ארץ אחרת

גפי אמיר "ד"ש מנעורייך", הוצאת כתר, 2001; יהושע קנז, "נוף עם שלושה עצים", הוצאת עם עובד, 2001, אורית הראל, "נשיקה צרפתית", הוצאת כתר, 1997

תור של חמישה קילומטר נוצר במחלף פולג ביום שבו נפתחה שם חנות רהיטים חדשה. בחג הפסח ביקרו במקום יותר משישים אלף איש ליום. כל אחד ואחד מהם חיכה בתור מיוזע שעה ויותר, כדי להכנס לקודש הקודשים של הרהיטים השבדיים. אין לנו מה להתבייש בפני דור החלוצים והמגשימים, שייבשו ביצות לא רחוק מהמיתחם המפוצץ של "איקאה" כדי לבנות לעצמם ולנו בית לאומי. אותה נחישות, אותה מסירות נפש ואותה מטרה – בית. בוודאי הזדמן לתור גם הזוג שפגשתי בקיץ בביקור בארמון טופקאפי באיסטנבול. היינו שם קבוצת ישראלים, ומדריך דובר עברית הנחה אותנו דרך האולמות המפוארים, העמוסים לעייפה בזהב ושיש, כשהוא מונה את הפלאים אחד אחד: שטיח פרסי – מאות מטרים רבועים שיטחו, אלפי אריחי קרמיקה מקושטים ביד, שולחנות שנהב מהודו… ולידי, זוג בשנות הארבעים לחייהם נאנחו: "טוב, לזה אנחנו כבר לא נגיע", היא אמרה לו בהשלמה. אין ספק, הם ידעו מה הם מחפשים – בתורכיה העות'מאנית כמו בחנות הרהיטים החדשה בכביש החוף – את הנוסחה המושלמת, האולטימטיבית לבניית בית בישראל.

האמנם?

רומנים וסיפורים קצרים שישראלים צעירים אוהבים לקרוא מספרים לנו סיפור אחר לגמרי, סיפור של רתיעה מהאוירה הזעיר בורגנית והרכושנית המאפיינת את הוויית הבית והמשפחה הישראלית. קחו למשל את נטע, גיבורת הסיפור "שתהיי לי בריאה" של גפי אמיר. נטע דווקא רוצה הביתה. אבל נטע, כמו יתר הדמויות בספר "ד"ש מנעוריך" (הוצאת כתר, 2001) רוצה הביתה לאמא, וזה למרות שהיא כבר בת שלושים, ועזבה את בית הוריה מזמן. מזה שנים היא חיה עם נתן, אבל כשאביה מתקשר ש"אמא מרגישה לא טוב", נטע סוגרת את הטלפון ורועדת היא פונה לבן זוגה: "אני חייבת לנסוע הביתה" .

"מה זאת אומרת הביתה?" שאל נתן, מבולבל.

"הביתה להורים שלי. אמא שלי לא מרגישה טוב.". (ד"ש מנעוריך עמ' 21).

בבית ההורים אמנם אין קומקום חשמלי (סמל לאיזו "קידמה"?), ושוררת בו אוירה בורגנית חונקת, ואם בכל זאת מסתבר שזהו המקום היחידי שנטע יכולה לחשוב עליו כבית, לא ברור מן הסיפור אם זה בגלל איזה עושר רגשי שהמקום הזה יודע להציע לה, או להפך, בגלל דלותה – ואולי בטלנותה – של הגיבורה? האם יש קשר בין הצמדותה של נטע לבית ההורים לבין הפקק בכביש החוף?

דורות של סופרים מכל הסוגים תיארו את בית ההורים הזה, שאותו משרטטת אמיר במיומנות, מיעקב שבתאי ב"זכרון דברים" הבלתי נשכח, ועד יאיר גרבוז בספר ההומורסקות "אני פולני": "בשעה שמונה החשיכו את כל אורות הבית, חבל לבזבז חשמל כשהטלויזיה ממילא דולקת, ובשמונה וחצי, מיד כשנגמרו החדשות, הגישה לו את ארוחת הערב שלו ובתשע הלכו לישון" (ד"ש מנעוריך", 21).

הסיפור של גפי אמיר מתכתב עם "זכרון דברים" של שבתאי. שם, במהלך השבעה על האם, נאכלות לאט לאט העוגיות הטעימות של הנפטרת, כשהגיבור חס על כל עוגיה, חרד פן יחד עם העוגיות תעלם האם מעולמו כליל. ואילו כאן: "אני הולכת למטבח להכין לי קפה. מהמקרר מביטה בי תבנית עוגת יום השישי שלה, חצי אכולה, ועוף. איזו ירושה להשאיר לבאים אחרייך. קרם פנג'ל, סל סריגה, תבנית עוגה, עוף ומשקפי ראיה משומשים". (19). נדמה שאמיר עושה מאמץ מפורש להמעיט בערכו המיתולוגי של "האוכל של אמא", אבל הוא עדיין מציץ מן המקרר, בלתי מנוצח.

איזה בית?

נטע, גיבורת הסיפור הזה, היא אחות לשושלת מפוארת של גיבורות צעירות, סקסיות, פליטות של "בתים פולניים", המשוטטות שבורות לב ועמוסות תודעה עצמית בצפון תל אביב. קחו למשל את מאירה, גיבורת רומן בלשי-רומנטי בשם "נשיקה צרפתית" שכתבה אורית הראל בסוף שנות התשעים. מאירה היא אשה צעירה במשבר. התייתמה מאמה לפני כשנה ועתה, אחרי גירושין מכאיבים, היא מחפשת מפלט בפריס, בדירה של אבא, המרבה לשהות בצרפת בגלל עסקים. זמן קצר אחרי בואה לפריס מת האב באופן פתאומי, ועם מותו מתחילות לצוץ תעלומות שונות – טלפונים בלתי מזוהים, אנשים מסתוריים, ופעילות לא ברורה, שדבר אין לה עם "עסקים" במובן הרגיל של המילה. מאירה מחליטה לפענח את התעלומה, היא מסתכנת, ומתגלה כבעלת אומץ ותושייה. במהלך הסיפור מתברר לה שמתחת לחזות המהוגנת של איש עסקים שקט עסק אביה כל חייו בריגול למען מדינת ישראל. גילוי זה כרוך כמובן גם בהבנה ובהערכה מחודשת של חייו, חיי אמה וחייה היא. תהליך ההיוודעות שעוברת הגיבורה מוחק את סימני השאלה ואת הכעסים שליוו אותה תמיד, והיא מתחילה פרק חדש בחייה – מפויסת וחכמה יותר.

כמו סיפורי חניכה רבים, גם נשיקה צרפתית הוא במידה רבה סיפור מסע – ממשי ומטאפורי כאחד. במקרה שלנו זהו ניסיון להגיע "הביתה": לזכות מחדש בבית שהגיבורה נזרקה ממנו עם גירושיה, או להתקבל כבת-בית בדירתו של אביה המתנכר, ואולי לבנות לעצמה בית משלה. "אני אערוך רשימה של כל הדברים שאני רוצה לקנות לפי חלוקה: תמרוקים, בגדים, מתנות, אבזרים, מזכרות לבית." אומרת לעצמה מאירה בבואה לפריס, ואז היא נזכרת: "איזה בית? זה שכבר אין לי או זה שעוד אין לי? לא חשוב". (נשיקה צרפתית, עמ' 33). המסע עומד בסימן העבר, ומתחיל מן החוץ, אך התחנה הראשונה של הגיבורה אינה מביאה אותה "פנימה". מאירה מגיעה לפריס ומנסה להתארגן בדירה של אביה, אבל מיד מתברר שמקום המגורים הזה זר לה ובעצם גם לאב. בכל התיאורים חוזר קו של סדר וצמצום המרמזים שהמקום איננו בית שחיים בו כי אם אתר לשהייה זמנית: "הכל במטבח היה יותר ממסודר. כמעט סטרילי. כאילו שאף אחד לא אוכל שם באמת… הצצתי במקפיא. היו שם המון סוללות…(שם, 23). שימו לב לתפקידן המהפך של הסוללות כאן. לא במקרה הן מזכירות לנו את המאכלים האמהיים שהבנות הספרותיות שלנו מחפשות במטבחי ההורים…

ברקע, בזיכרונותיה של הגיבורה שאינה משתחררת לרגע מן העבר, ממשיכה להתקיים הדירה בה חיה עם בעלה עד לגירושין. מקום זה מעוצב בטכסט כהיפוכה של דירת האב, ולמעשה עולה ממנו תמונה פארודית של בית "ביתי" מדי, מרוהט בכבדות, ורווי אווירה בורגנית חונקת, עם "…הספה השוקעת שהוא התעקש לקנות בשנה שעברה" (שם, 8), ו"סט רהיטי הסלון הכבדים שהיו בבת עינו ואני לא הרגשתי בהם נוח" (שם, 91). ובכן, דירת האב אינה "בית" כי היא ספרטנית מדי, ואילו הדירה בה חיה מאירה עם בעלה אינה "בית" כי היא מעיקה מדי. היכן ממוקם ביתה האמיתי של הגיבורה? האם עכשיו, אחרי הגירושין ואחרי שהתייתמה משני הוריה היא עתידה לקום ולבנות לעצמה בית משלה?

עם מותו של האב חוזרת הגיבורה לישראל, כדי לקוברו ולשבת שבעה. לתקופת האבל היא משתכנת בבית הוריה, אך מהר מאד מסתבר שלא מדובר במגורים זמניים. למעשה מסתיים המסע כאן. לפתע מתברר לגיבורה מהו המקום שאליו חתרה. מסתבר לה שבית הוריה הוא המקום היחיד שאליו היא יכולה להתייחס כאל בית: "ואז ראיתי את הדשא המוכר בחלון ואת האורן והברושים וידעתי שאני בבית". (שם, 60).

השאיפה לשחזר את גיל הנעורים מופיעה גם ברומנים בלשיים ורומנטיים אחרים שנכתבו בשנים האחרונות. כך למשל בספרים "שתי שלגיות" ו"הסנדלית" של עירית לינור, מוצאת הגיבורה שוב ושוב שרק החזרה לאהוב נעורים ולחברותיה הישנות מבית הספר התיכון מעניקה לה את שלוות הנפש שאחריה רדפה לשוא ב"עולם המבוגרים". כל הספרים הללו בנויים כרומן חניכה שבו אשה צעירה ובלתי מנוסה מתבגרת ומשתנה. אך עיון מעמיק במוטיב "הבית", המבנה את הטכסט, מעלה בפנינו היפוך מוחלט של המודל הטיפוסי לרומן החניכה, ככל שמתברר שהדמות הראשית שוללת לא רק את ההווה שלה, כי אם בעיקר את עתידה. הזרימה לאחור, שהיא ליבו של הסיפור, נעצרת ברגע שהגיבורות מגיעות למקום ולזמן אותם הן מזהות כאותנטיים ומספקים: בית ההורים, ונעורים.

הצטנפות בחדר השינה

ואכן, ה"התפתחות לאחור" מכתיבה את פעולותיה של מאירה ואת כל הווייתה. זיקתה לעבר מתגלה לא רק בחזרה למרחב המוכר, האינטימי – בית ההורים – אלא גם לזמן שאותו מזהה הגיבורה עם החיים האמיתיים שלה. במהלך שבעת ימי האבל באים לבקר בבית חברים מן הילדות והיא מגלה שהחיים מהם התרחקה עם נישואיה נמשכים כאילו איש לא בנה לעצמו חיים חדשים: "מדהים, חשבתי, כמה שהיינו קרובים פעם ואיך החבורה הזו, ברובה, נשארה קשורה בעוד שאני כל כך התרחקתי וניתקתי. ובשביל מה. בשביל רופא שיניים שאפתן אחד?… איך נתתי לו להרחיק אותי ככה מכל האנשים האלה שהיו כל עולמי מהיום שאני זוכרת את עצמי? …. איך הייתי כל כך טיפשה?" (שם, 73).

בהתאם לקוד הפמיניסטי המקובל בתרבות שלנו, הגיבורות אמנם גדלות ומתפתחות, מתחזקות ומגיעות לעצמאות, אבל את התובנה והעוצמה שרכשו הן מעדיפות לממש דווקא בדרך של התיילדות מוחלטת – הצטנפות בחדר השנה של ההורים.

שירו של בנאי, שהיה לשלאגר ידוע במשך זמן רב והושמע שוב ושוב בכל הזדמנות, מציג אופצייה זו בבהירות רבה:

הילד בן שלושים יש לו חום גבוה הוא שוכב על המיטה בבית הוריו. כן, הוא בן שלושים ועדיין לא יודע מה יעשה כישתחרר מהצבא… אמא באה ואומרת: "תשתה משהו קר" הוא מתעצבן ואומר לה: "לא עכשיו"…

כמו הדובר בשיר הזה כך גם נטע של גפי אמיר נזכרת בגעגועים בימים שבהם שהתה, חולה, בחדר הילדים ואמא "הכניסה פנימה מגש עם תה וממתקים ואמרה לי: "צאי לראות טלויזיה ואני אשטוף פה שיהיה לך יותר נעים". (ד"ש עמ' 17). אבל בניגוד לאווירת הסירוב המוחלט לבניית בית ומשפחה העולה מן השיר, מוכנות הגיבורות של גפי אמיר להשתתף, בהיסוס, במשחק. הן נישאות, הן מקימות משפחה, אלא שהן מסרבות לעשות את הדברים עד הסוף. מנטע שכבר הכרנו, המחפשת אוכל במקרר של אמא, ועד לנלה, גיבורת הסיפור "ד"ש מנעורייך", שחזונה הוא להיות "אמא לבת, אישה נשואה שממש לא רואים עליה כלום". (ד"ש עמ' 177). נלה מטגנת שניצלים, מביאה את הילדה מהגן, מטפלת בבעל מצונן, אבל כל זה נעשה כמו מבעד למטפחת, כבייכול היה הבית התל-אביבי היומיומי המעוצב בסיפור מעין בועה הנסחפת אי שם בחלל. אמיר מטיבה לעצב את התחושה לפיה נישואין וחיי משפחה הם סוג של זריקת הרדמה – אמנם זריקת הרדמה כזאת נתפסת על ידי הגיבורים כחיונית לניתוח המכאיב ששמו חיים – אך היא בהכרח גם מעמעמת את התחושות ומערפלת את ההווייה.

תוקפם של מעשים טובים

על שום מה הניתוח הזה מכאיב כל כך? הצצה למוקד הכאב אפשר למצוא בנובלה של קנז "שורפים ארונות חשמל". (נוף עם שלושה עצים, הוצאת עם עובד, 2001). סיפור זה פורץ את גבולות הבית-משפחה-ילדים המחניק כל כך את גיבורי הסיפורים הקודמים, והוא מתאר את חייה של קהילה קטנה – מספר דיירים בבית משותף, שבחדר המדרגות שלו פרצה שריפה – ספק חבלה, ספק תאונה, ספק נקמה. בבית המשותף הזה שוררת אוירה עכורה מתמדת – שתי שותפות צעירות רבות שם בקולי קולות, אלמנה חמוצת מזג מציקה למנקה – בחור תמהוני, על סף הפיגור, וזוגות צעירים חיים שם ביחד ללא אהבה וללא טעם. ועם זאת, הגיבורים אינם אדישים זה לזה, וחלקם אף מנסים לעשות את הדבר המוסרי והנכון: לתת פיצויים לפועל הערבי שפוטר, להביא לקבורה מכובדת קשישה גלמודה שנפטרה פתאום, להלין צעירה שנתקעה מחוץ לביתה בלי מפתח. המספר, צעיר שחברתו עזבה אותו, נענה לתביעות המוסריות שענייני הבית מציבים בפניו ומשתדל לעשות כמיטב יכולתו, אבל משהו משתבש כל הזמן. נדמה לו שענייני הכלל שהוא מטפל בהם מפריעים לו להתרכז בפתרון ענייני הרגש שלו: "ופתאום חשבתי, מה אני מתעסק כל הזמן עם השטויות האלה של הבית, והכסף שחייבים לערבי, והשריפה שהוא עשה או לא עשה…. מה זה מעניין אותי? ומהעצבים שקיבלתי בא לי לצעוק בכל הכוח: קיבינימאט! מה קורה לי? אני צריך לחזור לעצמי. הגיע הזמן!". (נוף, עמ' 79). אך גם ניסיונו "לחזור לעצמו" הוא ניסיון פאטתי וכושל. הוא נוסע לבית אהובתו, מציץ בחלונה, אבל מתייאש: "נשבר לי לשבת ולחכות שם, לא ידעתי בשביל מה אני מחכה. לא ידעתי כבר מה חשוב לי ומה לא חשוב לי באמת". (נוף, 81).

למעשה סיפור זה עוסק בבחינת ערכם ותוקפם של מעשים טובים כאלה, של התנדבות ושל ערבות הדדית. סופי הקשישה הגלמודה "מתעניינת בעיקר באנשים המבקשים עזרה ובאלה הנענים להם ומציעים את עזרתם, כי כאן לא מדובר באיזה חפץ… אלא באנשים המציעים את עצמם, את גופם, את זמנם, משהו מנשמתם" (נוף עם שלושה עצים, עמ' 10). סופי רוצה לדעת "מה קורה בין המבקשים ובין הנענים להם?". היא חושדת בהם, במתנדבים הללו: "האמנם אין כאן שום אינטרס אישי? הכל חלק, בלי שום כוונות נסתרות?…." (נוף עם שלושה עצים, עמ' 11).

כאמור, במהלך הסיפור מתברר כי הבעייה אינה דווקא ברצון הרע של האנשים, אלא בחוסר יכולתם לעשות את הטוב. משהו בחיי היומיום, בחשדנות הטבעית של אנשים, בסירבולה של המערכת, מעקר את הכוונות הטובות ואינו מאפשר לאיש המצפוני מן הוועד לפתור את הבעיות ולהביא גאולה – או לפחות נחמה – לא לעצמו ולא לזולת. האם הבעייה נעוצה בגודלה של העיר ובקצב החיים? "פעם השכונה הזאת היתה מקום שקט, כולם היו מכירים אחד את השני ונותנים כבוד, מאז הכל נהרס. הרסו מקומות שהיו ובנו מקומות חדשים, מסעדות ובתי קפה וחנויות כל כך יקרות והכל מלא אנשים שבאים מכל מיני מקומות אפילו מחוץ לתל אביב והם לא יודעים מי אנחנו… אנשים זרים מסתובבים פה גם בלילה… " (נוף, 47). אבל מסתבר שגם המשפחה הגרעינית, המסורתית, כבר אינה מציעה מקלט לנזקקים לה: "ההורים שלי היו ממש צדיקים, אבל אלוהים עזב אותנו. לא נשאר שום דבר ממה שהיה. איזה משפחה היינו ועכשיו, מה קרה לנו? הרבה מתו, אלה שנשארו, כל אחד במקום אחר". (נוף, 51). הסיפור "שורפים ארונות חשמל" אינו מציע פתרון, הוא גם אינו מצביע במפורש על מקורו של היאוש העולה מן הטכטס, אלא מסתפק בשרטוט חשוף ומאופק שלו, שרטוט המשאיר את הקורא בתחושה של מועקה קשה.

האם נטע ונלה וחברותיהן מהרומנים הקלילים של צפון תל אביב יודעות משהו על המועקה הזאת, ולכן הן כה מהססות להתבגר? האם המאמץ שלהן "לחזור לעצמן" – אם להשתמש בלשונו של בן דורן, גיבור "שורפים ארונות חשמל" – נדון לכישלון, ולכן הן מסתפקות בחזרה לבית ההורים? האם בילוי בחנות הרהיטים משמש להן תחליף מתקבל על הדעת?

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4: "אין לאן לברוח". לחצו כאן להזמנת הגיליון