ארץ אחרת

הסרט "אפס ביחסי אנוש" הותיר אותי בתחושה של מועקה כבדה. מה יש בו בצבא, אחד הגורמים היחידים במדינה שמצליח ללכד סביבו את רוב חלקי החברה הישראלית, שיכול ליצור כזאת אדישות וחוסר יחס אל הזולת? כי קודם כל ולפני הכל, "אפס ביחסי אנוש" הוא בעיני סרט שמראה עד כמה הדמויות בו עסוקות כל אחת בעולמה שלה, בלי לראות את העולם של הזולת: דפי הבטוחה שהמחליפה שלה הגיעה ואינה טורחת לברר בפשטות המינימלית את העובדות סביב "מחליפתה", זוהר השקועה במשחקי המחשב ובהתרסה כנגד המערכת, רמה העסוקה אך ורק בענייני הקידום שלה, וצמד הבנות המזמרות שאינן מודעות לעובדה שהן מפריעות לסביבתן.

"אפס ביחסי אנוש" מציג דמויות השקועות עמוק כל כך בכאבן, שאין הן מסוגלות להיחלץ מתוך עצמן ולשים לב לכאב של זולתן. כולן נשטפות בזרם הכאב, בניסיון האישי לשרוד ולהגיע אל קו הגמר. הסרט מלמד בפשטות ובבהירות המדהימה את הלקח שאם לא שמים לב לכאבו של הזולת, יכולים לקרות דברים נוראים. ויתרה מכך, הוא מציג את העובדה שניתן שיקרו אותם דברים נוראים והמערכת עדיין תמשיך לתפקד כאילו דבר לא קרה. אף אחד מאנשי סגל הפיקוד, וודאי שלא קצינת השלישות רמה, אינו מנסה לשקם את המעמד ואת התפישה העצמית של בנות השלישות, והן נרמסות פעם אחר פעם בלי שאיש יבין או יראה את רמיסתן. אילו היה הסרט נעשה מתוך נקודת המבט של מפקד הבסיס, לא היו מוצגות בו אותן פקידות המגישות לו קפה, פשוט משום שהוא כלל אינו מודע להן, וסצנת ההתאבדות היתה מועברת כעוד רשומה בעייתית שעלולה לפגוע בקידומו, אך לא יותר מכך.

לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי מדוע הוא עוסק בחיילות שלישות, ולא למשל בעובדות ניקיון או מזכירות בחברה עסקית גדולה. אחרי הכל, סיפור הרקע יכול להיות דומה בשני המקרים: קבוצת עובדות (בדגש על היותן נשים), הנתפשות כבנות מעמד נחות שתפקידו לעשות עבודה שחורה כדי שהעבודה המרכזית תוכל להתבצע. הן אמורות להיות רואות ואינן נראות משום שעל פי התפישה הקיימת אין באמת מהות בתפקידן מלבד הצורך שהמנהל/מפקד יקבל בזמן את החומר שהוא זקוק לו, ורק כך ערכן נמדד.

הצגת הצבא הגדול והנערץ, שכל צעירי החברה עוברים בו, כרומס אנשים חלשים בשם האינטרס הלאומי או האישי מחייבת חשיבה מחודשת על תפקידי הצבא. נכון אמנם שייעודו הבסיסי של הצבא הוא ההגנה על המולדת, אך לא ייתכן שהדבר ייעשה תוך כדי ביטול אישיותם של האנשים המקיימים אותו

להפשיר את הזהות מקיפאונה

התשובה שעניתי לעצמי אינה בהכרח תשובתה של הבמאית או של מי מעושי הסרט, אך בעיני היא צפה ועולה לכל אורכו: הסרט מציג את כלל הדמויות אך ורק בעולם הצבאי שלהן, בלי יציאה לחייהן האישיים ובלי חדירה אל נבכי אישיותן, כאילו אין להן אחת כזו. הסרט מעורר את התחושה, שבמהלך השנתיים שבהן פקידת שלישות משרתת בבסיס מרוחק וסגור, האישיות שלה נמצאת בהקפאה. אין עולם חיצוני, אין התפתחות אישית, אין יחסים של אכפתיות וסיוע לזולת. הכל נעשה כדי להגיע ליום השחרור, שבו יהיה אפשר להפשיר את הזהות מקיפאונה. במובן מסוים זהו רצונה של דפי לעבור לקריה. בבסיס פתוח בעיר הגדולה תוכל דפי להיות שוב אדם בעל זהות, רצונות וחיים אישיים, ולא רק רובוט גורס דפים. באותה הדרך יש להבין בעיני את ניסיונותיה של זוהר לאבד את בתוליה. כל זהותה האישית ורצונה בקשר זוגי אמיתי נעלמים במקום כזה, שבו האישיות נרמסת ומה שנעשה חשוב הוא הסטטוס החיצוני של איבוד הבתולים. ממקום כזה ברור מדוע הסרט עסק בחיילות בצבא, ולא בעובדות זוטרות במקום אחר. הצגת הצבא הגדול והנערץ, שכל צעירי החברה עוברים בו, כרומס אנשים חלשים בשם האינטרס הלאומי או האישי מחייבת חשיבה מחודשת על תפקידי הצבא. נכון אמנם שייעודו הבסיסי של הצבא הוא ההגנה על המולדת, אך לא ייתכן שהדבר ייעשה תוך כדי ביטול אישיותם של האנשים המקיימים אותו.

הצבא מחויב בשיח ערכי ומעצים לחייליו. אסור שבשם קדושת המשימה יותר ללוחמים לנהוג כבהמות בחיילות צעירות הנקרות בדרכם, אסור שיהיה מצב שבו מפקדים יוכלו שלא לראות את פקודיהם, והצבא צריך להיות חלוץ ומוביל בהנחלת ערך האדם וכבודו. הצבא הוא מקום שיכול להעניק לצעיר ולצעירה, המצויים בתקופת הליבה של גיבוש זהותם, הזדמנות חד-פעמית להתבגר ולבנות יכולות אישיות ומחויבות לאומית. אם במקום אלה מפקדים אינם מתייחסים לחייליהם, מציבים אותם במצבי קושי ובדידות ואינם מפתחים את זהותם האישית ועולמם הערכי, מתרחש עוול כנגד אותם חיילים וכנגד החברה, עוול המשפיע השפעה קשה על חברת הבוגרים בישראל.

בימים שדברים אלה נכתבו פורסם מכתב הסרבנים מיחידה 8200. איני מזדהה כלל ועיקר עם ניסיונם של אלה להציג את ישראל כמדינה הפוגעת בצורה פושעת בזכויותיהם של הפלסטינים. ואולם ייתכן מאוד שמי מכותבי המכתב ניסה להשיג מענה לשאלותיו בתוככי הצבא ולא נענה. האם אנחנו כמערכת מסוגלים לטפח את עולמם של צעירינו, לפתח אותם ברמה האישיותית ולחנך אותם לרגישות לזולת ולערכים?
אחת הנקודות החזקות ביותר בסרט היא סצנת הסיום, שבה זוהר מוצאת לבסוף שלווה באוטובוס הריק היוצא מהבסיס. שמו של הסרט לא רק מגדיר את היחסים בין האנשים בבסיס, אלא גם נותן כיוון לאפשרות חדשה, להתחיל מאפס בבנייה מחודשת של יחסי האנוש.