ארץ אחרת

 

 

 

1. מדינה ישראלית– א.ב. יהושע (פורסם לראשונה ב "הארץ")

2.ובכל זאת מדינה יהודית – תשובה לא"ב יהושע- רות גביזון

3. עשר סיבות להעדיף את המושג מדינה ישראלית על המושג מדינה יהודית – תשובה לרות גביזון- א.ב. יהושע

4. חילופי דברים אחרונים באי מייל

1.מדינה ישראלית- א.ב. יהושע

בואו ונתאר לעצמנו שבמאי 1948 כאשר בן גוריון וחבריו הכריזו על הקמת מדינת ישראל לא היה בשטח הריבוני של המדינה החדשה אף אדם שאיננו מגדיר את עצמו כיהודי. לא ערבי פלשתינאי אחד וגם לא דרוזי או צ'רקסי. כיצד היו מכנים אז את המדינה החדשה שנולדה? במגילת העצמאות נאמרו הדברים בצורה ברורה ונכונה. "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". הכרזה שנוקבת ברור בשמה של המדינה החדשה וקוראת לה –ישראל. כי הרי שם הטריטוריה הוא ארץ ישראל, שמו המקורי של העם – עם ישראל – שניתן לו לפי הכתוב במקרא על ידי האלוהים עצמו ושימש אותו במשך מאות בשנים כשמו הבלעדי, לפני שהצטרף אליו, אבל לעולם לא ביטל אותו, השם – יהודי, או עם יהודי. וגם אז במשך אלפי שנים נשאר השם ישראל או עם ישראל שם דומיננטי, אם לא בלעדי לגמרי , בסידור התפילה ובהרבה מאד טכסטים קנוניים ומרכזיים של העם. והרי אם היו היום עולים מקבריהם משה רבנו, שמואל ושאול, השופטים המלכים והנביאים והיינו שואלים אותם אנא רבותי, הזדהו, מי אתם? הם היו עונים: אנחנו ישראלים או בני ישראל. אם היינו חוזרים ושואלים ומה בדבר ה"אופי היהודי" שלכם? הם היו אומרים איננו מבינים למה אתם מתכוונים.

טועים החושבים שהשם ישראל או ישראלי יש בו אלמנט "כנעני" שמבטל את מה שמשתמע במהות ובתרבות היהודית של אלפי שנות הגלות. ההיפך הוא הנכון. ישראל הוא שם שכולל יותר היסטוריה ותרבות של העם מאשר השם יהודי. ישראל הוא גם השם המקורי והאוניברסאלי שבו משתמשים גם עמי העולם במקורותיהם הדתיים, בעוד שהכינוי יהודי אינו אחיד ומשתנה משפה לשפה, ועובר ואריאציות שונות אפילו בפי היהודים המדברים שפות שונות. השם יהודי תלוי במקרים רבים באינטראקציה, לרוב שלילית, עם עמים אחרים, (מהדהד בו הזיכרון של יהודה איש קריות) בשונה מן השם המקורי של העם כפי שהגדיר את עצמו גם בארץ ישראל אבל גם בתקופת הגלות הארוכה.

לפיכך גם אם ב-1948 לא היה אזרח לא יהודי אחד בשטח המדינה החדשה לא היה עולה על הדעת לקרוא למדינה החדשה יהודיה או יהודה, בוודאי לא ציון (שם נרדף לירושלים). מה עוד שהשם יהודי מקורו מבני שבט יהודה, שמתייחס לחבל ארץ אחד מתוך 12 חבלי ארץ ישראל שהיתה מיושבת בידי יהודים גם בתקופת בית שני, ולאחריה בתקופת המשנה, ומשום מה הפך השם החלקי הזה לפעמים גם לשמו של העם כולו.

מכאן שההחלטה הברורה לנקוב ב-1948 בשם המדינה – ישראל היתה טבעית ונכונה.

האם היה צורך לכנות את המדינה החדשה "מדינת ישראל" ולא פשוט "ישראל", כמו צרפת, דנמרק, תאילנד וכו' ? כאן ניתן לשער שהמילה "מדינה" נגררה מן הצירוף המקורי של הרצל "מדינת היהודים" אבל באופן לוגי לא היתה סיבה שלא לנסח את המשפט במגילת העצמאות גם כך: "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא ישראל" . ואכן עד עתה משמשים במקביל ואהדדי השם ישראל והשם מדינת ישראל בלא הבדל משמעותי ביניהם.

ושוב, האם באותו מצב היפותטי שבו כאמור לא היה אדם שאינו יהודי בתחומי מדינת ישראל, היה עדיין צורך להדגיש "מדינה ישראלית דמוקרטית", כשם שאנו חוזרים ואומרים היום באופן כפייתי "מדינה יהודית דמוקרטית"? דומני שלא. לא דני, לא איטלקי לא אירי ולא עמים אחרים צריכים לחזור ולהדגיש כמין השבעה : "מדינה דנית דמוקרטית" או "מדינה איטלקית דמוקרטית" או "מדינה אמריקאית דמוקרטית". התוספת "דמוקרטית" איננה נחוצה כתואר נוסף.

ומכאן שאלה נוספת: האם הכינוי הבלעדי ישראל או מדינת ישראל שומר עדיין על ציוניותה של המדינה, כלומר על חוק השבות, שהוא הביטוי המעשי החוקי ה י ח י ד של העיקרון הציוני? בהחלט כן. ואין צורך לחזור ולומר "מדינה יהודית" או "מדינת העם היהודי" כדי לבטא את תקפותו של חוק השבות. להיפך, כשאנו אומרים מדינת ישראל היא גם מדינה ציונית, אנו מבטאים באופן ברור תהליך שבו אנו מציעים ליהודים בגולה, להפוך מיהודים לישראלים. כלומר לחזור למקוריות ולטוטאליות של יהודיותם, גם בטריטוריה גם בהיסטוריה וגם בהווייתם החיה ובמסגרת המחייבת אותם. והרי המושג ישראל הוא גם מושג חי ואמיתי בתוך ההוויה היהודית בגולה גם היום, והשאלה היא איך מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל.

אגב חוק השבות הוא הבסיס המוסרי להחלטת אומות העולם בנובמבר 47 להקים בחלק מפלשתינה מדינה ישראלית ריבונית, לא רק עבור שש מאות אלף היהודים אשר התגוררו בה באותה עת, אלא מדינה שתהיה פתוחה לכל יהודי אשר ירצה להשתקע בה. ומבחינה מוסרית הכלל הזה תקף עד עצם היום הזה. שהרי לא ייתכן שמי שהגיע לכאן, הוא או הוריו, בזכות חוק השבות יסגור אחריו את הדלת שנפתחה בפניו. והרי במדינה הפלשתינאית שתקום יהיה גם, ובצדק רב, חוק שבות לכל הפלשתינאים הנמצאים בפזורה הפלשתינאית.

אם כן נשאלת השאלה למה חל בשנים האחרונות תהליך הפוך למה שנכתב במגילת העצמאות. איך התהפך המשפט "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" למשפט שממנו משתמע : "אנו מכריזים בזאת שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, או מדינה יהודית דמוקרטית". הסיבה להיפוך הזה נעוצה בכמה גורמים אבל בראש ובראשונה בנוכחות הגוברת של מיעוט לאומי פלשתינאי נכבד בתוך מדינת ישראל.

כדי להגן לכאורה על זהותנו מפני המיעוט הערבי-פלשתינאי הלאומי בישראל אנו מעמידים צירוף שהופך למין השבעה מאגית – "מדינה יהודית דמוקרטית". יהודית, כדי להבטיח את זהותנו מול הזהות הפלשתינאית שנמצאת בתוכנו, ודמוקרטית כדי להרגיע את הערבים שזכויותיהם האזרחיות נשמרות. אבל האם הצירוף הזה באמת מועיל לשני הצדדים או שהוא הופך לצירוף מזיק גם כלפי היהודים הישראלים וגם כלפי הערבים הישראלים. בנוסח טרונייתו האירונית של ח"כ אחמד טיבי: מדינת ישראל היא יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים". האם הפיחות ההולך וגובר של המושג ישראל, או ישראלי, לטובת המושג יהודי או פלשתינאי הוא תהליך נכון גם כלפי היהודים הישראלים וגם כלפי הערבים-הפלשתינאים הישראלים?

הבעיות בביטוי "מדינה יהודית דמוקרטית" הן רבות ולא לחינם מנסים לעקוף אותן או לרכך אותן באין ספור מאמרים וימי עיון.

הבעיה הראשונה קשורה במושג "יהודי" שיש בו עמימות יסודית שיוצרת בלבול. המושג "יהודי" בעיקרו הוא מושג של שייכות לאומית ולא של שייכות דתית. אפילו בהגדרת ההלכה נאמר שהיהודי הוא בן לאם יהודיה ולא נאמר שהיהודי חייב להאמין בתורת משה כדי להיחשב כיהודי. לפיכך אם מדייקים מבחינה לוגית לא נכון לומר באותה קטגוריה – נוצרי, מוסלמי, בודהיסט, יהודי, אלא נכון לומר – נוצרי, מוסלמי, בודהיסט ויהודי דתי או יהודי מאמין.

מבחינה לוגית טהורה רק הצירוף הבא הוא מדויק: צרפתי, סיני, אנגלי, יהודי. הדת היהודית היא מרכיב רשות בהגדרת היהודי כשם שהקתוליות או הנצרות היא מרכיב רשות בהגדרת האיטלקי או האנגלי או האסלאם בהגדרת המצרי. דבר זה הוכח לחלוטין במאתיים שנות החילוניות היהודית.

ברגע שמשתמשים באופן אינפלציוני במושג "יהודית דמוקרטית" מצרפים ביודעין או שלא ביודעין את המרכיב הדתי למושג המדינה, ואין זה כך בפועל. מדינת ישראל נשלטת על ידי אזרחיה, ולא על ידי שום מוסד דתי. כל מה שניתן למוסדות דתיים בישראל ניתן על ידי השלטון האזרחי מרצונו שלו, משיקולים קואליציוניים או אחרים. והיד שנתנה מוסמכת לקחת חזרה את כל מה שנתנה. תמיכת מדינה במוסדות דתיים קיימת במקומות רבים בעולם. וישראל איננה חריגה בקיום סמלים דתיים כגון חגים בתוך רקמת חיי היום יום שלה.

לכן הצירוף "מדינה יהודית", אפילו בצירוף, לכאורה, פוליסת הביטוח "דמוקרטית" נשמע א-פריורי עוין ומנוכר לאזרחי המדינה הלא יהודיים. כי הם שומעים בו, אם נרצה או לא, את מה שאנו שומעים במושג "מדינה מוסלמית" , שגם אם ירככו אותו בביטוי דמוקרטית, בנוסח "מדינה מוסלמית דמוקרטית" הריכוך עדיין לא ינטרל את הניכור הבסיסי של לא מוסלמים כלפי המדינה הזאת.

יתירה מזאת, המושג "מדינה יהודית" באסוציאציה הדתית המתלווה לו, מאלצת את האזרחים הלא יהודיים להדגיש כנגדה את דתם האחרת, מוסלמית או נוצרית, כהגדרה זהותית מבדילה.

בעוד שהביטוי "מדינה ישראלית", אם בתוספת "דמוקרטית" או אפילו רק "מדינה ישראלית", יוצר קרבה ושותפות עם המדינה הזאת. שכן גם לפלשתינאי או לדרוזי, למוסלמי או לנוצרי האזרחות הישראלית, שיש לה ביטוי גם במסגרות החיים, גם בלשון העברית וגם כמובן ביחס עמוק משותף למולדת, מעניקה חלק ושותפות מסוימים אפילו בישראליות הלאומית ההיסטורית, כשם שגם יהודי צרפתי הרואה את הצרפתיות שלו רק בפן האזרחי שלה עדיין מקיים שותפות בזהות הצרפתית הלאומית ההיסטורית כפי שהתגבשה מדורי דורות.

המילה "דמוקרטית", הנמצאת במושג "מדינה יהודית דמוקרטית", היא חלשה ובעייתית בהגנה על זכויות המיעוטים כנגד למשל חוקי אפליה של קרקעות הקרן קיימת. בעוד שה"דמוקרטית" שתמצא בביטוי "מדינה ישראלית דמוקרטית" היא באופן טבעי הרבה יותר חזקה בהגנה על זכויות כל הישראלים השותפים בה. שכן אז לא רק היהודים צריכים להגן לכאורה על הדמוקרטיה של הערבים. אלא כל הישראלים עומדים על משמר הדמוקרטיה של עצמם על פי קריטריונים אזרחיים אוניברסאליים.

לכאורה מדובר על שינוי מילולי בלבד, והוא כמובן לא פותר לכשעצמו בעיות מהותיות שהולכות ומחריפות לאחרונה על ידי הימין הלאומני, אבל הוא יוצר תשתית משותפת, שעליה יהיה נכון יותר להתחיל בתיקונים.

 

2. ובכל זאת מדינה יהודית – תשובה לא"ב יהושע

רות גביזון

אך טבעי הוא שאנטי ציוניים למיניהם מתנגדים לקביעה כי ישראל היא מדינה יהודית וגם דמוקרטית, וכי הם טוענים כי כדי להיות דמוקרטית היא צריכה לוותר על אפיונה כיהודית. הם גם מתנגדים בעקביות לחוק השבות ורואים אותו כחוק מפלה ואף גזעני. הם מדגישים כי שורש הרע הוא בדיוק העובדה כי ישראל הוקמה כשיאו של המפעל הציוני, שהוא-הוא שורש הרע מבחינתם.

אלא שאנטי ציוניים מוצאים בן ברית בלתי צפוי בציוני מושבע כא"ב יהושע, שאף הוא מתלונן על "הצורך הכפייתי" שלנו להזכיר כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ומוכן להסתפק בקביעה כי ישראל היא – כשמה כן היא – מדינה ישראלית. לטענתו, אמנם השם "ישראל" היה נכון למדינה גם אם לא היה בה אף לא-יהודי (או ערבי) אחד, אבל הוא קריטי למדינה שיש בה מיעוט אזרחי גדול של לא- יהודים, ובעיקר לנוכח "הנוכחות הגוברת" של המיעוט הערבי-פלסטיני. רק שם מכליל כזה יכול להוות תשתית מתאימה לחיזוק זהות אזרחית משותפת לכל הישראלים, בלי הבדל לאום או דת, תוך כדי הדגשת שותפותם "בישראליות הלאומית ההיסטורית". הדגשת "יהודיותה" של המדינה, לעומת זאת, יוצרת ניכור כלפי לא יהודים וכמעט מחייבת אותם להדגשת זהותם הדתית המבדלת. (ההדגשות שלי. ר"ג)

יהושע מודה כי לכאורה מדובר רק בשינוי מילולי, שאינו יכול כשלעצמו לפתור בעיות. אבל לטעמו, זה שינוי חשוב היוצר תשתית שעליה ניתן להתחיל לתקן. בכך מצטרף א"ב יהושע לאלה הסבורים כי החזון הציוני עצמו תקין ותקף עד היום – אולם משהו בבניית המדינה, הקשור בהדגשת היהודיות שלה, גרם לשיבוש.

אני שותפה לשלוש הנחות יסוד של יהושע:

א. המפעל הציוני היה והינו תקף ומוסרי.

ב. מטרתו היא ליצור מקום שבו "כל יהודי זכאי לעלות ארצה", וכל יהודי יכול לממש חיים יהודיים מלאים שאינם מבחינים בין ביתו של אדם לבין פעולתו במישור הציבורי.

ג. חיוני לקיים בישראל חברה שיש בה שוויון אזרחי לכל האזרחים, בלי הבדל דת ולאום.

דווקא מתוך הנחות יסוד אלה אני מגיעה למסקנה הפוכה משלו: מתחילתו הייתה במפעל הציוני שניות לגבי דמותה של המדינה שתקום. המטרה הייתה הקמתה של מדינה יהודית – שיש בה רוב יהודי, תרבות ציבורית יהודית, חיים יהודיים מלאים, ואשר תאפשר מקום מפלט ליהודים – שיהיה בה שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה, בלי הבדל דת ולאום. בנוסף, ההדגשה על יהודיותה של המדינה הייתה במובהק לאומית ולא דתית. השניות הזו קיימת מאז הקמת המדינה ועד עצם היום הזה והיא מאפיין יסודי של ישראל. הדרישה להצניע את היסוד היהודי על מנת לחזק את היסוד של שוויון אזרחי אינה צודקת ואף לא תועיל. אזרחי ישראל הערבים אינם רוצים במדינה נייטרלית שתתייחס לכל אזרחיה בשוויון מלא ותפריט את זהויותיהם הלא אזרחיות, אך תשקף במדיניותה ובאורחות חייה את עובדת קיומו כאן של רוב יהודי מוצק. הם רוצים מדינה שלא תהיה בה הגמוניה תרבותית יהודית ועברית, על מנת שהם יוכלו לחוש בה כבני בית מלאים. עם כל ההבנה למשאלה עמוקה זו של הערבים – היא יכולה להתממש רק אם היהודים יוותרו לפחות על אחד מעיקרי הציונות.

יהושע אומר דברים והיפוכם בעניין שהוא קריטי לנושא שלנו: תחילה הוא אומר ש"המושג "יהודי" בעיקרו הוא מושג של שייכות לאומית ולא של שייכות דתית". אח"כ הוא מציין כי שימוש אינפלציוני ב"יהודית ודמוקרטית" מהווה צירוף "ביודעין או שלא ביודעין" של המרכיב הדתי למושג המדינה, וקובע (בצדק) כי במציאות ישראל אינה תיאוקרטיה יהודית. ועוד בהמשך הוא אומר כי המושג "מדינה יהודית" באסוציאציה הדתית המתלווה לו, מאלצת את האזרחים הלא יהודיים להדגיש כנגדה את דתם האחרת, מוסלמית או נוצרית, כהגדרה דתית מבדילה".

לדעתי יש פה הן שכתוב של ההיסטוריה והן הצגה לא מדויקת של המציאות. בהכרזה על הקמת המדינה נאמר במפורש – כפי שיהושע עצמו מצטט – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". לא בכפייתיות אלא בחגיגיות גדולה הכריזו מנהיגי היישוב היהודי על ההישג העצום, שנדון במונחים אלה גם בדיונים באו"ם ובקהילה הבינלאומית – מדינה יהודית בארץ ישראל – למרות הדרישות של המדינות הערביות שלא לאשר הקמתה. נזכיר גם כי באותה הכרזה לא הייתה מחלוקת כלל על עקרון המדינה היהודית אולם הייתה הסכמה ברורה לייחד את היהודיות לנושא הלאומי ולא לזה הדתי. ההכרזה כלל אינה מציינת את אלוהים, ובמקומו התקבלה הפשרה של "צור ישראל".

במלים אחרות, מקימי המדינה – ומי שהחליט על הקמתה של המדינה היהודית – ראו ביהודיות השתייכות לאומית, כפי שיהושע עצמו מציע. הם הניחו שאפשר ואף נכון להבחין בין המרכיב הדתי של יהודיות לבין המרכיב הלאומי שלה – והעניקו עצמאות לבני העם היהודי ולא למאמיני הדת היהודית.

אירוני הדבר שדווקא יהושע, שההבחנה הזו בין מובני היהודיות היא קריטית לעמדתו, גולש בעצמו לזיהוי של יהודיות עם דת, וסבור כי הדגשת יהודיות המדינה מכריחה את הערבים הפלסטינים להדגיש את דתם האחרת. למעשה, חלק גדול מדוברי המיעוט הפלסטיני בישראל מתקומם נגד הנטייה לתאר את מרכיב זהותו המרכזי כדתי ומדגיש דווקא את ההיבטים הלאומיים של הזהות הפלסטינית המשותפת לבני דתות שונות ביניהם.

יהושע משבש לטעמי גם את מקומה של ישראל אצל יהודי התפוצות וביהדות בכלל. לטעמו הציונות היא "תהליך שבו אנו מציעים ליהודים בגולה להפוך מיהודים לישראלים. כלומר לחזור למקוריות ולטוטאליות של יהודיותם, גם בטריטוריה, גם בהיסטוריה וגם בהווייתם החיה ובמסגרת המחייבת אותם". הויכוח על מהות היהדות בימינו הוא ויכוח גדול. גם הוא קשור בחלקו ליחסים בין דת ולאום ביהדות. העמימות בעמדתו של יהושע בנושא זה משפיעה גם על עמדתו כאן. מצד אחד, דווקא לדעתו של יהושע ייתכן שיהודי דתי החי בצפון אמריקה הוא "יהודי" יותר מישראלי יהודי חופשי. זה כאשר אנחנו מגדירים יהודיות כעניין דתי. אבל מצד שני, אם היהודיות היא אכן מכלול של השתייכות לחיים לאומיים שלמים, הרי לטעמו הזהות היהודית ה"אמיתית" היא הישראליות דווקא.

אני מעדיפה מסגרת דיון נייטרלית יותר שלפיה יש יהודים שחיים בישראל ויש יהודים בחיים מחוצה לה. יהודיות היא עניין מכליל, התלוי בשילוב של הגדרה עצמית של האדם ושל אורחות חייו. יהודי הוא הן זה הרואה בדת היהודית את מלוא חזות יהודיותו, הן מי שרואה את יהודיותו כעניין תרבותי או לאומי, הן מי שרואה את האמונה ואת העם כמקשה בלתי ניתנת להפרדה. אני מסכימה עם יהושע כי חיים יהודיים בישראל הם אכן מלאים ועשירים יותר – בשל הצורך והאפשרות להיות יהודים גם בחיים הציבוריים – מאשר חיים יהודיים בתפוצות. אולם איני תובעת מונופולין על צורות חיים יהודיות, ואינני מדרגת אותן. אני עצמי ישראלית ויהודית כאחד. ויש לי זיקות עמוקות הן לישראלים ללא הבדל דת ולאום והן ליהודים באשר הם. הציונות שלי היא חלק מזיקתי ליהודיות שלי – כי היא מבטאת תמיכה ברעיון שנכון וצודק כי גם ליהודים – שהם אכן עם או לאום ולא רק חברי קהילה דתית – תהיה מדינה אחת שבה הם רוב.

הציונות הייתה והינה תנועה לאומית, והמאבק היה והינו בין שתי תנועות לאומיות. ישראל הוקמה כביתו הלאומי של העם היהודי על מנת לאפשר לה קיום רוב יהודי ובאמצעותו שליטה על ביטחונם האישי והזהותי של היהודים ובהגירתם אליה. מותר ליהודים בכלל, ולרוב היהודי בישראל בפרט, לוותר על השניות, ועל המטרה הציונית, ולהכריז כי ישראל מחויבת רק לשוויון לכל אזרחיה (או לכל קבוצותיה). אין עליהם חובה לעשות זאת. ובוודאי אין כאן רק עניין סמנטי.

3.עשר סיבות להעדיף את המושג מדינה ישראלית על המושג מדינה יהודית. תשובה לרות גביזון

בין רות גביזון וביני יש הסכמות רחבות בהרבה נושאים. ואפשר להגדיר את שנינו כשייכים למחנה השמאל הליבראלי, הן מבחינה מדינית ופוליטית והן מבחינת התמיכה בפוליטיקה סוציאלית שתביא ליתר שוויון כלכלי וסולידאריות חברתית. שנינו גם מגדירים את עצמנו כציונים, באותו מובן כללי של המושג ציוני – כלומר תמיכה בחוק השבות וראייתו כחוק מוסרי וצודק. ובקיום ובטיפוח הזיקה המתמדת של ישראל אל תפוצות היהודים בעולם. שהרי ציונות איננה אידיאולוגיה ייחודית אלא פלטפורמה משותפת לאידיאולוגיות רבות ושונות ואפילו סותרות.

אבל יש בין רות גביזון וביני מחלוקת על הצורך להוסיף כל הזמן את שתי המלים – מדינה יהודית – כאשר אנו מדברים על מדינת ישראל. ובוודאי שיש בינינו מחלוקת על הצורך לדרוש מהערבים, ובעיקר מן הפלסטינים, להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. בעבורי לא רק מספיק בהחלט להגדיר את מדינת ישראל כמדינה ישראלית, אלא לפי דעתי הגדרה זו היא נכונה וצודקת יותר ואפילו מפרה יותר הן מבחינת יחסי היהודים והערבים בתוך מדינת ישראל והן מבחינת יחסי היהודים בישראל עם היהודים הגרים בתפוצות.

האם זו מחלוקת סמנטית בלבד או מחלוקת מהותית? בעיני רות גביזון ובעיני זו מחלוקת מהותית, ולכן אנו מטריחים את הקורא להצטרף ולעיין בה.

דבר נוסף: גם רות גביזון וגם אני מסכימים שהמושג יהודי הוא מושג לאומי במהותו, ולא דתי. כלומר יהודי חילוני ויהודי דתי שותפים מתוך שוויוניות גמורה בלאומיות היהודית. וכשם שאין שום יתרון מבחינה לאומית לצרפתי חילוני על צרפתי קתולי. כך אין ליהודי דתי שום יתרון מבחינת זהותו הלאומית על יהודי חילוני.

ולכן רות גביזון צריכה להסכים שבמשפט: נוצרי, מוסלמי, בודהיסט, יהודי יש פגם מבחינת השייכות לאותו סוג. פגם שיהיה דומה לזה במשפט: נוצרי, מוסלמי, בודהיסט ושבדי. או לחילופין במשפט: אנגלי, ארגנטינאי, מוסלמי ורוסי. ולכן מבחינת המושגים שאותם אנו מבררים אני מקווה שגם רות גביזון תסכים איתי שנכון יותר לומר: נוצרי, מוסלמי, בודהיסט ויהודי דתי, או יהודי מאמין.

העובדה שהמושג יהודי לא נשמר בתודעה הציבורית שלנו ושל העולם רק כמושג של השתייכות ללאום , אלא מתערבב כל הזמן, ושלא בצדק, עם המושג של השתייכות לדת. היא שכבר יוצרת את אחד המכשולים, לדעתי, המביא אותי להתעקש על הביטוי מדינה ישראלית כנגד הביטוי מדינה יהודית.

כאמור אני מבקש לתת עשר סיבות ליתרון של המושג מדינה ישראלית על המושג מדינה יהודית ואתחיל כבר ביתרון הראשון שמשתמע מהפסקה הקודמת.

1. המושג מדינה ישראלית חף מכל קונוטציה דתית אוטומטית, כזו שמתלווה שלא בצדק למושג מדינה יהודית. ולכן כשהעולם וגם אנחנו מגדירים את עצמנו כמדינה ישראלית איננו נגררים בעצמנו ואיננו מטעים אחרים לחשוב שזו מדינה דתית במהותה כמו שמישהו היה אומר מדינה נוצרית או מדינה אסלאמית. יכולים להיות למדינת ישראל תכנים דתיים יותר או פחות בזהותה הממלכתית, כמו למדינות רבות בעולם, היא יכולה לתת סמכויות דתיות נוספות או לטול אותם מהרבנות הראשית, אבל במהותה אין זו מדינה דתית כפי שהיה יכול להשתמע בטעות במושג מדינה יהודית.

אפילו איראן שהיא מדינה הנשלטת על ידי ממסד דתי מובהק, איננה מציגה את עצמה דרך שמה כמדינה דתית. המושג איראני איננו מושג שגורר בעקבותיו אוטומטית משהו דתי אסלאמי. ואכן היו תקופות בעבר שאיראן לא היתה משועבדת כך לממסד הדתי ואנו מקווים שכך יהיה גם בעתיד. המילה איראן היא נטולת הקשר דתי וכך צריכה להיות גם המילה המסמלת את ישראל.

2. אין חשש שהמושג מדינה ישראלית ייחשב כמושג של אזרחות בלבד ולא של זהות. ובכך יטושטש ההבדל הזהותי בין יהודי ישראלי לפלסטיני ישראלי. בכל מושג של לאומיות היום, כגון צרפתי או אמריקאי או ארגנטינאי מקופלים שני יסודות. יסוד של אזרחות ויסוד של זהות שאין הם חופפים תמיד. בעולמנו ישנם אנשים רבים שיש להם אזרחות של מדינה, אבל אין הם שותפים בזהות הלאומית המרכזית של אותה מדינה. כל מי שנולד באמריקה קונה לו אזרחות אמריקנית, אבל אין זה אומר שיש לו גם זהות אמריקנית. מלבד זאת ישנם מיעוטים לאומיים רבים בעולם שיש להם אזרחות של מדינת הרוב אבל אין הם רואים את עצמם כשותפים בזהות של אותו רוב. כמו הבאסקים הספרדים שיש להם זהות באסקית אבל האזרחות היא ספרדית ועוד דוגמאות רבות. כך שכאן טמונה אחת הטעויות המהותיות של רות גביזון, שאין היא רואה את הכפילות הקיימת בכל מושג של לאומיות כל שהיא. זהות ואזרחות. לא כל אלה שהם אזרחים במדינה מסוימת הם גם רואים את עצמם כשותפים בזהות שלה. ולכן אין כל חשש שהמושג ישראליות או זהות ישראלית יהיה מובן רק במישור האזרחי בלבד. לכן זהותם של הפלסטינים הישראלים היא פלסטינית אבל אזרחותם היא ישראלית. כמו יהודי צרפתי או יהודי יווני.

3. אבל כאן בא נימוק נוסף להעדפה של המושג מדינה ישראלית. כשהערבי הישראלי או הפלשתינאי הישראלי שייך למדינה ישראלית ולא למדינה יהודית, יש לו שותפות יותר עמוקה עם המדינה הזאת דרך אזרחותו הישראלית. מה עוד שהוא חי באותה מולדת, מדבר את שפת הרוב ומשתתף במרקם החיים הכללי של מדינה זו. בעוד שכאשר אומרים לו אתה שייך למדינה יהודית מיד יוצרים מחיצה בלתי עבירה בינו לבין המדינה שלו. (מה עוד שגם הוא מבין את המילה יהודי כזהות דתית שלעולם לא יהיה לו חלק בה, והוא חייב להעמיד כנגדה את הזהות המוסלמית או הנוצרית). המושג מדינה ישראלית יוצר פתח להשתלבות יותר רחבה ויותר עמוקה של המיעוט הלאומי הפלשתינאי בתוכנו, דבר שגם רות גביזון מייחלת לו.

רות גביזון מסכימה כמוני שאת ההכרעות הפוליטיות של מדינת ישראל רשאים לעשות אך ורק אזרחיה של מדינת ישראל. כלומר בעלי תעודת זהות ישראלית הזכאים להצביע למוסדותיה הנבחרים. כולל כמובן האזרחים הפלשתינאים הישראלים. ברגע שהיא מעדיפה את המושג מדינה יהודית על מדינה ישראלית היא כמו רומזת, אם כי לא קובעת בבירור, שבהכרעותיה הפוליטיות של מדינת ישראל משתתפים גם היהודים שאינם אזרחי המדינה. דבר זה יוצר התנגדות חשד ובלבול מיותרים לא רק אצל האזרחים הלא יהודים של מדינת ישראל, אלא גם בקרב לא מעטים מאזרחיה היהודים.

4. המושג ישראל הוא המושג המקורי ההיסטורי של העם. העם נולד ונוצר כעם ישראל ולא כעם יהודי. את התורה בהר סיני קיבל עם ישראל ולא העם היהודי. במשך כמעט אלף שנה ישראל תפקד כשם יחיד לעם הזה.

5. שם הארץ או הטריטוריה היא – ארץ ישראל. יהודה או רק מחוז אחד בארץ ישראל. למה לקרוא את המדינה על שם מחוז אחד?

6. השם ישראל הוא השם המקובל המשותף בפי כל אומות העולם. הכינוי יהודי משתנה מלשון אל לשון ואין הוא מוכר בוריאציות שלו אף ליהודי עצמו.

רוסית – еврей (evrey) איברי

צרפתית – Juif Israélite ג'וּאִיף או יזראליט

אנגלית – Jew ג'וּ

ספרדית – Judío חוּדִיה

ערבית – Yahud יהוּד

ועוד ועוד

בעוד שהשם ישראל מוכר וידוע לכולם ומקובל על כולם כשמו של העם היהודי.

7. בתנ"ך ובכל סידור התפילה של האמונה היהודית לא מופיע השם יהודי אלא רק השם ישראל או עם ישראל או בני ישראל. באוניברסיטה שבה מלמדת רות גביזון אומרים החוג להיסטוריה ישראלית החוג למחשבת ישראל החוג לתולדות ספרות ישראל. ולא החוג להיסטוריה יהודית או החוג למחשבת היהודים.

אין במושג ישראלי שום צד כנעני. גם הפילוסופיה של הרמב"ם או שירת ימי הביניים כלולות בחוג למחשבת ישראל או לספרות עם ישראל.

8. למה בכלל ליצור מין כפילות לשונית בין מדינת ישראל לבין מדינה יהודית. זה כמו להגיד צרפת היא מדינה גאלית.

9. כפי שציינתי במאמרי המקורי גם רות גביזון לא היתה מעלה על דעתה לתת שם אחר למדינה שהוקמה ב-1948 אלא רק את השם ישראל אפילו אם באותה שעה לא היה ערבי אחד בתחומי הריבונות הישראלית. והסיבה ברורה. כי המדינה הזאת נוצרה בגלל הזיקה ההיסטורית של עם ישראל בתפוצותיו אל מולדתו ואל מקורותיו העתיקים.

10. והנימוק האחרון – אני מבין את מקור חרדתה של רות גביזון המביא אותה לדבוק במדינה יהודית. היא חוששת שהמושג מדינה ישראלית יצור קרע בין היהודים הישראלים לבין יהודי הגלות או התפוצה. היא חרדה לקשר הציוני בינינו לבין התפוצות כשם שאני חרד לקשר הזה. אבל אני מקווה שהיא חרדה, כמוני, בעיקר לעובדה שאין עלייה לישראל. לא רק בגלל המאבק הדמוגראפי עם הערבים אלא גם בגלל שהיא מאמינה כמוני שהישיבה של יהודי במדינת ישראל משדרגת את יהודיותו ועושה אותה מלאה יותר אחראית יותר וגם מוסרית יותר. בהיותו לוקח אחריות על כל מרכיבי חייו הלאומיים.

אם כך הוא הדבר: אז המושג ישראלי מבחינה זהותית מחזק את המגמה הזאת. אבל אם אומרים: יהודי ישראלי כשם שאומרים יהודי צרפתי או יהודי אמריקני, הרי אין ניכר ההבדל המהותי בין יהודי ישראלי לבין יהודי אמריקני. בשניהם היהודיות היא עיקר בעוד שהאמריקניות הישראליות והצרפתיות הן קליפות האזרחות בלבד. ואילו כשאני אומר ליהודים בואו והפכו את עצמכם לישראלים אני מסמן להם את הדרך המובילה אותם מהחלקיות היהודית למלאות היהודית שיש לה שם ברור – ישראליות. (אגב היהודים הללו מקיימים את המלאות שלהם בלאומיותם הצרפתית או האמריקנית). כי אם רות גביזון חושבת שהזהות היהודית שווה בכל מקום ובאותו אופן, אז היא מקעקעת את הבסיס הציוני שממנו היא התחילה בעבודתה. אם זה אותו דבר, אז למה בכלל לבנות מדינה.

הנה, אני מגיע לסוף הטיעונים שלי וכאן נתתי רק חלק מהם. מעמדה ציונית מובהקת עלולה רות גביזון חס וחלילה להגיע להחלשת הציונות. ואשר לדרישה מהערבים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי, הייתי מציע לה לברר תחילה אצל היהודים עצמם מה זה עם יהודי, ומי כלול בו, והאם מנהיג המפלגה השמרנית בבריטניה או שרים וסנטורים יהודים במדינות רבות בעולם רואים את עצמם כלולים בעם היהודי ובאיזה מובן. האם החרדים הקיצוניים או הפר- ציונים או הפוסט ציונים מכירים במושג עם יהודי. אם רות גביזון תתחיל לברר אם יש הסכמה גורפת ומוסמכת לגבי המושג עם יהודי היא תקבל תשובות כה שונות ומשונות וגם סותרות זו את זו, שהתשובה שלה (ושלי במקרה זה) הן רק תשובה אחת מיני רבות.

אז למה לדרוש מהפלשתינאים להכיר בדבר שהוא גם מוקשה אצל היהודים עצמם? למה להכניס אותם לשאלות תיאולוגיות ולאומיות כה מסובכות? די לנו אם הם יכירו במדינת ישראל (על חוק השבות אינני זקוק להכרתם כשם שהם לא זקוקים להכרתי בחוק השבות הפלשתינאי שייקבע עם הקמת המדינה הפלשתינאית). הרי ברגע שהם יחתמו על חוזה שלום עם המדינה הישראלית יש כאן משום הכרה גם בלגיטימיות שלה וגם בגבולותיה. למה להוסיף הכבדה על תהליך השלום שהוא ממילא קשה ומסובך. דבר שגם רות גביזון לא רוצה.

 

 

4. חילופי דברים אחרונים באי מייל

הי בולי, חג שמח.

מצטערת שהתעכבתי קצת. הנה כמה הערות על התשובה שלך.

כאשר אני מדברת על הצורך שהערבים יכירו בישראל כמדינה יהודית אני לא דורשת מהם לתת תשובה על מהי יהדות ומי כלול בעם היהודי (או בעם ישראל. להם זה באמת לא משנה). כלפיהם השאלה היא אם הם מבינים שיש פה קבוצה השייכת לארץ הזאת מבחינה תרבותית והיסטורית ואשר גם לה יש כאן זכות לעצמאות מדינית בצידם.

למה אתה רוצה לפטור אותם מהכרה כזו?

וכלפי היהודים בחו"ל – אני ממש לא מבינה למה אתה מחייב אותם לחשוב שזהותם כיהודים היא רק דתית על מנת לאפשר להם שכל הזיקה הלאומית שלהם תהיה למדינות אזרחותם. אתה מעביר את הכובד מעמימות בתוך מושגי הזהות היהודית לתוך מושגי הלאומיות. הספרות התיאורטית מודה היטב בעמימויות האלה בין אזרחות לבין לאום וגם בעובדה כי זהויות לאומיות או תרבותיות אינן בהכרח אוניטריות.

אדם יכול להיות בעל מרכיבי זהות לאומיים של יותר מקבוצה אחת.

רותי

לרותי שלום רב, חג שמח.

1. בעניין היהודים בחוץ לארץ אינני מנסה כלל לראות את הזהות שלהם כדתית בלבד. בשום פנים ואופן. אני רק אומר שהזהות הלאומית שלהם היא מופחתת מבחינת מרכיביה ומבחינת אחריותה הלאומית. הם בהחלט יכולים להשתייך לשתי קבוצות לאומיות. אלא בזהות הלאומית היהודית שלהם הם חלקיים לא בהרגשתם (גם יהודי שיושב בודד באי בודד ומעולם לא ראה יהודים יכול מבחינה רגשית להרגיש כמו ראש הממשלה הישראלי) אני מדבר מבחינת הקיום הלאומי שלהם ומבחינת היקף ההכרעות היהודיות שלהם ואחריותם הם חלקיים. זה הכל.

2. בעניין הערבים. הם יודעים שיש לנו היסטוריה במקום הזה אם כי הם חולקים על מהותה ועל היקפה. הם יודעים שבמשך אלפיים שנה נטשנו את הארץ הזאת ולא חזרנו אליה ורק האנטישמיות הביאה אותנו לכאן. הם בהחלט מכירים בעובדה של עם יהודי, והם בהחלט היו מעניקים הכרה לאומית לעם הזה אם הוא היה מתיישב באחד האיים באוקיינוס ההודי.

הבעיה שלהם היא לא עצם הזכות הלאומית של העם היהודי, הבעיה שלהם היא המקום שהם רואים אותו כמקום שלהם. כיוון שכפינו עליהם הכרה גם במצוקתנו וגם בכוחנו. הם אומרים אנחנו בלית ברירה נכיר במדינת ישראל בגבולות 67. ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים במדינה הזאת. להביא פלשמורה מאתיופיה או נוצרים מברית המועצות לשעבר. אתם ריבוניים כמו שלנו תהיה רשות להביא לפלשתין שלנו לובים או איראנים. לא נתערב אצלכם ואתם אל תתערבו אצלנו. תכבדו את ריבונותנו כמו שאנחנו נכבד את ריבונותכם. איזו הכרה מטאפיזית ואידיאולוגית אתם רוצים מאתנו. כי אם תבקשו הכרה כזו אנחנו נבקש מכם הכרה שהעם הפלשתינאי קיים עוד מימי הפּלִשּׁתים.