ארץ אחרת

בעודי מראיינת את יוסי פניני, ימים ספורים לפני יום כיפור, שב ומהדהד באוזני קולו בתפילת מוסף של כיפור. שכן, במשך שנים, שימש פניני שליח ציבור של תפילת מוסף של יום כיפור בבית הכנסת שבו נהגתי להתפלל רוב שנותי, בית הכנסת מנחם ציון ברובע היהודי בירושלים.

פניני וגם אני עזבנו את הרובע לפני שנים אחדות. ומאז, אמרתי לו, "אני עדיין מחפשת בית כנסת ליום כיפור, כי מי שלא שמע אותך מתפלל מוסף, לא זכה לתפילה של ממש ביום כיפור". שהרי, תפילת מוסף של יום כיפור נושאת משמעות מיוחדת בעבור המתפללים, והיא כרוכה במאמץ פיזי ורגשי כאחד מבחינת שליח הציבור, המבקש רחמים על ציבור המתפללים ומתדפק על שערי שמים בתחינה לקריעת רוע גזר דינם. בתגובה לדברי, אמר פניני להפתעתי כי "מאז שעזבתי את הרובע חדלתי להיות שליח ציבור". לא מדויק. פניני ממשיך לעסוק בקדחתנות בשליחות ציבורית. זה שמונה שנים שהוא עומד בראש עמותת "מיתרים" – רשת לחינוך יהודי דמוקרטי – שהוא נמנה עם מייסדיה. הרשת כוללתכשלושים ושלוש מסגרות חינוכיות – גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ובתי ספר תיכוניים – שבהן לומדים יותר מחמשת אלפים תלמידים. בנוסף מפעילה "מיתרים" גם מכינה קדם צבאית ומסגרת חינוכית לבוגרי צבא.

במה מתייחדות המסגרות החינוכיות של "מיתרים"?

"מדובר במערכת חינוך שלומדים בה תלמידים מכל רצף הזהויות היהודיות – תלמידים שמנהלים אורח חיים המחויב להלכה וכאלו שמגדירים את עצמם בהגדרות אחרות מבחינת הזהות היהודית. המטרה שלנו היא להכיל את כל רצף הזהויות הזה בתוך מסגרת חינוכית משותפת, שכן עצם ההפרדה בין מערכת החינוך הממלכתית לזו הממלכתית-דתית היא מעין חטא קדמון, שיצר את ההפרדה וממילא את ההקצנה, הזרות והניכור בין המסגרות החינוכיות השונות ובין בוגריהן. " 'מיתרים " ' מהווה לכך תיקון, אבל התיקון הזה אינו פשוט, שכן הוא נבנה על יסודות חמישים וחמש שנות התנסות שקדמו להקמתו, והחששות וחוסר האמון יצרו סיבות מספיק טובות שלא לאפשר את הקמת מארג מסגרות "מיתרים". העובדה שחרף כל זאת המארג הזה צמח היא מעניינת מאוד".

פניני מסביר כי במסגרת האידיאולוגיה של "מיתרים" הם משתדלים לטפח את הזהות הייחודית של כל מסגרת ומסגרת כדי שהיא תישאר רלוונטית לאוכלוסייה שאותה היא משרתת. בה בעת הוא מדגיש את חשיבותם של המאפיינים שהם בגדר מכנה משותף של כל מסגרות"מיתרים" . המאפיין הראשון שפניני מתייחס אליו הוא זהות האוכלוסייה. "אנחנו עושים מאמצים רבים כדי שבפועל יהיה ייצוג וביטוי של כל הגוונים על פני רצף הזהויות היהודיות, על כל המשתמע מכך. אנחנו מכירים מערכות חינוך המצהירות על פלורליזם, אך בפועל מי שאינו מיישר קו עם הנורמות שלהן נעשה שקוף. גם לגבי מערכת החינוך הדתית אני יכול לומר בבוטות, מניסיוני האישי, שמי שאינו מיישר קו עם הנורמות הנדרשות בה כמו אינו קיים. קרי, בעיות מסוימות, דמויות מסוימות, זהויות מסוימות ומשפחות מסוימות, מוּדרוֹת למעשה".

כיצד אתם מגייסים את האוכלוסייה? את ההורים?

"אנחנו לא מגייסים, שכן מהרגע שהתחלנו בפעילות בשטח גילינו שאנחנו לא קוראים למשהו, אלא עונים על צורך. אני לא יודע להגדיר בוודאות את גודל האוכלוסייה ש'מיתרים' עונה לצורך שלה, אבל אני מופתע בכל פעם מחדש מכמות הפניות ההולכת וגדלה. אין לי ספק שהצורך של האוכלוסייה בעניין הרבה יותר גדול מכפי שאנו מדמיינים לעצמנו. תהליך הצמיחה של 'מיתרים' הוא תהליך אורגני של יוזמות שבאו זה לאחר זה בהתאם לצרכים. המסגרות החינוכיות שלנו נמצאות בכל רחבי ישראל – בבאר שבע, בירושלים, ברעננה, בלוד, בזכרון יעקב, בבית שמש ועוד".

יש סלקציה כלשהי בקבלת התלמידים?

"חד-משמעית לא. גם לא מבחינת הריבוד הסוציו-אקונומי. אין במסגרות שלנו שום מימד אליטיסטי. בנוסף, אין לנו איזשהו דָתוֹמֶטֶר המתייחס לשאלות ספציפיות וחודרניות באשר לזהות הדתית של התלמידים והוריהם. אנחנו מבקשים לדעת משהו על הנרשמים, ולכן אנו שואלים את ההורים לאיזה בית ספר ישלחו את הילד אם לא יהיה לו מקום ב'מיתרים'. באופן כללי הייתי אומר ששלושים עד שלושים וחמישה אחוזים מהתלמידים שלנו באים ממשפחות המנהלות אורח חיים המאופיין בהשתדלות למחויבות להלכה. אני אפילו לא מגדיר זאת כאורח חיים דתי, אלא אומר שיש שם מחויבות לאורח חיים הלכתי. זה עדיין לא אומר דבר על זהויות אחרות כי, למשל, ברבות מהמסגרות שלנו יש ילדים שהוריהם הם זוגות מעורבים או דתל"שים – דתיים לשעבר.

מה מניע אותם להצטרף ל"מיתרים"?

"הורים שהיו שולחים את ילדיהם לבית ספר ממלכתי-דתי חשים אי-נחת בגין ההקצנה הדתית וחוסר ההתאמה בין אורחות החיים של המשפחה לבין נורמות ההתנהגות או האידיאולוגיות שבית הספר מעלה על נס. ההתחרדות ואולי גם הלאומנות יוצרות דיסוננס חד בקרב זוגות בוגרי החינוך הממלכתי-דתי שמנהלים אורח חיים הלכתי. מערכת החינוך הדתית התרחקה מהם, והם מחפשים אלטרנטיבה. באשר להורים שהיו שולחים את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית, מדובר בהורים ששאלת החינוך היהודי או הזהות היהודית של ילדיהם חשובה להם, והם חוששים שבתי הספר הממלכתיים אינם מספקים לכך את המענה הראוי. מדובר במשהו רעיוני, אידיאולוגי, חברתי, תרבותי, של החברה היהודית בישראל גם מבחינת הזהות האישית וגם מבחינת הזהות הקולקטיבית. העובדה שמספר הפניות אלינו הולך וגדל מעידה שהמניעים הללו מתעצמים והולכים".

"אוריינות יהודית אוהדת" – מהי וכיצד משיגים אותה?

המאפיין השני של מסגרות"מיתרים" הוא מרכזיותם של לימודי היהדות. פניני מתייחס בהרחבה לתוכניות הלימודים בתחום:

"המבחן האמיתי של כל מערכת חינוכית הוא בתכנים שלה. היה ברור לנו שלא נוכל לשים על השולחן לא את תוכניות הלימוד של בית הספר הממלכתי-דתי ולא את אלה של בית הספר הממלכתי, ושעלינו לבנות משהו אחר. מאחר שהמסגרות שלנו מתחילות בגני ילדים וממשיכות עד התיכון ואחריו, המערכת היתה חייבת להתייחס למלוא השדרה החינוכית. היה עלינו לחשוב על דמות הבוגר העתידי שלנו: הייתי רוצה לראות בו אדם הומניסט, פלורליסט, דמוקרט. בנוסף, אחד היעדים שלנו הוא לפתח בבוגרים יכולת לגשת לטקסט 'יהודי' ולהתמודד עמו. אין מדובר ביכולת טכנית בלבד, אלא באוריינות יהודית אוהדת, כשהבוגר נמצא בעמדה נפשית של אהדה לכל דבר שמריח יהדות".

פניני רוצה לראות בבוגר גם את מה שמכונה כיום Peoplehood – תחושה של שייכות היסטורית לעם היהודי ושל שייכות מרחבית ליהדות זמננו. משמעות הדבר, לדידו של פניני, היא "שהמחויבות ליהדות, לעולם היהודי ולאוריינות היהודית משמשים לי מקור השראה בכל סוגיה ערכית, מוסרית, פוליטית וחברתית שאני מתמודד איתה ושאני רוצה להביע עמדה עליה. זוהי תודעה מתמדת של צורך פנימי לתיקון עולם ולאקטיביות".

כתיבת תוכניות הלימוד שנועדו להשיג את היעדים האלה היתה כרוכה בהשקעה אדירה והעלתה לא מעט שאלות. אחת המרכזיות שבהן עסקה באופן שבו "בונים תהליך פלורליסטי בתרבות שהיא בראש וראשונה תרבות טקסטואלית". שכן, "בלימודי היהדות אנחנו לומדים טקסטים – טקסט מקראי, טקסט של ספרות חז"ל, טקסטים מאוחרים יותר. בדומה, גם תפילה זה טקסט, גם ציונות זה טקסט וכיוצא באלה. בגיל צעיר הטקסט הוא מלל בעל פה, ומאמצע כיתה א' הטקסט מתחיל להיות בכתב, ואז עולה השאלה איך מתייחסים אליו. לקח לנו זמן להשיב על כך, ובסופו של תהליך בחרנו בגישה של 'קריאה יחפה', שפירושה הצבת הטקסט כפי שהוא מול התלמיד [עוד על הקריאה היחפה ראו במסגרת]. השלב שלאחר מכן, שלב הפרשנויות, כולל את הצטרפותם של מכלול הפרשנים – המסורתיים, המדעיים, הדרשניים והתרבותיים לדיון בטקסט. בשלב השלישי מתמקדים בהבהרת הטקסט, תוך התייחסות למשמעות האקטואלית של הטקסט בעבור התלמיד". עוד מציין פניני כי הם קוראים את הטקסט על רצף ש"בקצהו האחד ניתן לראות את הטקסט כמקור סמכות, ובקצהו השני ניתן לראותו כמקור השראה".

"יש נוהגים ויש נוהגים, וכל הנוהגים הם לגיטימיים"

"מושגי היסוד שלנו אומרים 'יש נוהגים ויש נוהגים, וכל הנוהגים הם לגיטימיים וראויים; אף אחד מהם איננו שקוף, ואין לנו קנה מידה לשיפוט הנוהגים השונים'. העמדת גישה כזו בתוך העשייה החינוכית היא יצירת שפה חדשה". לשפה זו, טוען פניני, יש השלכות מעבר לתחום של לימודי היהדות. למשל, הוא מצביע על קשר בין מסגרת הנותנת לגיטימציה ל'יש נוהגים ויש נוהגים" ובין שיעורים נמוכים יחסית של אלימות. לדבריו, "המערכות העירוניות מדווחות שבמסגרות של 'מיתרים' יש פחות ביטויי אלימות לעומת מסגרות חינוכיות אחרות באותה רשות או עיר. כי בתוך השפה הזאת של 'יש נוהגים ויש נוהגים', אלימות לא קיימת. יש שכנוע, יש הכרה, יש הוקרה, יש הכלה, יש הסכמה ואי-הסכמה, יש דרכים לבטא את הדברים האלה. אלימות היא מחוץ לתחום. היא לא נמצאת בשפה".

שפת ה"יש נוהגים ויש נוהגים", מדגיש פניני, צריכה להיות מקובלת גם על הורי התלמידים. "וכשהילד הרוכש את השפה הזו חוזר הביתה ושואל את הוריו 'ומה ההלכה?' בית הספר מצפה מההורים ליטול אחריות ולהשיב לו את התשובה הראויה בעיניהם. באופן זה אנחנו מחזירים את האחריות החינוכית הביתה ומצפים מההורים לאמירה".

אני תוהה איך הדברים מתנהלים בפועל במסגרת פלורליסטית כזו של "יש נוהגים ויש נוהגים". ככלות הכל, מדובר במסגרת חינוכית שמטבע הדברים יש לה כללים וחוקים מסוימים. מה למשל בדבר המחויבות של התלמידים וההורים לפרקטיקות דתיות מסוימות במסגרת בית הספר, ובדבר האופן שבו בית הספר מנחיל אותן לתלמידים במסגרת של ה"יש ויש" הזה , למשל לגבי תפילה?

"עוד לא שמעתי על מישהו במערכת החינוך הדתית שהצליח להתמודד עם שאלת התפילה – עם החינוך לתפילה ולרליגיוזיות שלה. כל בוגר מערכת החינוך הממלכתית-דתית שיישאל על הטראומה החינוכית שלו, יתייחס בראש ובראשונה לתפילה. אין פלא שזה הדבר הראשון שהעלית את בשאלתך. חלק מן התלמידים מתפללים, וחלק לא;

היום נפתח בכל בתי הספר ב'שיח שחרית'. השיח הזה כולל את מה שנקרא תפילה, ויש בו הגרעין ההלכתי של תפילת שחרית. בנוסף, נפתחו בפניהם אפשרויות שונות באותה שעה של 'עבודה רוחנית', כמו מניין הלכתי, מניין שוויוני. אתן לך דוגמה מבית הספר שלנו ברעננה: זוהי שעה שאין עליה בחינת בגרות וציון, ובכל זאת כל התלמידים מופיעים בזמן. יתרה מזאת: המורים, שבדרך כלל מעדיפים שלא ללמד את השיעור הראשון, נלחמים ללמד בשעה שאחרי ה'עבודה הרוחנית'. התלמידים נמצאים אז בערות ובערנות גבוהות ביותר. נראה שנוצר שם דבר-מה שמהווה אולי מענה לצורך אמיתי לפתוח את היום בעבודה רוחנית".

באשר לנושא הכשרות, מסביר פניני, "במסגרת התוכנית 'עורכים שולחן' מתוודעים התלמידים ליחס למזון בתרבויות השונות, ובתוך כך לומדים גם הלכות כשרות. כמו כן, יש כללי משחק מוגדרים. הם מעטים אבל מספקים. למשל, לא באים עם סנדוויצ'ים בשריים, ולמסיבת יומולדת בגן אופים את העוגה עם הילד בתנור שבגן".

גם על נורמות הלבוש נותנים ב"מיתרים" את הדעת. "הכלל הוא שאתה לא תתלבש באופן שלדעתך עשוי לגרום אי-נחת למי מחבריך. אני לא אומר שלא היו בעיות, אבל כמעט לא היו".

"מיתרים" כמסגרת קהילתית

מאפיין נוסף של מסגרות "מיתרים" הוא ה"קהילתיות". פניני: "בתחילת הדרך התייחסנו אל סוגיית הקהילתיות כאל אמצעי. כלומר, ראינו במסגרת 'מיתרים' מקום מפגש והיכרות בעבור האוכלוסיות השונות בקהילה. ואולם מהר מאוד גילינו שהקהילתיות היא לא אמצעי, אלא צורך. היום אני לא יודע אם הורה הרוצה להכניס את ילדו לאחת ממסגרות 'מיתרים' רואה לנגד עיניו את הבן שלו, או רוצה להצטרף לקהילת 'מיתרים' בעצמו".

הדבר מעורר אצל פניני תקווה ואופטימיות: "לפעמים, כשאני מסתכל על העשייה הקהילתית שלנו ואני תוהה עליה, אני מעז לומר ביני לביני: בית הספר מחליף את מקומו של בית הכנסת כאבן שואבת של חיים קהילתיים, כמין מגנט, והוא שעומד עתה במוקד. אחת המסגרות הקהילתיות שלנו היא בית הכנסת, אבל זוהי רק אחת המסגרות, אחת הפעילויות. יש גם לימודי בית מדרש, ויש טיולים, חוג דרמה, מקהלה, שירה בציבור, אירועי חג ושבתות משותפות. כל הפעילות הזאת היא ביטוי לצורך בקהילתיות, ומילוי הצורך הזה הוא לעיתים חזק יותר אפילו מן הצורך של ההורים בחינוך היהודי של ילדיהם".

מ"ניסיון שטרם נכשל" ל"מנגינה שאי-אפשר להפסיק"

צמיחתן של מסגרות תל"י ו"קשת" לצד התחזקותה של הרב-תרבותיות בישראל, הלגיטימציה לקיומם של זרמים שונים והתפתחותם של מבנים משפחתיים חדשים, הכשירו לדברי פניני את הקרקע לצמיחתה של "מיתרים".

את מסגרות "מיתרים" בראשית דרכן מגדיר פניני כ"ניסיון שטרם נכשל". לדבריו, "בהתחלה היתה בנו חרדה למשהו שהוא בראשית צמיחתו, שיש הרבה כוחות שאינם רוצים בו. התחושה היתה שזהו ניסיון שראוי להיאבק עליו, אבל הוא במקום של 'טרם נכשל'".

אילו כוחות עמדו לכם לרועץ. במי מדובר?

"בראשית דרכנו הממסד, שזה בעיקר משרד החינוך והרשויות המקומיות, התנגד לנו מאוד. הם עשו כל שביכולתם לעכב ולעצור את צמיחת המסגרות החינוכיות שלנו, והיו להם סיבות טובות לכך. הם דיברו בשם החינוך הציבורי, בשם החרדות מכביש עוקף אינטגרציה, ובשם שאלות מוסריות קשות מאוד, שגם אנחנו התמודדנו איתן".

אילו שאלות מוסריות, למשל?

"מקימים בית ספר 'מיתרים' במקום מסוים שכבר יש בו בית ספר ממלכתי-דתי. בכל שכבה של בית הספר הקיים יש ארבעים ושלושה תלמידים – מספר שמאפשר לחלק את השכבה לשתי כיתות. אם שלושה תלמידים מאותה שכבה יעברו ל'מיתרים', האפשרות הזאת מתבטלת, ובית הספר יישאר עם כיתה אחת תקנית של ארבעים תלמידים. מאחר שמי שמגיע ל'מיתרים' מגיע מסיבות רעיוניות אידיאולוגיות [של ההורים], סביר להניח שזו האוכלוסייה החזקה יותר. אז למה לאפשר לכך לקרות?"

זו אכן שאלה מטרידה.

"זאת שאלה קשה מאוד, וההכרעה על הקמת 'מיתרים' היתה קשה מאוד בשבילי. בשעתו, כשהנושא הזה עלה לראשונה, זה כמעט שבר אותי. כפסע היה ביני לבין נקודת השבר של לשים את המפתחות וללכת".

כוחות אחרים שעמדו בדרכה של "מיתרים" באו מבית – ממערכת החינוך הדתית. כדוגמה לך מביא פניני את התנהלותה של עמותת "בית מוריה" בבאר שבע. "'בית מוריה' היא עמותה רבת עוצמה של יוצאי ישיבות מרכז הרב ואחרות, שמבקשים להעלות את קרנו של החינוך הדתי. הם פעילים מאוד, ויש להם כוח פוליטי משמעותי בבאר שבע. הם עשו הכל כדי שלא נפתח בית ספר בעיר, כי יש בנו קריאת תיגר על מערכת החינוך הממלכתית-דתית. הם הלכו בכל הדרכים האפשריות – במישורים הפוליטיים, בהטלת מורא על האוכלוסייה הדתית שגילתה בנו עניין ועוד – בניסיון לקצץ בנטיעות. הם נתנו תחושה לא נעימה להורים שסומנו כעומדים לשלוח את ילדיהם ל'מיתרים' – גם בבית הכנסת, בדרשות שנאמרו… תגובות דומות ראינו גם במקומות אחרים".

"בשלב השני", ממשיך פניני, "לאחר שהמסגרות של 'מיתרים' צמחו והתפתחו חרף כל זאת", באה שרת החינוך יולי תמיר והטילה על פרופ' ענת זוהר, יו"ר המועצה הפדגוגית של משרד החינוך, להקים ועדה לבחינת "מיתרים" ולבדיקת מידת ההלימה של מסגרותיה לתוכנית הליבה של משרד החינוך. במשך שנה שלמה הוועדה בדקה את כל תוכניות הלימוד של "מיתרים", את דרכי הכשרת המורים, את אופן בחירתם, את הליווי הפדגוגי שהם מקבלים ואת יישומו בכיתות. "ערב פתיחת שנת הלימודים, לפני שלוש שנים, יצא חוזר מנכ"ל שנתן לגיטימציה ל'מיתרים' ולעשייה החינוכית שלנו".

השלב השלישי, מספר פניני, היה כרוך בחוק החינוך המשלב. "יוזם החוק, הרב מיכאל מלכיאור, התבונן כשותף פעיל בעשייה שלנו. הוא התבונן על 'מיתרים' גם כמסגרת לבחינת ההיתכנות של החינוך המשלב". בעקבות החוק נעשתה "מיתרים" "למסגרת לגיטימית מוכרת על ידי משרד החינוך, שיש לה הזהות המבחינה שלה. וכעת, כשאנו מדברים על 'מיתרים', כבר לא מדובר ב'ניסיון שטרם נכשל', אלא בסוג מהלכים שניתן לומר עליהם ש'את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק'. כל השלבים המוקדמים של הצמיחה האורגנית מאחורינו".

ספר לי מעט על המורים והכשרתם.

"כל המורים גדלו במערכת החינוך הממלכתית או הממלכתית-דתית. יש מהם המנהלים אורח חיים של מחויבות להלכה ויש שלא. אנחנו לא שואלים. מעולם לא העליתי בדעתי לשאול מה הן אורחות החיים של אנשי הצוות. מה שמעניין אותנו הוא מידת המחויבות, מידת המעורבות ומידת ההזדהות שלהם. מבחינת ההכשרה – קבוצה של מורים מתפנה מההוראה יום בשבוע ואנחנו לומדים יחד. אנחנו משתמשים במתודה של הכשרת מורים שלמדנו מיפן".

עד יפן הרחקתם?

"כן. הגענו עד יפן. מבחינתנו זה לא מפתיע, כי חשוב לנו להיחשף לתרבויות העולם, למגוון הדעות והעמדות. על פי המתודה הזאת, המורה כותב ומבנה את יחידות הלימוד שלו עם קבוצת עמיתים תוך חשיפת התנהלותו בכיתה. אחת החידות הגדולות בחינוך היא מה מתרחש מאחורי דלת הכיתה. במסגרת ההכשרה אנו פותחים את דלת הכיתה ויוצרים תהליכים שבהם מורים חושפים את עצמם לקבוצות עמיתים. אנו מתעדים את כל התהליך, והמורים מקבלים משוב, לומדים מחדש וכותבים מחדש, וכל הקבוצה הזו מלמדת לאחר מכן אותו חומר. זהו תהליך שמוכיח את עצמו, ויוצר שינוי בכל המערכת".

מדבריו של פניני עולה כי תהליך יישומה של המתודה היפנית לא היה דבר של מה בכך, שכן הוא היה כרוך ב"תרגומה" מהתרבות היפנית לתרבות המערבית, ומהשפה המערבית לזו של התרבות היהודית. חרף זאת, אומר פניני, "אנחנו מיישמים אותה, והיא מצליחה מאוד. נעזרנו לצורך העניין במכון מנדל, שליווה אותנו, ובקרן יד הנדיב".

יישום המתודה היפנית הוביל לבנייתן של תוכניות לימודים רבות ברוח פלורליסטית, שהוכנסו כולן לאתר אינטרנט מתוך מטרה להנגיש אותן הן לצוותי "מיתרים" והן לאנשי חינוך ממערכות שונות בארץ ובעולם. "מהנקודה הזאת", מספר פניני, "התגלגלנו לפרויקט אדיר של בניית אתר אינטרנט מרכזי לחינוך יהודי פלורליסטי. האתר, שנבנה בשיתוף עם רשת אורט, כולל את כל החומרים ותוכניות הלימוד. זוהי מעין מרכזייה פדגוגית. יש פה הרבה דברים עם הפנים פנימה, אבל גם עם הפנים החוצה, וגם זה בסדר היום שלנו". האתר הוא רב-לשוני וניתן לגלוש בו בעברית, באנגלית, ברוסית, בצרפתית ובספרדית, וכפי שהדגיש פניני, "מדובר בהשקעה כספית וטכנולוגית אדירה".

ואם בכסף עסקינן, מה מקורות המימון שלכם?

"כל מסגרות החינוך שלנו מוכרות על ידי משרד החינוך. יש ביניהן מוכרות שאינן רשמיות, אך הרוב מוכרות רשמיות. רוב המסגרות מצויות תחת פיקוח ממלכתי, ומשמעות הדבר היא שהמממן המרכזי והשותף הבכיר של כל העשייה שלנו הוא משרד החינוך. מעבר לכך, לגבי העשיות הייחודיות שלנו – אנו שליחי ציבור של גורמים מממנים, המזדהים עם המטרות החינוכיות שלנו ומסייעים לנו לתת את הערך המוסף. מדובר בעיקר בפדרציות יהודיות בארצות הברית, בכל מיני קרנות וגם בגורמים פרטיים מכל רחבי העולם. אנחנו שליחי הציבור שלהם וטוב לנו עם זה".

מה הוביל אותך להירתם לאתגר האדיר הכרוך בהקמת "מיתרים" וניהולה?

"כל חיי הבוגרים, זה ארבעים שנה, אני עוסק בחינוך יהודי. לאורך כל השנים הללו ראיתי שברי רעיונות ואידיאולוגיה. ראיתי את עצמי חייל בשדה קרב אבוד בעולם שמאבד זהויות, בעולם קפיטליסטי שהקריירה עומדת במרכזו. ראיתי בייאוש את העולם היהודי שלי הולך ונעלם. אני מוכרח להודות שבעשייה שלי במסגרת 'מיתרים' חזרתי להיות אופטימי. 'מיתרים' היא חלק מהתעוררות מדהימה, שמי שאחראי לה הם הקיצוניים – החרדים והימין הקיצוני הפאשיסטי. הם שדחקו ודחקו – הובילו בסופו של דבר להתפרצותו של משהו נפלא, לתהליכים שונים של התחדשות יהודית, ש'מיתרים' היא אחת מהן".

אבל מה שהניע את פניני יותר מכל היה "הרצון לשקם את ההורות שלי. באתי לגור במקום מסוים כדי לתת חינוך מסוים לילדים שלי. שלחתי אותם למערכת החינוך הממלכתית-דתית, והבנתי מהר מאוד שעלי להסתפק בכך שבית הספר יהיה בייביסיטר טוב. אבל גם זה חלף. לאורך שנים ארוכות, עם כל אחד מילדי, עסקתי בשיקום המסרים שהם קיבלו במסגרת הזאת, מסרים שאינם נמצאים בהלימה עם השקפת עולמי והשקפת הבית שבו גדלו. הדברים האלה הגיעו עד מחנק. ההקצנה הלכה והחריפה. תש כוחנו לראות בעיניים כלות את ילדינו מתחרד"לים מול עינינו, כי זה מה שהם למדו בבית הספר, או לחילופין, לראות את ילדינו פורקים כל עול, כי הם אינם יכולים לחיות בדיסוננס הזה. המוטיבציה שלי לפעול נבעה מתחושה עמוקה של מחויבות לספק לנכדים שלי הזדמנות אלטרנטיבית".

המאמר פורסם בגיליון מספר 58 של "ארץ אחרת": חוצים את הקווים – המהפכה של בתי הספר המשותפים לדתיים וחילוניים. להזמנת הגיליון לחצו כאן