ארץ אחרת

מתוך RAPTURE מיצב וידאו מאת שירין נשאט, 1999

לפי אמות-המידה של המוסר השוויוני המודרני, האשה מופלית לרעה בשריעה המוסלמית כמו גם בהלכה היהודית ובקנון הנוצרי. משטר הטאליבן הוא אמנם חריג באכזריותו, אבל עד היום ההשפלה והדיכוי הם מנת חלקן של מרבית הנשים המוסלמיות. מצבה של האשה היהודייה הוא עדיף לאין-ערוך, אבל גם בישראל צער העגונות ומסורבות הגט צורם לכל דורש צדק אלמנטרי, וחושף – יותר מכל דוגמה אחרת – עקבות עכשוויים של חברה שוביניסטית קדומה, שמתוכה התגלתה האמונה המונותיאיסטית לפני כארבעת אלפים שנה.

אמנם יש להודות, שחלוקת התפקידים במשפחה היהודית העכשווית שונה בהרבה מזו שהיתה נהוגה במשפחה הפטריארכלית של ימי התנ"ך; בחברה הישראלית-יהודית ניתן היום לראות, גברים דתיים (חרדים, חוזרים בתשובה ולאומיים כאחד) שנמנעים מלנצל את הזכויות היתרות המעוגנות להם בהלכה ומאפשרים קיום משפחתי ללא שום ביטוי של הפליה או של עליונות גברית. אך אם ברמה המשפחתית התרחקנו מאוד מהדגם השבטי המקורי, הרי שברמה המוסדית והציבורית לא שינינו מאומה מהנוהג המפלה את הנשים לרעה. איך נסביר את הפער בין הנורמה המוסדית לבין הנורמה המשפחתית?

הסוציולוגים עשויים להסביר את הפער בסיבות הקשורות למאזן הכוח בחברה. לפי הבנתם, כשהנשים ירכשו במימסד הפוליטי מעמד מקביל לזה שהן רכשו במסגרת המשפחתית, גם המימסד הדתי יצטרך להשתנות. כנגד עמדה זו, המניחה שהפסיקה הדתית הנָּה רק אישור בדיעבד למציאות, ניתן גם להתבונן במערכות הערכים השונות שלפיהן בונות החברות את חייהן. יותר מ-40% מהאזרחים במדינת ישראל (15% יהודים דתיים, כ-15% יהודים מסורתיים וכ-20% ערבים, שרובם מסורתיים) אינם אדישים לתפישה הדתית המונותיאיסטית, הכוללת מבנה הייררכי בשלושה שלבים עוקבים: אלוהים – גבר – אשה. השאלה שניתן לבחון היא, האם הפליית האשה היא פרימורדיאלית לתיאולוגיה המונותיאיסטית, משמע, האם תפישות העולם הדוגלות ברעיון שוויון האשה והרעיון הדתי מתנגשים אלה באלה, או שמא ניתן ליישב ביניהם באמת.

ובכן, המבנה התיאולוגי של האיסלאם, כמו גם של היהדות, הוא במהותו מבנה מעמדי שיש בו שולטים ונשלטים, אדונים ומשרתים. התפישה ההייררכית מתאפיינת במחויבות לא שוויונית בין הקבוצות השונות: האדם אמור להיות "עבד ה'", מצד אחד, ולמשול על האשה מצד שני, (אחרי החטא הקדמון נגזר בתנ"ך על האשה ש"הוא [=הגבר] ימשול בך"). המאמין המוסלמי שואף לחיים של הכנעה מוחלטת: הגבר מחויב להיכנעוּת לריבון העולמים, והאשה לבעלה. הדימוי הוא מרחיק לכת, ונציין שני היבטים: 1. כשם שריבון העולמים שולט בעולמו ביד רמה כך גם הגבר שולט במשפחתו, והאשה בילדיה. 2. כשם שהיושב במרומים מסוגל להתחבר לכמה נביאים בבת-אחת ולכרות בריתות עם אומות אחדות, כך גם הגבר יכול לאהוב נשים אחדות והאֵם יכולה לאהוב כמה ילדים. הפוליגמיה הנָּה אחת מנקודות התורפה של מלחמת התרבות, ומעניין לשמוע מתוך רגישות אנתרופולוגית-תיאולוגית את דבריה של הפסיכואנליטיקנית האלג'יראית אשר חיה בצרפת, וחיבה אמירי-עפרית, על ההשלכות המנטליות של התופעה: "אפילו אם הבעל, מתוך נדיבות, לא מנצל את זכויותיו היתרות, הפוליגמיה מחייבת את האשה להיות תמיד מושכת וזמינה לבעלה". המשפחה היא מעין מיקרוקוסמוס של החברה המעמדית בכוליותה. פירושו של דבר, שהאי-הדדיות במעמד האשה היא רק קצה הקרחון או, יותר נכון, הביטוי האקוטי והכואב ביותר, של המפגש החורק בין מסורת למודרנה. במשפחה, כמו בחברה כולה, אנחנו עדים לסכסוך מתמשך בין שני דגמים ציביליזציוניים נוגדים: מחד, הליברליזם השוויוני, המניח את קיומו של מעמד אחיד וייעוד אחיד לכל אדם, ומאידך, המודל הפטריארכלי המסורתי, הנותן עדיפות אונטולוגית-מעמדית לקבוצות נבחרות וליחידי סגולה.

עצם הדבר שהתגלותו של האל – אשר הצהיר על מטרתו לשחרר את האנושות מאמונות טפלות ולהוביל אותה לשלמות מוסרית – מאפשרת תופעות של אלימות כלפי האשה, את דיכויה והשפלתה נשאר הסוד הכמוס המשותף של שלוש דתות הייחוד. יש לשאול, אם מדובר בתופעה פתולוגית שקשורה לרקע היסטורי-סוציולוגי, כלומר, חוסר הסימטריה במעמדם המשפטי של הגבר ושל האשה נובע מיישום שגוי של רוח ההתגלות, או שמא לנחיתות האשה יש עיגון תיאולוגי הקשור לאל האחד, שבורא גבר אחד ובורא לו אשה כעוזרת– או לחלופין, כטייסת-משנה – לסיפוק צרכיו הרוחניים והפיזיים. שאלה זו מעסיקה אנשים דתיים רבים, שמרגישים קרועים בין שיוכם הדתי לבין לקיחת אחריות על יישומה העכשווי של אמונתם. שלושה דורות של הוגים, בשיתוף עם פעילוֹת פמיניסטיות דתיות של שתי התרבויות, פיתחו אפולוגטיקה ואסטרטגיות מתוחכמות כדי להציל את ההתגלות משוביניזם תיאולוגי. מול ההוגים החותרים להרמוניזציה עומדים ההוגים השמרנים היהודים, מצד אחד, והפונדמנטליסטים המוסלמים, מצד שני, אשר מתנערים מכל אשמה וטוענים שחוסר ההוגנות נובע מקלקוליה של החברה המודרנית.

קווים כלליים של דיכוי

ניתן לזהות באיסלאם חמישה מרכיבים בולטים של חוסר שוויון, ובהלכה היהודית ארבעה. האשה היהודית מוגבלת ביכולתה לקבל תפקיד פוליטי (דין מלך) ודתי-ציבורי (דין דיין), היא פסולה לעדות, היא מופלית לרעה בענייני גירושין, והיא פטורה מחיוב בפעילות דתית רחבה (מצוות עשה שהזמן גרמן, לימוד תורה וכו'). באיסלאם של ימינו, הסכסוך החזיתי עם הערכים המערביים מתבטא בנושאי פוליגמיה, גירושין, חיוב היכנעות האשה לרצון הגבר, עדות וירושה. אף שהקורא היהודי מניח שהאיסלאם יותר שוביניסטי מהיהדות, מתברר שמבחינה תיאורטית דווקא באיסלאם יכולות התמרון של הפוסק, שרוצה לפסוק ברוח השוויון, גדולות מאלה של עמיתו היהודי. במרכז היתרון הזה נמצאים הנישואים שבאיסלאם הם, לטוב או לרע, מעשה הסכמי ללא מוגבלות דתית. אשה, כמו שהיה נהוג למשל אצל בנות האצולה הקירואנית (בתוניסיה של היום) בראשית האיסלאם, יכולה לקבוע תנאים שמבטיחים לה את זכותה להתגרש בהתאם לרצונה ומגבילים את הבעל לשאת אשה נוספת. גם כשעליה להגן על זכויותיה מול המימסד המשפטי, מעמדה של האשה המוסלמית משופר יחסית: עדות של שתי נשים שווה לעדות של גבר אחד, וירושתו של הבן מוגבלת לכפולה מירושתה של הבת. הפמיניסטיות הערביות החילוניות מסבירות את פוטנציאל השוויון הטמון בחתונה המוסלמית בכך שהיא, בדומה לנישואים האזרחיים המערביים, מופקעת מיכולת ההתערבות של המימסד הדתי.

האסטרטגיה הפמיניסטית החילונית

לפמיניסטיות המיליטנטיות החילוניות במערב יש סיבות טובות לא לחבב רבנים, כוהני דת נוצרים ושיח'ים. בעיניהן, התקווה לראות את המימסד הגברי השוביניסטי, ששולט היום בבתי-דין דתיים, מוותר על זכותו הבלעדית לפרשנות של כתבי הקודש היא קלושה ביותר. האנתרופולוג האיראני הגולה בצרפת, פרחד כרוסכוחבר, נוטה אף הוא לאשר את טענתן: "קשה לקבוע כלל אוניברסלי אבל מתברר שלמעשה, ככל שאחיזת הדת במרחב הציבורי מצטמצמת, מעמדן של הנשים משתפר ומסתמן יותר סיכוי לצדק חברתי". לפי עמדה זו, חילון המרחב הציבורי ו"הפרטה" של הפעילות הדתית הם הדרך היחידה להקטנת הנזק של הדת, כלומר, להגבלת הנזק למרחב המשפחתי בלבד…

בעיני הפמיניסטיות הדתיות, וגם בעיני אלה שאינן דתיות אבל פועלות בתוך אוכלוסיות דתיות, הדברים הרבה פחות חדים: בחברות המסורתיות השינויים נעשים "מבפנים", כלומר, תוך שיתוף פעולה עם המנהיגים החברתיים הסמכותיים, בהסתמך על האמונות הרווחות בשטח ומתוך התייחסות לפרשנויות המקובלות של כתבי הקודש. כל ניסיון להחדיר בעזרת כוח-חלוץ לא-מסורתי מודל חברתי אלטרנטיבי, ללא תמיכת המימסד הדתי הקיים, יידחה לשוליים ובעצם לא ישפיע. מעבר לזה, מן המזרח התיכון ועד לצפון הודו (ששם הפמיניסטיות אינן מצליחות לגייס תומכות כלל), נשים רבות, למרות השפלתן המודעת והלא-מודעת, סולדות מהדגם המערבי של שחרור האשה ושואבות ממילוי תפקידן כאם מסורה וכאשה נאמנה את משמעות קיומן ואת כבודן העצמי. ניתן גם לערער על עצם הרעיון של ייבוא פתרונות חברתיים ממרחב תרבותי אחד למרחב תרבותי אחר. כפי שניסחו זאת הסוציולוגים אדם סליגמן ופטר בורגר מאוניברסיטת בוסטון, "יש לשאול, אם הפרדת הדת מהמדינה שהתאימה לאירופה של המאה ה-17 הנוצרית תתאים ליהדות ולאיסלאם במזרח התיכון של המאה ה-21". לפי הבנתם, מֵעֵבֶר למסורות השונות, ליהדות ולאיסלאם יש שאיפה לטוטאליות של החיים האישיים והציבוריים, שאיננה קיימת עוד בנצרות. האמונה הפרוטסטנטית ויתרה על השאיפה לשליטה מדינית וחברתית, ואִפשרה את החילון ואת הליברליזם (ובתוכו את ערך שוויון האשה). להפרדה הפרוטסטנטית הזו אין מקבילה בתיאולוגיות השמיות הקדומות.

האיסלאם, שבראשיתו שחרר את האשה, היה לפטרנליזם בלתי קביל

מוחמד (570-632) נולד בתוך חברה פטריארכלית אשר בה היו קוברים את הבנות המיותרות, שהמשפחה השבטית התייחסה אליהן כאל נטל, בעודן בחיים. כשנערה היתה בשלה לנישואים היא היתה "משתחררת" ממעמדה של אָמָה, ומשמשת כסחורה לעסקי חילופין עם בנות השבטים האחרים. בתקופה שהנוצרים עוד לא הגיעו לכלל מסקנה שלאשה יש נשמה, האיסלאם הציע לאשה שחרור ממעגל השעבוד וקבע אותה כשווה לגבר לפני האללה ("המאמינים עושי הטוב, זכר ונקבה, מזומנים לגן-עדן", קוראן ד', 121). תחיקתו של מוחמד – האוסרת על רצח הילדות מחייבת את הבעל לזון את אשתו, מגבילה את מספר נשותיו לארבע, מקשה על הגבר הרוצה לגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת, ומעניקה לבת זכות לחלקהּ בירושה – מייצגת בתקופה זו קידמה יוצאת מן הכלל. אפשר לייחס את עמדותיו של מוחמד לתפקידה המרכזי של ח'ג'ג'ה, אשתו הראשונה של נביא האיסלאם. היא היתה המאמינה הראשונה, והיא שדחפה אותו לפעילות ציבורית. הוא היה נאמן לה, ורק אחרי מותה התחתן עם שמונה נשותיו האחרות. האיסלאם מייחס לנשים ולתשוקה הגופנית תפקיד מרכזי בחיי האדם, בהתאם לפסוק "נשותיכם כשדה-חריש לכם וחרשתם כרצונכם" (ב', 223). מאידך, הקוראן מזכיר שייעודה המרכזי של האשה הוא אמהוּת, ומזהיר את הגבר מפני הסכנה שבמתירנות: "לא השארתי פיתוי חמור לאומה, מאשר הנשים בשביל הגברים".(חד'ית אל בוכרי) בעניין מעמד האשה, הקוראן משמיע קולות מנוגדים. מצד אחד, הוא כאמור משווה אותה לגבר במעמדה הדתי, נמנע מלהאשים את חוה באחריות על חטא אדם הראשון ומקדיש לנשים את הסוּרה הרביעית, הכוללת מאתיים פסוקים. מצד שני, הוא דורש מהאשה היכנעות מוחלטת לבעלה, מרשה לגבר ריבוי נשים ומעמיד אותו בראש המבנה המשפחתי. מבחינת מעמדה, אין לאשה אוטונומיה אישית, והיא "משתחררת" מעול אביה ואחיה רק כשהיא נכנסת תחת שליטת בעלה. קטינה נצחית, היא לעולם מוצאת את עצמה עם הילדים ובני החסות החלשים, שצריכים הגנה.

למרות הקולות השונים, בכל זאת מצטייר בקוראן ובמסורות הנביא קו מרכזי: לאשה אין זכויות, אבל לגבר יש חובות מוסריות של נדיבות כלפיה. העצה הבאה לגבר מייצגת רוח זו: "לעולם לא תוכלו לנהוג בשוויון בין נשותיכם גם אם תשקדו על כך, אולם אל לכם לנהוג בקיצוניות בהשאירכם אחת מהן כתלויה באוויר" (ד', 129). מדובר בפטרנליזם גברי שבראשיתו – בתקופה שהגבר הערבי התייחס לאשתו כאל שפחה – היה מתקדם, יחסית לזמנו, אך היום, כאשר במערב נפוצה המודעות לזכויות-האדם ולשוויון, נעשה בלתי נסבל.

רדיפת הצניעות

נשות הנביא הן הדמויות המכוננות, וכל ההנהגות שחכמי האיסלאם רצו לחייב בהן את הנשים יוחסו להן. כך קרה עם הרעלה, שכל עיגונה בשריעה הוא מעשי חסידות של ילדונת בשם זאינב, שהיתה כל-כך יפה שכל רואיה חשקו בה. הנערה הצנועה העדיפה להסתיר את פניה ביום חתונתה עם הנביא, וכך נולד מנהג כיסוי הפנים לגווניו. כך קרה גם עם הכליאה של הנשים בביתן, ועוד עשרות מנהגים אכזריים המגבילים היום את חופש האשה. למרות האחיזה באותו קורפוס של כתבי קודש, מגבלות אלה התפתחו באופן שונה במקומות שונים. יש לציין, שהרצח על רקע חילול כבוד המשפחה אינו מעוגן בכתובים ובעצם איננו מעשי דתי, אלא נוהג קדם-איסלאמי שעקרונית נאסר בשריעה.

מה מקור ההקפדה ההולכת וגוברת בלבוש הנשים? לפי השמרנים, הפסיקה ה"מחמירה" בחוקות הצניעות היא תגובה להתקפת המודרנה. מול הפיתוי של הכלכלה החופשית המערבית והצורך בחיזוק הגאווה האתנית הנשחקת, חופש האשה הוא הקורבן למה שהאנתרופולוג פרחד כרוסכוחבר מתאר כמשבר זהות חמור: "השינויים החברתיים המהירים, שנעשו ללא שליטה, הרסו את המבנה החברתי המסורתי. כניסת הנשים לשוק העבודה ומודעותן לחופש שקיים במערב גורמות למתח קשה. בתנאים אלה של אי-ודאות, המשפחה היא דווקא האי הבודד של ביטחון, ולכן כולם – גברים כנשים – מעוניינים לחזק אותה. כך אפשר להסביר את העובדה, שהשמרנות סביב התא המשפחתי, ובמידה רבה גם נפוצותו של לבוש הרעלה, מקבלות תמיכה גם מהנשים". לפי הפסיכואנליטיקנית פתי בן-סלאמא, "אי-אפשר להבין את הצורך להסתיר את האשה בלי להתייחס למניעים תת-הכרתיים". היא טוענת שבעיני הגבר המוסלמי, התשוקה המינית של האשה היא איום על גבריותו. הוא מסתיר אותה ומשפיל אותה מתוך ניסיון לברוח מחולשתו הנרקיסיסטית. חוסר היכולת להכיר בתשוקה המינית של האחר הוא האסון של הגבר המוסלמי המצוי. גם האידיאלים של טוהר הגזע, כבוד המשפחה והאובססיה בדבר בתוליות הכלה נובעים מאותו מקום. היא מוסיפה, שיש באיסלאם מתח וקצב ייחודיים בין הסתרה לגילוי: כשם שברמדאן נשארים במצב של הימנעות מהנאה ושל צום במשך היום ומרבים בשמחה ובאכילה בלילות, כך גם עם הנשים, הן מוסתרות כדי להגביר את התשוקה בין בני הזוג.

דיכוי הנשים באיסלאם היום נובע משילוב של שני תהליכים מקבילים: הפטרנליזם הנדיב שהיה לבלתי נסבל, וההגבלות המחמירות שהוסיף עם השנים המימסד הגברי.

לכל אחד משלושת הזרמים המרכזיים באיסלאם התייחסות שונה למעמד האשה. מול הפונדמנטליסטים, הטוענים שהחברה המודרנית מקולקלת, והמסורתיים, שבדרך-כלל נמנעים מלעסוק בפוליטיקה ולמעשה יכולים להסכין עם הפרדה ניכרת של הדת מהמדינה, העמדה שיש בה משום אלטרנטיבה מעשית היא זאת של המודרניסטים-רפורמיסטים. הנציג הבולט של הקו הזה הוא התיאולוג הסוני טריק רמדאן, שחי בז'נבה, בשווייץ, ודוגל בתנועת התחדשות שתשלב מסורת ומודרנה. אין זה מפתיע, אם כן, שהוא הדמות המוסלמית האהובה ביותר על רשתות הטלוויזיה האירופיות. אף על פי שבנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מזדהה עם הקו הקיצוני האנטי-ציוני וזוכה בזכות זאת לתמיכה רחבה של ערבים החיים במערב, בנושאים חברתיים פנים-איסלאמיים, כמו מעמד האשה, הוא בעד רפורמה. עבורו, "אל לה לדת להיות בית-כלא, אלא חלון שיש לראות דרכו", והוא מציע לחזור לרוח ההתגלות. השוני שבין השיטות הדוגלות בהתחדשות נובע ממיקום הסטייה או הקלקול בהיסטוריה. האיסלאם המקורי היה אידיאלי, הן טוענות, ויש לחזור אליו. ההתגלות אמנם נצחית ומושלמת (זאת אחת מדוגמות האיסלאם, ומי שיתנגד לה ייחשב לכופר), אבל המציאות השתנתה.

מעמד האשה ביהדות בסביבה מוסלמית

בתנ"ך, בדומה לנוהג השבטים הבדואיים שבדורנו, האשה נקנית כסחורה תמורת תכשיטים (כך קרה עם רבקה אמנו, אם כי בכל זאת ביקשו את הסכמתה) או שנות עבודה (כך קרה עם רחל ולאה אמותינו). בזמן המשנה והתלמוד נשמעו קולות שונים, המצדיקים גם את הצד השווה וגם את הצד השונה בין המינים. כמו בשאר הלכות דעות, חז"ל לא התעניינו בכתיבת ספרי חוקים חד-משמעיים ולא חייבו פרשנות יחידה לחלוקת התפקידים בין איש לאשה. לפי פרופ' יונה פרנקל, הפיכת דגמים נזילים אלו לדוֹגמה אירעה דווקא בסביבה מוסלמית, כאשר במאה ה-10 חדרו התרגומים של הפילוסופיה היוונית לערבית לעולמם של גדולי ישראל. הוא מציין אפילו מקור אפשרי להתאבנות הרב-קוליות החז"לית. אריסטו ("מטפיזיקה", ספר 7, פרק 7) קובע שיש משמעות אמיתית אחת לטקסט, והיא תואמת את הפשט של הכתוב.

בעקבות זאת התפתחו תורת ההיגיון, תורת הדקדוק וכללים פילולוגיים, והִרבו לעסוק בהגדרה המדויקת של כל מלה ומלה. העיסוק בהבחנות אלו חייב להחליט מה נכון ומה שגוי, ולבנות הייררכיה בין הערכים וההיגדים המנוגדים. בבירורי "הלכות דעות" אלה סביר להניח שהצטרכו לשאול שאלות קשות, כמו מי שולט בחברה ומי יחליט במקרה של מחלוקת בין בני-הזוג. אין ספק שהאשה יצאה נפסדת בבירורים נוקבים אלה.

היהודים חיו אז תחת הגמוניה ערבית, והתרבות השלטת השפיעה על הבניית כל ענפיה של המחשבה היהודית. מטבע הדברים, תפישת האשה כנחותה ושטנית, וכרכוש הבעל, השפיעה באופן מתמיד ומתמשך גם על ההגות היהודית. מעניין לבחון השפעה זו של המחשבה הדתית הערבית על הפילוסופיה היהודית של ימי-הביניים. בעקבות הרציונליזם האריסטוטלי, אישרו התיאולוגים הערבים את נחיתות האשה משתי בחינות. קודם-כול, הם ראו באל את המניע הראשון ("הצורה", לפי המינוח הפילוסופי), בגבר הפעיל את מי שדומה לו, ובאשה את סמל הפסיביות המרוחקת ממנו ביותר ("החומר", לפי המינוח הפילוסופי). מעבר לכך, בנסיונם להרחיק כל דימוי אנושי מן האל, הם קבעו כי השכל הגברי הוא נקודת הדמיון בין האדם לאל ("צלם אלוהים", לפי המינוח הפילוסופי היהודי), ומתוך כך הגדירו את האשה כיצור של חושים ותאוות. הרמב"ם, גדול הפוסקים שבכל הדורות, מייצג יותר מכל הוגה אחר את עקבות גישה זו ביהדות. ביחס לחוש המישוש, שכאמור מזוהה עם האשה, הוא מצטט את אמירתו החותכת של אריסטו, כי "חרפה היא לנו". בענייני הלכה, הוא האיש שיקבע, מצד אחד, כי "אסור לבעל לאנוס את אשתו" (הלכות אישות, פ' ט"ו) – אמירה שתיכנס בשם אומרו לספר החוקים הישראלי – ומצד שני, יחליט ללא הסתמכות על מקור תלמודי מפורש, שאין האשה צריכה להיות כלואה בבית ומותר לה לצאת מביתה, אבל "לא יותר מפעם אחת בחודש". לשאלה עד כמה רוח הזמן השפיעה על הרמב"ם, והאם באמת היהדות היתה יכולה לכונן מעמד יותר שוויוני לאשה, קשה לקבוע מסמרות, אבל פרופ' שלמה דב גויטן, הידוע כמזרחן שקול ומסתייג מכל נימה אישית, רשם מתוך כאב בכרך הראשון של מחקרו "החברה הים-תיכונית" שמסכם עשרות שנים של פענוח תעודות מהגניזה הקהירית: "חבל שההלכה היהודית התפתחה בסביבה מוסלמית".

השיח הדתי מתכחש לכל אי-צדק ומדבר על ייעודים שונים, ולא על אפליה של שום קבוצה. אבל מה נעשה, שבדגם המעמדי יש מעצם טבעו זכויות-יתר וגאווה יתרה לקבוצות עדיפות. גם פלורליסט מושבע יכול לקבל שמוסלמי ישבח את בוראו אשר ברא אותו "מאמין" (בנביא האיסלאם), ויהודי יברך את הברכה המסורתית "שלא עשני גוי" ו"שלא עשני אשה". אבל למעשה, כאן מסתמנת הייררכיה בין מעמדות מועדפים לבין מעמדות נחותים. במקום הברכה הנ"ל, אשה יהודייה תברך "שעשני כרצונו" ודוד אבודרהם (פרשן תפילות יהודי מן המאה ה-14, שחי בסביליה שספרד) בפירושו לסידור מבאר, שזה "כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו". קיימות גם פרשנויות אחרות לברכה הזאת, אבל עצם העניין שאשה אינה מברכת ברכה מקבילה ("שלא עשני גבר") מראה על חוסר הדדיות. מטבע הדברים, האיש היהודי לדורותיו ראה את ייעודו כעדיף על ייעודם של הגויים ושל הנשים.

במאה ה-16 התפתחה בצפת קבלת האר"י. בתקופה זו התנוון האיסלאם ואיבד את ההגמוניה התרבותית שלו. הקבלה מתאפיינת ברבגוניות עצומה, אבל ככלל, ניתן להגיד שהאשה תמיד מקבלת בה תפקיד פוזיטיבי. להבדיל מהאל הגברי הפילוסופי, בקבלה לאל יש בת-זוג – השכינה – וכל התיקון שבעולם הוא דווקא באמצעות הזיווג ביניהם. בני הזוג העליון (הקדוש ברוך הוא והשכינה) ובני-הזוג הארציים (הגבר והאשה) צריכים זה לזה. האשה היא אמנם רק טייסת-משנה, אבל האיש אינו יכול להשלים את ייעודו בלעדיה, והיא אינה יכולה להשלים את ייעודה בלעדיו. המקובלים אומרים שהשלב הראשון של תיקון העולם חייב להיעשות על-ידי האשה. בזכות פעילותה של האשה נוצר חיבור בין הזכר לנקבה העליונים, ותיקון זה מאפשר את הורדת "השפע" שהאיש יוכל לקבלו בשלב שני. תפקיד האיש הוא להעביר שפע זה לעולם ולאשתו, ובזה היא מתקיימת וצומחת פיזית ורוחנית. זהו המעגל האידיאלי, שבו האשה והגבר עובדים בצוותא להצלחתם המשותפת.

האם מדובר בפתולוגיה או בתופעה אימננטית לדת?

התפישה ההייררכית מתאפיינת במחויבות לא שוויונית בין הקבוצות השונות, אבל מידת הכוחניות של היחסים היא תלוית-תרבות. לא היושב במרומים קובע את רמת עריצות המערכת אלא האדם, לפי רמת בגרותו הרוחנית, הפסיכולוגית והמוסרית. מאז שאברהם אבינו דרש מבורא העולם לקיים את מחויבותו לצדק ושאל בתמיהה, הכיצד "השופט כל העולם לא יעשה משפט?", עסקו דתות הייחוד בעקירת האי-צדק החברתי. הן ביקרו בחריפות את הצורך הפסיכולוגי, הפסול בעיניהן, ברכושנות ובשליטה על החלש.

למרות כל ההבנה, כאיש דתי יהודי, אינני מתיימר להרגיש את תחושות התסכול של אשה, ולצורך העניין, גם של הומוסקסואל, שרוצים להתפלל ולהשתתף בחיים הקהילתיים הדתיים באופן שווה ומלא ואינם מורשים לכך. לעניות דעתי, אפשר להציע מודל תיאורטי כאלטרנטיבה למודל הכוחני ולטעון שאמונת הייחוד יכולה לסבול "הייררכיה שטוחה". מודל זה מתאים לחברה המודרנית הדמוקרטית שסולדת מכוחניות בין הורה לילד, בין גבר לאשה ובין אדם לאל; אך ההפיכה של המודל התיאורטי לפסיקה יכולה להיעשות רק על-ידי הנשים. נסיון כזה מתגבש בקרב אוהדי תנועות העידן החדש, ומשתתפי מנייני "קרליבך" בתוכם, הסולדים מהיחס של מְצוּוֶה-מְצַווֶה ומאל הפילוסופי העריצי שאהב לתאר פרופ' ישעיהו ליבוביץ; הם רוצים באל ידידותי המתייחס אליהם כשווים, או כמעט שווים. אם כן, עריצות המערכת אינה נובעת מהתיאולוגיה, אלא מהפסיכולוגיה ומהסוציולוגיה.

הקושי שיש לגבר המסורתי להתייחס לאשתו "בגובה העיניים" הוא סממן לבעיה עמוקה של קבלת האחר בהיותו אחר, וסממן לחוסר בגרות נפשית. הבעייתיות המתגלה בנושא מעמד האשה קשורה לחולשה נרקיסיסטית, והיא מחזירה אותנו למרכז הוויכוח התיאולוגי-פסיכולוגי שבסכסוך היהודי-מוסלמי בארץ. מעבר לוויכוח החומרי על חלוקת המשאבים, קיים ויכוח סימבולי על מעמדם של היהודי ושל הערבי ועל היחס ביניהם. קשה מאוד לערבי מוסלמי, שהתרגל לחיות כרוב שולט מאז היותו עם, לקבל את היהודי כאזרח שווה ולא כד'ימי (בן-חסות או אורח), כפי שנהג בכל הדורות. באופן מפתיע, קארל מארקס היה בין הראשונים שזיהו את התלות בין דיכוי האשה לבין דיכוי המיעוטים החלשים. הגבר המשפיל את אשתו – בהיותה חסרת אונים וקורבן אידיאלי לאכזריותו – משפיל את עצמו במעשה זה. ואם נכון הדבר, שיחס הוגן למיעוטים מראה על גדלות האומה, או-אז ניתן להעריך תרבויות על סמך יחסן למיעוט הגדול ביותר בעולם, כלומר, לנשים. בקצה הדיון התיאולוגי אנו פוגשים שוב את השאלה הפילוסופית בדבר זהותו של המחליט והשולט במשפחה השוויונית. ניתן לראות הדים ראשונים של תשובה בדברי הרב מנחם פרומן, שנאמרו בקבוצת לימוד משותפת של שיח'ים ורבנים: "חטא הלבנה מוזכר במדרש כחטא הקדמון. הוא התרחש ביום הרביעי של הבריאה. הלבנה היתה אז גדולה כמו השמש, ומתוך התבוננות שאלה את הבורא ישתבח שמו: 'לא יוכלו לנווט שני קברניטים באונייה אחת. ובכן, מי ישלוט?'. התשובה מצד הבורא היתה חד-משמעית: 'המעיטי את עצמך!'". הסביר הרב מתקוע: "מכאן לומדים שיש שאלות שאם שואלים אותן, רק מפסידים". דברי הרב מגיעים ממקום גבוה ביותר, ואפשר לפרש אותם ביחס לרבדים שונים של הקיום האנושי, אבל לענייננו, אפשר לפרש אותם גם כך: מול החטא הקדמון שבגללו התאפשר הרע בעולם, יש להציע פתרון מחודש לא-בינארי, כלומר, לא פתרון של זה או זה. הדבר כבר נראה באופק בניהול החיים במשפחה, ונסתר לחלוטין בניהול הסכסוך היהודי-ערבי.