ארץ אחרת

גלימת "אשת הברזל" הישראלית כבר תפורה ללימור לבנת

צילום: AFP

"שתיהן גילו כי יש ביניהן הרבה מן המשותף בדעותיהן הליברליות, ובנושאים הכלכליים. לשתיהן היה קשה בדרכן הפוליטית, בשל היותן נשים, והדרך לצמרת היתה רצופה במאבקים יותר מאשר לגברים בפוליטיקה. השתיים הסכימו כי רק דרך הברזל, החן והנחישות הם המינון הנכון והמתכון להצלחה"

(מתוך הודעה לעיתונות שפרסמה לשכתה של שרת התקשורת, לימור לבנת, בשנת 1998, לאחר מפגש עם מרגרט טאצ'ר)

בימים אלה מציינת לימור לבנת ארבע שנים בתפקידה כשרת החינוך. אם ממשלת שרון לא תגיע לסוף ימיה בטרם זמנה, תשלים לבנת למעלה מחמש שנים וחצי בתפקיד זה. לבד מראש הממשלה, היא היחידה שמחזיקה באותו תפקיד מיניסטריאלי במשך תקופה ארוכה כל-כך, ואין בעובדה זו עדות לכושר ההישרדות הפוליטית שלה בלבד.

כשנכנסה לבנת ללשכה ברחוב דבורה הנביאה בירושלים, היא היתה שרת החינוך השמינית בפרק זמן של פחות מעשור. תחנת הרכבת הזאת בראש המשרד לא איפשרה לשרים להותיר את רישומם, מעבר ליוזמות זניחות, כמו הנהגת הגרלה במקצועות שנבחנים בהם לבגרות או הכנסת שירתו של מחמוד דרוויש לחומר הלימודים. לבנת היתה נחושה, שהתקופה שלה תיזכר בצורה אחרת. היא הגיעה להכרה, שבידה ההזדמנות שנופלת בידיהם של מעטים בלבד: לחולל מהפך אמיתי בתחום מרכזי בחיי כולנו.

בשנתיים הראשונות בתפקיד למדה השרה את השטח, וכשמפלגתה זכתה שוב בבחירות, בחרה להישאר ולנצל את הקדנציה הנוספת למהלך הגדול, אף על פי ששרון הציע לה שדרוג.

אמצעי התקשורת, ועדי העובדים והארגונים והפעילים החברתיים אוהבים לראות בבנימין נתניהו את נושא בשורת התאצ'ריזם בהנהגה הישראלית. למעשה, התוכנית הכלכלית של נתניהו שואבת את השראתה ממקורות רבים ומגוונים. התאצ'ריסט המובהק ביותר בזירה המקומית היא לימור לבנת.

כן, לשבור

סיבת ההזדהות שלה עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא לא היותן נשים, ואף אינה קשורה לעובדה שגם גברת הברזל היתה שרת חינוך בתחילת שנות השבעים, לפני שנבחרה לראשות המפלגה השמרנית. אם לתאצ'ר היה רקע אקדמי, והיא התעמקה במשך שנים בתיאוריות כלכליות וחברתיות, הניסיון של לבנת הוא בעיקר ביחסי-ציבור ובמסעי פרסום פוליטיים. עם זאת, דווקא ההבנה שלה בפרסום ובתקשורת מחדדת את המודעות לדימויים, ויותר מכול לבנת מעוניינת להידמות למושא ההערצה שלה כלוחמת ללא חת אל מול עריצות הוועדים.

למרות החינוך הרוויזיוניסטי שספגה לבנת בבית, לא מאמרו של זאב ז'בוטינסקי, "יא ברעכען",(="כן, לשבור") שקרא לשבור את שלטון ההסתדרות, הוא שעומד לנגד עיניה, אלא בריטניה של שנות השמונים.

תאצ'ר עלתה לשלטון ב-1979, בעקבות גל השביתות שהותירו את אזרחי האי בחורף רועדים מקור, ובחושך. היא ניצלה את המומנטום כדי להעביר בפרלמנט שורה של חוקים שצמצמו מאוד את כושר המיקוח של ועדי העובדים, וממשלתה ניהלה מאבקים קשים נגד פועלי הפלדה וכורי הפחם, שהארגונים שלהם נחשבו ללא מנוצחים. במהלך שנים ספורות גימדה תאצ'ר את כוחם של האיגודים המקצועיים, שבמשך רבע מאה היו למעשה שותפים לשלטון.

לבנת לא מסתירה את שאיפתה להיות יום אחד ראש הממשלה, אבל עד שתגיע לשם, היא לא יושבת בחיבוק ידיים, ומנסה להיות תאצ'ר במערכת שעליה היא ממונה עתה. היא סימנה את ארגוני המורים כאויבה הפרטי, ושבירתם היא מסע הצלב האישי שלה.

לבנת אמדה את כוחם של ארגוני המורים והסיקה, שהם למעשה החוליה החלשה במערכת. אף על פי שהסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים נתפשים כגופים רבי-עצמה, שביכולתם להשבית מיליון תלמידים וחצי על הוריהם, ובסוף כל אוגוסט הם מחזיקים את המדינה במתח בגלל איומיהם לחבל בפתיחתה של שנת הלימודים – עם או בלי סקרי דעת-קהל, לבנת ערה היטב לכך שדימוי המורים בקרב הציבור הישראלי הרחב הוא בתחתית המדרגה. בחברה המודדת אנשים על-פי תלושי משכורת, נתפשים המורים כקבוצה של לא-יוצלחים או של פראיירים, בכיינים, שובתים סדרתיים שאינם בעלי רמה גבוהה מבחינה אקדמית או אינטלקטואלית, קבוצה המורכבת בעיקר מאמהות שבחרו במקצוע בזכותה של חופשת יולי-אוגוסט.

כשזו התדמית של ציבור המורים, המסקנה המתבקשת היא כי איומי השביתה שראשי ארגוניהם מנפנפים בהם בכל עת הם למעשה אקדח לא טעון. הארגונים עלולים אמנם לממש את האיום ולרתק את התלמידים ואת הוריהם אל הבית, לגרום נזק עצום למשק ולעשות רעש גדול בתקשורת, אבל בסופו של דבר זה רק יחזק את הדימוי הנחות שלהם וירחיק מהם את הציבור.

רשימת הכשלים

מגילת חולָיֶיהָ של מערכת החינוך הישראלית היא ארוכה ומגוונת: הישגים נמוכים בכל המקצועות, אלימות גואה, ימי לימוד קצרים וחופשות ארוכות, אחוזים נמוכים של זכאות לתעודות הבגרות בפריפריה, רמה נמוכה של אוריינות. אפשר להמשיך את רשימת הכשלים, ובקלות אפשר לטפול את כולם על המורים. יש מידה של צדק בטענות בדבר הרמה הנמוכה של חלקם, שעות העבודה שלהם וההסכמים שנחתמו איתם, אך רשימה זו תספק הסבר חלקי בלבד לתוצאת הנמוכות שתלמידי ישראל מגיעים אליהן. מיעוט משאבים, חוסר השקעה בפריפריה, ירידת ערכו של החינוך בסולם הערכים של חברה חומרנית, חשיפתם של בני-הנוער מגיל צעיר לעולם המבוגרים הנָּם בין הגורמים הרבים האחרים למשבר במערכת החינוך. ובכל זאת, לבנת החליטה לכוון את האש אל המורים.

אין לפקפק בטוהר כוונותיו של שלמה דברת. איש עסקים טרוד, שבשנה וחצי האחרונות הקדיש ללא כל תמורה חלק ניכר מעתותיו לשיקומה של מערכת החינוך בישראל. יש לשער שהוא ניגש לעבודה מתוך דאגה כנה לעתיד החברה הישראלית, אבל יש מידה רבה של חוסר תום לב בצורה שבה תוכננה עבודת הוועדה שבראשה עמד.

לראשותן של ועדות ממלכתיות, שקמו בעבר כדי לחקור מחדלים בטחוניים, כלכליים או בטיחותיים, מונו בדרך-כלל שופטים או אנשי אקדמיה בעלי שם שהיו מומחים לתחום הנבדק. בוועדות כאלה אין לממשלה הממנה אותן דרך לוודא, שמסקנות הוועדה ימצאו חן בעיניה; מדובר בטיל מונחה בעל רצון משלו, הנורה אל החלל. לכל היותר, תוכל הממשלה לנסות לגנוז את הדו"ח לאחר מעשה.

בוועדת דברת המצב היה שונה לחלוטין. ייתכן שמשום כך (ומשום כשלונן של ועדות רבות שקדמו לה) התעקש שלמה דברת לקרוא לוועדה שהוא עמד בראשה "כוח משימה". למרות פעילות פילנתרופית-חינוכית ענפה, דברת אינו איש חינוך אלא מומחה לניהול ולגיוס הון, בעיקר בתחום ההיי-טק.

ואולם, לא רק הכישורים האלה הם הסיבה למינויו של דברת. לפני שלבנת החליטה על כך, היא נפגשה לשיחות ממושכות עימו. הוא ניהל שיחות דומות גם עם נתניהו ועם שרון, שחתם יחד עם לבנת על כתב-המינוי של הוועדה. עדות לכך, שלדברת כבר היו אז דעות מוצקות בעניין הרפורמה בחינוך, ניתן למצוא בגישה הניהולית שהוא הציג למעלה מחצי שנה לפני שהוועדה החלה לפעול, שלפיה מערכת החינוך צריכה לקבוע את מדיניות החינוך, אך מימושה של מדיניות זו תוטל על גוף נפרד. תפישה ניהולית זו עברה כפי שהיא מהפרזנטציה המקורית של דברת אל הדו"ח, והניבה את המבנה הארגוני של מינהלי החינוך האזוריים. דברת אף חיבר נייר עמדה פנימי עבור אגף התקציבים במשרד האוצר, וקבע בו שיש להעביר תקציבים לפנימיות-היום, וכך ליצור מערכת משלימה ונפרדת שתחזיק תלמידים מרקע סוציו-אקונומי חלש שעות נוספות בבית-הספר.

יתר על כן, במשך השנה שבה התכנסה הוועדה, היא לא פעלה בחלל הריק. מר דברת שמר על קשר רציף עם לבנת ונתניהו, שהיו מעודכנים בכל שלבי פעולתה. שני השרים היו נלהבים כל-כך מהמסקנות המסתמנות, שכבר בכנס הרצליה בדצמבר 2003, ארבעה חודשים לפני פרסום דו"ח הביניים וכמעט שנה לפני שהוועדה הגישה את הדו"ח הסופי, לא יכלו להתאפק ובישרו בנאומיהם את העתיד לקרות.

נתניהו מנה בדבריו את הגורמים שיביאו לחידוש הצמיחה במשק הישראלי, הציב בראש הרשימה את החינוך וקבע ש"טיבו של בית-ספר נקבע על-פי טיב המנהל". הוא הבטיח באותה הזדמנות שלא יעבור זמן רב, והמנהלים שוב לא יהיו כבולים בהסכמי עבודה מיושנים, אלא יוכלו להעסיק ולפטר מורים על-פי ראות עיניהם, ואף לתגמל מורים מצטיינים.

לבנת הרחיקה לכת אף יותר, כשדיווחה על המסקנות העיקריות של הוועדה. "מבנה ההעסקה ההיסטורי פשט את הרגל", הסבירה, וקבעה שלמערכת החינוך "הסתננו גם אנשים טובים פחות". הפתרון? "להגיע לתוצאה שווה באותם משאבים – המורים יעבדו יותר שעות וישתכרו יותר, וכך נוכל להפעיל את מערכת החינוך יותר שעות ביום. המשמעות תהיה, כמובן, גם פחות מורים". אם אלו מסקנותיה של ועדת דברת, לשם מה לכנס את הוועדה ואת התת-ועדות במשך 11 חודשים נוספים?

בדו"ח שהתפרסם בסופו של דבר, יש שורה ארוכה של המלצות ומסקנות במגוון נושאים, משיטת המימון של בתי-הספר ועד המקצועות שיש להגיש בהם את התלמידים לבחינות הבגרות, אבל במרכזו ניצב השינוי המהפכני בכל שיטת ההעסקה של המורים.

על-פי דברת, המורים יעבדו חמישה ימים בשבוע, אבל בכל יום יצטרכו לשהות בבתי-הספר משמונה עד ארבע. המשכורות שלהם יועלו בעשרות אחוזים, אבל אם עד היום ההעלאה במשכורת נעשתה בעיקר על-פי חישוב שרירותי של הוותק בהוראה, מעתה יתוגמלו המורים על-פי הישגיהם. גוף מיוחד יערוך מבחנים בקרב כלל התלמידים וימדוד את מידת התקדמותם; באפשרותו של מנהל בית-הספר יהיה לתגמל מורים מצטיינים. למנהלים יהיה גם שיקול דעת נרחב בהחלטה, אילו מורים להעסיק ומי מהם לפטר. המורים בבתי-הספר היסודיים יחדלו להיות עובדי מדינה, ויהיו כפופים למינהלי החינוך האזוריים. כיוון שכל השינויים האלה אמורים להתבצע במסגרת תקציב החינוך הנוכחי, תחייב הרפורמה את פיטוריהם של אלפי מורים. לפי ההערכה הרשמית הנוכחית, מדובר בכ-14,000 מורים במשך חמש שנים, אבל הערכות עצמאיות יותר גורסות שמספר המפוטרים יהיה גדול מזה.

נכנסים למלכודת

האיום הגדול על שני ארגוני המורים הוא לא הפיטורים הסיטונאיים, אלא העובדה הברורה, שאם העסקתם של המורים תפוזר בין גורמים מקומיים נפרדים ואת תגמולם יקבעו המנהלים וגוף הערכה עצמאי, הארגונים לא יוכלו עוד לשאת ולתת על תנאי העסקתם של כל המורים. וכי יוכל מזכ"ל ההסתדרות לפצוח בשביתה שייטלו בה חלק מאה אלף החברים בארגונו, במחאה על פיטורים של חמישה מורים בראש-העין או בנהריה?

ארגוני המורים יוצאים לקרב ומאיימים בהשבתתם של בתי-הספר לחודשים ארוכים, אם ייושמו המלצות הוועדה. בכך הם נכנסים למלכודת שטמנה להם לבנת.

18 החברים בוועדת דברת נבחרו בקפידה. היו שם נציגים של עולם העסקים, של השלטון המקומי, של משרד החינוך ושל האקדמיה, אבל לאף אחד מחבריה לא היה קשר לארגוני המורים. אמנם במהלך עבודתה של הוועדה הופיעו בפניה ראשי הארגונים, אבל למעשה העסק כבר היה מכור. מהדלפות שיצאו מהוועדה, חלקן יזומות, ניתן היה ללמוד היטב לאן נושבת הרוח. בכירים בלשכתה של לבנת אמרו כבר אז: "הולכים למלחמת עולם בארגוני המורים".

צוות הדוברים המנופח של משרד החינוך התגייס לקידום העניין, ולקראת פרסומו של דו"ח הביניים באפריל 2004 נשכרו גם שירותיו של הספּין דוקטור מספר אחת במדינה, אייל ארד. מאוחר יותר הצטרפה גם היחצ"נית בהירה ברדוגו לצוות המעודדות.

אבל האמת היא, שכל ההטפות התקשורתיות הן כמעט מיותרות. הנהגתם של ארגוני המורים היתה בשפל עמוק עוד לפני תחילת המאבק על דו"ח דברת. למזכ"ל הסתדרות המורים יש כריזמה של רואה-חשבון, ומעל לשכתו עוד לא התפזרו ענני השערורייה של קודמו, אברהם בן-שבת, אשר נאלץ להתפטר לאחר שהתברר כי קיבל תואר פיקטיבי מאוניברסיטת לטביה. עמיתו, רן ארז, מארגון המורים העל-יסודיים, נחלץ בעור שיניו מחקירת שחיתות משלו. שניהם לא מצטיירים כדמויות חינוכיות, שמסוגלות להוביל מאבק המונים אשר יגרוף את אהדת הציבור. לבנת לא יכלה לייחל למתנה יקרה יותר מנאום האש והגופרית של ארז, שהוא השווה בו בין דו"ח דברת להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. לא פחות. בינתיים הכול הולך לפי התוכנית.

רבים צופים שחלקים נרחבים מהדו"ח לא ייושמו. כל זה בהחלט ייתכן, אבל אם לבנת תישאר בתפקיד לפחות עוד שנה נוספת, המהלכים הם צפויים. בחודשים הקרובים יתחילו להישלח אלפי מכתבי הפיטורים, והתקנות לשינוי הסדרי ההעסקה ייכנסו לתוקף. הארגונים יכריזו על שביתה כללית וינסו להשתמש בנשק יום הדין שלהם, השבתתם של מבחני הבגרות. משרד החינוך ייתן להורים ולתלמידים להתבשל שבוע-שבועיים, עד שהזעם בציבור ובתקשורת הצייתנית לממשלתה יגיע לנקודה קריטית. אז יוכנסו מורות-חיילות, מדריכים מתנועות-הנוער ועובדים של חברות כוח-אדם לבתי-הספר היסודיים כשמרטפים. עבור תלמידי התיכון ייפתחו מרכזים מיוחדים להכנה לקראת הבגרויות ולקיום המבחנים עצמם. לקראת סופה של שנת הלימודים תתגבש ההכרה, שעם כל הכבוד לשירותי הבייביסיטר הלאומיים, אפשר בקלות להסתדר גם בלי המורים. מכאן הדרך קצרה להתמוססות השביתה ולשבירתה על-ידי קבוצות עצמאיות של מורים. אז ייפתח המשא-ומתן על הַחֲזרה לעבודה, ועם פתיחת שנת הלימודים תשס"ו יהיו המורים לציבור כנוע וצייתן.

גלימת "אשת הברזל" הישראלית כבר תפורה ללימור לבנת.

אנשיל פפר הוא עיתונאי ועורך בעיתון "מקור-ראשון"

הכתבה פורסמה בגיליון מספר25של "ארץ אחרת": "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דברת". לחצו כאן להזמנת הגיליון