ארץ אחרת

איור: סרגיי שישנקו

המדובר הוא בחומה בין העולים ה"רוסים" לבין האוכלוסייה המקומית בישראל. כשאני מנסה להגדיר בדרך כלשהי את יחסיהם, זה הדימוי שעולה במחשבתי. במהלך שלושת העשורים של החיים בישראל אני משתכנע תדיר שהחומה הזאת רק מתעבה ומתגבהת. יש, כמובן, גם סדקים, מעברים תת-קרקעיים, סולמות רופפים, אך אין זה משנה את מהות העניין.

ככל שהקליטה בישראל היא יותר טובה ומוצלחת, ככל שאדם שבא מרוסיה משתלב בחיים הישראליים ביתר קלות, כן התנכרותו לחיים האלה היא יותר מובהקת. שוב, אני שופט אך ורק על-פי רשמים אישיים, אך צברתי אותם די והותר, וחומר הראיות הוא מגוון ועשיר ביותר. התמונה הכללית היא כזאת, בערך. אדם בא מרוסיה ובוער בו הרצון לפתח הזדהות עם סביבתו החדשה ולהיות לאחת איתה. אחר-כך להטו מצטנן, ועם השנים יחסו רק הולך ונעשה צונן יותר. כל החברים שלי, למעשה, חוזרים אל הסביבה ה"רוסית" אחרי שחיו עשר, עשרים או שלושים שנה כישראלים, וחייהם היו משביעי רצון למדי. הדבר אמור ביחס לאנשים העוסקים במדעי הרוח, פיזיקאים וכד'. בעצם, כמעט איני מכיר יוצאים מכלל זה. הבעיה כאן אינה מידת השליטה בעברית, לא ולא. הרי אותו הדבר קורה לאנשים הדוברים עברית ללא רבב, ללא שמץ של מבטא. פרופסור באוניברסיטה מתחמק מלנהל דיונים מלומדים עם צברים, ומעדיף על פניהם "אנשים משלו", או אמריקאים או אירופאים (ותאמינו לי, כלל לא משיקולים של קריירה). צייר ממכריי זונח את "הארץ" שמאס בו, ושב אל העיתונות ואל הספרים הרוסיים. מתוקף חובתי המקצועית (הייתי עורכו של מגזין לנוער) אני מכיר לא מעט מתבגרים וצעירים שסיימו בית-ספר בישראל, אך בחרו בסביבה דוברת רוסית, אף על פי שעברית היא שפת אמם הלכה למעשה. לא אחת הם גם מעדיפים לכתוב רוסית, אף על פי ששליטתם בעברית טובה יותר. עוד תופעה אחת מעניינת: ילדי העולים מרוסיה, שנולדו או גדלו בישראל, מעדיפים לעתים לקיים קשרים חברתיים בחוג משלהם, הגם שמדברים ביניהם עברית.

מצב העניינים אינו שונה כלל בסביבה ה"רוסית" הדתית. כל אדם המכיר את הסביבה הזאת יודע שנוצרות וממשיכות להתהוות בה קבוצות של דתיים אורתודוקסים, החיים במעגל נפרד מהצברים החולקים את אמונתם. די שאתייחס כאן לחוג של אנשי הקבלה הירושלמים – אגב, ידענים מופלגים בנושא – אשר מעדיפים לדון בספר הזוהר ובספרים אחרים ברוסית, אף על פי שאין להם כל קושי עם השפה העברית. הזדמן לי אפילו לשמוע דיבורים על כך, שה"רוסים" יוצרים בישראל יהדות בעלת דפוסים מיוחדים (הניכור האמור מביא לפרקים לתולָדות פאראדוקסליות: יש אומרים שאיש הקבלה ה"רוסי" מיכאל לייטמן היה למורה הרוחני של הקיבוצניקים החוזרים בתשובה; כפי הנראה, בזכות ניכורו כלפי דפוסי הדת היהודית השנואים עליהם, שהם מורגלים אליהם). יש שעשויים לסתור את דבריי ולהצביע על מקרים אלה ואחרים של קליטה תרבותית אידיאלית – מצבים שבהם עולים לשעבר מתמוססים בחייה של ישראל דוברת העברית בשלמותם, בלי להותיר עקבות. אך ככלל, זה קורה רק לאנשים שבאו מאזוריה המרוחקים של רוסיה ואינם מיטיבים להכיר את המסורת התרבותית הרוסית. במילים אחרות, כמעט אין להם מה להפסיד במישור הרוחני.

רוחות הרפאים של ישראל

מה משמעו של כל זה? לכל הפחות, משמעות אחת היא זאת: ישראל דוברת העברית של היום משוללת כוח משיכה. אם נרצה לדייק, היא ניחנה בכוח של דחייה. בסביבה הדתית האנשים נקלטים אמנם ביתר קלות, אך הדחייה מוחשת גם שם. אחד ממכריי אמר לי לפני ימים אחדים: "עניין משונה: באתי לישראל בגיל 17. למדתי בישיבה הטובה ביותר, יש להניח, בגוש-עציון. מורי ורבי הוא פרופסור באוקספורד, איש אשכולות, בעל אופקים רחבים ביותר. כשלמדתי, הייתי נפעם ומרותק ללימודים. אך הנה סיימתי את לימודיי בישיבה, והוא מזמן יצא משדה הראייה שלי. עניין משונה: פרט לשיחות עם חבריי לשעבר לספסל הלימודים, מעניינות אותי השיחות עם יוצאי ארצות המערב או עם בני ארצי לשעבר, אך לא עם צברים. אין לי שום מגבלות לשוניות, אך אופקיהם הצרים, דלות צורכיהם התרבותיים מדכדכים אותי. פשוט מאוד, אין לי על מה לדבר איתם."

מן הצד הישראלי הדחייה מתבטאת בדרכים שונות, קודם-כול בוויתורם של הישראלים עצמם על כל צורה של שוויון זכויות ביחס ל"רוסים". הקשיבו לתוכניות בעברית, התבוננו במסכי הטלוויזיה. למעלה ממיליון איש, חמישית מהאוכלוסייה, נעשו לא-נראים. הם אינם קיימים, אלא רק מרצדים אי-שם מעבר לגבולות התודעה. הם מגיחים יש מאין וקורמים עור וגידים אך ורק כדי לעבור על החוק בפעם המי יודע כמה. באמצעי התקשורת בעברית ה"רוסים" מוצגים, ככלל, רק בדמותם הקלאסית של גנבים, אלכוהוליסטים, זונות ונרקומנים. במקרים כאלה אמצעי התקשורת מכריזים בהנאה את שמותיהם האקזוטיים (קבוצות אתניות אחרות נהנות מיחס עדין וטאקטי פי כמה).

הוצאה לאור חכמה אחת הדביקה שם בדיוק ברוח זו לקובץ סיפורים של סופרים ישראלים הכותבים רוסית: "רוחות הרפאים של ישראל". עיצוב העטיפה בהתאם: הכול בגוונים שחורים, קודרים, מורבידיים; הכותרת בשני צבעים: "רוחות הרפאים" באדום, "של ישראל" – בתכלת ענוגה. אם לשפוט לפי העיתונות, הספרות, סרטי הקולנוע, ישראלים אוהבים את ה"רוסים" אך ורק בהתגלמותם הפחות מאיימת: הם מתייחסים בסלחנות לזקנות או לזקנים, או לנשים צעירות חסרות מגן המעוררות רצון לעזור להן; די בהתייחסות לסרט "חברים של יאנה", שאינו אלא מצעד של סטריאוטיפים, כדי לבסס את טענתי (גברים צעירים, לעומת זאת, מעוררים חשש, ובאותו הסרט עצמו דמותם זוכה לפרשנות שלילית עד מאוד). דוגמה מסוג אחר, שאינה שונה במהותה, למעשה: נדמה לי שהכול זוכרים באיזו יובשנות ובאיזה חוסר טעם סיקרה העיתונות הישראלית את הטרגדיה בדולפינריום. או דוגמה טרייה לגמרי: ב-25 בנובמבר שלח יד בנפשו צייר בן 37, אלכסנדר רוטנברג, יוצא רוסיה (השליך עצמו מחלון). הוא הותיר אחריו אישה וילד בן חודש ימים. ובכן, לא שמעתי ברדיו ובטלוויזיה המשדרים בעברית, ולא קראתי בשום עיתון ששפתו עברית, ולוּ גם איזכור אחד של המאורע הזה. תארו לעצמכם מה היה קורה, אילו דבר ממין זה אירע לעמיתו המקומי. בערך לאותו יחס זכה ימים אחדים לפני כן מותה של אנה גוֹרֶנקוֹ בת ה-27, המשוררת עתירת הכשרון ביותר של ישראל ה"רוסית".

אני נזכר גם בדברים שנשא סופר ישראלי נודע אחד (בואו נקרא לו בצורה מוסכמת, אב"ג) בסימפוזיון בדלתיים סגורות, שנערך במשרד הקליטה באמצע שנות התשעים לערך. הוא הפנה את דבריו ל"רוסים", ואמר, במילים האלה ממש: "כשהתחילה העלייה הרוסית, שמחנו תחילה. חשבתי שהנה באים אלינו קוראים חדשים; אבל מתברר שהם מעדיפים לא לקרוא עברית, ובעצמם כותבים רוסית. לשם מה?". אחד העולים התלונן, כנהוג בימינו, על כך שפרופסורים מרוסיה נאלצים לטאטא רחובות ולרחוץ מכוניות. אב"ג השיב בעליצות ובעזוז: "ומה רע בכך? הלוא בזאת הם צוברים ניסיון מנטלי חדש ובעל ערך, שיזדקקו לו כשיתחילו לכתוב עברית".

אינסטינקט עז של בינוניות

נראה שהאינטלקטואלים הישראלים הם כה אגוצנטריים וחסרי ביטחון, וכל-כך חוששים להגמוניה שלהם, שאינם סובלים שום תחרות. הם חוששים שבואה ההמוני של אינטליגנציה דוברת רוסית, שיש לה העדפות שונות ומסורות שונות, עלול להמעיט מחשיבותם. אגודת העיתונאים הישראלית אינה מקבלת לתוכה את איגוד העיתונאים כותבי הרוסית. והאם העיתונאים הישראלים יודעים, איזה גרושים מקבלים עמיתיהם הרוסים תמורת עמלם?

ישראל מצייתת ללא עוררין לאינסטינקט העז של הבינוניות, ודוחקת מתוכה, במידה רבה של הצלחה, את בעלי הכשרונות הגדולים ביותר בקרב העלייה הרוסית. לבד מיוצאים מן הכלל אחדים, עזבו את הארץ המתימטיקאים, הפיזיקאים, הכוריאוגרפים, אנשי מדעי הרוח והספורטאים הטובים ביותר. עקר מכאן, בין היתר, סופר נפלא (וכנר) ליאוניד גירשוביץ', עקר גם משורר עז מבע (ומדען מצוין) אנרי ווֹלחוֹנסקי. זה לא כבר, בתחילת חודש דצמבר, פגש המשורר הישראלי כותב העברית מאיר ויזלטיר ביריד הספרים במוסקבה את עמיתו כותב הרוסית מיכאל גֶנדֶלֶב – הוא ולא אחר, אותו גנדלב שחיים גורי כינהו לא אחת "המשורר הלאומי שלנו". ויזלטיר חשף את שיניו בחיוך עליז: "הכיצד? הקלסיקן שלנו מעדיף לחיות במוסקבה?". ומה תאמרו על זה שגם הקלסיקן יש לו חשק לאכול, אף על פי שאת ההרגל הזה שלו לא עודדו אצלנו יתר על המידה. בלא כשרונות יש לנו יותר שקט, אנחנו מדינה קטנה וצנועה ובוררים לנו רק אלה מבני ארצנו, שקומתם כקומתנו.

הביטו בקבוצות של חיילים: הם מדברים ביניהם רוסית ונשארים בסביבה משלהם, אף על פי שנלחמים למען המדינה המשותפת לכולנו. הביטו בסטודנטים: אותה ההיבדלות. אפילו נרקומנים "רוסים" מובדלים מישראלים: אלה מחשיבים אותם ל"קשים" מדי. אפילו עובדי המשרדים הצברים והרוסים, המפטפטים ביניהם ברצון ובנחת בשעת שתיית התה במזנון, מבקרים זה בביתו של זה בערבים רק לעתים נדירות. זה טיבו של "כור ההיתוך". ומה איתך, קורא יקר, האם אתה מרבה להזמין אליך "רוסים" לארוחת ערב, והאם הם מצדם מרבים להזמין אותך?

אני משער שבכל זאת תהיה סקרן לשמוע, על מה מדברים ביניהם האנשים הלא-נראים האלה, או "רוחות הרפאים של ישראל". טוב, נניח, על כך שעולה חדש לעולם לא ייעשה מנהל של מפעל, ש"רוסי" לעולם לא ימונה לשגריר ברוסיה, שרק 500 מתוכם משרתים במשטרה (שזה למטה מ-3% מהרכבה הכללי), שבישראל כולה, על כל שש האוניברסיטאות שלה, ישנו חוג אחד ויחיד ללימודים רוסיים (בירושלים) – וזה כשמספרם של דוברי הרוסית בישראל מגיע למיליון ומעלה; וגם אותו מתכוונים לסגור. לשם השוואה: בארצות-הברית, שבה מדברים רוסית רק 200 אלף, מספרן של מחלקות כאלה הגיע עד לא מכבר ל-64, בגרמניה ל-16, באיטליה לשש. באוניברסיטת תל-אביב אין אפילו ספרייה רוסית; שלא תחשבו שזו גרמניה או אמריקה. מדברים על כך, ששרון בשום אופן לא ימנה "רוסי" לשר הקליטה, כדי לא לחזק את הקהילה. נזכרים ברצון בכך, שכאשר בבחירות של 1992 ה"רוסים" הביאו לנצחונם של אנשי השמאל, אנשי הימין גידפו וקיללו אותם בשל כך, ואנשי השמאל שתקו בענוותנות ולא ניסו כלל להודות לבוחריהם. ואילו כשלאחר זמן הצביעו ה"רוסים" בעד אנשי הימין, אנשי השמאל הם שהשתלחו בהם ללא רחם, ואנשי הימין התנהגו בדיוק כמו אנשי השמאל לפניהם: אף לא מילה אחת כדי להודות להם ולהגן עליהם. אומרים, שככל שזה נוגע ל"רוסים" אין שום הבדל בין אנשי שמאל לאנשי ימין, בין ירוקים לוורודים, בין לימור לבנת ליוסי שריד, בין אהוד אולמרט לעמוס עוז, בין חרדים ממאה שערים לבין טומי לפיד. מדברים לא פעם על כך, שבגלל השפה הרוסית אפשר בישראל להרוג ולצאת פטור בעונשי סמלי בלבד, כפי שזה אירע לפני שנים אחדות בקריית-מלאכי, ועל כך שיחסם של בתי-המשפט לעולים מרוסיה הוא מיוחד במינו, ולכן גריגוריי לרנר ישב בתנאים שהיו אף יותר קשים מתנאי מאסרו של איבן דמיאניוק. ומיד עולות על זכרוני שיחות דומות מאוד על אפליית היהודים, שניהלנו פעם בברית-המועצות. רק אל יעלה על דעתכם, שהנושא הזה מרתק את העולים של היום בדיוק כנושא האנטישמיות והאפליה ברוסיה בימים עברו. כבר מזמן התגבשה כעין ישראל "רוסית" המתקיימת במישור מקביל, ומגיבה על עלילות דמיוניות כנגדה בשוויון נפש או בבוז-שכנגד. שתי הקהילות הענקיות מתעלמות זו מזו כמעט כליל. כך, מדרכם של המתים והחיים לא להבחין זה בזה, מספר הפולקלור.

הגם שהקורא העברי מיטיב לזכור בעצמו כיצד נראים ה"רוסים" בעיניו ובעיני תקשורת ההמונים שלנו, בכל זאת סבורני שכדאי לו לדעת כיצד הוא עצמו נראה בעיני המשקיף מהצד. ובכן, הרי לכם מבחר של סטריאוטיפים-שכנגד. סכימה כנגד סכימות. מידה כנגד מידה.

רבים מה"רוסים" סבורים שהיחס העוין או המתנכר כלפיהם הוא יחס מסורתי למדי, ככל שזה נוגע לישראל. רוצה לומר, הישראלים בכלל מודדים הכול בשיקולים של רווח והפסד, אינם סקרנים וסובלים מדלוּת אמוציונלית. יותר מכול הם עסוקים בעצמם, ודמיונם לוקה בחסר ככל שזה נוגע לענייני זולתם. גם היום, כמו לפני שלושים שנה, הם מקדמים את פנינו בצליליה של "קטיושה" האווילית, ומשוכנעים ללא פקפוק שהשיר הזה מסב לנו, כמותם, עונג עילאי (למה הדבר דומה? למי שהיה מבצע בפני פליטים מגרמניה הנאצית שיר לבבי על הוֹרסְט וֶסֶל). העובדה, שהטעם ברוסיה השתנה במקצת במהלך כמה עשרות שנים, נעלמה מעיני הישראלים: הסנטימנטים שלהם יקרים להם יתר על המידה. אל האמיתות הלא-נעימות הם מתייחסים באינפנטיליות ומשתדלים לעבור עליהן בשתיקה – כנראה, מתוך תקווה שאז האמת תיעלם. עד סוף 1942 אנשי היישוב עשו כל מאמץ כדי לעבור בשתיקה על השמדתה של יהדות אירופה, ויש לומר, לא עשו כמעט דבר למען הצלתה. אחר-כך הם צנזרו בכל דרך אפשרית את הידיעות על רדיפות היהודים בברית-המועצות, ולאחר זמן בלמו וניסו להחליש ככל יכולתם את מאבקה של היהדות הסובייטית למען העלייה – אך ורק מתוך חשש לקלקל את היחסים (הלא-קיימים) עם ברית-המועצות. אני עצמי השתתפתי במאבק הזה ואוכל להביא עובדות רבות על כך, כיצד ישראל הרשמית הפריעה לנו אז, ולספר על מעשי הנבלה שעשתה. היום היא בוגדת בפולארד באותה הדרך. במהלך מלחמת יום-הכיפורים וימים רבים אחריה אסרה הצנזורה מכול וכול לספק ולוּ בדל של מידע על העינויים המטורפים שהחיילים הישראלים סבלו בשבי המצרי – זאת, אף כי רק מתן פומבי לכך היה בכוחו למנוע את המשך העינויים ולהציל אנשים נוספים. אך אצלנו תמיד העדיפו לשתוק.

לא מסוגלים לקלוט ידע תרבותי חדש

נוצר הרושם, שהישראלים פשוט אינם מסוגלים לקלוט מידע חדש מן הסוג שאינם מורגלים בו, שאוזנם רגישה אליו, מידע שעלול לשבור דפוסים קפואים, ומגיבים עליו, כדרכם, בשתיקה. ספרו של ויקטור סוּבוֹרוֹב "שוברת הקרח", שסוּפּר בו על כך שסטאלין עצמו התכונן לתקוף את גרמניה בשנת 1941, אך היטלר הקדים אותו, עורר זעזוע בגרמניה, בפולין ובשורה של ארצות אירופיות אחרות. אצלנו התפרסמה על הספר ביקורת אחת בסך-הכול, וגם היא יגעה וחמקנית. גם "לב של כלב" מאת מיכאיל בולגאקוב, שראה אור בתרגומו הנפלא של פטר קריקסונוב, עם הקדמה מרתקת של מאיה קגנסקיה, לא זכה לכל תגובה: מבקרי הספרות פשוט לא ידעו כיצד להגיב על פרשנות של בולשביזם שהם אינם מורגלים בשכמותה. כל העותקים של קובץ שיריו של מיכאל גנדלב ("המשורר הלאומי") שתורגם לעברית אזלו במהרה, אך גם במקרה זה לא פורסמה אף לא ביקורת אחת: איש לא ידע כיצד להגיב על התופעה החדשה והגרנדיוזית הזאת, השונה תכלית השינוי מהשירה הישראלית.

לדבר עם צברים על היסטוריה רוסית, על ריאליוֹת רוסיות ועל ספרות רוסית קשה פי כמה, מאשר עם האירופים. הלוא יליד הארץ מתאר לו עד היום את מהפכת אוקטובר לפי סרטו של אייזנשטיין, כיוון שהוא רואה בו אוסף של צילומים דוקומנטריים. עד עצם היום הזה הוא בטוח שבולשביקים הם אלה שהורידו את הצאר מכס השלטון, ואינו חושד כלל שב-1917 ברוסיה התחוללה תחילה מהפכה דמוקרטית ורק אחר-כך, כעבור שמונה חודשים, מהפכה בולשביקית שדיכאה את החופש לכל סוגיו. אין לו כל ספק שלנין הוא פציפיסט הומאני, אשר רצה בטובתו של העם הפשוט. לגמרי לא מזמן, לפני כשנה וחצי, היה איזה יובל של צ'ה-גווארה, ולרגל המאורע שידרו אצלנו תוכנית מתקתקה כלשהי. באותה השעה עצמה קבוצה של ותיקי הק. ג. ב נזכרה במוסקבה בכך, כיצד הם שלטו על כל צעד מצעדיו – בפרט, באמצעות אשתו הרוסייה, סרן בק. ג. ב (מובן מאליו, אצלנו לא הזכירו זאת ולוּ במילה אחת). דיפלומט ישראלי ממוצע ברוסיה אין לו כל מושג בתולדותיה ובתרבותה של מדינה שהוא מתגורר בה (בינינו, גם ידיעותיו בהיסטוריה היהודית חלשות להחריד). השגרירות שלנו במוסקבה זוכה ליחס אירוני ומלא בוז בקרב חוגי האינטליגנציה. לא ניתן לערוך כל השוואה בינה לבין השגרירות הצרפתית או הגרמנית, בכל הנוגע להיקף הפעילות התרבותית. לא פעם שמעתי את המשפט: "הלוא יותר משזה מוסד דיפלומטי, זהו מוסד מסחרי!". וכיצד התנהגו הדיפלומטים שלנו? במוסקבה נזכרים עד היום אגב צחוק, כיצד כבר ביום הראשון של הפוטש הקומוניסטי של שנת 1991 ישראל, בדמותו של שר החוץ דאז דוד לוי, היתה בין המדינות הראשונות שמיהרו להכיר בחונטה שמתה כבר בעת היוולדה. הסיבה היא אותה הסיבה עצמה: קפיאה על שמרים ואי-הבנת המציאות החדשה. הייתי אז במוסקבה, ואני זוכר היטב את התנהגותם הפחדנית של אנשי השגרירות שלנו. הם ניתקו את קווי הטלפון ולא הושיטו שום סיוע לאזרחיהם, לא סיפקו להם מידע: השאירו אותם לגורלם. מרכז התרבות שלנו במוסקבה בהרכבו הנוכחי אינו אלא לעג לרש. יש לי הזכות לומר כל זאת. פרסמתי כבר שישה ספרים במוסקבה, ובכל פעם המו"לים רמזו לי או אף אמרו ישירות, שמוטב למחוק מהתקציר על אודות המחבר את המילה "ישראלי" – יש לה השפעה שלילית על המכירות, היא ממעיטה מהמוניטין של הספר. המוניטין התרבותיים שלנו ברוסיה איומים, ואנחנו עצמנו עושים הכול כדי לפגוע בהם עוד יותר. מדי שנה מתורגמים מעברית לערבית עשרים ספרים בממוצע; לרוסית – רק שניים-שלושה. ומי מתושבי ישראל מכיר את הסופרים כותבי הרוסית, עמיתיו של אותו גנדלב?

יהיה אשר יהיה, קודם, עוד בשנות השבעים, בין הישראלים לבין העולים החדשים מרוסיה בכל זאת נשתמר שמץ של זיקה אמוציונלית, שאת קיומה המריצו וכלכלו דחפים נוסטלגיים של האבות המייסדים: הם עוד זכרו את השפה הרוסית, התעניינו בחייה של מולדתם לשעבר ובגורלן של הערים שנולדו בהן. כיום המצב השתנה באופן בלתי הפיך, שהרי ככל שזה נוגע ליחסים עם ילידי הארץ, אין בהם זכר אפילו לזיקה נוסטלגית ממין זה, שאינה אלא שריד אנכרוניסטי. כתוצאה מכך הניכור הולך וגובר, והחומה נעשית גבוהה מיום ליום. העמדה החברתית-תרבותית שלנו בסוגיה הזאת היא אווילית לבלי די ומסוכנת: כשאנו דוחקים את ה"רוסים" אל שולי החברה הישראלית, אנו מוסרים אותם לפדיונה התרבותי של רוסיה, שמתרחש בה תהליך אבולוציוני ברור של נטייה לאנטי-ישראליוּת. היא מְחַקה בזאת את אירופה, ושבה לעמדותיה הפרו-ערביות הישנות. אנו מולידים אנשי שוליים רגזניים רבים, שבקרבם ניתן להבחין כבר היום בהלכי-רוח אנטי-ישראליים ואנטישמיים. למרבה המזל, מצב העניינים הכללי שונה לפי שעה. רובם המכריע של העולים שומרים על לויאליות גמורה למדינה וממלאים בשקידה רבה את חובתם הצבאית והאזרחית. הם נאמנים לארצם – או ליתר דיוק, לאותה אוטונומיה "רוסית" שכבר התגבשה למעשה במסגרת המדינה הישראלית. כשהם מגינים על עצמם, הם סוככים על ישראל, כשהם מגינים על ישראל הם סוככים על עצמם. האומנם די לנו בכך?