ארץ אחרת

איליה בזרסקי. צילום: גור סלומון

את איליה בזרסקי פגשתי לראשונה במבצע חומת-מגן. שלוש שנים חלפו מאז השתחרר משירותו הסדיר והנה נקרא לשוב לשורות הצבא, ועוד בצו-8. תחושת הבהילות שאפפה אז את כולנו מנעה כל אפשרות להיכרות מעמיקה. בגדוד הצנחנים שלנו נהוג בדרך-כלל לקבל את פניו של לוחם חדש בהתלהבות ובעניין, להעניק לו תחושה של אחד מהחבר'ה ולהכניסו לעניינים כמה שיותר מהר. במארס 2002 פינו טקסי ההצטרפות המסורתיים את מקומם להכנות קדחתניות סביב השעון. משאיות תחמושת נפרקו מתכולתן, אפודי קרב מולאו עד המקסימום האפשרי וקציני היחידה רכנו על המפות ועל תצלומי האוויר.

ובכל זאת, לא יכולתי שלא לשים לב לבזרסקי, חייל צעיר ונחוש עם רעמת תלתלים שמכסה את פניו ועיניים שבוחנות בסקרנות את אנשי המילואים הוותיקים המתרוצצים בכל פינה, כמו מנסה להבין את פשר ההמולה שסביבו. ב-26 הימים הבאים הוא ליווה את מפקד הפלוגה ומכשיר קשר על גבו.

נפגשנו שוב בנובמבר אשתקד, בשירות מילואים נוסף. 31 ימים בהר חברון. נראה היה שכולנו בוגרים יותר, מפוכחים יותר, מאוחדים יותר מאי-פעם. "חזרה לשגרה", הצהיר אחד החיילים באימון שקדם לעלייה לקו, ביטוי בעגה הצבאית שניתן לפרשו בדרכים שונות. שגרה נטולת תחושת דחיפות, שוחקת, מסוכנת ורוויה באינטנסיביות מבצעית. שגרה שגם מאפשרת לנו להכיר את החייל שמתחת לקסדה.

חייל כמו בזרסקי, שהקפיד להיות נוכח בקו האחרון, נחבא גם הפעם אל הכלים ונראה נבוך במקצת למשמע הגסויות השוביניסטיות שנזרקו לחלל החדר, מסרב ליטול חלק בהווי המאצ'ואיסטי. ייתכן שמצא בי בעל-ברית אחרי כמה גיחות מבצעיות משותפות.

"להגיד לך משהו? אני חוזר לרוסיה", פנה אלי והכריז בקול שקט בתחילתה של שמירה משותפת בלילה קפוא במיוחד בהתנחלות תלם. היה ברור בעליל שהוא רציני ושההחלטה קשה מנשוא. "למה?", השבתי מופתע וזכיתי להסברים שמילאו משמרת של שלוש שעות. בסיומן גיליתי בזרסקי שהוא עולם של ניגודים: חילוני הסולד מכפייה דתית אך גאה בשורשיו היהודיים, מאמין שיש לנו זכות מלאה לחיות בשטחי יהודה ושומרון אבל מוכן לפנותם תמורת שקט ושלווה, אינו מרגיש רוסי וגם לא ישראלי, אוהב את הארץ ומוכן להקריב את חייו למענה אך מתעתד לעוזבה בעתיד הלא-רחוק. סיפורו האישי מסמל את מורכבות חייהם של הצעירים מהעלייה הגדולה מרוסיה של שנות התשעים – רבים מהם חיילים המשרתים בחילות קרביים – שעדיין מבקשים לגבש לעצמם זהות במדינה שאיננה זרה עוד.

גישה סלחנית לאנטישמיות

ילדותו ונעוריו של בזרסקי, בן 25, עברו עליו בלנינגרד ("סט. פטרבורג" החל מ-1991). הוא גדל במשפחה מהמעמד הבינוני. הקשר היחיד שהיה לו ליהדות, הוא אומר, התבטא בכך "שידעתי מהבית שאני יהודי".

אביו, יֵפים, בנה והשביח צוללות ואוניות גרעיניות. אמו, נינה, עבדה בשירות תעשיית החלל הרוסית. האח הבכור, ולדימיר, בן 36, מתכנת מחשבים בהשכלתו, היגר לארצות-הברית לפני חמש שנים וכיום מתגורר בסן-חוזה, קליפורניה.

את המשמעות הנוספת של יהדותו, "שאתה בעצם שונה בחברה וגם שלא אוהבים אותנו כל-כך", הוא מעיד עכשיו, בחצר שלפני בניין המגורים של הוריו בראשון לציון, הפנים בכיתה ב' בבית-הספר הציבורי מספר 359. באמצע השנה התבקשה אחת הילדות להעתיק את נתוני התלמידים מיומן הכיתה. "הייתי היהודי היחיד ברשימה, ואז היא צעקה: 'אתם יודעים שבזרסקי יהודי?'".

יש לו זכרונות נוספים. כשהיה בן 11, ילדים מהשכונה תפסו את כף ידו והציתו גפרור. מעולם, הוא אומר, לא נוצרה אצלו תחושת מרירות כטעם לוואי של אותה תקופה. "אז קיבלתי את זה בתור שנאה. היום מאוד קשה לי להגדיר את מה שקרה שם בתור אנטישמיות. כי ילדים קטנים לא יכולים להיות אנטישמים. זה משהו שבא מהבית. הדעות של ההורים".

למרות זאת, כשנפתח בית-הספר היהודי הלאומי מספר 224 ב-1990, המוסד הראשון מסוגו בסט. פטרבורג, לא חשב לרגע לא להירשם. בגיל 12 טעם לראשונה עברית, מסורת, תנ"ך, תורה שבעל-פה והרצאה יומית של רבע שעה מפיו של רב לפני תחילת הלימודים. "הרגשתי קירבה מסוימת למסורת ונעשיתי יותר יהודי", מודה בזרסקי. "מבחינה חברתית הוקל לכולנו, לכל הילדים היהודים, להימצא בסביבה הטבעית".

בזרסקי החל ללכת לקבלת שבת בסניף של תנועת בני-עקיבא, ולאחר שנה המשיך כמדריך במועדון הנוער של הסוכנות-היהודית. בכל אותן פעילויות "ספגתי מנות גדושות של ציונות", הוא מחייך. "סיפרו לנו על הארץ, על ההיסטוריה, על החיים שם. זו לא בעיה להלהיב ילד. באמת העבירו לנו את האהבה הזו לארץ".

בגיל 15 בשלה אצלו ההחלטה, שהגיע הזמן לממש את חלום העלייה: "ידעתי שאני רוצה לבוא ולגור פה, במקום של יהודים, לטעום מזה. דיברו על זה איתנו שלוש שנים ואני כבר התאהבתי במקום".

כעבור כמה חודשים נחת בנמל התעופה בן-גוריון במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער-עולה-לפני-ההורים) של הסוכנות ומשרד החינוך, והחל ללמוד בכיתה י' בפנימייה התיכונית ויצ"ו בראשון לציון. ההורים יצטרפו שש שנים מאוחר יותר בגלל הגעגועים לבן.

את שנות לימודיו בתיכון הוא זוכר בחיבה. "הרגשתי כמו במחנה קיץ. זה נורא כיף בגיל 15 לעזוב פתאום את הבית, את ההורים, ולהתחיל לחיות לבד, אבל באיזשהו שלב התחילו הגעגועים לכול. למקום שעזבת, להורים, לחברים. אתה קולט שמחנה הקיץ ארוך מדי.

"לא חשבתי לחזור. אני לא בן-אדם שמוותר בקלות על ההחלטות שלו. מבחינתי אז, לעזוב בגיל 17 או 18 היה להישבר, להיכנע. התייחסתי לעלייה כאל מבחן אישי: האם אני מסוגל ויכול להגיע למשהו לבד, בכוחות עצמי, ולהתמודד עם הדברים".

קרבי גאה

בלשכת הגיוס תל-השומר, שהגיע אליה לקראת סיום הבגרויות, הדגיש בפני המאבחנת הפסיכוטכנית שלא יתפשר על פחות מקרבי. "בשבילי", הוא אומר, "לא היתה בכלל שאלה איפה לשרת. אולי זה בתת-מודע, אולי זה צורך פנימי לתת מעצמך. כל עוד אני יכול לתת משהו, בייחוד בשירות הצבאי שלי, לא היה לי ספק איפה אני הולך לשרת".

באוגוסט 1996 התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, לשירות מלא של שלוש שנים, והשתחרר שנה לפני שפרצה אינתיפאדת אל-אקצה. בעת שירותו בפלוגה הרובאית הסדירה נשלח אינספור פעמים לחברון ולאזור שכם, ובילה תקופות ארוכות במוצבים הקדמיים של אזור הביטחון בדרום לבנון. הרהורי סרבנות מעולם לא חלפו בראשו. "אהבת הארץ ופטריוטיות הן לא מילים מגונות".

לא כולם מעריכים את השקפת העולם הזאת, שמדרבנת אלפים מבני העלייה הרוסית להתנדב ליחידות הקרביות. ביוני 2002 פרסם השבועון "ניוזוויק" מאמר של אלוף בן, הכתב המדיני של "הארץ", שכותרתו: "המיליטריזם החדש של ישראל". נטען בו, שאחת משלוש הסיבות לתופעה המדאיגה הנָּה שינוי חברתי. "במהלך שנות התשעים", כותב בן, "השגשוג הכלכלי הגובר ותהליך השלום המתמשך (אם כי עקר) דחפו ישראלים מהמעמד הגבוה הרחק מקריירות צבאיות אל הסקטור העסקי. לפי הסוציולוג הפוליטי הישראלי יגיל לוי, דבר זה השאיר את היחידות הקרביות בידיהם של אלמנטים חברתיים 'פריפריאליים', כגון יהודים שעלו ממדינות ערביות,חיילים ומפקדים דתיים-לאומיים ומהגרים חדשים… הגוף הלוחם היותר אחיד שחרר את הפיקוד הצבאי מהצורך לפייס בין קבוצות חברתיות מנוגדות, ובכך נתן דרור לנטיות הניציות החדשות שלו".

בזרסקי, בדיבורו הרך, שולל את גישת ה"ששים ללחוץ על ההדק" שמיוחסת לו ולחבריו. "אני יודע שיש כאלה שחולקים עלי, אבל אני חושב שעשיתי את הדבר הנכון בבחירה לשרת גם בשטחים", הוא אומר. "אין פה חדוות קרב. לא חושב שהצבא ואני אישית שואפים להרוג. מיליטריזם זו הרי לוחמנות, אז אני לא חושב שהמיליטריזם הזה בקרב הנוער הרוסי שהולך ליחידות הקרביות נובע מהרצון להילחם, אלא יותר מהרצון להשתלב בחברה ולתת מעצמך. פה, כשיש לך על מה להגן, על מה להילחם, אז אתה עושה את זה. בשבילי זה היה כמו להשאיר את חותמי ולתרום לחברה. מעבר לזה, בצנחנים אתה כל הזמן מגלה על עצמך דברים חדשים כשאתה עומד מול קשיים פיזיים ונפשיים".

לא משתלב

כשהשתחרר ב-1999, נרשם ללימודי הנדסת תוכנה במכללה האקדמית להנדסה בתל-אביב, וכיום הוא לומד שם שנה רביעית. משמרות הלילה כמוקדן בחברת שמירה מאפשרות לו ללמוד ולתמוך כלכלית במשק הבית שבו שני ההורים פנסיונרים.

אף על פי שכבר חלף עשור מאז הגיעוֹ לכאן, תהליך ההשתלבות שלו בחברה הישראלית לא הושלם. את מילותיו הוא בורר בקפידה, בניסיון להסביר את נפשו הסוערת. "אני לא מרגיש פה הרגשת בית מלאה", הוא אומר, "שייכות מלאה למקום הזה. השוני במנטליות, בתרבויות, הוא גדול מדי. לא הצלחתי לגשר על הפער הזה. לפעמים אני לא מצליח למצוא שפה משותפת עם האנשים. כן, יש לי רגעים שבהם אני מרגיש בודד".

את הנחמה הוא מוצא ברומאנים של טולסטוי, דוסטוייבסקי ובולגאקוב. פושקין וברודסקי אהובים עליו במיוחד. אלבומי התמונות בחדרו מחזירים אותו למוזיאונים ולתיאטראות של סט. פטרבורג ואל נופיה הציוריים, שהוא שב אליהם גם פיזית לפחות פעם בשנה. גם הרוסית, שהוא מגדיר אותה כ"עשירה יותר", נשארה חלק בלתי נפרד מקיומו והכלי המועדף עליו לביטוי רגשות.

המצב הכלכלי-בטחוני-חברתי הנוכחי אינו תורם לרצונו להישאר בארץ. גם הוא, כמו רבים אחרים, מייחל לבואו של מישהו שיעלה פתרון מקורי למציאות חיינו כאן. "לצערי", הוא אומר, "ויתורים טריטוריאליים יהיו בבחינת כורח המציאות". אם יגויס למילואים עקב החלטה ממשלתית לפנות התנחלויות, יעשה זאת בלב שלם.

את השקט והשלווה הפנימיים שהיו מנת חלקו בסט. פטרבורג הוא מתקשה למצוא "באורח-החיים המטורף שיש פה בארץ, שאותי אישית מטריף". בחיפושו אחר המימוש העצמי הוא חש שעתידו אינו כאן. כמו כן, אינו מאמין שישראל תוכל לספק לילדיו לעתיד סביבה בטוחה ותרבותית.

אבל לסיבה העיקרית שתחזיר אותו לרוסיה (מחשבה שהחלה לנקר בו לפני שנתיים) קוראים ליזה, צלמת סטילס עצמאית שעובדת עבור תעשיית הקולנוע והאהבה הגדולה, שנמצאת בסט. פטרבורג. הוא חשב להביא אותה לכאן, אבל נרתע מהסיוט של תהליך ביורוקרטי ממושך. "היא לא-יהודייה, וזו בעיה להכניס אותה לארץ ואז להתחתן איתה. נצטרך להוכיח שהנישואים לא-פיקטיביים. אני לא רוצה שהיא תיאלץ לחוות את זה".

בקרוב הוא טס לסט. פטרבורג לביקור גישוש אחרון, לפני שיארוז את המזוודות ויעזוב סופית במועד שעדיין לא קבע. "לי זה כל-כך מובן מאליו, שמעולם בעצם לא שאלתי את עצמי למה אני מרגיש יהודי", אומר בזרסקי. "אני פשוט מרגיש יהודי, אולי בתת-מודע. זה עמוק בפנים. הרגשתי יהודי והייתי יהודי גם לפני העלייה לארץ. אם שוב ייווצר מצב של צו-8, אחזור ללא היסוס. חלק מהלב תמיד יישאר כאן".