרבנים הראשיים הראשון לציון אליהו בקשי דורון והרב ישראל מאיר לאו, החליטה ליצור הבחנה חדשה בין כשירות לכהן כרב "עיר גדולה" לבין כשירות לכהן כרב "עיר סתם" (שאינה עיר גדולה), הבחנה שאין לה זכר בחוק מועצת הרבנות הראשית. הבחנה זו נועדה, ככל הנראה, למנוע את התמודדותו של הרב מצגר על התפקיד של רב העיר תל-אביב יפו, בשל הידיעות שהחלו להסתנן על התנהגותו. המועצה צמצמה את כשירותו של הרב מצגר לרב "עיר סתם", והרב מצגר נאלץ לפתוח במאבק ממושך למען קבלת כשירות כ"רב עיר". בין היתר הוא הגיש תלונה למבקרת המדינה, מרים בן-פורת, שבחוות דעתה מה-10 באפריל 1997 קבעה כי להגבלת הכושר של הרב מצגר אין תוקף, ולפיכך "על מועצת הרבנות הראשית לבטל את הפסקה האמורה בתעודת הכשירות".

בסופו של דבר חתמו הרבנים הראשיים לאו ובקשי דורון על תעודת כשירות לרב מצגר לכהן כרב עיר "לאחר שמועצת הרבנות הראשית מצאה כי אורח חייו ואופיו הולמים לדעתה מעמדו של רב בישראל". ואולם בהמשך שבו הרבנים הראשיים והבהירו כי כוונתם לעיר סתם בלבד: "המועצה חוזרת ומאשרת כי היא סבורה שיש להבחין בין כושר לרב עיר סתם לבין כושר לרב עיר כמו ירושלים, תל-אביב חיפה ובאר-שבע… מכאן, בכל מקרה בו מחליטה המועצה ליתן תעודת כושר לרב עיר מבלי שתקבע בהחלטה במפורש כי התעודה הנה ראויה גם לעיר גדולה, כוונת המועצה כי נושא התעודה יוכל להגיש מועמדותו רק על עיר שאינה גדולה… ברור לכן, שאם יבקש אותו רב להגיש מועמדות לעיר גדולה – כאמור – אין זה על דעת מועצת הרבנות הראשית". הניסוח המסורבל מעיד על ניסיונה של הרבנות הראשית לציית למבקרת המדינה מחד גיסא, אך למנוע מהרב מצגר את ההתמודדות מאידך גיסא. התנהלות מועצת הרבנות הראשית באותה עת מעלה סימני שאלה באשר לאופן קבלת ההחלטות, שדומה כי נבעו מהסתייגות של הרבנים הראשיים דאז מהרב מצגר – הסתייגות שבסופו של דבר קיבלה משנה תוקף, אך לכתחילה לא היתה מנומקת דיה ונעשתה בדרך-לא-דרך.

כך או כך, אחרי מספר בג"צים בעניין, ותוך מאבק חריף בין בית הדין, שביקש לפסול את מצגר, לבין בית המשפט העליון, שהגן על זכותו להתמודד על תפקיד רב העיר תל-אביב בהיעדר נימוקים טובים למניעת הדבר, הציג הרב מצגר את מועמדותו לרב העיר תל-אביב בבחירות שנועדו להתקיים בתחילת ספטמבר 1998. במקביל, במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר הוגשו נגד הרב מצגר שתי תלונות. האחת הוגשה לחבר הכנסת חנן פורת, ובה טענה תושבת תל-אביב כי הרב מצגר ערך יותר מחופה אחת בערב אחד, וכי גבה כסף תמורת החופות והשתמש בשפה שאינה הולמת רב. התלונה השנייה הוגשה על-ידי אהרון ליפנר, נהגו של הרב מצגר, ובה טען ליפנר כי הרב מצגר חתם עשרות פעמים את שמו על כתובות במקומו והוסיף בתצהירו כי "בממוצע ביום היינו עורכים בין שתיים לארבע חופות. לעתים אף הגענו לשמונה חופות… הרב מצגר עמד על תשלום אשר לא יפחת מ-500 דולר לכל חופה, ולעתים אף הגיעו הדברים לכלל אלימות מילולית ופיזית. הרב היה נוהג 'לברך' את סרבני התשלום באי הצלחת הנישואים".

בעקבות התלונות האלה, ותלונות נוספות שהגיעו בעקבותיהן, הקימה מועצת הרבנות הראשית ועדת שימוע שבה השתתפו הראשון לציון הרב בקשי דורון, הרב שלמה עמאר והרב רלב"ג, שהיה ראש המועצה הדתית בירושלים. הרב מצגר בא לשימוע בלוויית עו"ד דוד ליבאי. פרוטוקול הישיבה מלמד על ניסיונותיו של הרב מצגר לחמוק ממתן תשובות. כך למשל שואל הראשון לציון: "אתם עורכים גם שלוש חופות בערב?" והרב מצגר משיב: "למה זה קשור?" בהמשך שואל הראשון לציון: "השאלה אם מצגר חתם על כתובה שלא לו", ועו"ד ליבאי מורה למצגר "לא לענות על השאלה". בעקבות השימוע היה הראשון לציון נחוש בדעתו למנוע מהרב מצגר את תפקיד רב העיר תל-אביב. בחודש דצמבר 1998 הוא הגיע – יחד עם רבה של חיפה, הרב שאר ישוב הכהן, ועם רבה של רחובות, הרב שמחה הכהן קוק – להסכם פשרה עם הרב מצגר. לפי ההסכם, הרב מצגר לא יגיש את מועמדותו לרבנות בתל-אביב, ובתמורה בית הדין הרבני לא יבטל את תעודת הכושר שלו. "לא עלה בדעתי שתהא לרב הנ"ל חוצפה להגיש מועמדות לתפקיד רב ראשי לישראל לאחר התחייבותו שלא להגיש מועמדות לרב העיר תל-אביב. על כל פנים, אין ברצון הטוב והאמון שניתנו לו בכדי לבטל את חומרת התלונות", כתב הראשון לציון באפריל 2003, עם העתירות שהוגשו לבג"צ נגד בחירת הרב יונה מצגר לרב ראשי.

(הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ג' הלכה ח')

אך "חוצפתו" של הרב מצגר לא היתה מועילה לו במאום אלמלא זכתה מועמדותו לרבנות הראשית לתמיכה רחבה מספיק באספה הבוחרת כדי לגבור על מועמד אחר – הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן.

האספה הבוחרת את הרבנים הראשיים מורכבת מ-150 איש. על פי החוק, 80 מחברי האספה הם רבנים ו-70 הם נבחרי ציבור. בפועל, מספר הרבנים החברים באספה גבוה בהרבה, שכן 18 מתוך 70 נבחרי הציבור הם ראשי מועצות דתיות של הערים ושל המועצות המקומיות הגדולות, ומטבע הדברים הם רבנים או לפחות חובשי כיפה. אליהם נוספים 25 ראשי הערים הגדולות, עשרה ראשי המועצות המקומיות והאזוריות הגדולות, שני נציגי ממשלה, חמישה חברי כנסת ועשרה נציגי ציבור שממנה השר לענייני דתות באישור הממשלה. גם נציגים אלה הנם דתיים פעמים רבות, וזאת מתוך בחירה של הממשלה למנות לעניין אנשים "מהתחום" כביכול, ובכך להפקיר את המערכה למאבקים פנים-דתיים.

בסיכומו של דבר, באספה הבוחרת בשנת 2003 פחות מ-40 נציגים השתייכו למגזר החילוני, ואילו רוב הנציגים נחלקו בין המגזר החרדי למגזר הציוני-דתי בחלוקה כמעט שווה. יש לציין, עם זאת, כי בשנת 2003 היתה המפד"ל המפלגה הדתית היחידה בקואליציה (לצד שינוי והליכוד). ח"כ יצחק לוי היה סגן השר הממונה לענייני דתות, כך שהמפד"ל נהנתה מיכולת להשפיע על כך שנציגי הציבור יהיו אנשי שלומה, וכך אמנם עשתה. הדבר לא הועיל לה בסופו של דבר, מה שרק מעצים את גודל הכישלון מול הכוחות החרדיים במאבק שהיה למאבק רב-מגזרי משולש ואף מרובע, שבו הכוחות הבולטים היו הכוחות הדתיים.

הציר המרכזי במאבק היה פנים-דתי – בין חצרו של הרב החרדי-ליטאי יוסף אלישיב לבין הציונות הדתית. מאבק זה, שהתנקז בבחירות 2003 לשאלה "הרב מצגר או הרב אריאל", הוא למעשה מאבק רחב בהרבה על דמותה, מהותה ותפקידה של הרבנות הראשית לישראל. החרדים הליטאים מעוניינים להפוך את הרב הראשי לישראל למעין פקיד המבצע את מה שהממונים עליו, דהיינו גדולי התורה, מורים לו. לעומת זאת, המפד"ל מבקשת שתפקיד הרב הראשי יהיה התפקיד התורני העליון במדינה, ושהמחזיק בו יהיה הסמכות הרבנית עצמה, ולא אדם הכפוף לאחרים. לאורך ההיסטוריה בת 89 השנים של מוסד הרבנות הראשית, רוב הזמן היתה ידה של השקפת המפד"ל על העליונה, כשאישים כמו הרב קוק, הרב עוזיאל, הרב אונטרמן, הרב עובדיה והרבנים שפירא ואליהו מילאו את התפקיד. מוכר המקרה שבו הרב צבי יהודה קוק, סמכות רוחנית עליונה בקרב הציבור הדתי-לאומי, רצה לומר הלל בברכה ביום העצמאות, אך הצהיר שלא יעשה זאת משום שהרבנות הראשית קבעה אחרת. לאורך השנים פסקו הרבנים הראשיים פסיקות הלכה חשובות, כמו פסיקתו של הרב עובדיה יוסף כי הפלאשים הם יהודים ויש להעלותם ארצה. בעקבות הפסק הזה פעלה הסוכנות היהודית להעלותם, ונערכו מבצע שלמה ומבצע משה. פסיקות הלכה אלו ודומותיהן לקחו בחשבון מכלול שיקולים לאומיים ודתיים, והשפיעו ישירות על מארג החיים בישראל; ובכך הן עוררו חוסר נחת במגזר החרדי, שביקש לצמצם את תפקידה של הרבנות ולרוקן אותה למעשה מתוכן.

ההצלחה המשמעותית הראשונה של המגזר החרדי היתה בשנת 1993, עם בחירתם של הרב לאו והרב בקשי דורון. הם היו שני הרבנים הראשיים הראשונים שהצהירו בגלוי כי הם מתבטלים בפני גדולים מהם – בין אם זהו הרב אלישיב ובין אם זהו הרב עובדיה יוסף. עם זאת, בהמשך כהונתם החל הרב בקשי דורון לפתח עמדה עצמאית. הוא סירב להסכים לביטול "היתר מכירה" עליו לחץ הרב אלישיב, ואף תמך בנישואים אזרחיים בישראל. דברים אלו השיבו מעט מכבוד הרבנות ושמרו, פחות או יותר, על מעמדה כסמכות תורנית לאומית.

עם התקרב בחירות 2003 לרבנות הראשית פעלה חצרו של הרב אלישיב להכנסת מועמד צייתן מטעמה לתפקיד הרב הראשי. חצר הרב ייחסה לכך חשיבות רבה, אם כי הדעות חלוקות בשאלה מה היתה הסיבה הקונקרטית לכך. יש הגורסים כי הרצון המרכזי היה להגחיך את מוסד הרבנות הראשית, להותיר את הציבור הישראלי עם הנהגה תורנית דלוחה, ועל ידי כך לשמר את עליונותה של ההנהגה החרדית הליטאית. "אף אחד בציבור החרדי האשכנזי לא החזיק מהרב מצגר אז ולא מחזיקים ממנו עד היום, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה מוסרית", אומר מקורב שהעדיף להישאר בעילום שם. "הרעיון היה להרוס את הרבנות הראשית מבפנים, או להשתלט עליה בכך שמי שיֵשב שם יהיה 'בובה' של הרב אלישיב". סיבה אחרת, שחוברת לסיבה הראשונה, היא השמיטה. הרב אלישיב ואנשיו חיפשו אדם שיהיה מוכן בבוא העת לבטל את היתר המכירה בשנת השמיטה. כאמור, נעשה ניסיון לכך עם הרבנים לאו ובקשי דורון, אבל הוא כשל. גורמים בחצר הרב יוסף אפרתי גורסים, כי אילו היה הרב אריאל מביע נכונות לבטל את היתר המכירה, היה הרב אלישיב תומך במועמדותו לרבנות הראשית. בסופו של דבר הרב אלישיב החליט, יחד עם מזכירו האישי הרב יוסף אפרתי (שהוא יד ימינו ובמידה רבה קובע מדיניותו), לתמוך ברב מצגר, מתוך תקווה ואמונה כי למועמד שכזה, שאין עוררין על חוסר סמכותו ההלכתית, לא תהיה ברירה אלא להיות הצייתן ביותר שבנמצא.

הדברים עמדו למבחן עם בוא השמיטה השנה. בכנס מיוחד שערכה הרבנות באוגוסט 2007 אמר הרב מצגר כי "הוחלט שנצמצם עד כמה שאפשר את היתר המכירה" – בדיוק כפי שנתבקש על-ידי חצר הרב אלישיב. בהחלטה שנלוותה לכך הותר לכל רב מקומי להחליט כראות עיניו אם לנהוג על-פי היתר מכירה אם לאו. מאבק עיקש ומתוקשר של הציונות הדתית ופנייה לבג"צ סינדלו את המהלך. יש במחנה הרב אלישיב מי שאומרים כי יש אכזבה מהתוצאה ובדיעבד לא היו צריכים לתמוך ברב מצגר, ואילו אחרים טוענים כי הרב אלישיב ידע כי לא יוכל להשיג בבת אחת את ביטול היתר המכירה, אבל התהליך כפי שקרה שירת היטב את המטרה. לסימני השאלה באשר להצלחת המהלך מבחינת חצרו של הרב אלישיב יש להוסיף את התקרבותו המסתמנת של הרב מצגר לאנשי חב"ד, שאין בינם ובין אנשי אלישיב כמעט דבר מן המשותף. מאז בחירתו לתפקיד הרב מצגר משתתף באירועים רבים של אנשי חב"ד, בארץ ובחו"ל, החל בהכנסת ספרי תורה, דרך חתונות ועד להתערבות בבחירת רבנים בקהילות חו"ל. אחד המממנים המרכזיים של נסיעותיו של מצגר הוא המיליארדר לב לבייב, המזוהה עם אנשי חב"ד, ומשתמש במטוסו הפרטי כדי להטיס את הרב לאירועים שונים ברחבי העולם. ראש הממשלה אינו לבד, איש איש והטלנסקי שלו, גם אם כאן אין מדובר במעטפות של מזומנים.

מן הצד השני של המתרס עמדה המפד"ל, אשר ביקשה למנות את הרב יעקב אריאל לרב ראשי. "כשמדברים על רב ראשי, צריך לבחור מישהו שהוא משכמו ומעלה, כולל בידע ובפסיקה, והרב אריאל היה המועמד הראוי", אומר חבר הכנסת ניסן סלומינסקי (מפד"ל). "לצערי, החרדים לא רצו את הרב אריאל בגלל הנושא של השמיטה, ובגלל שהם רצו לעשות צחוק מהדבר. האבסורד הוא שהם בין כה וכה לא נשמעים לרבנות הראשית. היחידים שנשמעו לה הם הציבור הציוני-דתי". התמיכה של המפד"ל ברב אריאל היתה, כאמור, ניסיון להחזיר לרבנות הראשית את כוחה כסמכות תורנית מכריעה בשאלות דמותה של המדינה. הרב אריאל, בוגר ישיבת מרכז הרב ומתלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, שימש במשך כ-25 שנה כרב המושב כפר מימון והיה ממקימי הישיבה התיכונית שם. משנת 1990 הוא משמש כרב העיר רמת גן וכנשיא "מכון התורה והארץ". הוא נחשב לתלמיד חכם גדול ולרב שמשלב בפסיקותיו בין עמדות שמרניות יחסית לבין הקשבה כנה לצורכי הציבור.

לכל רב הוקם מטה בחירות, משל היה מפלגה, ופעיליו עמלו רבות כדי לשכנע את חברי האספה הבוחרת לבחור בו. חוץ מהרב אריאל ומהרב מצגר התמודד על תפקיד הרב האשכנזי גם הרב שלמה דייכובסקי. מתוך כ-80 הרבנים באספה הבוחרת, כ-50 הם בוחרים מוּנחים – דהיינו, הם מצביעים בעד מי שגדולי הדור מורים להם. מקצת הבוחרים המונחים כפופים לרב אלישיב, ומקצתם כפופים לרב עובדיה יוסף. המפד"ל הבינה כי אנשי הרב אלישיב יצביעו לרב מצגר, ונפנתה לשכנע את אנשי הרב עובדיה להצביע בעד הרב אריאל. ואכן, בין הצדדים נרקם הסכם: אנשי המפד"ל יתמכו ברב שלמה עמאר, המועמד הספרדי של ש"ס, ובתמורה יתמכו אנשי ש"ס ברב יעקב אריאל, המועמד האשכנזי של המפד"ל. הסכם זה, לטענת אנשי המפד"ל, היה שריר ואיתן, בין היתר בשל יושרו של הרב עמאר ורצונו באדם בעל שיעור קומה שיעבוד לצידו. לאחר שהיה חבר בוועדת השימוע של הרב מצגר, הבין הרב עמאר כי אם ייבחר מצגר לרב ראשי, לא יהיה לו פרטנר של ממש לעבודה.

"זה היה הסכם אמיתי וכדאי שהרב עמאר עצמו הוביל", אומר חיים פלק, מי שהיה ראש צעירי המפד"ל ופעיל במטה הבחירות. "שני האנשים רצו לעבוד יחד, וההסכם היה נגזרת של הערכה הדדית גדולה". ההסכם, שאילו היה מתקיים היה מבטיח את נצחונו של הרב אריאל, נשבר שבועיים לפני הבחירות כאשר הרב שמואל אליהו, בנו של הרב מרדכי אליהו, החליט להציג את מועמדתו לתפקיד הרב הספרדי הראשי. הדבר העמיד את אנשי המפד"ל בהתלבטות קשה. מצד אחד הם לא רצו בהתמודדות של שמואל אליהו מול הרב עמאר, משום שידעו שהדבר יוביל להפרת ההסכם עם ש"ס. מצד שני, הם לא היו מסוגלים לומר לא לאביו, שנחשב לסמכות תורנית מובילה בציבור הציוני-הדתי. חוסר היכולת של אנשי המפד"ל לשמור על עצמאות מחשבתית ופוליטית מול הרב מרדכי אליהו, וכניעתם לרצונו להריץ את בנו לתפקיד, היה אחד הגורמים המרכזיים שהובילו להפסד של מועמדם.

כדי להתמודד על תפקיד הרב הראשי, צריך המועמד להציג 20 חתימות של חברי האספה הבוחרת המציעים אותו לתפקיד. הרב שמואל אליהו התקשה בתחילה לגייס את החתימות, אבל לחצים כבדים שהופעלו על אנשי המפד"ל הביאו אותם לחתום לו בסופו של דבר בלי שאיש מהם התכוון להפר את ההסכם עם ש"ס ולהצביע בעדו גם בקלפי. ואולם לרוב אנשי המפד"ל לא היו היושרה והאומץ לומר לו זאת. הם הבטיחו לו הבטחת שווא כי יצביעו בעדו, ואף הכחישו את קיום ההסכם עם ש"ס. וכך כתב הרב אליהו, שנשאל על העניין באתר "כיפה": "הובטח כמה וכמה פעמים גם על ידיהם וגם על יד מי שמינה אותם כי הם יצביעו גם עבור הרב הספרדי הציוני ולא רק עבור הרב האשכנזי… כך הבטיחו לי כמה וכמה פעמים כל נציגי הציבור הדתי-לאומי שהיו בגוף הבוחר. והאמנתי להם". לדברי גורמים במפד"ל, הרב אליהו ניהל שיחות טלפון אישיות עם חברי האספה הבוחרת, וקיבל הבטחות מכ-80 איש שיצביעו לו.

גם אנשי ש"ס האמינו כי כל אנשי המפד"ל יצביעו בעד בנו של הרב מרדכי אליהו. "אנשי ש"ס אמרו לנו – אתם מפרים את ההסכם", אומר אחד מאנשי המפד"ל. "הרי לא יכול להיות שבנו של המנהיג הרוחני מתמודד, ואתם תתמכו במישהו אחר. זה כמו שבנו של הרב עובדיה ירוץ וש"ס לא תתמוך בו. זה בלתי אפשרי". לדברי אנשי המפד"ל, לאור זאת החליט הרב עובדיה לשנות את הוראת ההצבעה שלו, והורה לאנשיו לתמוך ברב מצגר. יש לציין כי גם הרב רצון ערוסי, רב העיר קריית אונו ובעל עמדת השפעה בקרב עסקני המפד"ל, החליט לפתע להתמודד על תפקיד הרב הראשי הספרדי. שלא כמו במקרה של הרב אליהו, במקרה זה חברי הכנסת של המפד"ל הצהירו בפומבי, אחרי התלבטות לא פשוטה, כי לא יתמכו בו. בסופו של דבר, ביום הבחירות קיימו רוב רובם של אנשי המפד"ל את ההסכם עם ש"ס. הרב אליהו קיבל 14 קולות בלבד, והרב רצון ערוסי קיבל ארבעה. אבל אנשי ש"ס התייחסו אל ההסכם כבטל, ורבים מהם הצביעו לרב מצגר. בהערת אגב יש לציין, כי ייתכן שגם כמה נציגים הנחשבים לנציגי המפד"ל הצביעו לרב מצגר, וזאת מתוך רצון "לנקום" ברב לאו, שתמך ברב אריאל.

אנשי המפד"ל תולים אפוא את ההפסד של מועמדם בעיקר בריצה של הרב שמואל אליהו לתפקיד – ריצה שהיה ביכולתם למנוע אילו סירבו לחתום על מועמדותו. עם זאת, חשוב לציין כי יש המפקפקים בעצם כוונתם של אנשי ש"ס למלא את ההסכם שחתמו עליו. "ש"ס כנועה לחרדים האשכנזים", אומר העיתונאי אבישי בן חיים, שסיקר את מערכת הבחירות ההיא. "בסופו של יום הם היו הולכים איתם בכל מקרה, כן או לא הרב אליהו. לא ראינו את ש"ס אומרת שהיא תמכה ברב מצגר רק כי הפרו את הדיל, אלא היו גם פשקווילים שתמכו במצגר, והרב עובדיה פרגן לו מאוד". לדברי בן חיים, התמיכה של ש"ס במועמד של הרב אלישיב היא חלק מההתנהלות הכללית של ש"ס, שרוצה לשאת חן בעיני החרדים הליטאים, שכן בסופו של דבר היא מעוניינת לשלוח את טובי בניה אל מוסדות החינוך שלהם ולהתחלק עימם בתפקידי הדיינות והרבנות. לכך יש להוסיף גם את ששת נציגי חב"ד, אשר היו אמורים להצביע לרב אריאל בתמורה לכך שאנשי המפד"ל יתמכו במועמדם, הרב מרדכי אשכנזי, למועצת הרבנות. גם במקרה זה קיימה המפד"ל את חלקה, אך לא כל אנשי חב"ד קיימו את חלקם. שבירת שני ההסכמים, הן על ידי ש"ס והן על ידי חב"ד, מעידה אולי על מידה של תמימות פוליטית אצל אנשי המפד"ל, שהאמינו כי יוכלו לגרום לנציגי הציבור החרדי לתמוך בהם, בלי להבין כי קהל היעד המרכזי שלהם הוא דווקא הציר הנוסף במאבק – הציר החילוני.

הנציגים החילוניים באספה הבוחרת – חלקם ראשי ערים, חלקם נציגי ציבור – בקיאים פחות בטיב המועמדים ובהשלכות הבחירה בהם. לאור זאת, הרושם האישי שהמועמדים מותירים בהם הנו מכריע. בתחום זה היה לרב מצגר יתרון, שכן הוא בעל יכולת תקשורת אישית טובה, חביב ופתוח. הוא ניהל שיחות עם חלק מהנציגים, וחלק אחר הכירו אותו עוד קודם לכן. היכרותו המעמיקה עם העולם החילוני, בהיותו רב בצפון תל-אביב, ומגעיו עם אישים מוכרים משלל התחומים, הקלו עליו את מלאכת השכנוע. הרב יעקב אריאל, לעומתו, אינו מוכר בציבור החילוני, וגם לא עסק בשיווק עצמי טרום הבחירות, אלא השאיר את המלאכה למטהו, שלא הצליח לגרום לנציגים החילוניים להפנים את הבעייתיות בבחירתו של מצגר.

לחוסר התקשורתיות של הרב אריאל נוסף קמפיין דה-לגיטמציה שנוהל נגדו. כשבוע לפני הבחירות פרסמה דליה רבין-פילוסוף מכתב שבו טענה כי "הרב אריאל שייך לאותה חבורה לא מכובדת שדנה בשאלה האם חל על יצחק רבין דין רודף… מן הראוי שרב, אשר היה שותף להסתה שקדמה לרצח רבין, לא יהיה כלל מועמד לתפקיד שנושא אופן ממלכתי מן המעלה הראשונה, ברמה של רב ראשי". קמפיין זה, שיש הטוענים שנולד במטה הבחירות של הרב מצגר, היה שחזור מדויק של האשמות שהוטחו ברב אריאל מיד אחרי הרצח על ידי שר הדתות דאז, שמעון שטרית, שקרא לפטרו. שטרית פירש לא נכון מאמר של הרב אריאל, שבו יצא הרב למעשה נגד דין רודף וכתב: "עצם העלאת השאלה מזעזעת ומעלה צמרמורת… זו הטרגדיה הנוראה בה עם ישראל נתון כיום, שבה כל אחד מתייחס לחברו כאל רודף". שטרית זומן בשעתו לשיחת הבהרה אצל ראש הממשלה שמעון פרס, והיועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר קבע כי נגרמה "פגיעה בכבודו" של הרב אריאל. אבל עובדות אלה לא מנעו מהקמפיין לצבור תאוצה, לא רק בקרב חברי מפלגת העבודה אלא בקרב שאר הנציגים החילוניים. אנשי המפד"ל ניסו להילחם בקמפיין כשהציגו את הציטוטים המדויקים של דברי הרב אריאל, ואף פרסמו מכתב תמיכה בו של הרבנים יואל בן-נון ומנחם פרומן הידועים במתינותם. מאבקם הצליח באופן חלקי בלבד, וההערכות הן כי כמחצית מקולות החילוניים הגיעו אל הרב דייכבוסקי, שקיבל 20 קולות, ומחציתם האחרת התפזרה בחלוקה שווה בין שאר המועמדים.

ואולם גם אלמלא הקמפיין נגד אריאל, ייתכן מאוד שהחילוניים היו חוברים אל המפלגות החרדיות ומצביעים בעד המועמד שלהן משיקולים פוליטיים גרידא. "לחילוניים קל יותר עם החרדים, משום שהם לא מאיימים בגלוי על ההגמוניה החילונית", אומר אחד מבכירי היושבים בכנסת. "החרדים אומרים, תנו לנו את ליטרת הבשר שלנו, וניתן לכם לעשות מה שאתם רוצים במרחב שלכם. הציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, מאיים על ההגמוניה החילונית משום שהוא משולב בכל תחומי החיים והוא רוצה לקבוע סדר יום כללי ולא רק את סדר יום הפרטי שלו".

אנשי המפד"ל מקבלים את הטענה הזאת, ואף גורסים כי יש הסכם בלתי כתוב בין החילוניים לחרדים. לפי הסכם זה החילוניים מוותרים על כל שאיפה להשפעה בתחום החיים היהודיים במדינת ישראל – מהרבנות דרך הגיור ועד השמיטה – ובתמורה לכך הם מקבלים מן החרדים תמיכה בכל פעולה מדינית שרק ירצו. "המפלגות החילוניות משעבדות לציבור החרדי באופן סיסטמתי את הדברים שלא חשובים בעיניהן, בתמורה לכך שהחרדים ישעבדו את הקולות שלהם בבוא העת לטובת ההסכמים וההסדרים שהמפלגות החילוניות רוצות, ולחרדים הם לא משנים, בעיקר בתחום המדיני", אומר ח"כ ניסן סלומינסקי מהמפד"ל. נציגי הציבור החילוניים אינם מודעים או אדישים להשלכות שיש לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית על חייהם של כלל אזרחי ישראל בנושאים שונים, ובעיקר בשאלת הגדרת הזהות היהודית של המדינה, גבולותיה ואופיה. תעיד על כך תגובת הדובר של השר גדעון עזרא, שהיה הנציג החילוני היחיד של הממשלה בבחירות 2003 (הנציג השני היה זבולון אורלב מהמפד"ל). כשנתבקש להתראיין לכתבה זו, כל שהיה לו לומר היה "מה לו ולזה?" – משל הצבעתו שם היתה דבר חסר חשיבות, שהתנדף ברוח. השנה, אולי לראשונה, בשל המאבק בנושא השמיטה ובנושא הגיור, התעורר אמנם שיח על כוחה של הרבנות הראשית והורגשו ההשלכות שיש בהפקרת הרבנות הראשית בידי הציבור החרדי לבדו, אבל ההערכה הרווחת היא כי גם להבא ישמחו המפלגות החילוניות להקריב את השפעתן על הרבנות הראשית על מזבח התחום המדיני, הכלכלי או הביטחוני.

(הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ג' הלכה ט')

יש האומרים כי כמו תמיד, רוב המאבק מתנהל בסופו של דבר על כסף, על הרבה מאוד כסף.

למשל, במערך הכשרות מתקיים מסע לחצים מתמיד סביב מתן אישור להנפקת חותמות כשרות. כל חותמת כשרות שמאושרת משמעה הכנסות מרובות עבור הגוף שמנפק אותה, ופעמים רבות התייקרות המוצר עבור ציבור הקונים; למשל, המאבק סביב נושא השמיטה. לטענת גורמים במפד"ל, החרדים חתמו על חוזים לייבוא פירות בסכומים של כמיליארד וחצי שקלים למקרה שהיתר המכירה יבוטל; לאלה מתווסף כמובן נושא איוש המשרות הקבועות במועצת הרבנות הראשית, בבתי הדין, במערך הנישואין והגירושין וכיוצא באלה. הרבנות הראשית ומועצת הרבנות הראשית הן ספקיות משרות ראשיות עבור הציבור החרדי, והשליטה בהן חשובה להם גם מהפן הכלכלי גרידא. בציבור הדתי-לאומי, המעורה כאמור בחיים הכלליים, הצורך הכלכלי במשרות פחות, אך גם שם כל עמדה פירושה כסף.

החילוניים מצטרפים לעניין הזה מכיוון אחר: הם מבינים היטב את הרצון העז של החרדים ושל הדתיים-הלאומיים לשלוט ברבנות הראשית, ומנצלים את הרצון הזה כדי לסחוט "סחיטה" כלכלית. כלומר, הענקת הקול שלהם בתמורה לכל מיני הטבות עבור המגזר שלהם. "החילוניים נתנו את צווארם לציבור החרדי מתוך אמירה עצובה מאוד שכל הדת היהודית לא מעניינת אותם", אומר חיים פלק. "לכן, מי שישלם יותר – יקבל יותר. זאת אומרת, אם אני ראש עירייה מסוימת, ואני בעל זכות הצבעה באספה הבוחרת, אני אתן את קולי למרבה במחיר. שר התחבורה יציע לי ארבעה מעגלי תנועה, ושר הרווחה יציע לי שלושה מעונות יום, ואני אשב ואחליט מה משתלם לי יותר, ובהתאם לכך אתן את קולי".

(הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה ט"ז)

סיפור מינויו של הרב יונה מצגר לרב הראשי לישראל הוא סיפור כישלונה של הפוליטיקה הישראלית כולה. מגוף שאמור היה לתת מענה תורני-יהודי לשאלות ציבוריות חשובות, מגוף שתפקידו לפסוק פסקי הלכה ברוח הימים האלה ובהתאם לצורכי הציבור, מגוף שנבחרו אליו גדולי הדור, אישי רוח ומעשה גם יחד, היא היתה לקרדום לחפור בו עבור כל הצדדים גם יחד, כשהדבר היחיד שאינו מעניין אותם בכל הסיפור הזה הוא השאלה מיהו האיש המתאים ביותר לתפקיד, מיהו ההגון והראוי לשאת בעמדה חשובה זאת.

המצב הנוכחי הוליד שלל יוזמות להקמת רבנות ראשית אלטרנטיבית, או לחלופין להתעלמות מהרבנות הראשית, ופנייה אל רבנים אחרים כדי לקבל מהם מענה. זה כמו זה הנם פתרונות בעייתיים, שכן פירושם ויתור על השאיפה ליצור מדינת ישראל ממלכתית-יהודית, עם הנהגה רבנית שמצליחה לכנס תחת כנפי פסיקתה וראיית עולמה את הציבור הישראלי המגוון כולו. פתרון אחר הוא לתבוע, בעקשנות ובהתמדה, מאישי הציבור המרכיבים את האספה הבוחרת לבחור מועמדים אשר יוכלו לשאת בכובד האחריות. הרמב"ם משרטט קווים לדמותם, כפי שהובאו לאורך המאמר, ודומה שבדבריו הבאים טמון זרע הפורענות של הרב מצגר, ואחד המפתחות להבראה לא רק של הרבנות הראשית אלא של המרחב הציבורי כולו:

(הרמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ג' הלכה י')