ארץ אחרת

פרויד, 1938

פרויד ברח מאוסטריה מיד לאחר ה"אנשלוס" הגרמני. באותה תקופה קינן בו רצון עז לפרסם את מסתו הגדולה “משה האיש והדת המונותיאיסטית”. עם זאת, בהקדמה למסה זו הוא כותב על החלטתו שלא לפרסם את החלק השלישי בווינה בגלל החשש שדבריו על הולדת המונותיאיזם יביאו לאיסור הפרקטיקה הפסיכואנליטית בארץ שבה "אנו חיים בחסותה של הכנסייה הנוצרית". בהקדמה שנייה, שכתב לאחר שהגיע ללונדון והחליט לכלול בספר חלק שלישי אותו גנז תחילה, הוא מתאר את הקתוליות האוסטרית כ"משב רוח קל" בהשוואה לאימי הכיבוש הגרמני. מלחמת העולם השניה היתה אז בראשיתה. לא ברור אם הספיק פרויד להיווכח, שבניגוד למה שכתב במסתו זו, רדפו הנאצים הגרמנים את המונותאיזם היהודי לבדו. הם, וכל האירופים שהשתתפו בהכחדת יהודי אירופה, המשיכו לדבוק במונותאיזם הנוצרי.

דווקא בשנות עליית הנאציזם ניסה פרויד לשחזר את ההתעלות הרוחנית הערכית הטמונה באמונה באל אחד, בלתי נראה, שלא ניתן לייצגו ולקרוא לו בשם מפורש, ואשר דורש מהעם שבחר בו (או שנבחר על ידו) מידות אתיות העולות על אלה שרווחו ברוב העמים בעולם העתיק. יחד עם הוויתור על הכרת האל בחושים, ועם נצחון הרוחניות וקבלת רעיון האל המופשט, כותב פרויד, דרשה הדת גם ויתור על סיפוק דחפים.
מפעים לשמוע את קולו של פרויד כשברקע נשמע הקול הצורמני של היטלר והרעש של העם המתלהב שדהר אחריו. העם הגרמני בחר באיש הזה, ובחר בהכרעותיו כהכרעותיה של האומה הגרמנית כולה.

ההצעה הנאצית – ההבטחה שהרצח יוּתַר – היתה היפוך של הוויתור על מימוש הדחף הרצחני. התרבות מתאפיינת בדרישה לאיפוק, לוויתור על דחפים, ורעיונות נעלים, אידיאלים ואמונות מהווים מצפן ותגמול לוויתור. ההצעה של גרמניה לעמה ולעמים של אירופה היתה תוצר תרבותי חדש, שהבטיח רווח ענקי של ההתענגות שבהתרת הרצח

אחד הסודות של הצלחת הנאציזם היה ההבטחה להעניק "פתרון לבעיה היהודית". הגדרת האירופים את היהודים כ"הבעיה" קדמה בהרבה להופעת היטלר, אך בהצעתו לעם הגרמני נכלל "פתרון הבעיה". כלומר, הכחדת היהודים.
היטלר הוביל בביטחה את עמו לקראת הפתרון הזה כי לשם כך לא היה צורך להיות גיבור או איש גדול. אחד הגורמים שאפשרו לנאציזם למשוך אחריו את ההמון היה התרת הדחף להמית. בעבר, כשכוחה של הכנסייה היה הרבה יותר מ"משב רוח קל", היא יזמה פעילויות מקומיות או חלקיות שסחפו את ההמון באמצעות ההבטחה של התרת דחף המוות. הפרעות שפרעו ביהודים בתקופות מסעי הצלב או בזמן הפוגרומים היו מעין קרנבל גדול; "חג" שבו מותר לעשות את מה שאסור בשאר ימות השנה.

ההצעה הנאצית – ההבטחה שהרצח יוּתַר – היתה היפוך של הוויתור על מימוש הדחף הרצחני. התרבות מתאפיינת בדרישה לאיפוק, לוויתור על דחפים, ורעיונות נעלים, אידיאלים ואמונות מהווים מצפן ותגמול לוויתור. ההצעה של גרמניה לעמה ולעמים של אירופה היתה תוצר תרבותי חדש, שהבטיח רווח ענקי של ההתענגות שבהתרת הרצח. ההצעה משכה מאוד כי פירושה היה להרוג ללא סכנה. היהודים נתפשו כמי שמאיימים על המשך קיומו של כדור הארץ, אבל לא נשקפה כל סכנה מביצוע הכחדתם. וזה היה שונה, כמובן, מלהוביל את הגרמנים לחזית שבה היתה בוודאי סכנה להיהרג או להפסיד. התגמול של גרמניה, כשכבשה אזור אחרי אזור, היה שבתוך כל עם שנכבש מצוי היה מיעוט יהודי שעתיד היה לסבול הרבה יותר משסבל הרוב בגין אובדן החירות והעצמאות. בקרב כל אומה נכבשת חי עם שבשרו היה מותר לכל התעללות. ההחלטה להכחיד אותו כולו נוסחה על ידי חוק חדש, ועל פי התוכנית אף בלי להותיר עדים ונוקמים.
על האפקט העמוק של עיגון האנטישמיות בחוק ובכוח האידיאל של הממשל העיד לימים אימרה קרטש באנקדוטה פשוטה ומאירת עיניים. הוא מסביר שהמסלול לשואה נבנה בצעדים זעירים: נער יהודי נכנס למאפיה כדי לקבל את מנת הלחם מהאופה, שהיה ידוע כמי שיהודים לא נשאו חן בעיניו. כדרכו, מסר האופה לנער היהודי מנת לחם קטנה מזו שהגיעה לו. המבט הכועס של האופה ותנועות הידיים הזריזות שלו הבהירו לנער את טינתו ליהודים; אילו היה האופה מחבב יהודים, היתה מתעוררת בו ההרגשה הלא נעימה שהוא מרמה את הנער. אבל האופה פעל ונהג על פי אמונתו, על פי צדק ואמת שנבעו מאידיאלים, דבר שהוא שונה לגמרי, הבין הנער. ואנחנו נוסיף ונאמר: ולא מעורר נקיפות מצפון ולא מדיר שינה.

בתקופה שבגרמניה התרחשה עלייתו של מנהיג שדרש לצבור כוח פוליטי מוחלט, דן זיגמונד פרויד באותה מסה על משה במושג "איש גדול". מה מקומו של איש גדול בקביעת גורלו של עם? שואל פרויד. מהם התנאים שבהם איש גדול משפיע על דורו ועל הדורות שאחריו? באיזו מידה ניתן לייחס את קביעת הגורל לקיומו של איש גדול אחד ויחיד? המודרניות נטתה לייחס את התפניות בהיסטוריה האנושית לגורמים כלליים כמו שינויים במבנים הכלכליים, שימוש בכלים וחומרים חדשים, הגירות הכרוכות בגידול דמוגרפי, שינויים אקלימיים ואף שינויים בתזונה. בתפישה זו היחידים, המנהיגים, אינם אלא מייצגים של נטייה קולקטיבית.

פרויד היה מודע למדע המודרני, שאינו מכיר במקומו של הגיבור בהיסטוריה. הוא מזכיר את הצורך המובנה באדם למצוא סיבה לכל דבר. אך בעוד אנו מסתפקים בדרך כלל בהסבר אחד, במציאות פועלים גורמים רבים המעורבים אלה באלה. לכן הוא יגיד: את השפעתו של המנהיג הגדול יש למקם כסיבה אחת, חשובה, אמנם לא יחידה, במסלול החיים של העם.

כאן פותח פרויד בשאלה חדשה: מיהו איש גדול? את מי נכתיר בתואר זה? לפרויד אין מענה חד-משמעי, אך מקובל עליו שאיש גדול הוא גדול ברוחו ומשפיע באופן כפול: בזכות אישיותו ובאמצעות הרעיון שהוא תומך בו. מנקודת הראות שלנו השאלה של פרויד נוחתת על היטלר ועל הגרמנים. מאז הספר שכתב היטלר בכלא היה ידוע בבהירות מה הוא רצה, כלומר, מה היו רעיונותיו. אך מה עשה את היטלר למנהיג מוחלט? מה הוא מצא בגרמנים שעזר לו להנהיג אותם? מה רצה העם הזה?

בעצם השנים שבהן עלתה כפורחת המפלגה שעשתה מהאלימות נגד היהודים ציר מרכזי של מדיניותה, ניסה פרויד להסביר את האופי היהודי ואת הסיבות להתהוותו. פרויד ביקש לקשור את העקרונות של היהדות ואת הסיבות להצלחתה של הנצרות אחרי פאולוס: דת האב נעשתה לדת הבן. אחד ההבדלים המכריעים בין שתי הדתות, בציורו של פרויד, הוא היחס אל ה"חטא הקדמון" (הלא הוא רצח האב בגרסה מטושטשת). הנוצרים מתייחסים לבן כאל אלוהים, ובהזדהות עמו ובזכות הקרבתו הם מנקים את עצמם ומשתחררים מאשמה. היהודים, לעומת זאת, נושאים עמם אשמה טרגית אשר עליה הם משלמים לאורך ההיסטוריה. לרשותם לא עומדת כל הקלה הנובעת מהזדהות עם "בן אדם שהוא אלוהים", אך הם ניזונים מהוקרה העצמית הצומחת מהשכנוע שהם העם הנבחר.

לדידו של פרויד יש משהו מדהים בעובדה שעמים שונים מגיבים לדימוי העצמי של היהודים. הם מאמינים שאכן התרחשה אותה בחירה בידי אלוהים ובעטיה הם מקנאים ושונאים את "העם הנבחר". לשנאה מתווספת ברית המילה, שמייצגת את הברית עם אלוהים ובו בזמן מזכירה את הסירוס, כלומר את היות האדם חסר ופגיע. ללא הפתרון של הזדהות עם אל – שהיא גרעין רעיון הגאולה הנוצרי – היהודי נותר חשוף לאנושיותו ולעוינות של אלה שפותרים את הפגיעות של מעמדו הקיומי של האדם על ידי הזדהות עם כוחות-על.

ההסבר של פרויד נשען על אמונתו – או יותר נכון: אשלייתו – בכוח האהבה. ההסברים שמציע פרויד מושתתים על המיתוס של אדיפוס. יש משהו מהמשפחה, מהתסביך האדיפלי, בקנאה בין העמים. בעומק לבה של האנושות מתקיימים הגעגועים לאב (Vatersehnsucht). ההסבר של פרויד נשען על האמון שהיה לו באהבה הראשונה של האדם, שהיא לגבי דידו האהבה לאב.

העם הגרמני בחר בהיטלר לאחר המשבר שנגרם כתוצאה מהתבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי של שנות העשרים והשלושים. האם אפשר לראות בהישענות על היטלר ועל רעיונותיו האנטישמים משום התאחדות עם אב? ההיה מנהיג זה, עם לשון הביבים שלו ואיומיו האכזריים, ייצוג של אב כלשהו?

פרויד לא צפה את השואה. אף שבמסתו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (1921) הוא תיאר ואפילו ניבא את עלייתו של הפשיזם, הוא לא שיער את הכחדתם של יהודי אירופה (ואיתם אחיותיו שלו). הוא לא חוה את מה ששינה את המשגתנו את האנושות. משלוש המטרות שראול הילברג מגדיר ב"החרבת יהודי אירופה" כמדיניות האנטי-יהודית של אירופה, הוא הכיר רק שתיים: את שאמרו בעבר המיסיונרים הנוצרים, "אין לכם זכות לחיות בתוכנו כיהודים", ואת שהכריזו האדונים הסקולריים, "אין לכם זכות לחיות בתוכנו". הוא לא ידע את שציוו הנאצים הגרמנים: "אין לכם זכות לחיות".

לדידו של פרויד יש משהו מדהים בעובדה שעמים שונים מגיבים לדימוי העצמי של היהודים. הם מאמינים שאכן התרחשה אותה בחירה בידי אלוהים ובעטיה הם מקנאים ושונאים את "העם הנבחר". לשנאה מתווספת ברית המילה, שמייצגת את הברית עם אלוהים ובו בזמן מזכירה את הסירוס, כלומר את היות האדם חסר ופגיע. ללא הפתרון של הזדהות עם אל – שהיא גרעין רעיון הגאולה הנוצרי – היהודי נותר חשוף לאנושיותו

לאקאן, אחרי השואה

ז'אק לאקאן ניסה להבין את האנטישמיות באמצעות ההבדלים בין היהדות והנצרות. הוא הדגיש לא פעם את היחס השונה שיש לשתי הדתות לממשות החוב לאלוהים, או לאופי הקשר עם האלוהים.

אצל היהודים יש לכאורה לשלם את החוב של האדם לאלוהיו – המפורש על ידי פרויד כחוב על אשמת רצח האב – ב"ליטרת הבשר". כלומר, בגוף. ההתייחסות הממשית הזו, האישית מאוד, מביאה עליהם רדיפות.

הנצרות, לעומת זאת, מקילה על מאמיניה, כי הגוף שעל הפרק הוא גופו של ישו. הזדהות אידיאלית איתו – אידיאלית ולא ממשית – מביאה את הגאולה האישית. לאקאן מוקיע את האהבה הנוצרית שבמרכזה ההזדהות הזאת, שמכוונת אל ההוויה ומתנקזת בשנאה. באמירה זו הולך לאקאן בעקבות פרויד, שהעיר כי אהבה האוניברסלית של הנוצרים לא הפריעה להם לשרוף את מי שלא ציית לדוֹגמה.

בימינו נוכל להוסיף: לא רק שאותה אהבה נוצרית לא הפריעה להם, אלא ששרפת מומרים שנחשדו בשמירת מצוות בסתר ובידול ה"נוצרים הלא-טהורים" בספרד של המאות ה-15 וה-16 עזרו לכנסייה להגדיר את ה"כולם" של הקתוליות. היחס האוניברסליסטי מחייב שיהיה משהו ש"אינו תואם" את האחד של היוניברס. כפי שנלמד בתורת הקבוצות: משהו חיצוני, מסמן מסוים, נותן שֵם ובדרך זו נותן קיום לקבוצה. הנוצרים, הרי, לקחו מאיתנו את השם "ישראל", ו"יהודי רשע" מגדיר "נוצרי טוב". ההצבעה על היהודי כעל מקולל ביטלה את הבחירה של אלוהים בו והבליטה את המחילה שקיבל הנוצרי.

הפסיכואנליזה היתה חייבת להשתנות בעקבות השואה. תפישת העולם שבמרכזה דמות האב ככוח מרכזי, נכשלה. המובן המשפחתי של הקשר בין בני אדם איבד את תוקפו כפי שהמסורת והאידיאלים איבדו מכוחם כתוצאה מההשכלה ומההשפעה שהיתה להשמת המדע למסמן אדון בתרבות (שפירושו כאן: ערך עליון ומושג מנחה). יחד עם העלאת המדע לשיא הישגי האדם ולהצבתו במרכז המחשבה במערב, אבד הכבוד לייחודי, לשונה ולמה שלא ניתן לכמת בסטטיסטיקה.

המודרניות דוחה את ההבדלים הסובייקטיביים כשם שהיא דוחה את הערכים של העבר. אך בלהט השוויון היא מחלצת את היוצא מהכלל בצורתו הפראית והאכזרית ביותר. המנהיג שעלה בגרמניה והתבלט כאחד היוצא מהכלל לא נדרש להפגין כוח רוחני או רעיונות נעלים. בקפדנות של פסיכוטי הוא ידע להנפיק מסמני אדון מעטים ולדבוק בהם. המסמן החזק ביותר באמתחתו היה השם "יהודי". לימין המסמן הזה התייצבו מאות שנות עבודה נמרצת של הכנסייה הנוצרית.

לאקאן לא מסביר אמנם את השואה, אך הוא אומר בביטחון שהיגיון הגליאני-מרקסיסטי אינו מסביר אותה כלל. כלומר: לא מדובר כאן בהתנגשות של אינטרסים מעמדיים. לא מדובר על מאבק של שתי תודעות, שכל אחת מהן חותרת להשגת הכרה מהישות היריבה. לא מדובר כאן בתחרות וניצחון, או בדיאלקטיקה של אדון ועבד.

דבריו של לאקאן עוזרים לנו להבחין בין המבנה הלוגי של מלחמה לבין מה שנעשה ביהודים. היהודים לא הובסו באירופה משום שלא התנהלה איתם מלחמה; הכחדת היהודים לא היתה תוצאה של עימות. על הפרק עמדה שאלת הטכניקה היעילה לביצוע המשימה. הקושי היה לדמיין את ההכחדה. ואמנם, היה קשה מאוד להאמין שהיא אכן מתרחשת. אך בזמן שאנשים רבים כשלו לדמיין ולהאמין שהיתה קטסטרופה באירופה, הנאצים הצליחו לדמיין את תאי הגזים. הביצוע, לאחר מכן, היה קל יחסית.

לאקאן רואה בנאצים חלוצים של תהליכי הפרדה ובידול, שהם למעשה בלתי נמנעים כנגזרת של האוניברסליזציה של הסובייקט שהמדע מבצע. אנחנו עדים לכך, בימינו, שמכל מיני בחינות האדם נעשה למספר, ולא רק מבחינת זיהויו במחנות הריכוז. הפרדוקס הוא שדווקא הדחייה של ההבדלים היא שמאפשרת את הבידול במחנות הריכוז.

 פרויד ביקש לקשור יחד את העקרונות של היהדות ואת הסיבות של הצלחתה של הנצרות אחרי פאולוס: דת האב נעשתה לדת הבן. אחד ההבדלים המכריעים בין שתי הדתות, בציורו של פרויד, הוא היחס אל ה"חטא הקדמון" (הלא הוא רצח האב בגרסה מטושטשת). הנוצרים מתייחסים לבן כאל אלוהים, ובהזדהות עמו ובזכות הקרבתו הם מנקים את עצמם ומשתחררים מאשמה. היהודים, לעומת זאת, נושאים עמם אשמה טרגית אשר עליה הם משלמים לאורך ההיסטוריה. לרשותם לא עומדת כל הקלה הנובעת מהזדהות עם "בן אדם שהוא אלוהים", אך הם ניזונים מהוקרה העצמית הצומחת מהשכנוע שהם העם הנבחר

ארנדט, היסטוריה ומחשבה

חנה ארנדט באה לעזור לנו להבין את אמירתו של לאקאן. בתחילת שנות החמישים, בספרה "אנטישמיות", הראשון בטרילוגיה "מקורות הטוטליטריזם" היא עוקבת אחר השתלשלות משפט דרייפוס וכיצד הוא הכין את צרפת לקבלת הרודן ומסירת היהודים.

ארנדט עסקה גם בהשפעה שהיתה למשפט על דעת הקהל בעולם. בתקופה ששוויון בפני החוק היה ציפור נפשם של בני העמים הנאורים, שקיבלו את האור של ההשכלה הצרפתית, הזדעקו המדינות הדמוקרטיות ואפילו רוסיה נגד העוול שנעשה ליהודי אחד; ארצות הברית אף איימה להחרים את התערוכה העולמית של 1900. הנזק שנגרם לקצין יהודי אחד בצרפת, כותבת ארנדט, היה בכוחו לגרום בעולם כולו לתגובה לוהטת ומאוחדת יותר מזו שגרמו רדיפות יהודי גרמניה דור אחד אחר כך.

לכן טוענת ארדנט שהשוויון, שהוא אמנם תנאי בסיסי לצדק, הוא אחת הסכנות הגדולות של האנושות המודרנית. ככל שהתנאים ההתחלתיים שווים יותר, כך יש פחות הסברים להבדלים הקיימים בין אנשים, ואז יחידים וקבוצות סובלניים פחות זה לזה. מרגע שהשוויון נעשה עובדה – ללא התערבות של אלוהים, של מסורת או של חוקים שיסבירו כיצד אנשים השונים זה מזה עדיין נהנים מאותן זכויות – ההבדל נרשם כתכונה מובנית בכל אחד. וכך הפרט יֵחשב "נורמלי" אם הוא ככולם, ו"לא נורמלי" אם הוא שונה.

ארנדט תופשת מצב זה כעיוות של המושג הפוליטי "שוויוניות בפני חוק". השוויון כמושג חברתי נעשה מסוכן יותר ככל שבחברה לא נותר חלל ולו קטן ביותר לקבוצות ויחידים מיוחדים. בחברה אחידה והומוגנית ההבדלים בולטים הרבה יותר, ומאחר שתחת עקרון השוויון נדרש כל אחד להכיר בזולתו כשווה לו, הקונפליקט בין קבוצות מקבל צורות אכזריות ביותר.

ככל שמצב היהודים נעשה שווה יותר, כך בלטו יותר ההבדלים בינם לבין סביבתם, והם היו נתונים לפרשנויות מרושעות יותר. כך שאם להיות יהודי היה נסבל ולא מסוכן לפני האמנסיפציה, לא כך היה הדבר לאחריה.

גרסה חדשה של האנטישמיות

ז'אן קלוד מילנר הוא פילוסוף צרפתי המקורב ללאקאן. בסוף שנות התשעים של המאה ה-20 לימד מילנר בירושלים על המלכודות של השוויון המודרני, שנתמך במדע ובשוק הגלובלי, ולאחר שובו לפריז הוא פרסם את הספר "הנטיות הקרימינליות של אירופה הדמוקרטית".

טענתו היא שאירופה שלאחר "הפתרון הסופי" של "בעיית היהודים" נכנסה לשינה עמוקה, אך כדי שהשינה תשמור על השינה – ביטוי שמשחק עם האמירה הפרוידיאנית לפיה החלום הוא ששומר על השינה – אירופה דורשת להמשיך להיות judenrein, נקייה מיהודים. יתרה מזאת, הוא כותב שאירופה התאחדה "בזכות" הכחדת היהודים, ואיחודה יישא לעולם את הסימן של הגז ציקלון B.

אם בראשית ימיה של מדינת ישראל המבט בישראלי הבריא והמזוין מכף רגל ועד ראש הרגיע את המצפון האירופי, כי הוכיח כביכול שלא היתה ממש הכחדה של היהודים, הרי שבסופו של דבר אירופה לא יכלה אלא לדחות את קיומה של ישראל כפי שדחתה את קיומם של היהודים. כמו בן גוריון, גם מילנר חושב שהשם "ישראל" בא במקום השם "יהודי".

מילנר מתאר את הכמיהה האירופית לשמור על חברה ללא גבולות פנימיים וחיצוניים. (דוגמא לשאיפה זו אפשר למצוא ברצונה של אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד האירופי). מילנר טוען שמילת המפתח לשמירת השינה היא "שלום"; שלום בכל מחיר. אנחנו יודעים שאם בזמנו ניתן היה לשאול "שלום במחיר אושוויץ?" בזמן הנוכחי ניתן לשאול: "שלום גם במחיר קיומה של ישראל?" כדאי לזכור שבדיון של הקוורטט הביטחוני אחרי הבחירות שבהן עלה החמאס, הזכיר הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, לא-אירופי שנחלץ לעזרת העמדה האירופית, שהדאגה החשובה היא "שלום בעולם", כשהדבר המבעית היה שהוא הנגיד דאגה זו להתחשבות בישראל.

מילנר מסביר את מיקומו של השם "ישראל" כשווה ערך ל"יהודי". מדינת ישראל מציגה את עצמה כמדינת-לאום הדורשת גבולות בטוחים. שפה כזאת, הוא טוען, נתפשת כלוחמנית ומתנגשת עם החלום של אירופה המאוחדת, שבה השלום בנוי על תנאים של היעדר גבולות והיעדר הבדלים. ישראל מהווה מבחינה זו מכשול. מילנר כותב: "בדרבן, בפריז ובכמה מקומות אחרים, היעלמותה של ישראל נתפשת כמה שיסלול דרך של פיוס בין אנשים שרצונותיהם טובים (דהיינו: אירופים ומוסלמים). היעלמות ישראל תיתכן בצורות שונות: כשלום עבור האירופים ובצורת הג'יהאד עבור המוסלמים". האירופי מתעקש, כדי לשמור על השינה, לקיים משוואה בין "שלום" ו"ג'יהאד". בדרך זו הוא מהופנט על ידי הפרדיגמה הפלסטינית שעומדת על התזה שעל פיה אין להשיג מטרות מלחמה אלא על ידי כך שהם עצמם יובסו תבוסות צבאיות חוזרות ונשנות. "להרבות במתים, להפגין את ליקויי ההתחמשות, לתכנן את אי-הארגון החומרי והמוסרי של האוכלוסייה שלהם, ולתמוך באלימות העיוורת ביותר כסימן לכך שהם החלשים ביותר – זו הדרך להשגת מטרות המלחמה". עבור ארצות ערב, שנהנות מכל זה, הגרוע מכל לדעת מילנר הוא שהפלסטיני יחדל לסבול ולמות. או אז תיחשף משמעותו האמיתית של השם "ערב": המשכיות של עוני מאורגן ובורות מתוכננת.
אי-נחת בתרבות, להיות ציוני

פרויד היהודי המציא פרקטיקה שהיא קשר חברתי מיוחד (הקשר הפסיכואנליטי) המושתת על ההכרה בבקע הפנימי הבלתי ניתן לאיחוי שקיים בכל בן תמותה.

החלטתו העמוקה של פרויד היתה שלא להתעלם מהסתירה הפנימית שבאדם, לאמוד את האפקטים הפתוגניים (=גורמי המחלה) של הניסיון להתעלם מהאפקטים הללו, ולעבוד כדי למצוא דרך לפתור בעיות ולחיות עם מה שאין לו פתרון. פרויד עמל לדעת את הקונפליקט הלא-מודע, את הסיבה למחלה, אבל גם הכיר בעובדה שאין לנו ולא חייבת להיות לנו תשובה לכל שאלה. היה לו האומץ לקבוע את אי-הנחת האינטימית שבתרבות ולהתמודד עם העובדה שעבודה עם בני אדם, ריפויים ולימודם, פירושה לגעת הן בנעלה שבנו והן באספקטים מפלצתיים של ההוויה האנושית. יתכן שדווקא בזה היה פרויד יהודי; הוא לא חיפש את ההזדהות עם כוחות-העל.

גם פרויד וגם איינשטיין, מסיבות שונות, היו ספקניים באשר לסבירות ההצלחה של מדינה יהודית. אך הנה: המדינה היהודית קיימת ואנחנו, בתוכה, לא יודעים בעצמנו כמה סביר קיומה. הקשיים הפוליטיים, הביטחוניים והתרבותיים של המדינה מביאים אותנו לחשוב שהקמתה לא הביאה לנו את הפתרון. אבל כאן הייתי רוצה לאמץ את גישתו של פרויד, ולעשות בציונות שלנו מה שאנו עושים בפרקטיקה האנליטית, כלומר – לפתור את מה שניתן לפתרון ולדעת לפעול עם מה שלא ניתן לפתרון. הציונות אכן לא הביאה את הפתרון הסופי לאנטישמיות, כי היא עצמה חושפת אותנו במצב מסוכן של השונה והנבדל. ולכן אנו, היהודים, לא יכולים להרשות לעצמנו לישון כפי שישנים האירופים.

נצטרך, כנראה, בעתיד הנראה לעין, להתמודד עם הדרישות הפוליטיות הקשות הטמונות במיוחדות הנוכחית של אי-הנחת שבתרבות.

המאמר פורסם בגיליון מספר 53 של "ארץ אחרת": כולנו עובדי קבלן – גזילת הזכויות של העובדים בישראל. להזמנת הגיליון לחצו כאן