ארץ אחרת

צילום: יוסף כהן

כתיבת מאמר על דמות המתנחל בספרות העברית היא משימה המתאימה מאוד לאנאלפבית, מפאת מיעוט הקריאה הכרוך בה. במהלך הכנת המאמר דמיתי לתלמיד זן שמורהו הטיל עליו לקנות מסמרים בבית-מרקחת, כדי ללמדו ענווה וסבלנות. כמו תלמידים מסורים אלה, מצאתי את עצמי משוטטת בין רומנים לסיפורים קצרים, הופכת את הדפים, מציצה בעמודי התוכן, חופרת בין השורות, חוזרת שוב ושוב אל המדפים, רק כדי למצוא את מה שהיה כל-כך צפוי בעצם, ובכל זאת אומר דרשני.

אחרי שהיו – ועודם – במרכז השיח הציבורי מאז רקדו לראשונה "עוצו עצה ותופר" על הגבעות, אחרי מאות ואלפי מאמרים, וכתבות, וראיונות, ופאנלים שדנו בתופעה – מגנים, מתפעלים, תוקפים, מתריעים, מנתחים – אחרי כל המלים שנאמרו ונדפסו, הספרות היפה, הקאנונית והפופולרית כאחת, עוברת על המתנחלים כמעט בשתיקה גמורה.

מדוע? האומנם מדובר בהחרמה שהיא בבחינת עונש על התנהגות רעה? האם הטענה שמפעל ההתנחלויות הוא מפעל לא-מוסרי בעליל, כפי שחושב חלק מן הציבור, גוררת אחריה גם חוסר נכונות לעסוק בדמותם של המתנחלים כבני-אדם בשר ודם – כמו שכתיבה ספרותית איכותית מחייבת? והרי הספרות מסוגלת לטפל בדמויות אנושיות גם כשהן לא-מוסריות בעליל (לא בהכרח בדרך הפשטנית שנקטה בה יוכי ברנדייס, שספרה "לכבות את האהבה" מגייס את כל שדי השאול כדי להתמודד עם התופעה הדמונית…)? האם סיבת השתיקה נעוצה בכך שהמתנחל הוא ה"אחר" האולטימטיבי של הישראליות, ומשום כך הוּדַר מספרותה? והרי דמותו של הערבי – "אחר" נכבד מאוד בפני עצמו – מופיעה לא פעם בספרות היפה שלנו, ולעתים מוקדשים לה רומנים שלמים. האם התעלמות זו היא תגובתם של ישראלים רבים, החשים שארץ-ישראל השלמה נכפתה עליהם על-ידי המתנחלים, שהפכו את כולנו לשותפים בעל-כורחנו במפעל הרה-אסון? "כמו רבים אחרים, התחלתי להתייחס כלפי כברת הארץ הזו דמוית הכליה, הגדה-המערבית, כאל איבר שהושתל בגופי בלי רצוני", אומר דוד גרוסמן בספר שהוא על הגבול בין פובליציסטיקה לספרות יפה (דוד גרוסמן, "הזמן הצהוב", הקיבוץ המאוחד, 1987). ועמוס עוז – בוויכוחו המפורסם עם אנשי עופרה, שהופיע בטקסט שהוא ספק ספרות יפה ספק עיתונות, זועם: "מיניתם את עצמכם מטעם עצמכם לעילית מובילה ונשבעתם כנראה לגרור את עם ישראל ליהודה ולשומרון" (עמוס עוז, "פה ושם בארץ-ישראל", עם עובד 1983). האם הסופרים בארץ מתנהגים כמו גיבורו הפאתטי של קישון, אותו עסקן מפא"יניקי מזדקן שמתכנן לנקום בכל אויביו בכך שישמיט אותם מהאוטוביוגרפיה שהוא עתיד לכתוב?

אשר לי, נראה לי שמדובר בעלבון, כמעט "קנאת סופרים". סופר, מעצם מהותו – בסופר טוב מדובר, כמובן – מכיל את העולם המסופר על כל צדדיו, ורואה את מה שהוא מתאר כחלק ממרקם שלם הקיים בתודעתו ובדמיונו. אבל המתנחלים – למִצער הדור הראשון, האידיאליסטי – ניכסו לעצמם את הסגולה הזאת. "גם אתה, גם השקפותיך, גם בואך אלינו, גם הוויכוח שהיה כאן, הכול חלק מן התוכנית שאתה לגלגת עליה. אינך רואה זאת, אבל גם אתה נכלל בה", אומר לעוז "איש חכם מאנשי עופרה" (שם, עמ' 122). נו, אם הדמויות מתעקשות להכיל את המחבר, ומתיימרות לדעת לא רק את סופו של הסיפור אלא גם את עצם תכליתו, מי צריך ספרות?

דמות חריגה

ואולי הסיבה נעוצה ברוח התקופה? כאשר הספרות העברית השתחררה סוף-סוף מ"גוף ראשון רבים", אותו "אנחנו" מעיק שאפיין את הדורות הקודמים, ועמדה לשרטט את דמותו הרבגונית של היחיד, באו המתנחלים והעידו על עצמם שהם קולקטיב: לא רק בהתנהלותם הפוליטית והיומיומית, אלא גם ביצירתם. בתמונה הראשונה במחזה "מרקם" ניצבת על הבמה אשה האומרת: "אתם רוצים לדעת מי אני? אני זה אח שלי, אבא שלי, אמא שלי, סבא שלי, סבתא שלי, ביישוב שלי כולם זה אני…". ובהמשך מדקלמות השחקניות במקהלה, בקרשנדו מתגבר והולך: "מתקרבת/ מתאכזבת/ מתרחקת/ מתרגשת/ מתפללת/ מתנחלת" (ציפורה לוריא, "מרקם", מתוך דן אורין, "תיאטרון יהודי", הקיבוץ המאוחד, 1994). ייתכן אפוא שהסיבה להתעלמות היא העדר כלים ספרותיים מתאימים לטפל בדמות, שהיא כה חריגה בנוף התרבותי שבתוכו נוצרת הספרות היפה כיום.

ייתכן שהעדר כלים כאלה הוא הסיבה לדלוּת עיצובן של דמויות המתנחלים בטקסטים המועטים שבתוכם הם מבליחים לרגע. עיצובם מתאפיין באחידות, כאילו לא בספרות מודרנית עסקינן אלא בז'אנר קלאסי המציית לכללי ברזל: הנשים תמיד מוקפות ילדים, תמיד בשביסים (מטפחות? כובעים? כאפיות? למה להיכנס לפרטים…), ובתיאורי הבתים תמיד יופיעו הגגות האדומים, ותמיד יודגש ההבדל בינם לבין הכפרים הערביים, המשתלבים היטב בנוף.

בבואם לייחד את הדמות שהם מתארים, נזקקים הטקסטים לא פעם לרשימה של הספרים המצויים בבית המתנחל, ללמדך שלא רק ספרי קודש תמצא שם. באריאל מוצא מגד "אלבומים של נופי הארץ, אנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ-ישראל , המדריך לגינה הביתית, המילון של אבן-שושן בכרך אחד, יומנה של אנה פראנק, 'חיים כרותים' של אתי הילסום, חנה סנש ותנ"ך עם הפירוש של קאסוטו" (אהרון מגד, "עוול", עם עובד, 1997). בתקוע מתעכב עוז על מדף המכיל את "'הזקן והים', היינריך בל, סוקרטס ומשנתו, זלדה, סולז'ניצין, עמיחי, בן-נר, גארסיה מארקס, 'ספר ההשוואות – מדריך ליחסי מרחק… ברחבי היקום'" ("פה ושם"). נראה שיש כאן ניסיון להפקיע את דמותו של המתנחל מהסטריאוטיפ ולתת לו איזשהו ערך מוסף, אם לא אישי ממש אזי לפחות תרבותי.

טיול למערת חריטון

יש עוד אפיון העובר כחוט השני בעיצוב דמותם של המתנחלים – והדבר אמור גם בטקסטים שכתבו סופרים מתיישבי יש"ע – רוב המתנחלים המופיעים בספרות הנם ממוצא מזרחי! זהו נתון מפתיע, בעיקר לאור העובדה שהן הדימוי והן המציאות הסוציולוגית ביישובי יש"ע שונה לחלוטין: האליטה, הדור הראשון וה"גרעין הקשה" של המתנחלים הנם אשכנזים במפגיע. לא פעם גם יוחסה למתיישבים, המקפידים לצרף ליישוביהם אנשים "משלנו", מעין גזענות סמויה.

התחיל במצווה עמוס עוז, אשר בספרו "קופסה שחורה" שרטט דמות שנויה במחלוקת: מישל, מורה פרובינציאלי עלוב ממוצא אלג'יראי, שתנועת ארץ-ישראל השלמה מטעינה את חייו באנרגיה, משמעות וטעם. מבעל כנוע וישר-דרך הוא הופך לעסקן חלקלק, ומקדיש את חייו לסחר קרקעות אפלולי שהוא קורא לו "גאולת אדמה". עוז מעמיד ב"קופסה שחורה" את דמותו של המזרחי מישל סומו מול דמותו של הצבר "מלח הארץ" שמוצאו מאוקראינה – אלכסנדר, "…המכלכל מרחוק, על חשבון רכוש אבותיו, את צמיחת הספרדיות הימנית, הערמומית כשועל, המינית כתיש, הגלותית כיהודי" (אריאל הירשפלד, "נגמרת זהות ומתחילה אחרת", "פוליטיקה", גיליון 33, 1988). יצוין כי מישל עצמו אינו מתנחל, והוא מסתפק בהקמת קריית-ארבע או, בלשון הספר, "שיפוץ חורבות בחברון ו… הפיכת מחראות ערביות לבתי-כנסת".

ברוח אחרת לחלוטין משורטטות דמויותיהם של מתנחלי תקוע ב"פה ושם בארץ-ישראל": מנחם, "בן למשפחה מיוצאי עדן היושבת בארץ מתחילת המאה", ודני, ש"נולד וגדל במושב אלקוש שבגליל. הוריו באו מכורדיסטן. כורדים, כן". כאמור, הספר "פה ושם בארץ-ישראל", למרות חזותו הדוקומנטרית, הוא בעצם עיבוד של חומרים עיתונאיים לספרות יפה, ועל כן נראה לי שלא בגלל חובת הדיווח המחבר בוחר להציג דמויות אלה ולא אחרות, כמו שאין זה מקרה שהוא בוחר להדגיש את מתינותו היחסית של מנחם כלפי הערבים: "שיחיו אצלנו, אם הם רוצים, למה לא?… לא הייתי מגרש אותם אפילו אם היתה באה הזדמנות…", על רקע קיצוניותה האלימה של אשתו, עולה מארצות-הברית. אשר לתיאור דמותו של דני, מדובר במופת של כתיבה חתרנית, המפוררת לחלוטין את הסטריאוטיפ המתנחלי.

"'דני הוא צעיר ביישן…'. 'מה הביא אותו לתקוע? אידיאולוגיה? דעה פוליטית? אתגר מקצועי?' 'טיול'. 'איזה טיול?' 'טיול למערת חריטון'…".

עיצוב מורכב

הספר "עוול" ממשיך מגמה זו בתיאור דמותה של הצעירה, שהמשורר הנבגד התאהב בה לפני התאבדותו. המספר מרחיק בחיפושיו אחריה עד לאריאל (הוא מפחד לנסוע לשם, הוא רואה בדרך כפרים ערביים המתמזגים בנוף, ומולם עיר אירופית השתולה בו כגוף זר…). בהגיעו לביתה מתברר לו שהיא עצמה אמנם גיורת, והוריה הולנדים, אבל שם בעלה הוא שלמה מזרחי… גם היא, אגב, לא הגיעה לאריאל בגלל אידיאולוגיה: "בצבא הכירה את שלמה מזרחי, נישאה לו והלכה אחריו לאריאל. הוא בעל מוסך, והיא חיה בשלום עם המקום הזה, נורא אוהבת את הנוף" ("עוול").

ביצירות הספרותיות שכתבו מתיישבי יש"ע מעוצבים המתנחלים בצורה הרבה יותר מורכבת. הביוגרפיה שלהם אינה מצטמצמת לרשימת ספרים, ובעולמם הרגשי יש מקום ליותר מניואנס אחד. והנה, גם ביצירות אלה שמור מקום של כבוד לדמויות ספרדיות. ב"כף הקלע" (שמואל לרמן, עם עובד, 1998) לרמן, עם עובד, 1998) אנו פוגשים קהילה צעירה המחפשת את הדרך הנכונה להפוך ליישוב קבע. בין המזכיר המעשי והמניפולטיבי לבין "קדושי העדה" הדבקים בקיצוניות ובהתנהלות צדקנית, ועל רקע דמותו המפוקפקת של הקבלן העשיר והרמאי מבאר-שבע, בולטת לטובה דמותו של הקבלן הטוב פרץ אזולאי, ששמו מעיד על מוצאו, תושב ההתנחלות הסמוכה. הוא איש משפחה חם, פועל חרוץ (יש לו "דם מתחת לציפורניים"), ישר, תם, אטי במקצת אבל אדם שאפשר לסמוך עליו. יתרה מזאת, ב"כף הקלע" עצם הקודש מעוצב כבעל זיקה מזרחית ברורה. ברגע מסוים, קשה במיוחד, פונה המספר ונכנס לבית-הכנסת כדי לשאוב ממנו נחמה והשראה: "פניתי אל ארון הקודש. ליטפתי את קטיפת הפרוכת וקראתי את הכתוב – לעילוי נשמת אבי מורי יהודה בן ששון הכהן. הכרתי את עזרא כהן. לא רק את הפרוכת תרם לבית-הכנסת. גם את כלי ההבדלה העתיקים וזוג פמוטות… פעם סיפר לי שאביו בזקנותו הביא את כל אלה והספיק להיקבר כאן, ושאת זוג הפמוטות מצא בחנות של ערבים. הם היו עשויים עופרת וסימן של הסהר המוסלמי היה חרוט בהם. שייף אביו את הסימנים, החליק את העופרת וציפה את הפמוטות בנחושת, וגם טרח לטבול אותם במקווה טהרה למרות שלא היה בכך כל צורך…" (שם).

גם כליל החורש, גיבורת ספרה האחרון של מירה קידר "שותפי סוד", מציינת שהיא "מרוקאית למחצה" מצד אמה. הספר מגולל את סיפור התבגרותה והתאהבותה של כליל הצעירה באדם המצוי מחוץ למעגל המיידי של חייה. הגיבורה מגלה שהיא מאוהבת באדם זה – שאינו מתנחל ואף דתי איננו – באמצעות חלום. "בלילה חלמתי את החצר של עמיקם, חלמתי שאנחנו כולנו – כל הענף המרוקאי – שם, צולים בשר על האש כמנהג יוצאי צפון אפריקה בחג שאינו חל בשבת… בפסח היה סבא מקפיד הקפדה יתרה למנגל זכר לקורבן… אדם עמד לידי בפוזה של נביא מקונן בשער, לוחש, מה הבאת עלי את כל המרוקאים בבת-אחת, הם תופסים לי את המרחב. אבא עמד על הגחלים, מנפנף ללבות את האש… אני שוחה בשמנת בין כל המרוקאים האלה, אמרתי לו. 'עמיקם לא מרוקאי', 'עמיקם גם לא אשכנזי'…האחים הצעירים של אמא התחילו לשיר במנגינה שלא שמעתי מעולם. הקצב והמלודיות הזכירו לי את המוזיקה של שלמה בר…" (מירה קידר, "שותפי סוד" כתר, 2002). המרוקאיות של כליל היא אפוא המוליך של אהבתה, אהבה החושפת – במישור אחד של הספר – את אחדותו הסמויה של העם, למרות הסכסוך הקשה החוצה אותו.

מה כל זה בא ללמדנו? על מה מרמזת ההטיה המזרחית בעיצוב דמותם של המתנחלים בספרות היפה? ייתכן שהצגתו של המתנחל כבן עדות המזרח היא דרך אפקטיבית לעורר אהדה כלפי דמות, שהיתה במשך שנים בבחינת ה"אחר המדוכא" בתרבות ובספרות בארץ. ייתכן שזוהי דרכם של סופרים לשחרר את המתנחל מן הסטריאוטיפ שהוא כלוא בו, ובכך לנטרל את הוויכוח האידיאולוגי ולאפשר לטקסט לעסוק בהעמקה בדמות האנושית "נטו". אבל ייתכן גם שעיצובו של המתנחל בדמות בן עדות המזרח ממשיכה דווקא את הוויכוח העקרוני על תופעת ההתנחלויות: השאלה אם מדובר בהמשך המהפכה הציונית, ואם המתנחלים הם-הם החלוצים החדשים. איזה סיפור ציוני מספר לנו בן עדות המזרח? בוודאי שאין זה הסיפור הציוני ההגמוני, שנוצק בדמותם של יהודי מזרח אירופה, אשר ראו בעלייה לארץ מהפכה ולידה-מחדש. אין זה גם הסיפור הציוני-דתי שנוצר בבית-המדרש של מרכז הרב: סיפור אידיאולוגי רחב יריעה, שראשיתו ב"לך לך" וסופו המובטח בירושת כל הארץ ובגאולה שלמה. "זה ויכוח בין יהודים לישראלים", אומר ישראל הראל, "המתרס העיקרי מפריד בין היהודים ובין הישראלים. היהודים הם אנשים הרוצים לחיות במידה זו או אחרת על-פי התורה. הישראלים משלמים אולי איזה מס-שפתים למורשת, אבל בעיקרו של דבר הם שואפים להיות כאן עם חדש לגמרי" ("פה ושם בארץ-ישראל").

בסיפור המזרחי אין יסודות מהפכניים, הכרוכים גם בהפניית עורף לדת ולמסורת האופיינית לציונות האשכנזית, ואין בו אותו מהלך אידיאולוגי מקיף, מצמית, המתנשא לחלוש על כל התופעות, שאפיין את תנועת גוש-אמונים. זהו סיפור ייחודי של המשכיות יהודית בלבוש ישראלי חדש. עיצובו הספרותי של המתנחל כבן עדות המזרח חושף אפוא את התחושה שההתנחלות אינה ממשיכה את המהפכה הציונית, שכן היהודי המזרחי רחוק מאוד – בתודעתו ובדימויו התרבותי – מדמות החלוץ הציוני שאנשי גוש-אמונים שואפים להידמות אליה ברובד הגלוי של הוויכוח הציבורי.