ארץ אחרת

לאט, לא ביום אחד, השתנה הנוף. כמעט בלי שנשים לב, מישהו תחם את הים. מישהו גָדַר לו חוף פרטי. מישהו ארגן לעצמו חוף, שאפשר להיכנס אליו רק תמורת תשלום. מישהו אחר קיבל זיכיון לכביש פרטי. בלי שנשים לב, הפרסומות השתלטו על הכבישים, על המדרכות, על החלונות, על הבניינים, על תחנות הדלק, על הגינות, על המסיבות הציבוריות; הקניונים גזרו כליה על החנויות במרכזי הערים; והרשתות – על חנויות שלא רצו להיות חלק מרשת זו או אחרת. הרחוב העירוני המרכזי, ובו חנויות לרוב, הוכנס לכלוב של זהב, והיה לנתין של גורם פרטי. האנטנות של החברות הסלולריות היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני; והנוף העירוני – לשבוי בידי גורמים כלכליים, בעיקר נדל"ניים.

הבעיה היחידה שמעוררות כל ההתרחשויות האלה היא שלא שאלו אותנו, את הציבור, אם אנחנו מסכימים. החליטו בשבילנו. וכך, בלי לשאול אותנו לדעתנו, השתלטו על רכוש ועל זכויות שהם שלנו – של הרבים, של הקולקטיב, של הציבור.
מזה שנים ארוכות מתרחש בעולם בכלל, ובישראל בפרט, תהליך עקבי, המגובה בחקיקה מתאימה, שמאפשר ליחידים להשתלט על רכושו של הציבור, בלא לשאול לדעתו. החשש מפני "עריצות הרוב" הוליד עריצות הפוכה: עריצות הפרט, הדורס בתאוות הרווח שלו את זכויותיו של הציבור. הגיע הזמן לשים מחסום בפני עריצות זו, הפוגעת בנדבכים המרכזיים של חיינו.

גיליון זה של "ארץ אחרת" מבקש להתמקד בכמה סוגיות מטרידות ביותר, הקשורות לרשות הרבים הישראלית. זאת, כדי לשמש זָרָז לתהליכים נרחבים של התפכחות, אשר יובילו בסופו של דבר לחקיקה שתגן על זכויותיו של הציבור ברשות הרבים.

במבי שלג