ארץ אחרת

בשביל רבים בשמאל, מה שקרה בכיכר לפני תשע-עשרה שנה הוא-הוא ההוכחה לניתוק, לניכור, לאלימות ולאטימות של הציונות הדתית, ושל בני עקיבא כגורם מוביל בתוכה; ואילו בשביל רבים בימין, במיוחד בימין הדתי, האצבע המאשימה הקולקטיבית שמופנית כלפיהם מאז מה שקרה בכיכר היא-היא ההוכחה לבורות, לזרות, לשנאה ולצביעות של המחנה המתיימר להיות אוהב אדם וליברלי

"אני מבקש לפתוח את דברי בשורה הפותחת את המנון תנועתנו, 'יד אחים לכם שלוחה'" – כך התחיל מזכ"ל תנועת בני עקיבא דני הירשברג את נאומו בעצרת תנועות הנוער בכיכר רבין לפני שנתיים, במלאות שבע-עשרה שנים לרצח ראש הממשלה.

לכאורה לא היה בהכרזה הזאת כל חדש. תנועת בני עקיבא טענה תמיד שהיא דוגלת, על פי תורתו של הרב קוק, בשילוב של עַם ישראל עִם תורת ישראל וארץ ישראל. אבל בניגוד לרב קוק, שחי בקרב חילונים ופעל איתם כתף אל כתף, לא תמיד היה ברור מה לסיסמת יד האחים השלוחה ולמציאות – מציאות שבה אולי מדברים על עם ישראל בפעולות בסניף, אבל לא פוגשים אותו באמת, אלא אם מדובר בדומים למדי עד הדומים מאוד המצויים בסניפים אחרים של התנועה, ביישובים של החניכים, בישיבות ובאולפנות.

תנועת בני עקיבא אהבה את עם ישראל, אבל אהבה אותו כאידיאה, מרחוק, בלי להכיר את הפרטים, בלי להתעמת עם הסתירות, כמעט כפי שהיהודים אהבו את ציון בעודם בגולה, בלי שהדבר דרש מהם לעשות משהו. והנה, לפני שנתיים בחרה התנועה לעשות שינוי, ולהציב את המזכ"ל בלב לבו של המקום שמסמל אולי יותר מכל את הקרע בין בני עקיבא לבין חלקים אחרים בעם ישראל – כיכר רבין.

בשביל רבים בשמאל, מה שקרה בכיכר לפני תשע-עשרה שנה הוא-הוא ההוכחה לניתוק, לניכור, לאלימות ולאטימות של הציונות הדתית, ושל בני עקיבא כגורם מוביל בתוכה; ואילו בשביל רבים בימין, במיוחד בימין הדתי, האצבע המאשימה הקולקטיבית שמופנית כלפיהם מאז מה שקרה בכיכר היא-היא ההוכחה לבורות, לזרות, לשנאה ולצביעות של המחנה המתיימר להיות אוהב אדם וליברלי.

ההתייצבות של הירשברג על הבמה באותה הכיכר והנאום שלו שם – ולא מול קהל שבוי, אלא מול המוני חולצות כחולות – היו בגדר שליחת יד לאחים. וזה היה אומץ. וגם הדברים שאמר הירשברג היו דברים אמיצים: "דבר חדש ואמיתי ייוולד מתוך מפגש פורה בין זרמים שונים. השלב הבא בתקומת ישראל ייכון כאשר תנועות נוער מתנועות ציוניות שונות ישלבו ידיים, יקבלו עליהן את כללי המשחק הדמוקרטי, ויחדיו ימשיכו, בעזרת ה', לכונן כאן את המדינה היהודית, מדינה ציונית היונקת ממורשתה היהודית, ממנה לומדים כי יש לנהל מחלוקות, אפילו נוקבות, מתוך כבוד הדדי". אבל גם הדברים האלה של הירשברג היו נותרים בגדר סיסמה שחוקה, שכמותה כבר שמענו, אלמלא היו מלווים במעשים שכמותם לא עשתה התנועה, כך נראה, מעולם, מעשים שתכליתם לשבור את החלוקה המוכרת לעגלה-הדתית-המלאה ולעגלה-החילונית-הריקה, וליצור קואליציה חדשה: נוער פעיל, ערכי וציוני, דתי וחילוני, שפועל יחד למען המשותף, ומבין איך להתווכח על המפריד, גם כשהוא רב וגורלי.

נראה שהקרדיט לשינוי הזה, שמובל בכל תנועות הנוער בידי אנשים אמיצים בעלי תפישות עולם מוצקות, מגיע בראש ובראשונה למחאה החברתית של קיץ 2011, מחאה שהנטיעות שנטעה קמלו בחלקן, וחלקן האחר העמיק אט-אט שורשים ועתה מתחיל ללבלב.

במחאה ההיא בני עקיבא נותרה בחוץ. על אף הפניות אליה להצטרף, על אף הניסיונות של מובילי המחאה לנתק את המחאה מפוליטיקה של ימין ושמאל, על אף השיח הערכי המעמיק שהתפתח בתוך חלק מן המאהלים, בני עקיבא בחרה לשתוק. "במחשבה לאחור, אני יכול לשלוח שתי אצבעות מאשימות לכך שנשארנו בחוץ", אומר אמיר סנדלר, סמנכ"ל חינוך בתנועת בני עקיבא. "האצבע האחת היא כלפי המחאה עצמה, שראינו בה נקודות לא ציונות שביקשו את ענייני הפרט. ראינו בה גם גורמים פוליטיים שהיו נגד ממשלת ישראל, ואנו לא רצינו להצטרף למחאה שתכליתה להפיל את ראש הממשלה. האצבע השנייה מופנית אלינו, כלפי תנועת בני עקיבא. הבנו אז שתפישת העולם החברתית-כלכלית של בני עקיבא אינה מספיק מגובשת כדי להוציא אנשים לרחוב".

אנשי דרור ישראל – השכבה הבוגרת של הנוער העובד והלומד – כעסו. הם הרגישו שהם, ציונים וערכיים, הושארו לבד במערכה. הם הרגישו שבני עקיבא, תנועה ערכית מקבילה, בחרה שלא לאחד איתם כוחות ולהטות את המחאה אל מקומותיה הראויים כמו מאבק למען הכלל (ולא למען הפרט) ודיבור על ערכים (ולא על כסף). הם הרגישו שבמקום זאת העדיפה בני עקיבא להישאר בחוץ ולהטיף מוסר על הסתפקות במועט ועל חיי הקרבה, להמשיך לצאת לרחובות רק למען ארץ ישראל ולא למען עם ישראל. הכעס הגיע אל אנשי בני עקיבא והשפיע. לתנועה התחוור לפתע שהיא חיה בתוך ריק אידיאולוגי בנושא החברתי-כלכלי. שהיא אמנם מנפנפת בסיסמאות כמו עזרה לחלש, ערבות הדדית וחברה צודקת, אבל כשצריך לתרגם את הסיסמאות, היא לא יודעת לומר מה זה אומר, מה בכלל המצב ומה צריך לתקן. ואז הבינו בתנועה: הגיע הזמן לשינוי.

אגב, יש בבני עקיבא מי שמייחסים את ראשית השינוי דווקא לתקופת ההתנתקות. לדברי סמדר שחל, מי שהיתה עד לאחרונה ראש מחלקת מערכות מידע בתנועה, הכישלון במניעת ההתנתקות, התחושה שחלק מהעם קרוע ואבל בעת שחלק אחר ממנו לא מבין על מה ולמה הבכי, גרמו לראשי התנועה להבין "שאי אפשר לחיות רק בטריטוריה. שחייבים להיות חלק מהעם, ולא להסתגר בארבע אמות של עצמנו". המחאה היתה רק נדבך נוסף. עוצמתה היתה בכך שהיא העלתה אל פני השטח את הכוחות הערכיים והאקטיביים במחנה השמאל-הציוני, ושהכוחות האלה הוכיחו הן ידע והן עולם ערכים מוצק במקום שבו לבני עקיבא לא היתה כל אמירה. בני עקיבא רצתה להתחיל ליצור עמדה, ולהיות מעורבת גם במקומות הכואבים לעם כולו. וכך נולד שיתוף הפעולה.

בני עקיבא והנוער העובד והלומד הקימו צוות חשיבה משותף שמטרתו לבנות תהליך התקשרות ארוך-טווח, שיכלול את ליבון העמדות האידיאולוגיות של התנועות, ואת מציאת המשותף והמבדיל ביניהן, תוך הקפדה על שיח מקשיב ומכבד, המבין כי שני הצדדים פועלים במלוא אמונתם וכוחם למען עתיד מדינת ישראל ועם ישראל, ולא נגדו. בתקופה שבה כל שמאלני מואשם בבגידה, וכל ימני מואשם בחיבה לפשיזם, עצם ההבנה הזאת היא הישג. אל שתי התנועות הצטרפו (ועוד יצטרפו) עוד תנועות. המטרה היתה ועודנה להיאבק כל אחד על השקפת עולמו, ובה בעת להתאחד בתחומים המשותפים: שמירה על הדמוקרטיה, הוקעת ומיגור הגזענות, העמקת השיח היהודי, יצירת חברה לא אלימה.

במסגרת יצירת הקשרים נסעו עשרים וחמישה רכזים מכל תנועה ל"מסע המושבות" – מסע משותף בן יומיים בעקבות הרב קוק. במסגרת המסע נפגשו הרכזים עם אנשי הסתדרות ועם מפוני נצרים החיים באריאל, עם אנשי מועצת יש"ע ועם ערבים ישראלים. "דואגים תמיד בתקשורת שערביי ישראל שאנחנו פוגשים יהיו חנין זועבי ודומיה", אומר סנדלר, "אבל לא מפגישים אותנו עם טוני נאצר, ערבי ישראלי שרואה במדינת ישראל בית ובמגילת העצמאות מסמך מחייב, ורוצה שלערביי ישראל תהיה חובת שירות לאומי. עבורנו, אנשי בני עקיבא, זה היה מפגש מטלטל, שמוטט את מה חשבנו ומצריך מאיתנו חשיבה מחודשת". המסע הסתיים במשכן הכנסת, שם נפגשו הרכזים עם ח"כים מכל צדי המפה הפוליטית.

בשנים האחרונות עשתה תנועת בני עקיבא מעשים שתכליתם לשבור את החלוקה המוכרת לעגלה-הדתית-המלאה ולעגלה-החילונית-הריקה, וליצור קואליציה חדשה: נוער פעיל, ערכי וציוני, דתי וחילוני, שפועל יחד למען המשותף, ומבין איך להתווכח על המפריד, גם כשהוא רב וגורלי

מסע המושבות

אבל "מסע המושבות" היה רק תחילת הדרך. שנתיים ימים נפגשו הרכזים משתי התנועות ללימוד משותף. רק אחר כך, משהתפוגגו החשדנות והאיבה, הרגישו מחנכי התנועות שבשלה השעה לעבור גם אל החניכים. מאתיים חניכים מכל תנועות הנוער נסעו לגבעת חביבה לסמינר שנמשך יומיים ואשר אחד ממסריו היה "לא חמודים".

ואכן, החניכים לא באו לסמינר של ליטופים וחיבוקים הדדיים. הם באו כדי ללבן את הנושאים הכי שנויים במחלוקת. להבין את הפערים הכי גדולים והכי בלתי ניתנים לגישור ביניהם. ולמצוא גם את מה שכן מחבר. "חניך מהנוער העובד והלומד אמר שהוא זוכר שלפני כמה שנים היה איזה משהו, התנתקות, ולא ידע לומר על זה כלום, וכל החבר'ה שלנו עיקמו פרצוף, אבל אנחנו בקושי ידענו משהו על רבין, והם הזדעזעו", מספרת חניכה מבני עקיבא שהשתתפה בסמינר, "פתאום אתה מבין את הפער". "יצרנו מקום שבו אפשר להגיד בו את העמדות שלך גם אם זה לא מקובל וגם אם זה מתנגש עם עמדות של אחרים", אומר חניך מהנוער העובד והלומד.

שיאו של התהליך – "עד כה", מדגיש סנדלר, שכן הוא עתיד להימשך ולהתעצם – היה בעצרת תנועות הנוער ביום השנה התשעה-עשר לרצח רבין. אחרי שנתיים שבהן הסתפקה בני עקיבא בשיגור נציגות לעצרת – שנה אחת את המזכ"ל ושנה אחרת רכזים – החליטה התנועה להצטרף לעצרת במלוא כוח. תחת הכותרת "זוכרים את הרצח – נאבקים על הדמוקרטיה" התכנסו חניכי תנועות הנוער מכל הקשת הפוליטית ומכל רחבי הארץ. צוות החשיבה שבנה את העצרת הורכב מנציגים של התנועות השונות, שנפגשו אחת לשבוע למשך ארבע שעות כדי ללבן יחד את התכנים. אם אחת התנועות ביקשה דובר מסוים, נסע הצוות להיפגש איתו כדי להבין מדוע, ואם הוא או היא אכן מתאימים. כך, למשל, נסע הצוות אל רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל ז"ל. הפערים בין הצדדים התגלו גם שם. אנשי בני עקיבא ועמם רחלי דיברו על ימי מבצע צוק איתן כעל ימים של גילוי רוח העם, ושל עוצמה וגבורה, ואילו אנשי הנוער העובד והלומד והשומר הצעיר דיברו על ימים של גילויי גזענות, האדרת הכוח ושנאת האחר. לאחר שעלתה ההצעה להביא את אורנה בנאי לנאום בכיכר, נציגי בני עקיבא מצאו את עצמם פוגשים אישה שלתחושתם השתלחה בהם בכל הזדמנות אפשרית, ואשר לתחושתה היא זו שהשתלחו בה שוב ושוב. אחרי שיחות אחדות הסכימו חברי הצוות שבנאי תבוא לכיכר ותנאם על המשתף. וכך היא אמרה בעצרת: "החוויה הקשה של שנאה, של קללות ושל נאצות, של לינץ' וירטואלי. אני אגיד משהו שלא נשמע אמיץ: זה מפחיד נורא. ויש כאן בעיה, כי כשאתה מפחד לדבר או חושש שיוציאו את דבריך מהקשרם, אתה אומר פחות ופחות עד שאתה שותק, כי שתיקה אי אפשר להוציא מהקשרה. וכשאנשים יעדיפו שלא לדבר, נפסיד גם הרבה רעיונות טובים, ורעיונות טובים הם אלו שגם בנו את המדינה הזאת". דומה שבתהליך הרוויחו בני עקיבא את הסרת האיבה מאורנה בנאי, והיא מהם.

במחאה ההיא בני עקיבא נותרה בחוץ. על אף הפניות אליה להצטרף, על אף הניסיונות של מובילי המחאה לנתק את המחאה מפוליטיקה של ימין ושמאל, על אף השיח הערכי המעמיק שהתפתח בתוך חלק מן המאהלים, בני עקיבא בחרה לשתוק. אנשי דרור ישראל – השכבה הבוגרת של הנוער העובד והלומד – כעסו. הם הרגישו שהם, ציונים וערכיים, הושארו לבד במערכה. הכעס הגיע אל אנשי בני עקיבא והשפיע

כיבוד מוחלט של החוק

שיתוף הפעולה עם תנועות הנוער האחרות הוא רק סימן אחד לשינוי (מתון אך משמעותי) שעובר על בני עקיבא. לסימן הזה מצטרפים עוד סימנים, ובהם גינויים פומביים של גילויי אלימות מצד יהודים וערבים כאחד (ארבעה קולות-קוראים בנידון הוציאה התנועה בשיתוף עם תנועות אחרות בשנה האחרונה), תמיכה חד-משמעית ומוחלטת במנגנונים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ועיסוק הולך וגובר בשאלות של צדק (חלוקתי, תעסוקתי, כלכלי) בחברה בישראל. לא בכדי, נושא חודש הארגון השנה היה "יוצרים חברה צודקת", ולא בכדי עסקה הפעילות בסמינר ההכשרה האחרון לקומונריות גם בשאלת זכויות עובדים.

בתוך התנועה חלוקים הקולות באשר לשינוי. סנדלר נמנה עם התומכים. "אני לא מרגיש שאנחנו משנים את המשולש עם ישראל-ארץ ישראל-תורת ישראל", הוא אומר. "המשולש הזה הוא לא או-או. אני כן מרגיש שעכשיו בשלה הקרקע לפעול בצורה משמעותית בנושא עם ישראל, אבל לא על חשבון נקודות אחרות. אם אני מסתכל על סדר היום שלי, אז תהיה לי פגישה על הפערים החברתיים ומיד אחריה פגישה על יישוב ארץ ישראל. אני חושב שאנחנו תנועת הנוער היחידה שקראה לבוא ל-E1 לעודד את ממשלת ישראל לבנות שם, וקראה גם לבוא לעצרת. זה מה שיפה אצלנו. הכל מתקיים במקביל".

בהנחה שהזמן מוגבל, וכך גם המשאבים, ניתן להצביע על ההכרעה שמסתמנת בבני עקיבא. היום, על רקע מגמות של הקצנה ושנאה, התנועה בוחרת ללכת בנתיב המחפש את המשותף ולא את המפריד, ולהיות נחרצת יותר ועמומה פחות מחלק מרבניה בכל הנוגע לערעור על סמכות המדינה או לאפליה. "הקו של בני עקיבא ביחס למדינה מאוד ברור", אומר גורם בתנועה, "ואנחנו לא מגמגמים בזה – כיבוד מוחלט של החוק, של השלטון ושל ההכרעות הדמוקרטיות". אותו גורם מבהיר גם, כי בכל מקרה של הפרת החוק, פנייה אל המשטרה היא הנתיב הברור וכמעט המובן מאליו של התנועה. גם בפעילות בתוך התנועה פנימה נראה כי ראשי התנועה מעדיפים להנמיך את הווליום בדיון על הפרדת סניפים, שירת נשים וציות לרבנים, ולהשאיר בתחומים האלה מרחב פעולה רחב יחסית לכל סניף בהתאם לאופיו ולאופי האוכלוסייה המגיעה אליו. אפשר למצוא בבני עקיבא סניפים נפרדים לגמרי לצד סניפים מעורבים לגמרי, אירועים שבהם ישירו בנות ואירועים שבהם לא. הזרקור החינוכי אינו מופנה לשם עוד, כי אם לתחומים כלל-ישראליים, שיש בהם נגיעה לא לעתיד המגזר, אלא לעתיד החברה כולה.

נראה שגם אופי השיח השתנה. "פעם רכז טוב היה אדם עם כריזמה נוטפת, שהיה בא ונואם, ונוהם ומתלהם ומדבר בנחרצות", אומרת שחל, "היום, אם מישהו יבוא ככה, יסתכלו עליו כמו על אידיוט. היום מעדיפים את מי שידבר בשקט, בצורה אמיתית, על ערכים אבל גם על הקשיים. אל תמכור סיסמאות. דבר בקטן".

לדבר בקטן – זה ההפך מהלחלום בגדול של בני עקיבא. ואף שהגורם שנזכר קודם טוען שהאידיאל נותר אותו אידיאל – "לגדל דור נאמן ומסור לעמו, לתורתו ולארצו" – הרי שזוהי סיסמה; וכפי שמעידה שחל, "התוכן השתנה, והפך מתוכן של סיסמאות לתוכן של עבודה פרטנית וחיבור אישי לנושא. היום, אם אתה גר במודיעין, לא יגידו לך ללכת לעלות על איזו גבעה, ולא יאמרו לך שאם לא תעשה את זה, אתה לא מספיק ציוני! לא. אתה גר במודיעין? יופי. איך בתוך זה, בתוך החיים הבורגניים שלך שם, אתה משלב גם עשייה ציונית?"

עם זאת, יש לומר כי בני עקיבא נותרה תנועה משיחית, "במובן הזה שמשיחי הוא אדם שמאמין שהוא יכול להביא טוב לעולם", אומר סנדלר. התנועה סבורה שבפעולותיה היא מקדמת את תהליך הגאולה הנוכח, בעיני מוביליה, ללא ספק בהיסטוריה. בבני עקיבא רואים בנוער העובד והלומד, בדרור ישראל ובצופים, שותפים אמיתיים בדרך לגאולה, שכן "אי אפשר להגיע לגאולה כסקטור".

תהליך ההשתנוּת של בני עקיבא – תהליך המתרחש לצד תהליכים מקבילים המתרחשים בתנועות בצד השמאלי והחילוני של המפה הפוליטית – עודנו בראשיתו ועודנו מחפש את דרכו המדויקת. רק ימים יגידו אם היה עמוק, משמעותי ואמיץ דיו למוטט את החומות המתגבהות בין חלקי החברה הישראלית. אך כבר עתה ברור, שאפילו בראשיתו ובחלקיותו הוא נושא פרי: בעצרת הפוליטית לזכר רבין השתתפו, על פי הערכת המשטרה, כעשרת אלפים איש. בעצרת תנועות הנוער, שעסקה בדמוקרטיה ובחיזוק ערכי הליבה של החברה הישראלית, היו ארבעים ושניים אלף איש. העובדה ששיתוף הפעולה בין התנועות והשינוי שחל בהן לא זכו לסיקור תקשורתי, מלמדת שיש גורמים בחברה הישראלית – מ"הארץ" ועד "בשבע" – שלא נוח להם עם זה, והם מעדיפים את הסכסוך והפלגנות. אך הציבור הישראלי שטרם אמר נואש, הוכיח ברגליו כי הוא כמה לשינוי הפנים-תנועתי והחוץ-תנועתי שיאפשר לבני עקיבא ולתנועות האחרות להיות שותפות אמיתיות – בלי שאחת מהן מתנשאת מעל חברותיה, ובלי שאחת מהן נרמסת מתחת – בדרך הארוכה והמפרכת לתיקון.